אגדות מהרי"ט/סוכה/פרק ב
אגדות מהרי"ט – מסכת סוכה – פרק ב
[כ"ה ע"א] מתניתין שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה וכו'. ובגמרא מה"מ דת"ר (דברים ו') בשבתך בביתך, פרט לעוסק במצוה וכו'. הנה בדין העוסק במצוה פטור מן המצוה, כתב הרשב"א בחידושיו וז"ל: כיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו [דאל"ה לא הוי עוסק במצוה] ל"ל קרא פשיטא, למה יניח מצוה זו בשביל מצוה אחרת, וי"ל דהא קמ"ל דאפילו אי בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו, סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה, אבל אי בעי למישבק הא ולמיעבד האידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי הוא אצלו עכשיו כדבר של רשות, ואסר להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות. ועוד למדנו הכתוב, דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן וודאי, כגון ק"ש ושחיטת הפסח, וקודם לכן באת לו מצוה אחרת שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו, ואם יבטל מן האחרת יבטל ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה וכו' יעיי"ש.
נמצא לפי תי' הראשון של הרשב"א, כיון שגמרינן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוי המצוה דמיפטר ממנה לגמרי כדבר הרשות, והוא כדעת האומר גם באיסורין היכא שנדחה מן התורה הוי הותרה לגמרי. ותי' השני של הרשב"א צ"ע, מ"ש דקמ"ל מקרא דלא הוי כפורק עצמו מן המצוה, כיון שכבר נתבאר דהפקעה מן המצוה להביא עצמו לידי פטור אינו אלא איסור דרבנן כמבואר בגמרא, אם כן למה הוצרך קרא דלא הוי כפורק עצמו מן המצוה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה, הלא אף כשאינו מחמת דבר מצוה אין איסור פריקה מן המצוה מן התורה אלא מדרבנן.
ואולי בתי' השני בא לתרץ, דאף אם נימא דהסברא הוא בהיפך שאינו אלא דחויה, ובכי האי גוונא אפשר דאסור מן התורה להביא עצמו לידי כך, ואפשר דמה שאינו אסור מן התורה להפקיע עצמו מן המצות אינו אלא אם אחר כך יהיה היתר גמור, אבל לא היכא שגם אחר כך אינו היתר גמור ובקושי הותרה אפשר דאסור מן התורה להביא עצמו לידי כך. ואולי הכוונה בדברי הרשב"א ז"ל דאף שהפקעה מן המצוה אינו אלא דרבנן, מ"מ יש נ"מ במה שחזינן בקרא דמותר להפקיע מן המצוה כשהוא בשביל דבר מצוה הבאה לידו וראשונה קודמת, דבכי האי גוונא אף חכמים לא יוכלו לגזור שלא להפקיע את המצוה כסברת הטו"ז בכ"מ, דמה שרואין בקרא בפי' שמותר אין לחכמים לגזור על זה, וכן נראה מדברי התוספות (ב"מ ס"ד ע"ב ד"ה ולא) לפי' ר"ת דמה שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד דבריהם. ואם כן נ"מ טובא במה דחזינן בקרא דתו אין לגזור בכי האי גוונא אפילו מדרבנן וצע"ג.
ובעיקר הדבר גבי העוסק במצוה פטור מן המצוה, אם אמרינן דהופקע המצוה לגמרי והוי הותרה או אינו אלא דחויה, נראה שהיא פלוגתת גדולי האחרונים ז"ל, דהטו"ז (באו"ח סי' ק"ח, וביו"ד סי' שמ"א) פליג עם הדרישה במה שחלקו בשו"ע דבשכח או נאנס ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, אבל אם לא התפלל מחמת שהיה אונן אינו מתפלל תפלה הסמוכה שתים, כיון שבשעת חיוב התפלה היה פטור מן הדין, אינו דומה להיכא שהיה חייב מן הדין אלא שנאנס ולא התפלל. וכתב הדרישה דגם היכא שלא התפלל מחמת שהיה עוסק במצוה דפטור מן המצוה הוא גם כן פטור מן הדין בשעת חיוב התפלה, ואינו דומה לנאנס להתפלל בתפלה הסמוכה שתים, ופליג עליו הטו"ז דהך העוסק במצוה פטור מן המצוה אינו פטור מן הדין אלא מחמת אונס שעוסק במצוה האחרת, ודמי לנאנס ולא התפלל. והנקה"כ (ביו"ד סי' שס"א) הסכים להדרישה דהעוסק במצוה דפטור מן המצוה אינו חייב כלל מן הדין, וכן מבואר במגן אברהם (סי' צ"ב ס"ק ה') דזה בשעת חובתו היה פטור מן הדין, דלא כטו"ז יעיי"ש.
והדברים ברורים שזה שורש פלוגתתם דלדעת הטו"ז העוסק במצוה פטור מן המצוה אין הפי' שפטור מן הדין, אלא שבוודאי חיובא רמיא עליו לקיים המצוה, אלא שאין צריך לעשותה מחמת האונס שעוסק במצוה אחרת, והוי רק דחויה, ודמי לשכח או נאנס ולא התפלל, אבל הדרישה והנקה"כ והמג"א סברי דכיון דהעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא פטור לגמרי מן הדין, כסברת הרשב"א דהוי אצלו המצוה כדבר הרשות והותרה לגמרי.
[שם] דתניא (במדבר ט') ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו', אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' יוסי הגלילי, ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא וכו'. הנה לכאורה מכאן שמעינן כי הצדיקים מטמאים במותם, דאם לא כן לא הוה שייכא טומאה גבייהו על שנשאו ארונו של יוסף הצדיק או על שנטמאו בנדב ואביהוא שהיו קדושי עליון.
אמנם בדברי חז"ל לא ברירא הך מילתא אי קברי צדיקים מטמאים או לא, דבגמרא כתובות (ק"ג ע"ב) איתא אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, וכתבו התוספות שם בחד פירושא דהכוונה היא שבטלה קדושת כהונה, וכן היה הר"ר חיים כהן אומר אלמלי הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו וכו', ומייתו ראיה מירושלמי (פרק מי שמתו) דאמר כשמת רבי אמרו אין קדושה היום, והדר דחו התוספות ראיה זו, דבירושלמי מיירי בטומאת בית הפרס דרבנן, אבל דאורייתא לא בטלה עכ"ד. אמנם התוספות במסכת בבא מציעא (קי"ד ע"ב ד"ה מהו) מסקי להלכה דקברי צדיקים מטמאים, וכתבו שם דהא דאיתא במדרש (שוחר טוב משלי פ"ט, הובא בילקוט משלי רמז תתקמ"ד) שכשמת ר"ע טיפל בו אליהו בקבורתו, ושאל לו יהושע הגרסי תלמידו של ר"ע הרי אמרת שכהן אתה, וכהן אסור לטמא במת, השיבו אליהו זל"ט צדיקים אין מאמאין, היינו דלדחויי בעלמא השיב לו שאין צדיקים מטמאין מפני כבודו של ר"ע, אך עיקר הטעם היה מפני שהיה מת מצוה שהיו יראים לקברו מפני שהיה מהרוגי מלכות, עכ"ד התוספות, עיי"ש שהביאו ראיות דלדחויי בעלמא אמר ליה הכי.
ועל דברי התוספות הללו תמה ק"ז בישמח משה (פ' שמיני) תמיהה גדולה, דהיאך הוציא אליהו שקר מפיו ובפרט בדיני התורה, וכתב שזו קושיא עצומה מאד. ותירץ דהנה באמת מבואר בכמה מקומות דצדיקים מטמאים, כמו כאן דאמר ר' יוסי הגלילי נושאי ארונו של יוסף היו, ורע"א שנטמאו בנדב ואביהוא, אלמא דצדיקים מטמאים, וכן ר' יוחנן בן זכאי אמר בשעת מותו פנו כלים מפני הטומאה (ברכות כ"ח ע"ב). אמנם מעצם הדין היה ראוי להיות שצדיקים לא יטמאו, כי אין טומאה להם ובמיתתן הם קרויים חיים, אך לא ניתן לנו להתנהג בדין זה, כי הכרעה זו אין דעתנו דעת אנושי מקפת אותה, כי אני ה' חוקר לב ובוחן כליות כתיב (ירמיה י"ז), והאדם יראה לעינים (שמואל א' ט"ז), ולכך אין לנו להתנהג בזה כלל אף אם נודע לנו שהוא צדיק, כדי שלא לחלק בין צדיק לצדיק, דאין כח המבחין בידינו, ואם כן השיב אליהו האמת, כנ"ל ברור ואמת בס"ד, עכ"ד הקדושים.
היוצא מזה כי לפי שאין כח ביד אדם להבחין ולדעת פנימיות הלב, על כן לא נמסרה ההכרעה ביד בית דין לפסוק מי הוא בגדר צדיק ואינו מטמא במותו. וכיוצא בזה כתב החיד"א ז"ל בספרו שמחת הרגל על הגדה של פסח (לימוד ג') לבאר מאמרם ז"ל (מכות י"ג ע"ב) חייבי כריתות שעשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להם, חייבי מיתות בית דין שעשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן. וביאר דטעמא דמילתא היא דאף שאנו רואים שמקבל על עצמו סיגופים קשים והושחרו שיניו מפני התעניות, מ"מ כיון שעיקר התשובה היא בלב דאפשר שהאדם יראה לעינים פרישותו וקדושתו ולבו לא נכון עמו, לכן מלקין וממיתין אותו, כי בוחן לבות אלקים, ומי עלה שמים לדעת אם תשובתו אמיתית, ולכן אין מועלת תשובה לחייבי מלקות ומיתות בית דין עכ"ל. הרי מבואר בדבריו כי אף שהיה ראוי שיפטרו אותו הבית דין מחיוב מיתה או מלקות אם עשה תשובה שלימה, מ"מ אין אתנו יודע להבחין בכך משום שהוא דבר המסור ללב, ולפיכך לא מהני ליה תשובה לפטרו מעונש.
ואף שהגאון נודע ביהודה ז"ל בתשובה (מהדו"ק חלק או"ח סימן ל"ה) נתן טעם אחר להא דאיתא באלו הן הלוקין שאין התשובה מועלת לחייבי מיתות בית דין, שכתב שם דהיא גזרת הכתוב שלא תועיל להם תשובה, דאלמלא כן בטלו עונשי תורה בכללן, ואין אדם שיומת בבית דין כי יאמר חטאתי והנני שב, וכיון שהקב"ה רצה ליתן עונש מיתה על קצת עוונות כדי שיתיירא האדם מלעבור לכן נחוץ הוא שלא תועיל התשובה עכ"ד ז"ל. מ"מ אף איהו יודה לטעם שנתבאר לעיל, כי באמת היה ראוי שתועיל תשובה לפטור מעונש בית דין, אלא שאין כח בבית דין של מטה להבחין באמיתת התשובה, אלא שהנודע ביהודה ז"ל לא סגי ליה בטעם זה בלבד, דאף אם אין יודעים בבירור אם תשובתו מעומקא דלבא אכתי מידי ספיקא לא נפקא, והיה ראוי לפטרו ממיתה דספק נפשות להקל, על כן הוצרך להוסיף סברא זו דאם כן בטלת כל עונשי תורה (עיין בספרי ויואל משה ח"א סימן ע"ב מ"ש בזה). והרמב"ם ז"ל כתב בהל' תשובה (פ"ג ה"ב) כי משקל העוונות והזכיות אין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העוונות ע"כ. הרי כי אין בכח אנושי לדעת על בוריו מצב האדם, ואם בגדר צדיק הנהו או לא, ועל אחת כמה וכמה שאין בידינו לדון ולהבחין בדין זה דקברי צדיקים אין מטמאין, כי הדבר הזה רחוק מהשגתינו, ואין אתנו יודע להבחין מי הוא הצדיק שלא פגם בנפשו וגופו טהור בטהרה עליונה עד שאין לכוחות הטומאה שליטה עליו, ורק הבורא יתברך הוא היודע דבר זה, ולפיכך אסור לכהנים להטמא לצדיקים.
אמנם לכאורה יש להקשות דאם אסור לכהנים לטמאות לצדיקים כיצד התעסק משה בעצמות יוסף, והרי משה רבינו ע"ה דין כהן גדול היה לו כדאיתא בזבחים (ק"א ע"ב) אמר רב שמש משה בכהונה גדולה. ואפ"ל כי משה רבינו ע"ה התעסק בעצמות יוסף רק קודם מתן תורה, שעדיין לא נצטוו באזהרה זו שלא לטמאות למתים, אך לאחר מתן תורה נאסר לכהנים להטמא אף לצדיקים כמבואר.
ועל פי האמור נבא אל הביאור בפרשת פסח שני, כי הנה אותם האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם באו אל משה בטענה הנשמעת כי המה נאמאו לצדיקים, למר בארונו של יוסף ולמר בנדב ואביהוא, ולזאת אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם ולא קאמרי למת, כי אדם מורה על בחינת הנפש כאמרז"ל (יבמות ס"א ע"ב ועוד) אתם קרויים אדם ואין אוה"ע קרויים אדם. ולכן טענו כיון שאנחנו טמאים לנפש הצדיק למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו, והרי מן הדין הוא שלא יהיו הצדיקים מטמאין, ועל כך השיבם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, כי אין ביד אדם להכריע ולדון בענין זה ורק הקב"ה לבדו הוא תוכן לבות ולפניו נגלו תעלומות סתרי כל חי, והוא היודע מי הוא במדרגת צדיק אמת. והנה משה רבינו ע"ה היה במדרגה זו שכל אימת שהיה רוצה היה הקב"ה נדבר עמו, כדאיתא במדרש רבה שם, ולפיכך היה יכול לברר דבר זה בשאלה מאת הקב"ה מי הוא בבחינת צדיק ואינו מטמא, אבל לא ניתן לפרסם להלכה דקברי צדיקים אין מטמאים, כמבואר שאין כח ביד בית דין להבחין בכך, על כן היתה תשובת השי"ת אליו איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני, כי אמנם לדורות הבאים כך הוא הדין שאין לדון ולהורות דקברי צדיקים אין מטמאים. ולטעם זה לא נכתבה בתורה תשובת הקב"ה למשה על השואלים שנטמאו בארונו של יוסף או בנדב ואביהוא, אלא כתיב סתמא איש איש כי יהיה טמא וגו', כי יתכן שמשה רבינו ע"ה הורה להם מפי הגבורה כי אין הם טמאים כלל מאחר שאין צדיקים מטמאין, אבל לא ניתן לגלות דבר זה בתורה כדי שלא יבואו לדמות מילתא למילתא וללמוד מכך הלכה לדורות דאין צדיקים מטמאים, כי אין הדבר מסור ביד בית דין משום שאין בכחם להבחין זאת.
[ולפי זה מיושב על נכון קושיא על דברי הזוה"ק, דבש"ס דילן מבואר כי אותם הטמאים לנפש אדם היו כשרים וזכאים, ובזוה"ק (פ' בהעלותך דף קנ"ב ע"ב) דורש איש איש כי יהיה טמא לנפש על האי בר נש דמסאב גרמיה, ולפי שטימא את עצמו בעבירות מטמאין אותו מלמעלה, כדי שלא יוכל לעשות את הפסח בתוך בני ישראל, יעיי"ש בדבה"ק שכתב דאף שיוכל לעשות פסח שני, מ"מ אין זה כעושה את הפסח במועדו בחדש הראשן. עכ"פ מבואר להדיא מדברי הזוה"ק דהך קרא מיירי בבעלי עבירה, וזה היפך מהא דאיתא בש"ס דילן. והשתא מיושב שפיר דדברי הזוה"ק קאי על הפסוק איש איש כי יהיה טמא לנפש אדם, דטמא שנדחה לפסח שני זה סימן שנטמא בעבירות, וגרם החטא שנטמא במת, ולא יוכל לעשות הפסח במועדו, משא"כ אותם אנשים נושאי ארונו של יוסף באמת לא נדחו לפסח שני, ומן השמים נאמר להם כי יכולים הם להקריב את הפסח במועדו דקברי צדיקים אינם מטמאין, וא"ש דאינהו כשרים וזכאים הוו ונתגלגלה זכות על ידי זכאי שנאמרה הפרשה על ידיהם].
והנה על פי מה שנתבאר בדברי ק"ז זלה"ה דבאמת צדיקים אין מטמאים אלא שאין בית דין של מטה יכולים לפסוק כן, מובן היטב מה שנתעסק אליהו בקבורת ר"ע אף שהיה כהן, כי אליהו זל"ט דר בעולמות העליונים, ולכן הותר לו לעשות כן כי בעלמא דקשוט יודעים האמת מי הוא במדרגת צדיק שמותר לכהן להתעסק בו במותו ולא יטמא, ואעפ"כ מסקי התוספות דמה שהשיב לו אליהו צדיקים אין מטמאים דחויי הוה קא מדחי ליה, והכוונה שלא נתכוון בכך להורות לו כן להלכה, כי בעולם הזה אין לסמוך על כך, ואין לגלות דבר זה, ורק אליהו זל"ט היה יכול לעשות כן להלכה.
[שם] דתניא (במדבר ט') ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו', אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' יוסי הגלילי וכו'. הנה תמיהתן היתה, דהיתכן דמחמת שעסקו במצוה חביבה ויקרה כזו, שהיא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה וכו', וביחוד באדם גדול כיוסף הצדיק, ופוק חזי מה שקלסו הכתוב למשה על שעסק בעצמות יוסף כמו שדרשו ז"ל על הפסוק (משלי פ"י) חכם לב יקח מצוות, זה משה שכל ישראל נתעסקו בביזה וכו'. אם כן מן הראוי שעל ידי שזכו לעסוק במצוה גדולה זו יזכו מחמתה לבוא למצוה אחרת, דמצוה גוררת מצוה, ועתה לא בלבד שלא זכו למצוה אלא שנתבטלו ממצות השי"ת מחמת שנתעסקו בעצמות יוסף. ולפיכך באי בקובלנא בטענה צודקת למה נגרע, הלא בכח המצווה היינו צריכים להיות מוסיף והולך. ואפ"ל כי לכוונה זו הקדימו ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם, שנתכוונו בדבור זה להרבות תמיהתם ולהגדיל מדורת הקושיא, דהנה ידוע דמלת אדם מורה על מדריגה גדולה, כמו שדרשו ז"ל (יבמות ס"א ע"ב ועוד) אתם קרויים אדם ואין אוה"ע קרויים אדם. וכמו שמבואר בספה"ק דתיבת אדם הוא מגזירת (ישעי' י"ד) אדמה לעליון שהוא מורה על ההתדבקות באין סוף ברוך הוא. ולטעם זה משונה תואר אדם שלא מצינו בה לשון רבים כמו שיאמר לאיש אנשים וכדומה, אבל תואר אדם לא ישתנה ללשון רבים, לצד מעלתו שמורה על מדריגה והקירבה הגדולה אל השי"ת. וזהו שדקדקו באמרם אנחנו טמאים לנפש "אדם" דייקא, כלומר שנתעסקנו בעצמותיו של אדם גדול יוסף צדיקא, ובוודאי שמצוה רבה בידינו, ואם כן תגדל התמיהה למה נגרע להתבטל מחמת המצוה מלהקריב קרבן ה' במועדו.
ולזאת ציווה להם השי"ת להקריב פסח שני. ואם כן נמצא דבאמת זכו שתגרור מצוה זו עוד מצוה, דבי"ד בניסן קיימו מצות הפסח במחשבה טובה שהקב"ה מצרפה למעשה, ואחר כך בי"ד באייר זכו לקיים מצות קרבן פסח בפועל, והבן.
[שם] והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא, דתניא (במדבר ט') ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו', אותם אנשים מי היו וכו' עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח, שנאמר (במדבר ט') ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות וכו'. עכ"פ הותר להם להטמא למת, אעפ"י שמחמת כן יבטלו מהקרבת הפסח במועדו. אמנם התוספות בפסחים (צ' ע"ב ד"ה שחל שביעי שלו בע"פ) הקשו וא"ת למה אמר להם משה לדחות לפסח שני, יבטלו בו ביום וישחטו עליהם, וי"ל דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין, ואמר להם משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני. והקשו המפרשים לפי דברי התוספות שאכלו פסחם במועדו, אם כן כיצד ילפינן מהכא דעוסק במצוה פטור מן המצוה, הרי לא נתבטלו מחמת העסק במת מצוה מאכילת הפסח שטבלו בו ביום ואכלו בסחיהם בלילה.
אכן הנה כבר הארכנו בביאור הא דמצינו בדבריהם ז"ל בכמה מקומות שגזרו חז"ל שמא יפשע, דאין פירושו שאנו חוששין שבכוונה תחלה יפשע ויבטל המצוה, דגם שכחה מקרי פשיעה, אעפ"י שאינו מתכוון לבטל המצוה, דכל ענין שיכול לגרום לביטול המצוה, אעפ"י שבשעה שיבטל המצוה יהיה שוגג, מ"מ גזרינן שימנע מפעולות העלולות לגרום שיבא לידי ביטול המצוה, וכדחזינן בנר חנוכה (שבת כ"א ע"א) שגזרו שלא להדליק בפתילות ושמנים שאין דולקים יפה משום דס"ל כבתה זקוק לה, ופירש"י ז"ל הילכך צריך לכתחילה לעשותה יפה דלמא פשע ולא מתקן לה.
והמבואר מכל זה דפשיעה היינו שעוד בטרם בא זמן המצוה עליו להקדים ולהזהר מראש שלא יעשה שום דבר העלול לסבב מחמתו ביטול המצוה, אף אם בשעה שיהיה הביטול לא יהיה פושע, אפ"ה מה שלא קדם להזהר בסיבות העלולות להביא לשכחה מקרי פושע, ולהכי אף לפי דברי התוספות פסחים הנ"ל דהטמאים לנפש אדם טבלו בו ביום ואכלו פסחיהם לערב, שפיר ילפינן מינייהו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ממה שטמאו עצמן במת, אע"פ שידעו שיחול שביעי שלהם בערב פסח, דאילו לא אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו במקום חיוב כרת לא היו רשאים לטמא עצמן על סמך שיוכלו לטבול בערב פסח ויאכלו הפסח בערב, דאיכא למיחש דילמא פשעו, דהיינו שתארע איזו סיבה שלא יוכלו לטבול בו ביום. ומדחזינן שנטמאו למת ולא חשו להכי שמעינן דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ולפיכך לא היו צריכין למיחש למידי, דאף אם לא יוכלו לטבול פטורין הם ממצות פסח, כיון שעסקו במצוה.
[היוצא מזה כי בכל דבר חייבים להביט ולהתבונן מראשית ההתחלה אם לא תצמח מכך תקלה אחרי כן, והחכם עיניו בראשו להביט מראשית דבר אחרית דבר שלא יתחיל בענין שיתכן היותו סבה לפשיעה בזמן מאוחר יותר. וכן הוא בעניינים שבהם תלוי קיום חומת הדת נחוצה מאד השמירה והזהירות בראשית התחלת כל הענינים, בשעה שהענין עדיין בדקות בטרם נתגשם ונתעבה].
[כ"ו ע"א] ת"ר שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וכו' שומרי העיר בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וכו', שומרי גנות ופרדסים פטורין בין ביום ובין בלילה, וליעבדי סוכה התם וליתבו, אביי אמר תשבו כעין תדורו וכו'. פירש"י ז"ל כעין תדורו, כדרך שהוא דר כל השנה בביתו הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו, וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח עכ"ל. ונקדים מ"ש (שבת י' ע"א) מתקיף לה רב ששת וכי טריחותא היא למיסר המייניה [וכי טירחא היא לחזור ולאזור חגורו לתפילה], ועוד ליקו הכי וליצלי [יעמוד ויתפלל כמו שהוא בלא חגורו], ומשני משום שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל. והרגישו התוס' (ד"ה טריחותא) דלא משני אלא אקושיא בתרייתא ולא חייש לשינויי קושיא קמייתא דפריך וכי טריחותא למיסר המייניה, עיי"ש בתוס'.
ואמר אבא מארי ז"ל דבמאי דמשני הש"ס משום שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל מיתרצא נמי קושיא קמייתא. דהנה קיי"ל (ר"ה כ"ח) מצות לאו ליהנות נתנו, ופירש"י לא ליהנות נתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו. הרי מזה דבכל עת אשר יקרב האדם אל אחת מכל מצות ה' לעשותה מיד מתחזק יצרו כנגדו להכביד עליו עול קיום המצוה. ומעתה מאחר שתירץ הש"ס שחגירת האיזור בשעת תפלה יש בה מצוה שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל, מיתרצא ממילא קושיא קמייתא וכי טריחותא למיסר המייניה, דכיון שיש מצוה בדבר בוודאי טירחא יתירה יש בה לאזור חגורו, דמצות לעול ניתנו והיצה"ר מתגבר להכביד עולם על האדם וטירחא יתירה הוא לו לקיים המצוה, ומיתרצא קושיית התוספות עכדה"ק. [וע"ע קדיו"ט פ' ויקהל אות ג' באריכות].
אך לפי זה יש להקשות האיך ציותה תורה במצות סוכה תשבו כעין תדורו, דהכוונה שתהא הישיבה בסוכה כענין הישיבה בדירתו, והלא הישיבה בדירתו הוא רשות ויש לאדם בו קורת רוח והנאה, משא"כ הישיבה בסוכה כיון שהיא מצוה הרי היא לעול על צוארינו, ואם כן כיצד יתקיים מה שאמר הכתוב בסוכות תשבו כעין תדורו, הא דירת רשות אדם יושב בה להנאתו משא"כ סוכה שניתה לעול.
אמנם ענין זה מבואר היטב על פי דברי הרמב"ם ז"ל (בספ"ב מהל' גירושין) בהא דגט מעושה בישראל כשר ובאנסוהו עכו"ם מעצמן הגט פסול, וכתב בטעם הדבר דאין שייך לקרות אנוס אלא למי שלחצוהו לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה המצוה או נתרחק מן העבירה אין זה אנוס וכו', לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצות ולהתרחק מהעבירות ויצרו הוא שתקפו, כיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו, משא"כ כשהעכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אעפ"י שאמר רוצה אני הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט ע"כ. ובזה כתב ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' במדבר) ליישב קושיית אוה"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית, דדוקא בישראל מהניא כפיית ההר משום שטבעם טוב ופנימיות רצונם הוא לקיים מצות השי"ת, אלא ששאור שבעיסה מעכב, ובהסרת המונע על ידי כפיית ההר יחזרו לשורש טבעם הטוב, משא"כ אוה"ע ששורשם רע לא מהניא כפיה שיהא נחשב להם כעשאוה מרצון, עיי"ש בדבריו.
ועל פי זה מבואר דאף דקיי"ל דמצות לאו ליהנות נתנו, וכפירש"י ז"ל שהם עול על צווארו של אדם, מ"מ כאשר איש ישראל מתגבר על הכבדות ועל המניעות שמטיל עליו היצר הרע וכופה את יצרו לקיים מצות השי"ת, אזי כשיוסר המונע והמעכב יחזור לעמוד על שורשו הטוב לקיים מצות השי"ת מרצונו הגמור בשמחה ובטוב לבב, משא"כ בעכו"ם ששרשם רע כאשר יצטוו על קיום מצוה והיצר הרע מתגבר להכביד עול המצוה על צווארם, גם אם יכפו את יצרם אכתי טבעם ושרשם רע ואין בידם לקיימה בשלימות מתוך רצון גמור. ומובן היטב ציווי הכתוב בישראל בסוכות תשבו, ודרשינן מיניה תשבו כעין תדורו, דשפיר שייך גבייהו דישראל שתהא הישיבה בסוכה מתוך הנאה ושמחה ורצון טוב כענין הדירה בביתו, דאחר שהתגברו על יצרם והם מקיימים מצות בוראם שוב אין המצות למשא על צווארם.
[שם] דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה וכו'. והכי קיי"ל בשו"ע (סי' תר"מ ס"ד) המצטער פטור מן הסוכה. וראוי להבין דכלל גדול הוא בכל מצות התורה דלפום צערא אגרא, ומצוה הבאה לאדם בצער חשובה יותר לפני הקב"ה ממצוה הבאה לו בניקל, ואם כן מדוע דוקא במצות סוכה פסקו להלכה דהמצטער פטור מן הסוכה, והלא אדרבה יותר חשיבות היא אם יושב בה כשהוא מצטער. ויש מפרשים במש"כ הרמ"א ז"ל (סי' תרל"ט ס"ז) וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינן אלא הדיוטות ע"כ. שאין הכוונה שנקרא הדיוט על שמקיים המצוה על ידי צער, רק על מה שיש לו צער בשעת קיום המצוה על זה מיקרי הדיוט, דבשעת המצוה היה צריך להסיח דעתו מכל צער מגודל נחת רוח שצריך להיות לו לאדם בשעת קיום מצותיו יתברך שמו. אמנם פשטות ההלכה ודאי הכי הוא דהמצטער פטור מן הסוכה וטעמא בעי כנ"ל.
ונל"פ בהקדם דברי מרן החתם סופר זלה"ה (בדרשות לסוכות דף מ') על אמרם ז"ל (ברפ"ק דע"ז) על אומות העולם לעתיד לבא באמרם תנה לנו מראש ונעשנה, והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכו', כי הנה מצטער פטור מן הסוכה משום שסוכה נגד ענני כבוד שהיו לנו לנחת ולא לצער, והענין שירדה השכינה למטה וה' הולך לפניהם בעמוד ענן לנחותם הדרך לכל כושל ולא להצטער, משא"כ אצלם שלא ירד ה' עליהם להיות להם לנחת, ואם כן מצטער חייב וכו' עכ"ד. ויש להסביר עוד יותר דהנה מצינו שני טעמים במצות סוכה, האחד טעם המבואר בקרא כי בסוכות הושבתי וגו', ומלבד זה מצינו בדברי רז"ל עוד טעם, שתהא מצות ישיבת סוכה מכפרת במקום גלות, וכדאיתא במדרש ילקוט פ' אמור (סוף רמז תרנ"ג) למה אנו עושין סוכה אחר יוהכ"פ, לומר לך שכן אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם וביוה"כ הוא חותם את הדין, שמא יצא דינן של ישראל לגלות, ועי"כ עושין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה, והקב"ה מעלה עליהן כאילו גלו לבבל וכו' ע"כ. וכן אומרים ביהי רצון כשנכנסין אל הסוכה, ובזכות צאתי מביתי החוצה ודרך מצותיך ארוצה יחשב לי זאת כאילו הרחקתי נדוד.
והנה לפי הטעם המבואר בקרא כי בסוכות הושבתי וגו', שפיר ראוי לפטור המצטער מן הסוכה דענני הכבוד היו לנו לנחת ולא לצער כנ"ל, משא"כ לטעם הב' שמצות סוכה היא במקום גלות לא שייך לפטור בה המצטער, אדרבה יותר ראוי לקיים המצוה אף בצער כדי לפטור מן הגלות שהוא בצער, והנה הטעם כי בסוכות הושבתי אינו שייך אלא בישראל שזכו לענני כבוד, ועל כן רק בישראל פטור המצטער, משא"כ האוה"ע שלא שייך אצלם רק טעם הב' כדי לפטור מן הגלות, אצלם שפיר חייב גם המצטער. ובזה יובן מה דקיי"ל המצטער פטור מן הסוכה, אע"פ דבעלמא חשוב יותר מצוה הבאה לאדם בצער, אמנם כלפי שישנם ב' טעמים על מצות סוכה לכן רצו חכז"ל להורות לנו בזה דבישראל הוי עיקר טעם המצוה הטעם העליון ונשגב המבואר בקרא כי בסוכות הושבתי שהוא זכר לענני הכבוד, ואשר על כן ראוי לפטור בה המצטער מפני שענני הכבוד היו לנו לנחת ולא לצער וכנ"ל, ולא כמו באוה"ע שאין שייך אצלם טעם זה אלא הטעם כדי לפטור מגלות על כן גם מצטער חייב.
באופן אחר יש ליישב בהא דקיי"ל דמצטער פטור מן הסוכה. מדוע פטרה תורה מצטער ממצות סוכה ולא מצינו כן בשאר מצוות, ואדרבה אמרז"ל (אבות פרק ה') לפום צערא אגרא, ומצוה הבאה לו לאדם בצער חביבה יותר לפני הקב"ה (שהש"ר פ"ח).
ונראה לבאר על פי מה שיסד הפייטן (בפיוט כי אקח מועד וכו' יום ב' דסוכות קודם הקדושה) כי עמי קימו מצותיה וכו' וזר לא יהיה במוצאותיה, ונכר לא יעבור בתוצאותיה, וערל לא ישותף במחיצותיה, ועובד אליל לא ירמוס בחצרותיה, ולאום לא יערב בחוצותיה, כי אם עמוסיו נוצרי מצותיה. והנה בפשטות כוונתו על אומות העולם שאין להם חלק ונחלה במצות סוכה ולא יבא בה ערל וטמא מגויי הארצות, אמנם צ"ב למה הוצרך להאריך בכל כך הרבה לשונות הנרדפים, זר, נכר, ערל, עובד אליל, ולאום, דלכאורה לפום ריהטא כולם משמעות אחת יש להם. ונראה דכוונת הפייטן בריבוי הלשונות לכלול גם אותן אנשים שנולדו מזרע ישראל ונתנכרו מעשיהם לאבינו שבשמים ובלבם מחשבות פסול בעניני אמונה ועיקרי הדת, שאין להם להכנס בסוכה, כי מצות סוכה שייכא רק לישראל קדושים המאמינים בה' ובתורתו הקדושה, משא"כ מי שיש לו מחשבת מינות לא יתערב בתוכם לבא אל הסוכה.
עכ"פ חזינן מזה שצריכין להשגיח ולתת לב שלא יבואו לתוך הסוכה ערל וטמא ולא תהיה למין ועוע"ז דריסת הרגל בין דפנותיה. ואפ"ל הטעם משום דהסוכה נקראת צילא דמהימנותא שהיא מיוסדת על אמונה, זכר ליציאת מצרים שורש האמונה, והסוכה יש בה קדושה ויושבים בתוכה בצילא דקב"ה ושכינתיה, והנה מינות פוגמת אף במחשבה כנודע. ופירשתי אמרם ז"ל (סנהדרין ק"ג ע"ב) מנשה העמיד צלם בהיכל, דאין הכוונה כפשוטו, אלא הכוונה שהיתה לו מחשבת ע"ז וצלם בעמדו בהיכל, ועל ידי מחשבתו הרעה נברא מלאך רע ששרשו ודמותו כמין העבירה שחשב עליה ונקרא צלם, ואותו מלאך רע הכניס בהיכל באמצעות המחשבה, (עיין בדברינו ליו"כ אות ל"ו, ובפ' ויחי עמוד תקצ"א). ועל כן לא יתכן שיהא נכנס בסוכה זר ובן נכר אפילו אם הוא נולד מישראל, דכיון שהוא מלא מחשבות מינות וע"ז יפגום בקדושת הסוכה. פוק חזי מ"ש בש"ך עה"ת (פ' אמור) אחרי שהאריך בגודל ענין קדושת הסוכה, וז"ל: על כן צריך לישב בה באימה ויראה בבושה וענוה וכו' ולא יכניס לתוכה עובד גלולים, שהסוכה היא צלא דמהימנותא וע"ג לית ליה מהימנותא, ואז בורחת הקדושה וז' הצדיקים מקללים קללות נמרצות, אם כשאינם נותנים להם חלקם שהוא חלק העניים מקללים אותם קללות כמ"ש הזוהר, אם בא כותי ובפרט שהוא עובד ע"ג כי הקב"ה א"ל קנא, וכמה בני אדם חושבים שיושבים בצל סוכה והם חוץ ממנה, שמי שהוא אזרחי ושרשו וענפיו מישראל ומכוין לישב בצלא דמהימנותא סוכה קולטתו ואם לאו פולטתו יעיי"ש. הרי דהסוכה צריך לישב בה במחשבה זכה וטהורה ממחשבת ע"ז ומינות ואל"כ הסוכה פולטתו, ואפילו אם הוא נולד מישראל דפגם מחשבת מינות חמור עד מאוד.
ומעתה עלה בידינו טעם נכון על שפטרה תורה מצטער מן הסוכה, ע"ד שכתב הרמב"ן ז"ל (בפ' שופטים) על הפסוק ויספו השוטרים לדבר אל העם מי האיש הירא ורך הלבב וגו' ילך וישוב לביתו, וזלה"ק: על דעת ר' יוסי הגלילי כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש, ראוי שיבטחו בו הצדיקים ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם, ולכך תלתה התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות וכו' עיי"ש. הרי מזה שכך דרכה של תורה שלא לפרסם את החוטאים ולתת להם מקום לחזור מעורכי המלחמה מבלי שיתגלה קלונם מאיזה טעם הם חוזרים, ועד"ז יתכן גם כן לדרכינו דהיינו טעמא שפטרה תורה מצטער ממצות סוכה, לצד שבמצות סוכה לא שייכו אותם האנשים אשר אינם יכולים להתגבר על מחשבות ע"ז ומינות המתנוצצים בלבם, לזה פטרה תורה את המצטער מן הסוכה, כדי לתת להם מקום שלא להכנס אל תוך הסוכה מבלי שיתגלה לעין כל פחיתותם ושפלותם, שהרואה אותם מחוץ לסוכה יהא סבור שהם פטורים משום מצטער, ובזה תהא להם אמתלא ולא ירמסו בחצרותיה כי אם זרע עמוסיו נוצרי מצותיה כמ"ש הפייטן, לאפוקי בעלי עבירה שאין להם חלק ונחלה בסוכה.
[שם] תשבו כעין תדורו וכו'. כתבו בספה"ק על מה שדרשו רז"ל תשבו כעין תדורו, דאין היקש למחצה, וכשם שצריך להיות תשבו בסוכה כעין תדורו, כן צריך להיות גם לאידך גיסא שיהיה תדורו כעין תשבו, שבחזרתו לדירתו יהיה אצלו כעין הקדושה שהיתה בזמן שבתו בתוך הסוכה.
והנה קדושת הסוכה גדולה מאוד ונקראת צילא דמהימנותא, והיא בחינת אור המקיף כמבואר בספה"ק, ועל ידה ממשיכין על עצמן כח הגנה להנצל מלהט היום הבא, והיושב בסוכה ממשיך על עצמו מאור קדושת הסוכה. אמנם לא סגי בישיבת הסוכה לחוד אלא על האדם להשתדל להמשיך ולהכניס אתו עמו את קדושת הסוכה גם אל תוך ביתו, וכאשר יעברו ימי החג ויצא מן הסוכה לביתו יביא עמו מן הקדושה שהיתה בסוכתו שתהא שמורה אתו בכל השנה כולה.
וצדיקים בשעה שנכנסים אל תוך הסוכה ממשיכים עמהם כח הקדושה אשר בביתם שעובדין שם הבורא יתברך בכל השנה, ונתרבה וניתוסף אצלם רבות קודשא של השפעת קדושת הסוכה, ואחר כך כשפונים מן הסוכה לתוך ביתם נמשכת אחריהם ובאה עמהם לביתם גם כח הקדושה שסיגלו בשבתם בתוך הסוכה בימי החג הקדושים, וזהו בחינת תשבו כעין תדורו, שתהא נמשכת ובאה קדושת הבית אל תוך הסוכה כעין תדורו וכן איפכא כמבואר בספה"ק.
וכן דרך הצדיקים האמיתיים בכל מצות התלויות בזמן, שהם ממשיכים קדושת הזמן ההוא שתתקיים אצלם גם לאחר שיעבור אותו הזמן, ובדרך זה הם ממשיכים את קדושת השבת לימות החול הבאים אחריה, ובבוא השבת הבא הם עולים ומתעלים במדריגה גבוה יותר מחמת האור החדש השופע עליהם אז, וכן הוא בכל מועד ומועד. וחזינן שיפה כח מצות סוכה שניתן להמשיך כח הסוכה שמקיימים בעולם הזה גם על לעתיד לבא, ובזכותה ינצלו מלהט היום הבא וכמבואר בילקוט פ' אמור (רמז תרנ"ג) עיי"ש, ואם כך גדול כוחה שניתן להמשיכה לעתיד לבא, על אחת כמה וכמה שניתן להמשיך קדושת הסוכה מימות החג לשאר ימות השנה שבזמן הזה. אמנם כל זה רק בבני עליה הממשיכים קדושת הסוכה לכל השנה, אבל פשוטי העם אינם בבחינה זו אלא מיד אחרי עבור ימי החג הכל חלף ועבר ונכבה ונעלם התעוררות הקדושה אצלם, ואין בידם להמשיך הקדושה לכל השנה.
[שם] תשבו כעין תדורו וכו'. כבר כתבו בספה"ק דכללא הוא דאין היקש למחצה, וכמו שדרשוהו ז"ל תשבו כעין תדורו כמו כן נדרש גם לאידך גיסא, שהדירה שבכל השנה צריך להיות גם כן כעין תשבו, שצריך ליכנס מן הסוכה לתוך הבית עם אותה בחינת הקדושה שישבו בה בתוך הסוכה, דבשעת ישיבת הסוכה הרי מרגישין ויודעין שיושבין תחת צילא דמהימנותא, ועד"ז צריך האדם לישב גם בביתו, והרגשת הקדושה של שעת ישיבת הסוכה צריך להיות נמשך על כל ימות השנה. אך דא עקא דלאו כולי עלמא הם בבחינה זו להרגיש ולהשיג קדושת ישיבת הסוכה, אמנם הכלל הוא דכל דבר שעושין איזה כנופיא מבני ישראל יש לו השפעה על כל הכלל ישראל, וכדחזינן דכמה הלכתא רבוותא ישנם בשו"ע שאינם אסורים אלא משום מראית העין, ולכאורה מה נפק"מ במראית העין של אחרים וכי מה איכפת לן במה שיאמרו אחרים, אמנם טבע בני אדם הוא להתפעל ולהיות מושפע מפעולות הנראית לעינים, ואם נדמה לפי ראות העין שעושין מעשה שלא כהוגן הרי זה משפיע גם על אחרים לעשות כן, ולכן אם יש כנופיא של יראי ה' שעוסקין בתורה ועובדין להשי"ת הרי זה משפיע גם על אחרים ועל כל העולם כולו, ועד"ז גם להיפך חלילה שעוברי רצונו יתברך שמו משפיעין השפעה הפכית לכל העולם. וזהו ענין חומר האיסור של חילול השם דכל דבר שנעשה ברבים הוא מקושר עם כבוד שמים או חילולו ח"ו כי משפיע על כל העולם. וכמו שרואין כענין הזה גם במדינה זו, דמלפנים בשנים הקודמים היה פה המנהג אף במקומות היותר טובים בקרב שומרי תורה ומצות שרק בחצר בית הכנסת היתה סוכה אחת ושם עשו קידוש ואחר כך הלכו לביתם לאכול, ואמנם משהתחילו איזה יהודים לעשות להם סוכות השפיע זאת על כל הכלל שיעשו כל אחד ואחד סוכות לעצמם.
עכ"פ כל מצוה שעושין אותה ישראל כדבעי השפעתה מרובה גם על אחרים שיתקרבו אף הם לעשותה, ולזה אמר הכתוב בסוכות תשבו שבעת ימים, דהיינו שתדעו שיושבין תחת צילא דמהימנותא, ועד"ז יהיה תשבו כעין תדורו ותדורו כעין תשבו וכדאמרן. אך הרי לאו כל מוחא סביל דא ולא כל אחד הוא בבחינה זו שירגיש הרגשה זו אף בעת קיימו המצות, לכן אמר הכתוב שאם יהיה עכ"פ חלק מבני ישראל שירגישו זאת ויעשו כן, ישפיעו בזה על כל הכלל ישראל, ועד"ז יהיה כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, שזה תועיל עבור כל ישראל בכלליותם שתשפיע עליהם שכולם ישבו בסוכות כדבעי, ויהיה תדורו כעין תשבו גם בכל השנה כנ"ל. וגמר אומר למען ידעו דורותיכם וגו', לרמז כי מלבד התועלת שיגיע ממנו לכלל ישראל יהיה תועלת עוד למען ידעו דורותיכם, שלדורותיו של האדם עצמו בוודאי תועיל זאת שממנו ילמדו וכן יעשו כמעשהו, דמעשה אבות סימן לבנים.
[כ"ח ע"א] אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף. הנה בשעה שכח התורה הוא בשלימות כמו שהיה בדורות הראשונים בימי התנאים והאמוראים הקדושים, וכמו שאמרו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף הפורח עליו מיד נשרף, על ידי שלמד בקדושה ובטהרה כל כך, וודאי שהיה בתורה זו בחי' קדושה גדולה יותר מקדושת בית המקדש, וכמ"ש ז"ל (עירובין ס"ג) גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, ואין דבר בעולם גדול מלימוד התורה הקדושה.
[כ"ח ע"ב] והשתא דאמרת סוכה הלכתא קרא למה לי, לרבות את הגרים, סד"א (ויקרא כ"ג) האזרח בישראל אמר רחמנא ולא את הגרים קמ"ל. והקשו בתוספות הא בסנהדרין (פ"ו ע"א) גבי גונב נפש לא ממעטינן מישראל גרים ומשוחררים וכן בנדה (ל"ד ע"א) ועוד בכמה מקומות. ותירצו שמא בכל הני יש שום רבוי דמרבינן גרים ומשוחררים עכ"ל. אבל קשה ממ"ש בספרי (פ' שלח) ככם כגר יהיה וגו' תורה אחת ומשפט אחד, בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה, ואם כן אכתי תקשי למ"ל האזרח לרבות את הגרים שחייבים בסוכה, והלא כבר נתרבו לכל מצות התורה.
ואפ"ל דהנה איתא בזוה"ק בפ' תשא (דף קצ"א ע"ב) דענני הכבוד לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו וכו', וכל אינון ערב רב הוו אזלי לבר ממשריתא וכו', והשתא קמו ואמרו לאהרן או נהא כלנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, שיכנסו גם הם בעננים ואם לאו יעשו את העגל, אמר אהרן ח"ו דאלין ישתתפון בעמא קדישא למהוי כלא כללא חדא ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא וכו', אלא טב איהו לאפרשא לון מגו עמא קדישא עד דייתי משה, ואהרן לטב אתכוין וכו' יעיי"ש. מבואר מזה דמלבד מה שהיו העננים מגינים עליהם מן האויבים, עוד היו מבדילים ומפרישים בין ישראל לערב רב שלא יתערבון ויתכללון כחדא. ועל פי זה יתורץ מה שהוצרך הכתוב לומר האזרח לרבות את הגרים שחייבים בסוכה, אף שכבר נתרבו לכל מצות שבתורה כמ"ש הספרי, דמ"מ הא דסוכה שאני כי מאחר שעיקר מצות סוכה הוא זכר לעננים, ובעננים הרי לא הוכנסו הערב רב כדאיתא בזוה"ק, ואעפ"י שגירי צדק היו שגיירם משה רבינו ע"ה, ועל כן היה סלקא דעתך לומר שמצות סוכה שהוא זכר לעננים לא יהיה נוהג בגרים, לכך שפיר הוצרך לכתוב האזרח לרבות את הגרים וא"ש. (וע"ע ראש דוד פ' בהר).