אגדות מהרי"ט/ראש השנה/פרק ב
אגדות מהרי"ט – מסכת ראש השנה – פרק ב
[כ"ב ע"ב] תנו רבנן מה קלקול קלקלו הבייתוסין, פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים, שכרו שני בני אדם בד' מאות זוז וכו' [להעיד עדות שקר שראו את הלבנה עיי"ש]. ופירש"י ותוספות שאירע יום ל' של אדר בשבת ולא נראה חדש בזמנו, והבייתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת, כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת ועצרת באחד בשבת, לפי שהן דורשין ממחרת השבת יניפנו, ממחרת שבת בראשית כמשמעו, [וחכז"ל קבלו דממחרת השבת פי' ממחרת יו"ט ראשון של פסח, דיו"ט קרוי שבת עיין מנחות ס"ה], ושכרו שני בני אדם להעיד שראו את החודש היום עכ"ל. ולכאורה מה ראו על ככה להטעות את חכמים בזה, הלא ודאי לא יעלה על לב דעשו כן משום שהי' להם מסירת נפש למען קיום המצוה כתקונה, ועל כרחך שעשו כן לאיזה כוונה למען הצדקת שיטתם, וצ"ב מה ירויחו בזה, דבשלמא אם היו קובעין חכמים ליום זה אע"פ שלא חל להיות כן על פי החשבון, כי אז הוי בזה הוכחה לשיטתם, אבל אם באמת חל ראשון של פסח להיות בשבת גם על פי החשבון, הרי בהכרח להיות עצרת לאחר השבת מטעם המצוה אף לדעת חכמים, שהרי לאחר מ"ט יום הוי עצרת, ומה הוכחה יש בזה להצדקת שיטתם, ואכתי מה תועלת הגיע להם במה שהטעו את החכמים בזה.
אלא נראה דעצה עמוקה הי' להם בזה להמשיך את ישראל על ידי זה אחר שיטתם, לפי שאם יתרמי מעשה שיעשו חכמים כמותם אפילו מחמת טעם אחר ומחמת סיבה אחרת, אזי כבר יכולין הם להוכיח ולומר שהודו חכמים לדבריהם ושגם החכמים עמהם בדיעה אחת, ועי"כ יהיה חיזוק לשיטתם, ועל כן היה כדאי להם ליכנס בעובי הקורה ולעשות כל התחבולות לגרום שיעשו חכמים כדבריהן יהיה מאיזה טעם שיהיה. וע"כ אמנם השגיחו רז"ל בקידוש החודש שלא יחול עצרת להיות אחר השבת, וגם טרחו תמיד לעשות מעשה לגלות ולהוכיח היפך שיטת הצדוקים שלא יטעו לומר שהודו חכמים לדבריהם. ואשר על כן מצינו (חגיגה י"ז) דכשחל עצרת להיות בשבת דהוי יום טבוח שלו [יום שחיטת עולות ראי' של יו"ט שאין קריבין ביו"ט] ביום ראשון בשבת, מותרין בהספד ותענית [אע"פ דסתם יום טבוח יו"ט הוא ואסור], ואין כהן גדול מתלבש בכליו, כדי שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת. פרש"י שאין הכהן גדול מתלבש בכלים נאים שלו בביתו ובשוק כדי שיבינו הכל שאין היום יו"ט כמו שאומרין הצדוקים. והתוספות פי' שלא היה הכהן גדול מתלבש בבגדי כהונה גדולה לעבוד העבודה היום, כמו שרגיל כהן גדול ביו"ט לעבוד העבודה לכבוד היום, ובזה היום לא היה חש לכבודו של יום כדי שלא לקיים דברי הצדוקים יעיי"ש.
וכמו כן מצינו (בפ"ג דמס' פרה ובריש יומא) שחכז"ל היו מטמאין את הכהן השורף את הפרה כדי להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית, [שהיו דורשים ואסף איש טהור, אין טהור אלא שהעריב שמשו, וחכמים קבלו דטהור למעשר קאמר, דהיינו טבול יום]. ולכאורה הלא כל עצמה של פרה אדומה לא עשו אלא עבור טהרה, ואם כן למ"ל לגרום שם טומאה בבית המקדש, ובשלמא כשאירע כן שהכהן היה טבול יום שפיר הוצרכו לעשות הפרה באופן זה דכן היתה קבלתם ז"ל, אבל אם לא אירע כן והכהן הוא טהור גמור מה זה ועל מה זה ניזיל ונטמא אותו בידים, דמהאי טעמא הוצרכו חכמים לעשות כמה גזירות והרחקות שלא יבואו על ידי זה לזלזל בטהרה, ומה לי ולצרה הזאת, והלא בוודאי דמוטב יותר אם הוא טהור גמור.
אלא היינו טעמא לפי שאם יעשו איזה מעשה כמותם ממש בדבר שהצדוקים חולקים בו על החכמים, אע"פ שעושין כן מחמת טעם אחר, מ"מ כיון שנעשית המצוה כדרך שעושין אותה הצדוקים, יהיה מאיזה טעם שיהיה, המה מקבלים מזה כח וחיזוק, כי ימצאו בזה מקום להתעות בני אדם אחריהם ולומר שלא מפני אותו הטעם עשו חכמים כן, אלא מפני שהודו לדבריהם ח"ו, ועלול הדבר להתגנב בלבבות בני ישראל, ויפוק מיניה חורבא להתחבר עמהם ולהיות נגרר אבתרייהו ח"ו. ולזה התעצמו רז"ל לעשות כל מיני גזירות והרחקות כדי לעשות היכירא ופרסומי מילי שהמה עושין שלא כשיטת הצדוקים, דאפילו דבר טוב וחשוב עד מאוד כגון לבקש טהרה, מ"מ כיון שהצדוקים אומרים שצריכין לעשות באופן כזה אין לעשות כמעשיהן.
ומרגלא בפומי לפרש בזה הלשון שאמרו ז"ל להוציא מלבן של צדוקים, דלכאורה וכי בזה שיעשו חכמים להיפך מהם יוציאו את הטעות מלבם של הצדוקים ויחזרו בהם משיטתם ויהפכו מלהיות עוד צדוקים, והלא ודאי שהם לא יודו על האמת בשביל זה, דגם מעיקרא ידעו שהחכמים לא ס"ל הכי ואף על פי כן חלקו עליהם, ואיך יוציאו עי"כ את הטעות מלבן. אלא הכוונה הוא שנוציא את עצמינו מלבן של הצדוקים שלא יטעו לומר עלינו שגם אנחנו סוברים כמותם ומודים לשיטתם, ולא יוכלו להתעות אחרים לומר שגם החכמים עושים כוותייהו, וז"פ שהיו מטמאין את הכהן כדי להוציא [את עצמינו] מלבן של צדוקים, שלא יוכלו לחשוב בלבן עלינו שגם אנחנו מודים לשיטתם ח"ו. (ועיין עוד ביאור הענין באריכות בדברינו למוצאי יו"כ עמוד שע"ז).
[כ"ד ע"ב] ואיבעית אימא להתלמד עבד, וכתיב (דברים י"ח) לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות. הרי כי דבר זה צריך לימוד להכיר מעשיהם הרעים ודרכיהם המקולקלים, כדי שידעו להתרחק מהם ולהורות את בני ישראל ולהזהירם להרחיק מתועבות הגוים. אכן אעפ"י שהתירה תורה ללמוד על מנת להבין ולהורות יש סכנה עצומה בלימוד זה, ומבואר בגמרא (שבת קמ"ט ע"א) אסור להסתכל בדיוקנאות של ע"ז אף בחול משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, ועיי"ש בתוספות שכתבו דכל שנעשה לשם ע"ז אסור להסתכל בה אפילו שלא על מנת לעבדה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' ע"ז) שאסור להסתכל בפני ע"ז אעפ"י שאינו עובדה יעיי"ש. וצריך מאד להזהר, כי לפעמים כאשר יעמיק מחשבתו בהם ללמוד מעשיהם ולעמוד על מתכונתם גדול מאד החשש פן יפול וילכד ברשתם ח"ו, דשאני מינות דמשכא, והסט"א מסמא את העינים ר"ל, ואפילו אם נכשל ח"ו בהרהור בע"ז לשם ע"ז עבירה גדולה בידו, דבע"ז נענשים אף על המחשבה כדילפו בגמרא (קידושין ל"ט ע"ב) מדכתיב קרא (יחזקאל י"ד) למען תפוש את בית ישראל בלבם.