אגדות מהרי"ט/סוכה/פרק א
אגדות מהרי"ט – מסכת סוכה – פרק א
[ב' ע"א] מתניתין סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו'. ובגמרא תנן התם מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט וכו', מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה ומאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא, סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא. הנה בתוספות (שבת כ"ב ע"א) הקשו על הא דאמרי' בגמרא (שם) נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה, דלמה תני פסולה, הו"ל למימר ימעט כמו גבי מבוי דאמרינן מבוי דרבנן תני תקנתא, ואם כן נר חנוכה שהוא גם כן דרבנן הו"ל למימר ימעט, ואמאי תני פסולה. ועיי"ש מה שתירצו.
ואפשר לחלק ולומר דבשלמא מבוי הוא לגמרי מדרבנן שאין לו סמך בתורה כלל, משא"כ נר חנוכה יש לו סמך בתורה, דכתיב בהעלותך את הנרות, ואיתא במדרש (תנחומא ורבה) שלכן נסמכה פרשת המנורה לחנוכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן שכל השבטים הקריבו קרבן בחנוכת הנשיאים ושבט לוי לא הקריבו עמהם חלשה אז דעתו, וא"ל הקב"ה אל תתיירא לגדולה מזה אתה מתוקן, דהקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין אבל הנרות נוהגין לעולם. והקשה הרמב"ן הק' דהלא דבר ידוע הוא שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו גם המנורה בטילה. ותירץ שרמז לו על נרות חנוכה שנוהגין אף לאחר החורבן בגלותנו יעיי"ש. ממילא הרי מרומז מצות נר חנוכה בסמיכות התורה. והרוקח (בפרשת אמור) כתב גם כן דמרומז מצות נר חנוכה בתורה במה שסמך הכתוב מצות השמן והמנורה למצות סוכה, לומר מה סוכות שמונה ימים אף חנוכה שמונה ימים. וידוע שהרוקח ז"ל כל דבריו דברי קבלה מפי אליהו זכור לטוב (כמ"ש הבני יששכר לחנוכה מאמר ב' אות כ"א), ואולי הוא גם מאמר חז"ל. או כמ"ש החתם סופר (בדרשותיו לחנוכה דף ס"ח) שבא על זה בקבלה בנבואת זכריה הנביא, ודברי קבלה גם כן כדברי תורה. עכ"פ מרומז מצות נר חנוכה גם בתורה, על כן שפיר תני גם בזה פסולה כמו גבי סוכה דאורייתא. דטעמא דבדאורייתא לא תני תקנתא הרי הוא משום דדבר שלא הם חידשו את ההלכה, וכבר ידעו אותה מן התורה א"צ לפרש כל הלכותיה, ושפיר י"ל פסולה, משא"כ היכא שכל ההלכה נתחדשה רק מדרבנן ועד עכשיו לא ידעו ממנו כלל צריך לפרש גם תקנתא, ועל כן בדרבנן תני ימעט, נמצא דתלוי בזה, דטעמא דתני פסולה הוא לפי שהדבר מקובל כבר מקדמת דנא, ואם כן כמו כן גם גבי חנוכה כיון שהיו מקובלים על זה מקודם מן הסמיכות או מהקבלה כנ"ל, לכן גם הכא א"צ לומר תקנתא, ועל כן א"ש מה דתני פסולה.
[ו' ע"ב] תנו רבנן שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח וכו'. הנה ממה שאנו רואים דדפנות הסוכה די בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, משמע קצת כמ"ד (לקמן י"א ע"ב) דסוכה היא זכר לענני כבוד, דהנה למ"ד סוכות ממש עשו להם לבל יכם השרב ושמש, והסוכה שאנו עושים היא זכר לסוכה גשמית שעשו להם, קשה לכאורה למה די לדופן ג' בטפח, והלא הסוכות שאנו עושין צ"ל בדוגמא לאותן סוכות של אז, ומסתמא עשו להם ארבע דפנות שלימות לבל יכם השרב והשמש, אבל אם הוא זכר לענני כבוד ניחא, דהעננים הרי היו אור עליון רוחני, (עיין תורת כהנים ס"פ אמור, מובא בתוספות שבת כ"ב ע"ב), ולזה סגי לזכר אף באופן זה, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, דגם בלא"ה הרי הקשה הרא"ם ז"ל (בפ' בהעלותך) למה אין עושין בסוכה גם א' מלמעלה וא' מלמטה דומיא דעננים שהגינו עליהם בכל מקום, ואלא על כרחך דלזכר לאור עליון רוחני סגי אף בזה, דמעט אור דוחה הרבה מן החושך.
[י"א ע"ב] ועוד תניא גבי סוכה (דברים ט"ז) תעשה ולא מן העשוי וכו'. הנה קשה אליבא דר"א (להלן) דס"ל דהסוכות הם זכר לענני הכבוד, והלא הסוכות שאנו עושין קיי"ל דצ"ל עשויין בידי אדם דוקא, וכדדרשינן תעשה לך תעשה ולא מן העשוי, וענני הכבוד הרי היו עשויין ועומדין מן השמים, ואיך יאות שיהיו הסוכות שאנו עושין זכר להם, ובשלמא למ"ד סוכות ממש עשו להם הוי שפיר בדומה להן, אבל למ"ד ענני כבוד היו איך יאות שיהיה דוגמא וזכר למו בסוכות שלנו שצ"ל עשויין בידי אדם דוקא.
אמנם כבר כתבו הרוקח ז"ל בהל' סוכות (סימן רי"ט) (והו"ד בא"ר הל' סוכה), והחיי אדם (כלל קמ"ו) שסוכות ממש עשו להם ישראל בשעה שצרו על העיירות של האומות במלחמת סיחון ועוג, דבשעת מלחמה הוצרכו ישראל לצאת מן העננים, וכמפורש בקרא אצל מלחמת עמלק צא הלחם בעמלק, ודרז"ל צא מן הענן, ובאותה שעה עשו להם הסוכות ממש כדי להגן עליהם. אמנם לכאורה קשה האיך יכלו ישראל לשבת בסוכות מחוץ לעננים, והלא לפי דברי הזוה"ק היתה משכנם של הערב רב שם מחוץ לעננים, והרי הסכנה קרובה שמא יבואו לאמשוכי אבתרייהו וללמוד ממעשיהם. אך אפ"ל דעל ידי שקיימו ציווי הבורא יתברך ויצאו מן העננים כדי ללחום מלחמת ה', השפיע להם השי"ת באותן הסוכות ממש אותו כח ההפרדה מן הערב רב שהיה להעננים, וגם בשעה שישבו בסוכות ממש שם מחוץ לעננים היו גם כן מובדלים ומופרשים מן הערב רב כמו בהיותם תחת כנפי הענן, ונמצא דהי"ל כח העננים גם בסוכות ממש.
ומעתה אפ"ל דבהא לא פליגי ר"א ורע"ק, ותרווייהו מודי שהיו מסוככים בענני הכבוד, וגם עשו להם סוכות ממש מחוץ לעננים, אלא דפליגי על איזה מהם עשו עיקר הזכר, רע"ק ס"ל דעושין זכר להסוכות ממש דזה היה נס גדול ונפלא, דגם בשבתם סמוך למקום מושבם של הערב רב הי"ל על ידי הסוכה כח הגנה להיות מופרש ומובדל מהם, על כן ראוי לעשות זכר לסוכות ממש, ור"א ס"ל דסוף כל סוף ענני הכבוד הם העיקר, דעיקר ושורש כח ההגנה הלזו מכח ענני הכבוד היתה נמשכח, ומעתה א"ש מה דדרשינן דצריך להיות תעשה ולא מן העשוי, כי אף ר"א מודה שהי"ל סוכות ממש עשויין בידי אדם מחוץ לעננים אלא שנשפע בהן אותו הכח אשר היה בהעננים, ובמה שעושין זכר לעננים נכללו אף אותן הסוכות ממש שעשו להם.
[שם] דתניא (ויקרא כ"ג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, ענני כבוד היו דברי ר' אליעזר, ר"ע אומר סוכות ממש עשו להם. הנה רשיז"ל בפירושו על התורה פירש כי בסכות הושבתי, ענני כבוד, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל והוא הנכון בעיני וכו' יעיי"ש, וכן פירשו התרגומים ארי במטלת עננין אותיבת ית בני ישראל וכו'. הרי שסתמו לן כר' אליעזר, וכן סתם הטור (בסימן תרכ"ה) וז"ל: והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש, ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות וכו' עכ"ל. וראוי להבין מדוע סתמו כולם כר' אליעזר לגבי ר"ע והרי כללא אית לן דכל מקום דפליגי ר"א ור"ע הלכה כר"ע ולא כר"א דשמותי הוא. והב"ח כתב דדברי ר"א עיקר משום דכן תרגם אונקלוס בסוכות הושבתי במטלת עננין וכו'. אמנם אכתי לא נתיישב בזה דהרי אונקלוס הגר תלמידו של ר' אליעזר היה (מגילה ג') ומשו"ה סתם כשיטת ר"א רבו, ועדיין אין בזה כדי להכריע כנגד רע"ק, ואכתי הקושיא במקומה עומדת מדוע סתמו כולם כשיטת ר"א.
גם ראוי להבין טעם פלוגתייהו דר"א ור"ע במאי פליגי, ומדוע לא ניחא למר בטעמיה דאידך. והרא"ם (בפרשת אמור) כתב בטעם שפירש רש"י ז"ל ענני הכבוד היו, מפני שמלת הושבתי מורה על פועל אלקי שהן ענני הכבוד ולא על הסוכות ממש שעשו לעצמן שהן פועל אנושי, דאם כן בסוכות ישבו אבותיכם או ישבו בני ישראל מבעי ליה עכ"ד וכ"כ הכלי יקר. אבל לכאורה זה תמוה דהאיך אפשר להכריע במחלוקת התנאים ממשמעות הכתוב, והלא בוודאי דגם התנא שכנגדו ידע להך קרא ויפרש לה שפיר בענין אחר. ובספר קרבן אהרן על התורת כהנים כתב על הרא"ם דאין כאן הכרח מדכתיב הושבתי דענני הכבוד היו, דאילו הוה כתיב בקרא כי סוכות עשיתי, היה משמעותו שעשיית הסוכה היתה פועל אלקי, אבל הושבתי יתכן לפרשו גם על סוכות ממש שעשו בעצמם אלא שהושיבם בהם ה', וכתב הקרבן אהרן בטעם שיטת הסוברים ענני הכבוד היו, משום דדבר זה מבואר בקרא שהיו ענני הכבוד מקיפים את ישראל כל ימי היותם במדבר, ואם נאמר סוכות ממש היו תקשה מה צורך היה שיעשו להם סוכות ממש אחרי שהיו ענני הכבוד מגינים וחופפים עליהם, על כן סובר ר"א דקאי על ענני הכבוד עכת"ד. אמנם הנה כי כן באמת טעמא בעי אליבא דרע"ק למה הוצרכו לסוכות ממש אחרי שהיו מוקפים בענני כבוד.
ורש"י פי' (בסוגיין) דמפני החמה בשעת חנייתן היו עושין סוכות. ולכאורה הרי עמוד הענן כבר היה מגין עליהם מפני החמה, וכמ"ש הטור דענני כבודו שהקיפן בהן לבל יכם שרב ושמש, ואמר הכתוב (שמות י"ג) לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה וגו', וכתב האוה"ח הק' (שם) כי עמוד הענן היה משמש להגין עליהם לבל יכם השמש לצד שהיו אז ימי החום, ועיי"ש שכתב שלא היה לבני ישראל הבדל בין היום והלילה, ולא היו מכירין זמן יום וזמן לילה אלא על ידי השתנות העננים, דלא הגיע אליהם אור השמש תוך המחנה כלל יעיי"ש. עכ"פ כבר היה להם הגנה זו על ידי העננים, ולמה הוצרכו עוד לעשות להם סוכות ממש.
ואפ"ל בביאור הענין, דבאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם צדקו יחדיו, שהיו צריכים בין לסוכות של ענני הכבוד ובין לסוכות ממש, דהנה החיי אדם כתב (כלל קמ"ו) דבשעה שצרו על העיירות במלחמות סיחון ועוג עשו להם סוכות ממש, ועל פי זה ביאר שם מ"ש כי בסכות הושבתי מלא (דהוא לשון רבים) להורות על שני מיני סוכות שישבו בהן, א' סוכות של ענני הכבוד וא' סוכת ממש, דכל זמן שהיו בתוך המחנה היו יושבים בסוכת ענני הכבוד, וכשיצאו מן העננים לצור על העיירות ושוב לא היו מגינים עליהם ענני הכבוד עשו להם סוכות ממש עכת"ד. ובאמת אצל מלחמת עמלק כתיב בפירוש צא הלחם בעמלק ופי' רשיז"ל צא מן הענן והלחם בו (מכילתא), וכן הוא במד"ר שם (סו"פ בשלח) מכאן אתה למד שהיו תחת ענני הכבוד, שאין אומרים צא אלא למי שהוא שרוי בפנים. הרי דבשעת מלחמה הוצרכו לצאת מן העננים, ועל כן הוצרכו לעשות להם סוכות ממש כדי להגן עליהם מן החמה. אך לכאורה יש לתמוה על זה דהרי בגמרא משמע דמאן דסבירא ליה הא לא סבירא ליה הא, ואיך ארכביה אתרי רכשי לפרש הכתוב על ב' סוכות כר"א וכרע"ק ביחד. ותו קשה דאם כן לפי זה הוי מצות סוכה זכר גם למלחמת סיחון ועוג שאז עשו להם הסוכות ממש, ולא מצינו בשום מקום שתהא הסוכה זכר למלחמות ולנסים אחרים שהי"ל לישראל במדבר ואינו אלא זכר ליצאת מצרים. ובאמת כדברים האלה כבר כתב הרוקח ז"ל בהל' סוכות (סימן רי"ט) (והו"ד בא"ר הל' סוכה), די"מ כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען אז ישבו ישראל בסוכות וכו', וזהו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל כשהיו צרים את האומות. וכתב שם לתרץ דאע"פ שלפי זה אינו בצאתם ממצרים אלא לסוף מ' שנה, מ"מ כל זמן שלא כבשו וחלקו קורא יציאת מצרים כמ"ש (דברים ד') אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים והיא שנת הארבעים, וזהו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות וכו' שהקב"ה הוציאם ממצרים, וכשהיו צרים על הערים של מלכים ישבו בסוכות עד שכבשום עכת"ד. עכ"פ מבואר דהסוכות ממש עשו להם ישראל בשעה שהוצרכו לצאת מן העננים.
ואפשר לבאר הענין דתרווייהו איתנייהו, והסוכות שאנו עושים הוי זכר לענני הכבוד דייקא על ידי מה שעשו להם גם סוכות ממש בשעה שישבו מחוץ לעננים. ויתבאר על פי דברי הבני יששכר (במאמר צלא דמהימנותא) דהנה חקרו הקדמונים דמצינו שנתן הקב"ה לישראל במדבר ג' מתנות טובות, מן ובאר וענני הכבוד, ומדוע צותה תורה לעשות זכר לענני הכבוד במצות סוכה ולא צותה כן במן ובאר. והביא שם (אות י"ד) דברי הרב הגדול מו' חיד"א זללה"ה בספרו ראש דוד (פ' אמור) בשם הרב החסיד מו"ה חיים כפוסו, שנתן טעם לדבר דהמן והבאר הלא המה לחם ומים שהם הכרחיים לחיי האדם לא הוה כל כך תוספת טובה, אבל מה שהקיפן השי"ת בענני הכבוד חיבה יתירה נודעת להם בתוספת טובה, לזה ציוונו השי"ת במצוותיו לעשות זכר רק למתנה זו. והוסיף הבני יששכר בביאור הדברים על פי דברי התוסופות יו"ט במסכת ברכות (פ"ו מ"ג) למה בברכת התורה אומרים ברכו את הוי"ה שם החסד והרחמים, ובברכת המזון אומרים נברך אלקינו שם הדין, דהנה לזונינו ולפרנסינו הדין והמשפט נותן לזון כל בריותיו אשר ברא לכבודו כיון שהוא בראנו, על כן מברכין בשם "אלקים" שם הדין, משא"כ נתינת התורה אין שום דין ומשפט שכלי מחייב שהשי"ת יגלה מסטירין דיליה חסד שעשועים לבריות קטנים בעולם העשיה, אבל מצד חסדו הגדול שמתחסד עם ישראל עם קרובו נתן להם את תורתו, על כן אומרים ברכו את "הוי"ה" שם החסד והרחמים עכ"ד התוספות יו"ט. ועל פי זה מובן כי ענני הכבוד הם תוספת טובה מצד החסד לא כמו מן ובאר שזה מזון לבריותיו המגיע מצד הדין והמשפט השכליי יעיי"ש.
אמנם לכאורה אכתי צ"ב, שהרי אף ענני הכבוד היו הכרחיים לישראל כדי להצילם משרב ושמש, והגנה זו היא צורך גדול לחיי האדם, וכהא דאיתא בגמרא (כתובות דף ל') הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים (פירש"י קור וחום), והתוספות (שם) הביאו בשם המדרש (ויק"ר ס"פ ט"ו) שא"ל אנטונינוס לרבי צלי עלי, א"ל רחמנא לישיזבך מצינתא, א"ל דא צלותא היא (בתמי') יתיר חד כסו וצינתא אזלא, אמר ליה תשתזיב מן שרבא, א"ל הא כדו צלותא דכתיב ואין נסתר מחמתו. עכ"פ הרי היה צורך גדול בענני הכבוד להגן עליהם משרב וחום, ואם כן במה יוודע איפוא חיבה יתירה ותוספת טובה במה שהשפיע הקב"ה ענני הכבוד לישראל.
ואפ"ל דאפ"ה היה ניכר בענני הכבוד שהם לתוספת טובה וחיבה יתירה, כי מאחר שעשו ישראל לעצמן סוכות ממש במדבר בשעה שהוצרכו לצאת מן העננים כנ"ל והיו להם למחסה ולמסתור מן השרב והשמש, אם כן שוב לא היה הכרח כל כך שיהיו ענני הכבוד חופפים עליהם גם כל ימי לכתם במדבר, שהרי כמו כן אז היה אפשר להיות להם הגנה זו על ידי סוכות ממש, ומעתה ממה שהשפיע הקב"ה ענני כבודו עליהם מה שאין בו הכרח, אכן נודע הדבר וניכר להדיא כי חיבה יתירה נודעת להם מאת ה'. ועל פי הנחה זו אפ"ל דר"א ור"ע תרווייהו מודו שעשו להם סוכות ממש מחוץ לעננים שהרי היה להם הכרח בזה וכנ"ל, אלא דפליגי על ידי איזה מהם היה ניכר התוספת טובה וחיבה יתירה של הקב"ה אליהם אשר בעבורו צוותה תורה לעשות זכר לנס, ר"ע סבירא ליה דעיקר הזכר ראוי לעשות על הסוכות ממש שעשו להם, דאלמלא הסוכות ממש לא היו העננים בבחינת תוספות טובה, שהרי היו נצרכים להם להצילם משרב ושמש, ואם כן עיקר המעלה של ענני הכבוד המורה על חיבתן של ישראל ניכר ונודע רק על ידי הסוכות ממש, ור"א סבירא ליה דסוף כל סוף ענני הכבוד היו עיקר התוספת טובה, על כן ראוי שתהיה מצות סוכה זכר לענני הכבוד, ונפק"מ בינייהו לענין הילפותא בדינא דאין מסככין בדבר המקבל טומאה כמבואר שם בגמרא.
ועוד אפ"ל, על פי דרך הנ"ל באופן אחר קצת, דהנה לכאורה יקשה עוד על הטעם הנ"ל, דלפי מצבם של ישראל אז באותו הזמן שהלכו במדבר הגדול והנורא שהעיד הכתוב שהוא מקום נחש שרף ועקרב וכו', הרי היו העננים הכרח גדול להגן עליהם ולהצילם מנחשים ועקרבים ומחיות רעות, וכדאיתא בספרי והובא ברשיז"ל (פ' בהעלתך) על הכתוב וענן ה' עליהם יומם, שענן א' היה הולך לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים, ואם כן הרי היו גם העננים הכרחיים עבור חיותם כמו המן ובאר, ואכתי תקשי מאי בינייהו.
אמנם יתבאר על פי הנ"ל, דבשעת מלחמת סיחון ועוג שהוצרכו לצאת מן העננים כדי לצור על הערים של האומות, באותה שעה הוצרכו לעשות להם סוכות ממש, והנה אפ"ל דעל ידי שיצאו מן העננים בציווי ה' עשה הקב"ה עמהם נס והשפיע בהסוכות ממש שעשו להם אותו כח ההגנה שהיה להם בהעננים, וגם בישבם באותן סוכות ניצולו מן הנחשים ועקרבים ומחיות רעות כמו בהיותם תחת כנפי הענן, ומעתה כיון שהי"ל הגנה והצלה בסוכות ממש שוב לא היו העננים הכרחיים עבור חיותם, ושפיר היו רק לתוספות טובה בלבד להראות גודל חיבתו יתברך להם, ונמצא דהתוספות טובה שבעננים היתה ניכרת רק על ידי מה שיצאו ועשו להם סוכות ממש בחוץ. ומעתה אפ"ל גם כן ע"ד שאמרונו לעיל, דבאמת כולי עלמא לא פליגי שעשו להם גם סוכות ממש מחוץ לעננים, אלא דרע"ק ס"ל דכיון דרק על ידי הסוכות ממש ניכר ונודע גודל החיבה ותוספות הטובה שבעננים, על כן ראוי שיהיה עיקר הזכר להסוכות ממש שעשו להם, ור"א סובר דמ"מ עיקר התוספות טובה היו העננים, על כן צ"ל הסוכה זכר להעננים. (שו"ר שכבר איתא רעיון זה בדרשות חת"ס ותלי"ת שכוונתי לדבה"ק).
עכ"פ היוצא לנו מכל זה דתרווייהו איתנייהו, ובהא ודאי כולי עלמא לא פליגי דענני הכבוד הי"ל לתוספות טובה מאתו יתברך, וגם אליבא דרע"ק דקאמר דהזכר הוא על הסוכות ממש שעשו להם, גם כן סובב הולך הוא על מתנת ענני הכבוד, דעל ידי הסוכות ממש ניכר ונודע גודל חיבת השי"ת ותוספות טובתו שבענני הכבוד. ולפי זה א"ש מה שסתמו כל הפוסקים דהסוכות שאמר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני הכבוד, דזה שפיר אתיא אליבא דכ"ע. והבן.
באופן אחר יש לבאר הענין מה שסתם הטור וכל הפוסקים עמו כר' אלעזר דהסוכות שאמר הכתוב בסוכות הושבתי את בני ישראל הם ענני הכבוד שהקיפן בהם הקב"ה וכו', ולכאורה הלא בכ"מ דפליגי ר"א ורע"ק הלכה כרע"ק ולמה סתמו כאן כר"א. והמפרשים כתבו משום דלשיטת ר' עקיבא דס"ל סוכות ממש עשו להם, קשה וכי לאיזה צורך היו עושים סוכות ממש, הלא זה ודאי גם ר"ע מודה שהקיפן הקב"ה בענני הכבוד, דמפורש בכמה מקראות שהיו ענני הכבוד מגינים וסוככים עליהם כל זמן שהיו במדבר, דכתיב (פ' בשלח) וה' הולך לפניהם בעמוד ענן, וכתיב (פ' שלח) ועננך עומד עליהם, וכתיב (תהלים ק"ה) פרש ענן למסך ואש להאיר לילה, וכמוהו עוד מקראות רבות, וכיון שכבר היו מוקפים בענני הכבוד מדוע עשו להם סוכות ממש. בשלמא לשיטת ר"א דס"ל ענני הכבוד היו, אפ"ל דאיהו לא ס"ל שעשו להם סוכות ממש שלא היה להם צורך בהם, אבל לר"ע קשה, וראוי לן ליישב גם אליבא דרע"ק.
ויתבאר הענין על פי דברי הבני יששכר בשם החיד"א (מובא לעיל) שהביא בשם הרה"ח מו"ה חיים כפוסו טעם שצוה השי"ת לעשות זכר לענני הכבוד במצות סוכה, ולא צוה כמו כן לעשות זכר גם למתנת מן ובאר, משום שהמן והבאר הלא המה לחם ומים שהם הכרחיים לחיי האדם לא הוה כל כך תוספת טובה, אבל מה שהקיפן השי"ת בענני הכבוד חיבה יתירה נודעת להם בתוספת טובה, לזה ציוונו השי"ת במצוותיו לעשות זכר רק למתנה זו. ועוד הביא הבני יששכר (שם אות ט"ו) מ"ש החיד"א ז"ל בשם הרב החסיד מהר"י חאבילייוו, דעל כן לא ציוה ה' לעשות זכר למן ובאר אלא לענני הכבוד, מפני שענני הכבוד היו רק ישראל מיוחדים בטובה, שהרי הערב רב פלט אותם הענן, [וכדאיתא בזוה"ק פ' תשא (דף קצ"א ע"ב) כל ענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו, ואלין ערב רב הוו אזלי לבר ממשרייתא לבתרייתא יעיי"ש], משא"כ מן ובאר גם הערב רב נהנו מהם. וביאר הבני יששכר ז"ל דטעם הב' חזי לאיצטרופי עם טעם הא' הנ"ל, דלכאורה יש לשאול דהא גופא קשיא מדוע באמת נהנו הערב רב רק ממתנת מן ובאר ולא נהנו גם ממתנת ענני הכבוד. אמנם לפי הנ"ל ניחא שהמן ובאר שהם לחם ומים הם למזון לחיי האדם בהכרח, וכביכול זה מחייב המשפט השכלי שיתן השי"ת לבריותיו שבראם מזון להחיותם, על כן גם הערב רב שהם גם כן בריותיו יתברך נהנו מן המן והבאר, משא"כ ענני הכבוד שהוא חסד גדול וחיבה יתירה נודעת להם לישראל, בזה לא זכו הערב רב, עכת"ד.
אמנם כבר הערנו (בדרוש הקודם) דלכאורה הלא לפי מצבם באותו זמן שהיו מהלכין במדבר הגדול והנורא וכו', היו גם ענני הכבוד הכרחיים לחיי האדם להגן עליהם מחיות רעות ולחסות בהם מזרם ומטר ומשרב ושמש ומכל דבר המזיק במדבר, ואם כן מדוע לא זכו הערב רב להיות בתוך העננים, הלא גם הם ברואיו של מקום, והדין נותן לספק להם הצרכים ההכרחיים, וגם הדרא קושיא לדוכתא דכיון שענני הכבוד היו הכרחיים, אם כן אין בהם תוספת טובה כל כך, ומדוע איפוא עשו זכר לענני הכבוד דייקא ולא למן ובאר.
אמנם אפ"ל דמה שענני הכבוד היו הכרחיים במדבר להגן עליהם, זהו דוקא רק אם לא עשו ישראל לעצמם סוכות ממש, משא"כ אם עשו להם סוכות ממש מעשה ידי אדם שוב לא היו ענני הכבוד הכרחיים, דלהנצל משרב ושמש וכל דבר המזיק היה סגי להו באותן הסוכות שהיו מגינים עליהם, אלא דלישראל עם קרובו הראה הקב"ה חיבה יתירה בתוספת טובה, דמלבד הסוכות ממש שעשו להם הוסיף עוד להקיפם בענני כבודו. ומעתה א"ש מה שהיו הערב רב מחוץ לעננים, דמכיון שכבר היה להם ההגנה ההכרחיית בסוכות ממש שעשו להם, ולא היו העננים אלא תוספת טובה בלבד מצד חסדו יתברך על עמו, לכן לא היו הערב רב בכלל מתנה זו והיה הענן פולטן, כי לא היו ראויים למתנה טובה הלזו. וא"ש מה שצוה הקב"ה לעשות זכר לענני הכבוד דייקא ולא למן ובאר, דכיון שמעתה לא היו עוד העננים הכרח אלא תוספת טובה בלבד, שפיר ראוי לעשות זכר לזה דוקא.
והנה אלמלא לא עשו להם ישראל סוכות ממש היו נאלצים להכניס גם את הערב רב לתוך העננים, לפי שאז הרי הוא דבר שחייהם תלויים בו כנ"ל, ואז בטלה חשיבותן של העננים, שהרי זו היתה מעלה יתירה בענני הכבוד שעל ידם היו ישראל מובדלים ומופרשים מן הערב רב, וכדאיתא בזוה"ק (פ' תשא הנ"ל) וז"ל: עד השתא הוו איתכפיין אינון ערב רב, והשתא קמו ובעו עובדא לאתקפא לסט"א, אמרו או נהא כלנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהך קמנא כמה דיהך אלקכון קמיכון, אמר אהרן ח"ו דאלין ישתתפון בעמא קדישא למהוי כלא כללא חדא, ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא כללא חדא, אלא טב איהו לאפרשא לון מגו עמא קדישא עד דייתי משה, ואהרן לטב אתכוון אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא, ע"כ. הרי מזה עד היכן הדברים מגיעים ועד כמה נחוצה ההתבדלות מן הערב רב, עד שהכריע אהרן דמוטב שיעשו להם עגל מאשר להכניסם לתוך העננים, ומבואר שלא טעה אהרן בזה, אלא שהפגם היה מה שהרבה מישראל השתתפו עמהם בלבם, אבל בעצם הענין היתה הכרעתו של אהרן נכונה ואמיתית, כי אין דבר המזיק לנפש כהתחברות עם הערב רב.
ולפי זה נמצא דאילו לא הקדימו ישראל לעשות לעצמן סוכות ממש להגן עליהם מזרם וממטר ומכל דבר המזיק במדבר, והיו מוכרחין להכניס גם את הערב רב לתוך העננים, אז לא היה ראוי לעשות זכר לענני הכבוד, אחרי שאין ישראל מיוחדים בטובה, ואך על ידי שקדמו ישראל לשבת בסוכות ממש שעשו להם, עי"כ היה באפשרי להבדיל את הערב רב ולהוציאם מחוץ לעננים שיהא מדורם שם בסוכות ממש שעשו להם, ולא נתייחדו בטובה זו של ענני הכבוד אלא ישראל קדושים בלבד, ועל כן צוה הכתוב לעשות זכר לענני הכבוד במצות סוכה, ונמצא דכל מה שאנו עושים זכר לענני הכבוד נצמח ובא ממה שעשו ישראל לעצמן סוכות ממש.
ומעתה אפ"ל דר"א ור"ע לא פליגי אם סוכות ממש בלבד עשו להם, או אם היו מוקפין בענני הכבוד לחוד, אלא תרווייהו מודו שעשו להם סוכות ממש מלבד מה שהקיפן הקב"ה בענני הכבוד, אלא דפליגי על איזה מהם ציוה הכתוב לעשות זכר, ר' אליעזר סובר שהזכר הוא לענני הכבוד שהרי הם היו עיקר השבח והמעלה, ור"ע סבר שהזכר הוא על סוכות ממש שעשו להם, דאילו לא עשו לעצמם סוכות ממש לא היה שבח וחשיבות יתירה בענני הכבוד כנ"ל, ונמצא דכל החשיבות של ענני הכבוד נצמח ובא מחמת סוכות ממש שעשו להם, על כן ראוי לעשות הזכר לאותם הסוכות ממש שעשו להם. ולפי זה א"ש מה שסתמו הפוסקים דמצות סוכה היא זכר לענני הכבוד, דזה עולה יפה אליבא דכ"ע, וכדאמרן דאף לדברי רע"ק הוי מצות סוכה שפיר זכר לענני הכבוד.
עוד אפ"ל לבאר למה סתם הטור (בריש הל' סוכה) כר"א דענני כבוד היו, לגבי רע"ק דהלכה כמותו בכ"מ (וכבר הארכנו בזה לעיל).
גם צריך להבין, התינח לר"א שפיר עבדינן זכר לענני הכבוד שהיה בהם נס וגדולה וכבוד לישראל, שפירש עליהם הקב"ה ענן כבודו והראה חיבתם גלוי לכל העמים, אבל לר"ע למה נצטווינו לעשות זכר להסוכות ממש שעשו להם, וכי מה רבותא ונס הי' בזה, והלא כן דרך כל הולכי מדבריות לעשות להם סוכה לבל יכם שרב ושמש וזרם ומטר ואין בזה שום נס, וכן הקשה החתם סופר. ואם לעשות בזה זכר ליציאת מצרים, הלא היו שם עוד הרבה נסים שניתן לעשות בהם זכר ליציאת מצרים, כגון ירידת המן והבאר, ואמר הכתוב (פ' עקב) שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה, ולמה בחר הכתוב לעשות זכר דוקא לסוכות ממש שעשו להם, ולא לאחד משאר הנסים שנעשו להם.
גם יל"ד לרע"ק מלת הושבתי, כמ"ש הרא"ם ז"ל דהושבתי את בנ"י מורה יותר על פועל אלקי שהן ענני הכבוד, ולא על סוכות ממש שהן פועל אנושי, ולדבריו הול"ל כי בסוכות ישבו אבותיכם וגו'.
ואפ"ל בהקדם מה שהביא הבני יששכר (מאמר צלא דמהימנותא סי' ט"ז) דברי הרב הגדול מו' חיד"א בספרו ראש דוד (ר"פ אמור) בשם הרב מו' ישועה זיי"ן זללה"ה, במה שחקרו הקדמונים דהרי ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל במדבר מן ובאר וענני הכבוד, ומדוע ציוה לעשות זכר לענני הכבוד במצות סוכה ולא עשה כן במן ובאר. ונתן טעם לדבר להיות, כי המן והבאר ניתן להם על ידי תלונתם ותרעומתם אשר בקשו אוכל למו ומים לצמאם, משא"כ ענני הכבוד ניתן להם מבלי שאלה מאתם רק בטובו הגדול יתברך שמו, על כן לא ניתן להם לעשות זכר רק לענני הכבוד עכ"ד. וביאר הבני יששכר (שם) בזה מאמר הכתוב למען ידעו דורותיכם, שכל הדורות הבאים יכירו וידעו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל מבלי שאלה, וידעו כי אני ה' אלקיכם היודע בטובתכם יותר מכם וכו', והוא לימוד לדורות הבאים להשליך על ה' יהבם, והוא יספיק להם כל צרכיהם בכל ענניהם באופן היותר טוב ונאות עכתדה"ק שם.
ואפ"ל עוד על פי דרכו באופן אחר קצת, בהקדם דברי אאמו"ר זלה"ה בקדושת יו"ט (פ' נשא) על הפסוק נשא את ראש בני גרשון גם הם, דתיבת גם הם נראה לכאורה כמיותר, ופי' על פי מ"ש הבני יששכר במאמרי חנוכה (מאמר ב' אות כ"ט) לפרש עזרת אבותינו אתה הוא מעולם מגן ומושיע להם ולבניהם אחרים, דהנה החילוק שבין עזרה לישועה הוא שלשון עזר יצדק על העזרה מבלי בקשה מקודם מהנעזר, ותשועה הוא כשמושיע המושיע אחר בקשת הנושע, כמד"א צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה, והנה אבותינו שהיו צדיקים גדולים הנה היית עזרתם גם בטרם התפללו אליך, אבל אנחנו בניהם אחריהם עכ"פ אחר התפלה יש לנו ישועה, וזהו "עזרת" אבותינו אתה הוא מעולם טרם יקראו, מגן "ומושיע" להם ולבניהם, שלבניהם לא היית אלא בבחינת מושיע עוד הם מדברים ואני אשמע עכ"ד הבני יששכר זלה"ה (ועיין בייט"פ לחנוכה אות ב' מש"כ בזה).
וכתב עלה אבא מארי זלה"ה דאנן יתמי דיתמי תש כחינו וחלש שכלינו בעבודת הש"י, עד שאין בנו התגברות אפילו כדי להתפלל ולהתחנן ולשפוך שיח לבקש ממנו הישועה, ומכש"כ שאין אנו יכולים לעלות להגיע למדרגת אבותינו הקדושים שהשי"ת יעזר לנו בבחינת עזרה בלא בקשה, ואם כן מה יעשו איזובי קיר באיזה אופן נוכל להושע מאתו יתברך, כי באמת לא תמנו ולא כלו רחמיו וחסדיו המרובים גם עלינו, ומההכרח היא שהשי"ת יפן ברחמיו אלינו ויושיענו בבחינת אבותינו טרם שנקרא יעננו, ואף בלא בקשה ישלח ישועה מקודש ומציון יסעדנו אם גם שאין אנו ראוים לכך, ולפי זה על ידי שאנו במדרגה התחתונה כל כך עד שאין אנו יכולין אפילו להתפלל ולשפוך תחנונים, היא הנותנת שנושע בבחינת עזר כמו אבותינו הקדושים. וזה נ"ל פי' הפסוק (תהלים מ"ד) כי שחה לעפר נפשינו, ואין בנו יכולת להתפלל, כי דבקה לארץ בטנינו, היינו לארציות וגשמיות, ועל ידי זה שאנו נשפלים כל כך מההכרח קומה "עזרתה" לנו וגו', היינו שתושיענו בבחינת עזר אף בלא בקשות ותחנונים. והנה פירשו בספרים על תיבות ג"ם ה"ם שהוא מורה על בחינת ענוה וקטנות, וזהו גם הם כאלו הם רק טפלים. וז"ש נשא את ראש "בני גרשון" אשר גרשו היום מלהסתפח בנחלת ה' מקוצר דעתם ושכלם, על ידי גם הם, היינו על ידי הקטנות שבהם, וההכרח שיהיה להם נשיאות ראש שיהיו בגדר לבית אבותם, בעזר צור משדי יושעו, בבחינת עזר אף בלא בקשה עכדה"ק.
והנה איתא בקדושת לוי (קדושה ראשונה לחנוכה) לבאר למה קבעו יו"ט בהלל והודאה בנס דחנוכה ופורים, ולא קבעו יו"ט על שאר כל הנסים שנעשו לישראל, כגון מלחמת סיסרא וסנחרב וכדומה, משום דכל הנסים וההארות שנתגלו בימים קדמונים מתגלים הנסים והחסדים ההם בכל שנה ושנה בהגיע אותו הזמן, ואשר על כן על אותו הנס אשר ראו אבותינו ונביאים הקדמונים ואנשי כנסת הגדולה שאלו החסדים מתגלים בכל שנה ושנה ובכל דור ודור ומאירים אלו הנסים, לפי גדול מעשיהם אשר עשו הקדמונים שיתגלה תמיד, עשאום יו"ט, אבל באותן הנסים אשר ראו הקדמונים שלא היה כח בידם שיתגלה זה ההארה והנס והחסדים ההם בכל דור ודור ובכל שנה ושנה לא עשאום יו"ט עכדה"ק. וכן כתב הבני יששכר במאמרי חנוכה (מאמר ד' אות פ"א), ופירש בזה אומרם ז"ל (שבת כ"א ע"ב) לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים וכו'. ולכאורה למה לא עשאום יו"ט תיכף בשנה הראשונה בראותם הנס, אלא דבנס אשר ראו חז"ל אשר התגלות האור הוא רק לשעה בעת הצטרכות הישועה לא קבעו יו"ט לזכרון לדורות, וכאשר ראו שנקבע האור ההוא בגבהי מרומים שיתגלה בכל שנה ושנה קבעו יו"ט לדורות, והנה בזמן שהיתה הנבואה משמשת ידעו זה תיכף בשעת הנס על פי נביא, משא"כ בנס דחנוכה לא ידעו אם הנס הוא קבוע לדורות אם רק אור לשעתו, על כן לא קבעו יו"ט לדורות תיכף בשנה ראשונה, רק לשנה אחרת השכילו ברוח הקודש וידעו אשר שוב נתגלה האור דאשתקד, כי נפשות הצדיקים מרגישין בהתגלות אור בגבהי מרומים כנודע, על כן אז קבעום ועשאום יו"ט קבוע לדורות עכדה"ק.
ועל פי זה יובן, דהנה הנס של ענני הכבוד הרי נשפע לישראל בבחינת עזרה מבלי שאלה ובקשה מאתם כדברי החיד"א ז"ל כנ"ל, ואם כן בכל שנה ושנה בימי חג הסוכות מתעוררת הארת הנס ההוא וסגולת הימים להשפיע ישועה לישראל אף מבלי שישאלו, ויש בזה נחמה והתחזקות לדורות אחרונים אשר גם אם רבה שפלותם ואין בכוחם לבקש ולהתפלל על הישועה, שאף על פי כן יבוא להם העזר מאתו יתברך בבחינת עזרה שהוא אף מבלי שאלה. וזה ביאור הכתוב בסוכות תשבו שבעת ימים וגו', שהבורא יתברך צונו לעשות זכר לענני הכבוד שזכו להם ישראל מבלי בקשה תחלה, וזה האור נתגלה תמיד בכל שנה ושנה שיזכו ישראל תמיד לישועה בבחינה זו מבלי בקשה תחלה, ועל כן אמר הכתוב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו', שמזה ילמדו דורות אחרונים ויתחזקו בבטחונם בהשי"ת שאפילו אם שחה לעפר נפשם ותש כוחם ושכלם מלבקש על הישועה יעזור להם הבורא יתברך, וישלח להם הישועה אף מבלי שאלה ובקשה תחלה, וכדרך שעשה לאבותינו בהושיבו אותם בענני הכבוד בצאתם ממצרים. וז"ש למען ידעו דורותיכם כי בסוכות "הושבתי" בלי שאלה ובקשה כפי' הבני יששכר, דממצות סוכה המורה על ענני הכבוד שהשפיע להם הקב"ה בלי שאלה, ילמדו דורותיכם הם דורות אחרונים, וידעו כי אני ה' אלקיכם ועליהם להשליך עלי יהבם, כי אשלח עזרתם מקודש ואספיק צרכיהם באופן הטוב והנאות.
ובדרך זה א"ש גם לדברי ר"ע דאמר סוכות ממש עשו להם, דלכאורה למה נצטוינו לעשות זכר לכך, אמנם באמת גם בזה יש זכר לענני הכבוד, דהנה הסוכות שעשו להם בני ישראל מעצמם הרי היו כדי לשמרם שלא יכם שרב ושמש וזרם ומטר וכדומה, ואם כן היו הסוכות הללו הכרח עבור הגנתם, ואלמלא לא עשו להם סוכות ממש היו מוכרחים לבקש מאת השי"ת בשאלה ובקשה שיתן להם הגנה בדרך הליכתם במדבר הגדול והנורא הזה, ואז היתה תשועתם אשר נושעו בענני הכבוד בבחינת תשועה, וכדרך שהיה במן ובאר שבא להם על ידי משאלותם, ואז לא היה הכתוב מצווה לקבוע זכר לנס הזה, כשם שלא ציוה לקבוע זכר למן ובאר כנ"ל, אבל לפי שעשו לעצמם סוכות ממש להגן עליהם לא הוצרכו לשאלה על ענני הכבוד, דכבר היה להם הגנה בסוכות ממש, והקיפן הקב"ה בענני הכבוד בבחינת עזרה מבלי שאלה, ולפיכך נקבעה מצות סוכה לעשות זכר לנס זה של ענני הכבוד שבא בלי שאלה, ונמצא דהסוכות ממש שעשו לעצמן היא הנותנת שבאו ענני הכבוד מבלי שאלה, ואם כן דייקא מכח הסוכות ממש שעשו להם נקבע לעשות זכר לדורות על ענני הכבוד.
ומעתה בין לר"א ובין לר"ע קביעת הזכר לנס היה משום היקף ענני הכבוד, אלא דר"ע ס"ל דעיקר גרמת מצות ישיבה בסוכה בא מחמת סוכות ממש שעשו להם, וזהו שאמר רע"ק סוכות ממש עשו להם, ור"ל דמחמת אלו הסוכות ממש ידעו דורותיכם כי בסוכות "הושבתי" את בני ישראל הוא היקף ענני הכבוד שהושיבם ה' בהם מבלי שאלה ובקשה. וא"ש מה שסתם הטור דענני כבוד היו, דאף לדברי רע"ק כן הוא כמבואר.
או יאמר ליישב למה סתם הטור בריש הל' סוכה (סימן תרכ"ה) כדברי ר"א דהסוכות שאמר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם, וכן נקטו כל הפוסקים, והקשו המפרשים מדוע נקטו כר"א לגבי רע"ק, והלא כל מקום דפליגי ר"א ורע"ק הלכה כרע"ק (וכבר הארכנו בזה לעיל).
ואפשר לבאר הענין, על פי דברי החיד"א בספרו ראש דוד (הובא בדברינו לעיל) בשם מוה"ר יהודה חאבילייו זלה"ה, שכתב ליתן טעם בדבר למה צוה הכתוב לעשות זכר לענני הכבוד במצות סוכה, ולא צוה כמו כן לעשות זכר למן ובאר שאף הם היו נסים מחוץ לטבע העולם. וביאר הטעם משום דמן ובאר לא היו ישראל מיוחדים בטובה זו, שאף הערב רב נהנו מהם, ולא היה ניכר בזה ההבדל בין ישראל קדושים לערב רב, משא"כ ענני הכבוד לא היו קולטים את הערב רב שהיה הענן פולטן, והיו רק ישראל מיוחדים בטובה זו, על כן צוה הכתוב לעשות זכר רק לענני הכבוד לצד היותם מורים על מעלת ישראל והיותם מובדלים מהערב רב, עכת"ד.
ושורש הענין מבואר בזוה"ק פ' תשא (דף קצ"א ע"ב) דענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו, והערב רב היו מהלכים מחוץ למחנה ישראל, וכאשר התכנסו הערב רב לעשות העגל, באו לפני אהרן ואמרו לו או שיכניסם בתוך כלל ישראל בפנים העננים ונהא כלנו עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהך קמנא כמה דיהך אלקכון קמיכון, אמר אהרן ח"ו דאלין ישתתפון בעמא קדישא למהוי כלא כללא חדא, ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא, ומוטב הניחם לעשות את העגל ולא ישתתפו בגו עמא קדישא, וכתב שם בזוה"ק דאהרן לטב אתכוון והיה הצדק אתו, והחסרון היה רק משום שהרבה מישראל אשתתפו בהדייהו בלבא יעיי"ש. עכ"פ מבואר מזה חומר הענין של התחברות ישראל עם הערב רב, עד שהכריע אהרן דמוטב יעשו להם העגל מלהכניסם אל תוך ענני הכבוד, ויש בזה הוראה גדולה על גודל ההכרח להבדל מבעלי עבירה, ושיהיו ישראל קדושים מופרשים מהם, ולא יהיה להם שום שייכות והתחברות עמהם.
היוצא לנו מזה דענני הכבוד היו מבדילין בין ישראל להערב רב דהענן היה פולטן והיו הולכין מחוץ לעננים, ומעתה נבוא לביאור הפלוגתא הנ"ל על הכתוב כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, דר"א ס"ל ענני כבוד היו ורע"ק ס"ל סוכות ממש עשו להם, ולכאורה ראוי להבין אליבא דרע"ק למה הוצרכו ישראל לעשות להם סוכות ממש, והלא זה ודאי אף הוא מודה שהי"ל לישראל שם במדבר ענני כבוד כמבואר בקראי, והם היו מגינים עליהם משרב ושמש ומזרם ומטר, ואם כן לאיזה צורך עשו להם גם סוכות ממש אחרי שכבר היו מסוככים בענני הכבוד. ותו דהרי הסוכות שאנו עושים צריכין להיות דוגמא לאותן סוכות שעשו להם ישראל אז, ואם עשו להם סוכות ממש בתוך העננים הרי הן כסוכה שתחת תקרת הבית או עכ"פ כסוכה שתחת הסוכה, דבסוכה כהאי גוונא קיי"ל שפסולה, וגם קיי"ל דסוכה שאין הגשמים יכולין לירד לתוכה פסולה דהו"ל כדירת קבע (עיין טו"ז ומ"א סוף סימן תרכ"ט וריש סימן תרל"א), וכיון שהיו תחת העננים הרי היו העננים מגינים עליהם מפני הגשמים ובסוכה כגון דא פסולה, ואם כן הרי לא שייך שיהיו הסוכות שאנו עושין דוגמא וזכר למו. וגם צ"ב לדידי' מלת הושבתי דמשמע פועל אלקי, והול"ל כי בסוכות ישבו אבותיכם כמו שהקשה הרא"ם ז"ל. ולאידך גיסא קשה אליבא דר"א דס"ל דהסוכות הם זכר לענני הכבוד, והלא הסוכות שאנו עושין קיי"ל דצ"ל עשויין בידי אדם דוקא, וכדדרשינן (לעיל) על הכתוב חג הסוכות תעשה לך תעשה ולא מן העשוי, וענני הכבוד הרי היו עשויין ועומדין מן השמים, ואיך יאות שיהיו הסוכות שאנו עושין זכר להם, ובשלמא למ"ד סוכות ממש עשו להם הוי שפיר בדומה להן, אבל למ"ד ענני כבוד היו איך יאות שיהיה דוגמא וזכר למו בסוכות שלנו שצ"ל עשויין בידי אדם דוקא.
אמנם כבר הובא בדברינו לעיל דברי הרוקח והחיי אדם שסוכות ממש עשו להם ישראל בשעה שצרו על העיירות של האומות במלחמת סיחון ועוג, דבשעת מלחמה הוצרכו ישראל לצאת מן העננים, וכמפורש בקרא אצל מלחמת עמלק צא הלחם בעמלק, ודרז"ל צא מן הענן, ובאותה שעה עשו להם הסוכות ממש כדי להגן עליהם. אמנם לכאורה קשה האיך יכלו ישראל לשבת בסוכות מחוץ לעננים, והלא לפי דברי הזוה"ק היתה משכנם של הערב רב שם מחוץ לעננים, והרי הסכנה קרובה שמא יבואו לאמשוכי אבתרייהו וללמוד ממעשיהם. אך אפ"ל דעל ידי שקיימו ציווי הבורא יתברך ויצאו מן העננים כדי ללחום מלחמת ה', השפיע להם השי"ת באותן הסוכות ממש אותו כח ההפרדה מן הערב רב שהיה להעננים, וגם בשעה שישבו בסוכות ממש שם מחוץ לעננים היו גם כן מובדלים ומופרשים מן הערב רב כמו בהיותם תחת כנפי הענן, ונמצא דהי"ל כח העננים גם בסוכות ממש.
ומעתה אפ"ל דבהא לא פליגי ר"א ורע"ק, ותרווייהו מודי שהיו מסוככים בענני הכבוד, וגם עשו להם סוכות ממש מחוץ לעננים, אלא דפליגי על איזה מהם עשו עיקר הזכר, רע"ק ס"ל דעושין זכר להסוכות ממש דזה היה נס גדול ונפלא, דגם בשבתם סמוך למקום מושבם של הערב רב הי"ל על ידי הסוכה כח הגנה להיות מופרש ומובדל מהם, על כן ראוי לעשות זכר לסוכות ממש, ור"א ס"ל דסוף כל סוף ענני הכבוד הם העיקר, דעיקר ושורש כח ההגנה הלזו מכח ענני הכבוד היתה נמשכח, ומעתה א"ש מה דדרשינן דצריך להיות תעשה ולא מן העשוי, כי אף ר"א מודה שהי"ל סוכות ממש עשויין בידי אדם מחוץ לעננים אלא שנשפע בהן אותו הכח אשר היה בהעננים, ובמה שעושין זכר לעננים נכללו אף אותן הסוכות ממש שעשו להם, וגם א"ש מה שסתמו הפוסקים דענני כבוד היו, דזה אתיא אליבא דכ"ע כמבואר והבן.
עוד אפ"ל בענין הנ"ל, לבאר מה שסתם הטור כדברי ר"א דמה שאמר הכתוב בסוכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו, ולכאורה הלא רע"ק פליג עליה וס"ל דסוכות ממש עשו להם וקיי"ל בכל מקום כרע"ק. - וביותר קשה דלכאורה משמע בסוגיין דר' יוחנן ס"ל כר"ע, מדהוצרך ללמוד דאין מסככין בדבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ מדכתיב באספך מגרנך וגו', ולא יליף לה מקרא ואד יעלה מן הארץ כדיליף לה ריש לקיש אליבא דר"א, וכן כל האמוראים המוזכרים בגמרא (לקמן דף י"ב) רב אשי ורב חסדא וכו' כלהו ס"ל דלא כר"א, מדלא ניחא להו למילף מקרא דר"א הנ"ל. וכן מוכח מפסקי הרי"ף והרא"ש ז"ל דס"ל כרע"ק, דלא הביאו כלל בדין דאין מסככין בדבר המקבל טומאה הך ילפותא דאד יעלה מן הארץ כר"א, רק מימרא דר' יוחנן ומימרא דר' חסדא דילפי לה מקרא אחרינא, דכל זה קאי לכאורה אליבא דרע"ק כדמשמע בגמרא, ואם כן קשה מדוע סתם הטור כר"א אחרי דר' יוחנן דהלכה כוותיה לגבי ר"ל וכן כל האמוראים כולהו ס"ל כרע"ק.
החיי אדם (כלל קמ"ו) כתב בסוכות הושבתי כתיב מלא, להורות על ב' מיני סוכות שישבו, א' סוכות של ענני הכבוד וא' סוכות ממש בשעה שצרו על העיירות במלחמות סיחון ועוג עכ"ל, וכן כתב גם מרן החתם סופר זלה"ה בדרשותיו לסוכות (משנת תקצ"ג - תקצ"ו). אמנם לכאורה קשה על זה, דהנה בשלמא מ"ש שישבו בסוכות ממש בשעה שצרו על העיירות, הן כדברים האלה כתב גם הרוקח ז"ל (הובא לעיל באריכות), אמנם מה דארכביה אתרי רכשי לפרש מ"ש הכתוב בסוכות מלא, להורות על שניהם גם יחד, זהו לכאורה דלא כמאן, דלא כר"א ודלא כר"ע ודלא כדברי האמוראים בגמרא, דבגמרא הנ"ל משמע לכאורה דמאן דס"ל הא לא ס"ל הא ומאן דס"ל כרע"ק לא ס"ל כר"א, דהכי איתא (שם) אין מסככין בדבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ, מנה"מ אמר ריש לקיש אמר קרא ואד יעלה מן הארץ וכו', והקשו הניחא למ"ד ענני הכבוד היו אלא למ"ד סוכות ממש עשו להם מאי איכא למימר וכו', ותירצו כי אתא רב דימי א"ר יוחנן חג הסוכות תעשה לך וכו', כי אתא רבין א"ר יוחנן יליף לה מבאספך וכו', ועוד איתא שם ילפיתות לרב אשי ורב חסדא עיי"ש. ומדלא ניחא להו למילף מקרא דר"א וטרחו למילף מקראי אחריני אליבא דרע"ק, משמע דכולהו לא ס"ל כר"א דסוכות דקרא עננים משמע, ואם כן האיך אפשר להרכיב שניהם יחד לפרש הפסוק כתרווייהו דקאי על ב' סוכות כר"א וכר"ע.
גם יל"ד למ"ד סוכות ממש עשו להם, מאי רבותא דבסוכות הושבתי שצוה השי"ת לעשות מצות סוכה זכר להושבת בני ישראל בסוכות, והלא כן דרך כל הולכי מדבריות לעשות סוכה לבל יכם שרב ושמש, ומה נס היה בזה שצוונו השי"ת שנעשה זכר אליו, וכן דקדקו הבית יוסף שם והקרבן אהרן בביאורו על התורת כהנים.
וגם מלת הושבתי צ"ב לדבריו, וכמ"ש המזרחי והכלי יקר דהושבתי את בני ישראל מורה על פועל אלקי שהן ענני הכבוד, ולא על פועל אנושי דהוא סוכות ממש, ולדבריו הול"ל כי בסוכות ישבו בני ישראל או ישבו אבותיכם וגו'.
ולמ"ד ענני הכבוד קשה, דיותר הו"ל לקרא למימר כי בעננים הושבתי את בני ישראל וגו', ולמה כתבה תורה כי בסוכות הושבתי מילתא דמשתמע לתרי אנפין.
גם יל"ד לדבריו האיך אנו עושין זכר לענני הכבוד בסתם סוכות, והטור כתב שלא נצטוינו לעשות סוכות בחודש ניסן לפי שהוא ימות הקיץ, ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל, ולא היתה ניכרת בעשייתנו שהם במצות הבורא יתברך. ולכאורה יקשה עוד יותר דבכלל האיך יהיה בסוכה שאנו עושים זכר לענני הכבוד, ובשלמא למ"ד סוכות ממש הוי שפיר דוגמא לאותן סוכות, אבל האיך יהיה דוגמא וזכר להעננים.
ואפשר לבאר הענין, דהנה התוספות (לקמן י"ב ד"ה בפסולת) הביאו את דברי הירושלמי דסוכה (פ"א ה"ה) דאיתא שם אהך הלכתא דדבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו, א"ר יוחנן כתיב באספך מגרנך ומיקבך מפסולת גורן ויקב את עושה לך סכך, רשב"ל אמר ואד יעלה מן הארץ, א"ר תנחומא דין כדעתיה ודין כדעתיה, ר' יוחנן דו (פי' הוא) אמר עננים מלמעלה היו דו יליף לה מאספך, רשב"ל אמר עננים מלמטן היו דו יליף לה מעננים. ופי' בפני משה דלפי הירושלמי ר' יוחנן נמי ס"ל ענני הכבוד היו, אלא דאי אפשר ליה למילף דצריך לסכך בדבר שגידולו מן הארץ, דאזיל לשיטתו דעננים מן השמים הן באין ואין גידולן מן הארץ, לפיכך יליף לה מקרא דבאספך, ורשב"ל לשיטתו דעננים מלמטה הן באין מקיטור הארץ, והוויין גידולן מן הארץ, על כן יליף לה מן ואד יעלה מן הארץ. וכן כתב שם במראה הפנים דאף דבגמרא משמע דאליבא דרע"ק הוא דבעינן למילף מהאי קרא דבאספך לטעמא דמתניתין, אבל לפי הירושלמי דקאמר דר"י ס"ל עננים מלמעלה היו, אם כן לר"י אף אליבא דר"א הוא דאתינן לקרא דבאספך. וכן משמע נמי מדברי התוספות הנ"ל. עכ"פ לפי זה תרווייהו ס"ל כר"א דסוכות זכר לעננים. והנה כתב הכנסת הגדולה בכללי התלמוד (סימן ס"ט) דמה שאמרו דהלכה כגמרא בבלית נגד הירושלמי, היינו רק במה שיחלוק הירושלמי על גמרא דילן בפירוש, אבל מה שאין מבואר בגמרא דילן ואיתא בירושלמי בפירוש שפיר ילפינן מינה. וכעין זה כתב היד מלאכי בשם שו"ת רמ"ע (סי' נ"ט) שכל דבר הנזכר בתלמוד בבלי שסובל שני פירושים ויתברר האחד על פי הירושלמי מיניה לא נזוע ומצוה מן המובחר הוא, עכ"ל.
ומעתה אפ"ל כמו כן גם בגמרא דילן, דמה שתירצו כי אתא רבין א"ר יוחנן אמר קרא באספך מגרנך וכו' אתיא נמי כר"א דאמר ענני הכבוד היו, דכפי המבואר בירושלמי דר"י אזיל לשיטתו דעננים מלמעלה הן באין ואין גידולן מן הארץ לכן אי אפשר לו למילף מקרא דאד יעלה מן הארץ, ואף דמרהיטת לשון הגמרא משמע שתירצו כן אקושית המקשן שהקשה למ"ד סוכות ממש מאי איכא למימר, מיהו ר' יוחנן כי אמרה למילתיה אליבא דר"א נמי אמרה כמו שמבואר בפירוש בירושלמי, אלא דמכיון שיש לר"י לימוד מבאספך דאין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ ואין מקבל טומאה, לכן תירצו כן בגמרא גם לפי דברי ר"ע דר"ע נמי יכול למילף ליה מקרא דבאספך, ודברי התרצן יתפרש בדרך זה, כי אתא רבין א"ר יוחנן ואייתי דרשא דבאספך דאמרינן בעלמא אליבא דר"א א"ש גם אליבא דר"ע, וכן יש לומר גם בהנך ילפיתות דאידך אמוראי שם, דלא לשיטת ר"ע נאמרו אלא אליבא דר"א, רק דא"א להו למילף מן ואד יעלה מן הארץ, משום דס"ל כר"י בהך דעננים מלמעלה הן באים, ומעתה קמו ר"י ורשב"ל בחדא שיטתא כר"א.
ולפי זה א"ש מה דסתמו הפוסקים כר"א דסוכות שאמר הכתוב ענני הכבוד היו, דהרי ר"י ס"ל כוותיה, ואפשר דגם אידך אמוראי ס"ל כן וכנ"ל. ועד"ז אפשר לפרש גם דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגם כן ס"ל כר"א, ומה שהביאו רק דרשא דבאספך אתיא כר' יוחנן אליבא דר"א, דהלכה כר' יוחנן לגבי רשב"ל, אבל באמת שניהם ס"ל בשיטת ר"א ודו"ק. שוב ראיתי בביאור הגר"א ז"ל (בשו"ע) שכתב הערה זו לתרץ דברי המחבר דסתם הלכתא כר"א ולא כר"ע עיי"ש (וע"ע פמ"ג במ"ז ר"ס תרכ"ט) וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה.
ועתה נבא ליישב אליבא דר"ע דאמר סוכות ממש עשו להם, מה נס היה בזה שנצטוינו שנעשה זכר אליו, וגם איך יתפרש לדידיה מלת הושבתי וכקו' הנ"ל. אמנם כבר הבאנו דברי הרוקח דסוכות ממש עשו להם בשעה שיצאו לצור על העיירות בשעת מלחמת סיחון ועוג, שהרי בשעת מלחמה הוכרחו לצאת מן העננים, וכמ"ש אצל מלחמת עמלק צא הלחם בעמלק, ודרשו רז"ל צא מן הענן, ובאותה שעה הוצרכו לעשות סוכות ממש. והנה העננים היו מגינים עליהם מן האויבים, וכל זמן שהיו ישראל תחת ענני הכבוד היו שמורים מכל רע, ולא היה שום אומה ולשון יכול לשלוט בהם, וכדאיתא בילקוט (ס"פ תצא) ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, רב נחמן אמר כל מי שהיה הענן פולטו היה נישול, ואמרו עוד שם מה עשה עמלק, בא ועמד לו חוץ לענן והיה קורא ראובן שמעון פוקו דאנן בעיין למעבד פרקמטיא עמכון, וכיון שהיה יוצא אחד מהם היה הורגו, ע"כ. מבואר דכל זמן שהיו תחת העננים לא היה יכול שום אומה ולשון לשלוט בהם. ומעתה כשנצטוו בגזרת ה' לצאת מן העננים למלחמה, היה להם בזה מסנ"פ גדול לקיים מצות ה', כי שם בחוץ לא היה להם הגנה מן האויבים, אבל בזכות שקיימו מצות ה' במסנ"פ נעשה להם נס שגם הסוכות ממש שעשו להם היה בהם כח הגנה להגן עליהם מן האויבים כמו בענני הכבוד. והנה מבואר בכ"מ דסוכה רומז על כח ההגנה כמ"ש (ישעי' ד') וסוכה תהיה לצל יומם מחורב למחסה ולמסתור מזרם וממטר, ובגמרא ערכין (ל"ב ע"ב) אמרו דבעי עזרא רחמי על יצרא דע"ז ובטליה, ואגין זכותא עליהו כי סוכה עיי"ש, וכ"כ ברבינו בחיי (פ' שלח) לפרש הפסוק כי לחמנו הם בזכות מצה בפסח, סר צלם צל סוכה יגן עלינו על כן אל תיראום עיי"ש. עכ"פ הסוכה רומזת להגנה, והנה הסוכות ממש שעשו להם היה בהם גם כן כח הגנה כנ"ל, ולפי זה א"ש אף למ"ד סוכות ממש עשו להם מה שנצטוינו לעשות זכר לזה, כי גם בהם היה נס והגנה מן האויבים.
ומעתה יתפרש מה שאמר הכתוב בסוכות "הושבתי" את בני ישראל, על פי מה דאיתא בגמרא (מגילה י"א ע"ב) על הכתוב כשבת המלך אחשורוש, מאי כשבת המלך לאחר שנתישבה דעתו, ופרש"י דמתחלה היה דואג שיצאו ישראל מתחת ידו כשיגמרו ע' שנה לגלות בבל, ועכשיו נתיישבה דעתו שלפי חשבונו כבר עברו שבעים שנה ולא נגאלו יעיי"ש. הרי דלשון ישיבה מורה על ישיבה בבטחון ומנוחה, ועל כן לפי שהבורא יתברך השפיע להם באותן הסוכות כח הגנה מן האויבים ויכלו לישב בהן במנוחה מבלי פחד אויב, שפיר יצדק לומר עליהן הושבתי את בני ישראל, שהבורא יתברך השפיע בהם בחינת ישיבה לישב שם בבטחון ומנוחה. (ועיין בקרבן אהרן שפי' קרוב לזה).
ומעתה א"ש דברי החתם סופר והחיי אדם, כי במלת סוכות נרמזו שניהם, סוכות של ענני הכבוד וסוכות ממש שעשו להם, כי בשניהם היה נס וכח הגנה מן האויבים, ואנו עושים זכר לשניהם, אלא דעיקר הנס היה על ידי העננים, כי כח ההגנה שהיה בסוכות ממש היה נשפע גם כן מכח העננים, דעל ידי שהיו העננים מגינים עליהם ואעפ"כ יצאו מהם לקיים מצות, היה בכח המסנ"פ הזה נשפע כח העננים גם על הסוכות ממש שעשו להם. והשתא דאתית להכי אפ"ל דגם ר"א מודה בזה שהי"ל לישראל ב' מיני סוכות כמבואר, אלא דאיהו סבר דמ"מ ענני הכבוד עיקר, כיון דגם כח ההגנה בסוכות ממש מכוחם בא. ומעתה גם לפי דברי החתם סופר והחיי אדם העיקר כר"א, וכמ"ש הטור והבית יוסף וכל הפוסקים דסוכות זכר לעננים, ואמנם גם הסוכות ממש שאנו עושים הם זכר לעננים, דעל ידי העננים נעשה הנס בסוכות ממש כנ"ל. ולפי זה א"ש לר"א מה דאפקיה קרא בלשון סוכות דמשתמע לתרי אנפין, לרמז על זה דבאמת הי"ל לישראל שני מיני סוכות דזה א"ש אף אליבא דר"א, וא"ש נמי דשפיר הוי בסוכות דילן זכר ודוגמא לנס ההוא והבן.
באופן אחר יש ליישב מה שהטור (בסי' תרכ"ה) וכן כל הפוסקים סתמו כר"א דהסוכות שאמר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבוד שהקיפן בהם וכו', וכ"כ רשיז"ל בפי' עה"ת, והקשו המפרשים דכללא הוא דר"א ור"ע הלכה כר"ע ומדוע סתמו כולם כר"א. והרא"ם כתב דרש"י ז"ל הכריע כדברי ר"א מפני שמלת הושבתי מורה על פועל אלקי שהן ענני הכבוד לא על פועל אנושי, דאם כן כי בסוכות ישבו אבותיכם מבעי ליה. אבל זה קשה דהאיך אפשר להכריע במחלוקת התנאים ממשמעות הכתוב, והלא גם התנא שכנגדו ידע להאי קרא ובוודאי דגם הוא יכול ליישב משמעות הקרא (וכבר הארכנו בזה לעיל).
ונראה ליישב דהנה כבר הערנו בזה, דלכאורה הלא הא כולי עלמא מודי שהיו ענני הכבוד מקיפים את ישראל כל ימי היותם במדבר, ככתוב ומפורש במקראות הרבה כגון (שמות י"ג) לא ימיש עמוד הענן יומם וגו', וכן בפרשת בהעלותך ועוד בכמה מקומות, ואף רע"ק לא יחלוק על זה, אלא דאיהו מוסיף דמלבד זאת עשו להם ישראל גם סוכות ממש מעשי ידי אדם, ולכאורה למה היו צריכין לסוכות ממש אחרי שענני הכבוד כבר היו מגינים עליהם משרב ושמש וזרם ומטר ומכל דבר המזיק, ותו דאם עשו להם סוכות ממש בתוך העננים הרי היו כסוכה שתחת הבית, או עכ"פ כסוכה שתחת הסוכה, דבכהאי גוונא קיי"ל שפסולה, ואם כן לא יאות לקרוא להם סוכות, ולא שייך שיהיו הסוכות שלנו זכר לאותן הסוכות שבתוך העננים. אלא דהרוקח כתב שהסוכות ממש עשו להם בשעת מלחמה כשהיו צרים על העיירות של סיחון ועוג וכדומה, שהרי בשעת מלחמה היו צריכים לצאת מן העננים, וכמ"ש רז"ל במלחמת עמלק על הכתוב וצא הלחם בעמלק צא מן הענן, דכל זמן שהיו בתוך העננים לא היה באפשרי שיהיו נלחמים בשונאיהם שהרי ענני הכבוד היו מפסיקים ביניהם, והאויבים לא יכלו ליכנס לפנים מן העננים, שהרי אפילו הערב רב היו מחוץ לעננים כדאיתא בזוה"ק, וגם שבט דן שעבדו ע"ז פלט אותם הענן, ואם כן פשיטא דלא היו יכולים להלחם בעמלק כל זמן שהיו מוקפים בעננים והוצרכו לצאת החוצה, ועל אותה שעה עשו להם סוכות לשבת בהם (עיין באורך בדרושים הקודמים).
והיוצא לנו מזה דתרי גווני סוכות היו להם לישראל, סוכות של ענני הכבוד וסוכות ממש, והנה תרווייהו איצטריכו להו דלכל אחד מהם היתה מעלה שלא היה בחבירתה, דהנה ענני הכבוד מעלה יתירה היתה בהם, שהיו לישראל למגן ולמחסה שלא ישלטו בהם האויבים ולא יוכלו להתגרות בהם, מאחר שהעננים היו מכסים אותם ולא היו נראים כלל, ואפילו עמלק שהיה כוחו גדול בכשפים לא היה לו שליטה אלא על אותן שפלטן הענן ולא על אותן שהיו בפנים, כי לא היה יכול לראותם כלל, אמנם דא עקא כי מתחת כנפי הענן לא יכלו להלחם עם אויביהם ולנצח אותם. ולעומת זה היתה מעלה יתירה לסוכות ממש שהיו מחוץ לעננים, ששם היו יכולים להלחם באויבי ה' ולנצח אותם, וידעו הנסים שעשה הבוי"ת עמהם ויכלו לשבח עליהם. אמנם מלבד זאת היתה לסוכות ענני הכבוד עוד מעלה יתירה על הסוכות ממש שעשו להם, דבשעה שהיו יושבים בסוכות ממש כיון שהיו נלחמים בשונאיהם ומנצחים אותם והיה בזה גם פעולות בני אדם, היו עלולים לטעות ולחשוב ח"ו שאין זה בעזר אלקי אלא כוחי ועוצם ידי עשה לי וגו', משא"כ בסוכות ענני הכבוד שלא היתה בהם מעשה ידי אדם כלל, שם היה נראה עין בעין שכל הגנתם והצלתם היא אך על ידי הקב"ה לבדו אשר עמוד עננו הוא החופף עליהם תמיד, וכמ"ש כי בסוכות "הושבתי" דמורה על פועל אלקי כמ"ש הרא"ם, ולא היה יכול לעלות על הדעת לחשוב כי יתכן להנצל על ידי פעולות בני אדם מבלי עזר וסיוע מהשי"ת, ואמנם על ידי ענני הכבוד נתברר ונודע להם כי גם כשישבו בסוכות ממש וערכו מלחמה כדרך בני אדם לא היה נצחונם בדרך הטבע אלא בעזר אלקי ובהשגחה פרטית מאת השי"ת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ומבלעדי עזרתו יתברך אי אפשר לעמוד בפני הקמים עליהם, דכמו שהצלתם בענני הכבוד בודאי היה אך על ידי השי"ת, כמו כן היה גם נצחונם אשר נצחו בשעה שישבו בסוכות ממש. ועל פי זה מיושב למה אמר הכתוב בסכת, דמשמע גם כן לשון רבים ולא בסוכה לשון יחיד, דכפי המבואר הי"ל לישראל ב' מיני סוכות, ענני כבוד וגם סוכות ממש, ורמז הכתוב על שניהם, ותרווייהו נכללים במ"ש הכתוב כי בסוכות הושבתי, דאפילו לרע"ק יוצדק לשון הושבתי על שניהם, דמסוכת ענני הכבוד נודע להם דגם בסוכות ממש לא היו הם העושים והמנצחים, כי אם השי"ת הוא המושיבן בין בסוכת ענני כבוד ובין בהסוכות ממש.
והנה איתא בב"ר (פע"ח סי"ד) כשאמר יעקב לעשו יעבר נא אדוני לפני עבדו, א"ל ואין אתה מתיירא מדוכסי ומן אפרכי, אמר לו ואני אתנהלה לאטי וכו' בפנים כרוכות אני מהלך כמד"ת (ש"א כ"א) הנה היא לוטה בשמלה. מבואר מזה דכלל גדול הוא שעד ביאת המשיח צריכין ישראל להיות מכוסים בל יתראו לפני האומות, וכמו שאמר יעקב אבינו לבניו למה תתראו, ופי' רש"י ז"ל (והוא בגמ' תענית דף י') למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאלו אתם שבעים. והכלי יקר (בפ' דברים) על הכתוב פנו לכם צפונה כתב שם, דמשום שעברו על זה האיסור זה גרם כל הצרות והתלאות לישראל, עכ"פ בזמן הגלות צריכין ישראל להיות בבחינת למה תתראו, ואם כן לא ניתן לקיים מצות סוכה רק על בחי' הא' המורה על בחי' ענני כבוד שיהיו מכוסים ולא יצאו ללחום עם האויבים, ואך לעתיד כשיבואו אליהו ומשיח ויהיה והופע והנשא עלינו לעיני כל חי, ויקויים בנו מקרא שכתוב (פ' תבוא) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, אז יקיימו מצות סוכה בבחינה הב' של סוכת ממש. ובזה יובן מפני מה נקטו כל הפוסקים טעם הסוכה שהיא זכר לענני כבוד, דהם לא דיברו מהלכתא למשיחא רק מה ששייך בזמן הזה, ובזמן הזה הרי הוא זכר רק לענני כבוד כנ"ל, אבל הטעם שהוא מורה על בחי' של סכות ממש יהיה שייך רק לעתיד, ורק אז יקיימו מצות סוכה בבחינה הזאת.
(הג"ה מכתי"ק) גם י"ל על פי הקדושת לוי (בדרושים לחנוכה קדושה ב') שכתב טעם על מה שנס חנוכה לא ניתן לכתוב, כי רצוננו וחפצינו בחסדים יותר שלא יעשו התחתונים שום סיוע גשמיות רק תפלה ותחנונים עיי"ש. ועל כן אין עושין זכר רק לענני הכבוד שבאו מהקב"ה ולא על סוכות ממש שהיו לצורך מלחמות, דאין רצוננו בחסדים כאלה שבאים על ידי פעולות בני אדם. (ע"כ ההג"ה).
ועל פי זה יתבאר על נכון מה שפרט הכתוב במצות סוכה למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי וגו', דכפי שנתבאר שבזמן הגלות הוי הסוכה זכר רק לבחינת ענני הכבוד וכר"א, דפשטא דלשון הושבתי מורה כוותיה כמ"ש הרא"ם, אם כן נמצא לפי זה דעיקר ההודעה שצריכין לדעת לדורות כדי לקיים בזמן הגלות הוא רק הבחינה של סוכת ענני הכבוד, משא"כ הבחינה של סוכות ממש שצריך להיות גם על ידי פעולות בני אדם אין לדורות צורך גדול כל כך בידיעתה, דבלא"ה לא ניתן לקיימה בזמן הזה, דבזמן הגלות צריכין ישראל להיות בבחינת למה תתראו ואסור ללחום עם האומות וכנ"ל, ולזה אמר למען ידעו דורותיכם כי בסוכות "הושבתי" את בני ישראל, דאע"פ שהיו כאן ב' בחי' סוכות, מ"מ הדורות צריכין לידע שהעיקר הוא רק בחינת הסוכה שעליה מורה בעצם מלת הושבתי, דהיינו ענני הכבוד וכר"א ויקיימו אותה על בחינה זו, משא"כ הבחינה של סוכות ממש לא ניתן לקיימה עד לעתיד.
או יאמר ליישב מה שהטור (בסי' תרכ"ה) וכן כל הפוסקים סתמו כר"א דהסוכות שאמר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבוד שהקיפן בהם וכו', וכבר דקדקו קמאי ובתראי דהלא קיי"ל דר"א ורע"ק הלכה כרע"ק, ולמה נקטינן בהא כר"א, וכבר בארנו בזה בכמה אנפין, ועוד לאלו-ה מילין להסביר הענין ולהביא סמוכין לדבר שמצות סוכה ראוי להיות זכר לענני הכבוד דייקא.
ויתבאר על פי מה שכתב בספה"ק בני יששכר (מאמר צילא דמהימנותא אות ז') דסוכה היא בחינת אור מקיף, ומפרש בזה דברי הגמרא (ריש מסכת ע"ז) דלעתיד לבוא ינסה הקב"ה את אומות העולם במצות סוכה, ויוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וכל אחד יבעט בסוכתו ויצא, והקשו בגמרא והלא באופן כזה ישראל נמי פטור דמצטער פטור מן הסוכה, ומשני ישראל בעוטי מי מבעטי יעיי"ש. ומפרש הוא ז"ל כי זה מדרך איש ישראל הגם שהוא פטור מצד הדין, עם כל זה רצונו ומאווייו לקיים מצותיו יתברך שמו, והוא ממילי דחסידותא לעשות לפנים משורת הדין יותר מהמצטרך גם בחומרות יתירות שלא נצטווה בהם, משא"כ עכו"ם אף אם יקיים איזה מצוה, מ"מ תהיה עליו כמשא ולא יעשה רק ההכרח המוטל עליו, וכשיגיע לגבול שיוכל לפטור את עצמו ממנה יברח ממנה כבורח מן העבודה הקשה. ומסביר שם הבני יששכר באריכות דבכל המדות העליונות יש אור פנימי ואור מקיף, ואור פנימי הוא מה שאפשר להכלי להגביל בתוכו, ושאר האור הגדול שאי אפשר להכלי לסבול תוקף האור נעשה אור מקיף סביב להכלי וכו', וכן הוא בכל העולמות ובכל האורות עד בוא ההשתלשלות אל נשמת האדם בעולם הזה, דחלק הנשמה שיכולה להיות מוגבל בכלי נכנסת תוך הגוף, וחלק האור הגדול שאי אפשר לו להיות מוגבל בכלי נעשה אור מקיף אל הגוף, ואור הפנימי של האדם הוא רמ"ח איברים וכן האור מקיף, ותכלית ביאת האדם לעולם הזה להאיר רמ"ח איברי נשמתו על ידי רמ"ח מצות שמקיימים בעולם הזה, והנה לכל מצוה יש גבול מוגבל אופן עשייתה כהלכותיה זה כשר וזה פסול, אבל דקדוקי המצות מה שכל אחד מישראל מדקדק בחומרות לעשותן באופן היותר נאות לזה אין גבול מוגבל דכל אחד יכול להחמיר ביותר וכו', ועל ידי עשיית המצוה בגבול כפי הדין המוגבל מאיר אור הפנימי של אותו האבר, ועל ידי מילי דחסידי והחומרות שעושה בהמצות יותר מן הדין המוגבל מאיר אור המקיף שהוא גם כן אינו נגבל בכלי, וכל מה שהאדם מדקדק ומחמיר ביותר באופני עשיית המצוה הוא מאיר ביותר ברחוק את האור המקיף, ועל ידי הארת אור מקיף בורחים כל החיצונים, כמ"ש (דברים כ"ח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, עליך דייקא אור מקיף את איש הישראלי וכו'.
ומעתה בין תבין את אשר לפניך, שלא תמצא בכל האומות מי שיעשה איזה מצוה בדקדוק ובמילי דחסידי, אפילו אם תמצא אחד מריבוא רבבות שישמור מצות בני נח, הנה לא ישמור רק דבר המצטרך בהכרח, אבל לא יחמיר בחומרות ומילי דחסידי בשום אופן, כי החומרות מילי דחסידי הם מפאת אור מקיף והגוים אין להם מקיף, על כן אפילו אם יעשו איזה מצוה, יעשו רק בדרך עול ומשא כבד מה שהוא בהכרח, ולכשימצא איזה טצדקי לפטור את עצמו מן המצוה ותהי להם לשמחה. ומעתה תבין למה יהיה הנסיון לאומות דוקא במצות סוכה, דמצות סוכה הוא בחינת אור מקיף, ובזאת יבחנו מה בין ישראל לאומות העולם, דהנה כאשר יקבלו לעשות המצוה הזאת הנה הקב"ה יוציא חמה מנרתיקה, והנה באמת מצטער פטור מן הסוכה, אבל ישראל הגם שהוא פטור אינו מבעט ואינו בורח מן המצוה, רק אדרבא מבקש עילה וסיבה לקיים מצותיו בתוספת, כי ישראל יש להם אור מקיף, מה שאין כן הגוים הם מסטרא דמסאבותא והנחש היה ערום אין להם אור מקיף, ומעשיהם גם בעשיית המצוות הוא רק מה שהוא בהכרח לעול ולמשא, ותיכף כשמוצאין עילה וסיבה להפטר מבעטין במצוה ובורחין, וזאת היא המבחן, עכל"ק בקיצור.
היוצא לנו מזה דעל ידי מה שעושין יותר מהמחוייב ולפנים משורת הדין עי"כ זוכין לאור מקיף וזהו גם כן בחינת הסוכה, ועל פי זה יתבאר גם כן טעם למה שאמרז"ל (תענית ט' וריש במדב"ר) דענני הכבוד שזכו בהם ישראל היו בזכות אהרן, דהנה הענני כבוד היו גם כן בחינת אור מקיף כנודע, והנה לא מצינו בכל התורה תואר חסיד אלא לאהרן הכהן, וכמ"ש (בפרשת ברכה) תומיך ואוריך לאיש חסידך, דחסיד מיקרי העושה אף מה שאינו מחוייב בה ולפנים משורת הדין (עיין שבת ק"כ, חולין ק"ל: ועוד בכ"מ), ואהרן הכהן מצינו בו חסידות יתירה שעשה לפנים משורת הדין ומסר נפשו בעד הצלת הכלל ישראל בשעה שעשו את העגל, וכדאיתא בגמרא (סנהדרין ז') שאמר אי לא שמענא להו עבדין לי כחור (שהרגוהו) ומיקיים בהו אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולא הויא להו תקנתא, מוטב ליעבדו עגל אפשר דהוי להו תקנתא בתשובה. ומצינו נמי במדרש (ויק"ר פ"י ג') שאמר אהרן מוטב יתלה הסרחון בי ולא בישראל, ובישמח משה (פרשת שמיני) הביא בשם ספר ברית שלום שהיתה כוונתו שלא תסתלק קדושתו יתברך מישראל אם יתלה החסרון בהם ונחשב החטא לכולם והיתה בזה מסירת נפש ממש על קידוש השם יתברך יעיי"ש. עכ"פ כל מעשהו היתה משום חסידות יתירא ולפנים משורת הדין, והנה על ידי העשיה יותר מהמחויב זוכין לבחינת אור מקיף כנ"ל, ועל כן בזכותו של אהרן זכו ישראל לענני הכבוד שהיו גם כן בחינת אור מקיף לישראל להנצל מן האומות ומן החיצונים, מדה כנגד מדה על עבודתו שעבד הבורא יתברך לפנים משורת הדין ושקד על טובתן של ישראל במסירת נפש יותר מהמחויב.
ומעתה אנהיר לן עיינין למה דנקטינן דמצות סוכה שאנו מקיימין הוי זכר לענני הכבוד דייקא. דכיון דמצות סוכה היא גם כן בחינת אור מקיף כמ"ש הבני יששכר, אם כן שפיר דמי דהוא זכר לענני הכבוד שהם גם כן בחינת אור מקיף, שזכינו לה בזכותו של אהרן הכהן שעבד הבורא יתברך במדת חסידות ולפנים משורת הדין, ובזכותו זכינו גם לבחינת אור מקיף של מצות סוכה והבן.
[שם] דתניא (ויקרא כ"ג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, ענני כבוד היו דברי ר' אליעזר, ר"ע אומר סוכות ממש עשו להם. הנה לדברי שניהם צריך להבין מה שייכא עשיית הסוכות ליציאתן ממצרים, שהכתוב מפרש ואומר בהוציאי אותם מארץ מצרים, יותר היה ראוי שיאמר בלכתם במדבר, (ועיין מ"ש הב"ח בסי' תרכ"ה).
ואפשר לבאר הענין, דהנה הטור כתב (סי' תרכ"ה) ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צוונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך, ולכן צוה אותנו שנשב בסוכה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו וכו', בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה, עכ"ד הטור. אמנם בדברי רז"ל במדרש מצאנו על זה עוד טעם אחר, דאיתא במדרש ילקוט פ' אמור (רמז תרנ"ג) אמר ר"א בר מרי למה אנו עושים סוכה אחר יוהכ"פ וכו', בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי עולם וביוה"כ הוא חותם את הדין, שמא יצא דינן של ישראל לגלות, ועל ידי כן עושין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה, והקב"ה מעלה עליהן כאילו גלו לבבל וכו' ע"כ. וכן נתקן בנוסח תפלת יהי רצון בעת הכניסה לסוכה, ובזכות צאתי מביתי החוצה וכו' יחשב לי כאילו הרחקתי נדוד והרב כבסני מעוני וכו', הרי דמצות סוכה מכפרת על ישראל במקום גלות. ולפי זה מיושב קושיית הטור למה אין עושין סוכות בחדש ניסן מועד צאתנו ממצרים, לפי שרצה הקב"ה לזכותנו ולהוציא לצדק דיננו לכן המתין עד חדש תשרי שאם יצא דיננו לגלות יתכפר לנו מיד בישיבת הסוכה.
והנה מבואר במכילתא פרשת בא (פי"ד ג') דאלמלי זכו ישראל היתה גאולת מצרים גאולה לדורות, וכיון שלא זכו היתה רק גאולה לשעה, וכיו"ב מבואר בתנחומא (פ' תצא ס"ה) יעיי"ש. והנה הבוי"ת הוא קורא הדורות מראש והיה גלוי וידוע לפניו שיצטרכו ישראל עוד לילך בגולה אחר גולה, עד שיזכו לתיקון השלם ולגאולה נצחית, לכן כבר מאז צאתם ממצרים הכין להם לישראל כח זה של מצות סוכה, שיש בה כדי להמתיק גזירת הגלות, וכנ"ל במדרש ילקוט, דמה"ט נצטוינו לעשותה בחודש השביעי דוקא. ובזה יתפרש על נכון המשך דברי הכתוב, בסוכות תשבו שבעת ימים, וטעמו להמתיק גזירת הגלות, ומפרש הכתוב והולך, למען ידעו דורותיכם, כלומר הדורות העתידים שבהם תתקיים גזירת הגלות ידעו וישיגו כי בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מאר"מ, פי' כי כבר מאז בשעת יצי"מ כיון שלא זכו שתהא גאולה לדורות, כבר הכין הקב"ה כח זה של מצות סוכה כדי להמתיק גזירת הגלות, ועל כן צוה על מצות ישיבת סוכה בחודש השביעי וכנ"ל, וכ"כ צריכין ישראל לידע זאת בכל דור ודור שעל ידי מצות סוכה בידם להמתיק גזירת הגלות.
[שם] דתניא (ויקרא כ"ג) כי בסוכות הושבתי את בנ"י, ענני כבוד היו דברי ר' אליעזר, ר"ע אומר סוכות ממש עשו להם. [עיין מ"ש לעיל בס"ד דף ו' ע"ב ד"ה ת"ר].
[כ' ע"א] שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. פירש"י ז"ל כשנשתכחה תורה מישראל לא נשתכחה כולה קאמר, אלא הלכות שכוחות מבני בתירא שהיו ראשי ארץ ישראל, כדאמרינן בפסחים באלו דברים (דף ס"ו.). עלה הלל הבבלי, שמיום שגלה יכניה החרש והמסגר עמו היתה ישיבה מצויה בבבל עכ"ל. ובתוספות ד"ה עלה, כתב שהלל יסדה שלמד משמעי' ואבטליון כדאיתא בפסחים. ובריטב"א נתקשה בהא דאמר חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה, דלא מצינו שנשתכחה תורה בדורו של רבי חייא, שהרי בדורו היה רבינו הקדוש וחביריו שהיו גדולי ישראל. אלא אמר כך בשביל מה שחידשו בהלכה זו, שכל המקיים הלכה אחת הרי הוא כאלו מייסד כל התורה כולה, ובכלל דבריו גם כן שראוים לייסדם בכח זכרונות שבהם, כדאמר בפרק השוכר את הפועלים אנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל, עכ"ל. ונראה ממ"ש על רבי חייא ובניו שחדשו בהלכה זו, ולא פי' באיזה הלכה, דקאי על אותה ההלכה של מחצלת דמיירי בסוגיין. אך צ"ע לכאורה שהרי כמה פעמים מצינו בש"ס רבי לא שנה רבי חייא מנין, ואם כן על כרחך שלא חידש רבי חייא הלכה שלא נשנה מפי רבינו הקדוש. אלא אפשר שהיה זה אחר פטירת רבינו הקדוש שנשתכחה הלכה זו והחזירה רבי חייא כמו ששמע כבר מפי רבי.
והנה מה שכתבו שלשכחת הלכה אחת קרי ליה שכחת התורה, זה וודאי מוכרח, ממה שאמר שהיה שכחת התורה בימי הלל עד שעלה הלל, שהרי היו שם בני בתירא נשיאי ישראל והרבה תנאים ותלמידיהם, והיה זה בזמן הבית שעלו שם לרגל כל החכמים והיו הסנהדרין בלשכת הגזית שהרי עד מ' שנה קודם החורבן ישבו הסנהדרין בלשכת הגזית, וזה היה מאה שנה לפני החורבן שאז עלה הלל לנשיא, ומבואר בגמרא שבת (דף ט"ו) שנשיאותו של הלל היה מאה שנה לפני החורבן יעיי"ש בגמרא וברש"י, ובוודאי אי אפשר לומר שהיה אז שכחת התורה, ועל כרחך דקאי רק על אותה ההלכה דפסח דחי שבת, שנתעלמה מכל חכמי ארץ ישראל, אלא הלל שעלה מבבל וקבל משמעי' ואבטליון יסד הלכה זו כמבואר בפסחים (דף ס"ו). וכן קשה טובא במה שאמר שהיה שכחת התורה בימי רבי חייא, שהרי היה זה בימי רבינו הקדוש שהיה דורו מצוין בהפלגת החכמה כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בהקדמתו לסדר זרעים), ואמרו בגמרא (גיטין דף נ"ט) מימות משה רבינו ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, ואי אפשר לומר שהיה אז שכחת התורה, ועל כן כתב הריטב"א דקאי על הלכה אחת דמיירי שם.
ובערוך לנר נתקשה בזה דלא מצינו שנשתכחה איזה הלכה בימי רבי חייא, ועל כן כתב הכוונה לפי מה שאמר רבי חייא (בכתובות ק"ג) אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל וכו' ומתנינן שיתא סידרי לשיתא ינוקי וכו'. ומזה נשמע דאם לא עשה רבי חייא מעשה זאת היתה התורה נשתכחה, ולכן אמר חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה, יען שלולא מעשיו היתה התורה משתכחת ח"ו.
ואפשר לכוון זה בסוף דברי הריטב"א כאשר העתקתי לעיל לשנו. אבל בהתחלת דבריו כתב בפירוש שנשתכחה אז אותה ההלכה. ובאמת שמ"ש שלכן נקרא בימיו שכחת התורה כיון שלולא מעשיו היתה התורה משתכחת, זה צ"ע לכאורה, שהרי ברבי מצינו בפי' שהוא היה בעל המעשה בראשונה שהתיר לכתוב תורה שבעל פה אף שהוא איסור דאורייתא, משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך, בשביל דלולא כן היתה התורה משתכחת, וכמו שאמרו בגיטין (דף ס' ע"א) כיון דלא אפשר, ופירש"י ז"ל שם דלא אפשר מליכתב שנתמעט הלב והתורה משתכחת, ובגמרא תמורה (דף ט"ו) מוטב שתיעקר תורה ולא תשתכח התורה מישראל, ונמצא דלולא מעשה רבי בכתיבת התורה בוודאי היה ח"ו שכחת התורה, ואם כן למה לא חשב אלא עזרא והלל ורבי חייא והשמיט רבי. ולפי דברי הריטב"א שנשתכחה הלכה אחת בימי רבי חייא, אפשר שזה לא היה בימי רבי לכן לא חשבו. ומלשון הריטב"א נראה שהרכיב שני הטעמים יחד, דלא הפסיק באמצע לומר שהוא שני תרוצים, וצ"ע האיך תלוי זה בזה. [ועכ"פ היוצא לנו מדברי הש"ס כאן, דבשכחת הלכה אחת קרי ליה שכחת התורה].