אגדות מהרי"ט/מעילה/חלק א
אגדות מהרי"ט – מסכת מעילה – חלק א
ערבה לא נהנין ולא מועלין, ר"א בר צדוק אומר נוהגין היו הזקנים שנהנים ממנו בלולביהן. הטורי אבן על מסכת ראש השנה (כ"ח ע"א) הקשה על רב יהודה דאמר (שם) בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא, ועיי"ש בתוספות (ד"ה אר"י) דטעמא דסבר רב יהודה מצוות ליהנות ניתנו ולכך ס"ל בשל שלמים לא יצא, ולכאורה קשה ממתניתין ערבה לא נהנין ולא מועלין, ר"א בר צדוק אומר נוהגין היו הזקנים שנהנים ממנו בלולביהן, וכתבו התוספות דהטעם משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו. ואין לומר דת"ק פליג אר"א בר צדוק וס"ל דמצוות ליהנות ניתנו, והא דלא מועלין משום דלא קדשו כמ"ש התוספות, דאם כן תקשי איפכא מאי טעמא דרבא (בראש השנה שם) דפליג אר"י וס"ל דמצוות לאו ליהנות ניתנו, כיון דר"א בר צדוק הו"ל יחיד במקום רבים, הו"ל לפסוק כרבנן דמצוות ליהנות ניתנו. ותו קשה דבעירובין (ל"א ע"א) פריך אלא הא דאמר רבא מצוות לאו לינות נתנו, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה, ולבסוף מסיק דכו"ע ס"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו. ומוכח מזה דליכא למימר דיש בזה פלוגתא דתנאי, ועל כרחך דגם ת"ק ור"א בר צדוק לא פליגי בזה, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא על רב יהודה היכי מצי למימר דמצוות ליהנות ניתנו.
בפירוש המשניות כתב, ומה שאמר ר"א בר צדוק אינו מודה שמותר ליהנות בו, לפי שעיקר בידינו הוא שמצוות לאו ליהנות ניתנו, וזה הדבר אמיתי, ואע"פ שדעת ר' אלעזר שמותר ליהנות ממנה, אינה הלכה, עכ"ל. וכולו מוקשה דמתחלה כתב וזה הדבר אמיתי דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ושוב אחר כך כתב דאין הלכה כר"א בר צדוק, והרי ר"א בר צדוק טעמו משום דס"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו. גם איך כתב דאין הלכה כר"א בר צדוק, הרי קיי"ל להלכה דמצוות לאו ליהנות ניתנו, וכבר תמה עליו התוספות יו"ט שם. והשער המלך (פ"ח מהל' לולב ד"ה ודע) כתב להגיה בדברי הרמב"ם במקום אינו מודה, שצ"ל אינו אומר, וכוונת דבריו לומר, דר"א בר צדוק אינו חולק את"ק דס"ל לא נהנין (ר"ל לדבר הרשות), דעיקר בידינו דמצוות לאו ליהנות ניתנו והוא אמיתי, ואם כן אין ראיה ממה שהיו נותנין הערבה בלולביהן להתיר ליהנות לגמרי, דרק שם התירו שהיה לדבר מצוה, ומצוות לאו ליהנות ניתנו, ועל כרחך דגם ר"א בר צדוק לא פליג את"ק. וחזר ואמר ואע"פ שדעת ר"א בר צדוק שמותר ליהנות, ר"ל ואפילו לר"י שסובר דמצוות ליהנות ניתנו, ואם כן על כרחך דר"א בר צדוק שהביא ראיה מלולב דעתו דשרי ליהנות לגמרי ופליג את"ק, מ"מ אין הלכה כמותו, עכ"ד. ומ"מ עדיין הוא מחוסר הבנה, דמהיכי תיתי נימא דהרמב"ם כיוון בזה לרב יהודה דסובר מצוות ליהנות ניתנו, דאין רמז למו בדבריו, ואין אלו אלא כדברי נביאות.
לתרץ כל זה בס"ד, ונקדים ליישב תחילה דברי הרמב"ם הללו, ואפ"ל בדרך פשוט מאוד, דהנה האחרונים נסתפקו בהא דקיי"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו, אי שרי לכתחלה או רק בדיעבד, ובשער המלך שם (בהל' לולב) פלפל בזה, עיי"ש. והנה בהל' איסורי מזבח (פ"ה הל' ט') כתב הרמב"ם אין מביאין מנחות ונסכים מטבל וחדש, ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם, מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה, שהקב"ה שונאה, וכתב המשנה למלך נראה שטעמו, מפני שאסורים בהנאה והוא נהנה בהבאתם, והוי מצוה הבאה בעבירה, אך התוספות (בפרק בתרא דחולין) כתבו דבקרבנות לא שייך הנאה, משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו, עכ"ל. וכתב הרב המגיה שם במוסגר (הוא הג"ר יעקב כולי ז"ל) מכאן יש להוכיח אותה חקירה שרמזתי (בפ"ה מאישות דין א') עכ"ל. ורצונו לומר, דשם הביא הרב המגיה פלוגתת האחרונים אי מצוות לאו ליהנות ניתנו שרי גם לכתחלה או רק בדיעבד, ורמז כאן די"ל דבזה תליא פלוגתת הרמב"ם והתוספות כאן, דהרמב"ם ס"ל דאסור לכתחלה, ויש איסור בהבאתם, והתוספות שכתבו דאין בקרבנות הנאה, ס"ל דמותר גם לכתחלה. ועיין נודע ביהודה תניינא (סימן קל"ד) שגם הוא למד כן בכוונת הרב המגיה, דר"ל דהרמב"ם ס"ל דאף דקיי"ל דמצוות לאו ליהנות ניתנו, אסור עכ"פ לכתחלה, ועיין בתשובות חתם סופר (או"ח סימן ק"פ) מה שכתב בזה. ועיין ברמב"ם בהל' שופר (פ"א הל' ג') שכתב דאסור לתקוע בשופר של עולה, משמע גם כן דס"ל דאף דמצוות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ אינו מותר לכתחלה, ומה שהתיר הרמב"ם בתקיעת שופר במודר הנאה אף לכתחלה, כבר כתבו המפורשים שהוא משום שאינו איסור מצד עצמו, וקיל טובא, ואכמ"ל בזה.
י"ל דבזה פליגי ת"ק ור"א בר צדוק, דהת"ק דקאמר לא נהנין היינו אף לדבר מצוה, משום דס"ל דאף דקיי"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו, היינו רק בדיעבד אם נהנה לדבר מצוה יצא, אבל לכתחלה אסור ליהנות, ור"א בר צדוק חולק וקאמר נוהגין היו הזקנים שנהנו ממנו בלולביהן לכתחלה, דס"ל דמטעם מצוות לאו ליהנות ניתנו מותר גם לכתחלה, ואתי שפיר לפי זה לשון המשנה, דמשמע דר"א בר צדוק פליג את"ק, ונדחקו המפורשים בזה, ולהנ"ל הלשון מדויק, דעיקר ראיית ר"א בר צדוק הוא ממנהג הזקנים שנהגו כן אף לכתחילה, ובזה עיקר מחלקותו עם חכמים.
י"ל דבזה פליגי ת"ק ור"א בר צדוק, דהת"ק דקאמר לא נהנין היינו אף לדבר מצוה, משום דס"ל דאף דקיי"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו, היינו רק בדיעבד אם נהנה לדבר מצוה יצא, אבל לכתחלה אסור ליהנות, ור"א בר צדוק חולק וקאמר נוהגין היו הזקנים שנהנו ממנו בלולביהן לכתחלה, דס"ל דמטעם מצוות לאו ליהנות ניתנו מותר גם לכתחלה, ואתי שפיר לפי זה לשון המשנה דמשמע דר"א בר צדוק פליג את"ק, ונדחקו המפורשים בזה, ולהנ"ל הלשון מדויק, דעיקר ראיית ר"א בר צדוק הוא ממנהג הזקנים שנהגו כן אף לכתחילה, ובזה עיקר מחלקותו עם חכמים.
יובן שפיר דברי הרמב"ם בפי' המשניות כמין חומר, וה"ק אינו מודה שמותר ליהנות, ר"ל דאין הטעם של ר"א בר צדוק משום דס"ל דמותר ליהנות לגמרי אף לדבר הרשות, דעיקר בידינו דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואם כן אין ראיה ממנהג הזקנים לדבר הרשות, וזה דבר אמיתי, וכל זה עולה יפה כפי שיטת השער המלך הנ"ל. ועל זה סיים הרמב"ם ואע"פ שדעת ר"א בר צדוק שמותר ליהנות ממנה, והיינו דהוא ס"ל דמותר ליהנות אפילו לכתחלה, ופליג בזה על הת"ק דאוסר עכ"פ לכתחלה אף לדבר מצוה, זה אינה הלכה, דהרמב"ם לשיטתו בכ"מ כנ"ל דס"ל דאסור ליהנות לכתחלה אף במקום מצוה, ולכן לא פסק בזה כר"א בר צדוק, אבל בעיקר הדין דמצוות לאו ליהנות ניתנו גם הת"ק מודה, ולא הכריע הרמב"ם כאן נגד זה כלום, ואתי שפיר.
אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם וכו', אמרו מי ילך ויבטל את הגזירות, ילך רבי שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים, ואחריו מי ילך וכו', אמר להו ר' יוסי אנא אזלין וכו', כשהיו מהלכין בדרך וכו' יצא לקראתו בן תמליון [פירש"י שד היה], רצונכם אבא עמכם, בכה רבי שמעון ואמר מה שפחה של בית אבא [פירש"י הגר]
נזדמן לה מלאך שלשה פעמים, ואני לא פעם אחת, יבא הנס מכל מקום, קדים הוא על בברתיה דקיסר, [פירש"י השד נכנס בבתו של קיסר ונשתגעה והיתה צועקת ואומרת בכל שעה הביאו לי את ר' שמעון בן יוחאי], [רבי שמעון בן יוחאי], אמר בן תמליון צא, בן תמליון צא, וכיון דקרו ליה נפק אזל, אמר להון [המלך]
שאילו כל מה דאית לכון למישאל, ועיילינהו לגניזא דמלכא וכו', אשכח ההוא איגרא [פירש"י דכתיבי בה הלין גזירות],. ויש לדקדק במה שאמרו שבכה רבי שמעון בן יוחאי כששאלו בן תמליון אם ילך עמהם, והלא סוף סוף יבא על ידו נס להצלת כל ישראל, ובאמת מצינו כמה פעמים שהשתמשו התנאים עם שדים ועשו שליחותם, וכבר איתא בספרים (עיין זוה"ק ח"ב רסח, ובהגהות מהרצ"א מדינוב שם) שהשדים הללו היו קרובים אל הקדושה, ואם כן למה לא שמח רשב"י על הנס שנעשה להצלת כל ישראל.
יבואר בהקדם מה שכתב בספה"ק זרע קודש (לפורים) לפרש הפסוק (אסתר ד' י"ג-י"ד) אל תדמי בנפשך וגו' כי אם החרש תחרישי לעת כזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וגו', על פי מה שאמרו חכז"ל (זוה"ק ח"ג רע"ו ע"א) שהכניסה אסתר שידה בדמותה, והיא לא נבעלה כלל לאחשורוש עד עתה, וזהו שהזהירה מרדכי אל תדמי בנפשך, כלומר עכשיו לא תעשי דמיון לשלוח השידה בדמותך, שאז תהיה הנס על ידי השידה, וזהו אומרו רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, שיהיו כוחות הסט"א מעורבים בה. ומכיון שהיתה אז הנס לכל ישראל שעל ידיה קימו וקבלו התורה מרצון, לכן הזהירה מרדכי הצדיק שתעשה דוקא באופן שלא יהיה מקום לטעות שהנס בא מכוחות הסט"א, עכת"ד ז"ל.
זה יתבאר דהנה ראה רבי שמעון בן יוחאי ברוח קדשו שעון הדור גורם, ואין זכותם כדאי שיבא הנס על ידי מלאך מסטרא דקדושה לבד, שאז לא יוכלו הבריות לטעות שיש היכולת גם לסט"א לעשות נסים, ועכשיו על ידי גרמת החטא נעשה הנס באמצעות השד, שבזה יש מקום לטעות ח"ו.
שבאמת עיקר הדבר נעשה על ידי רבי שמעון בן יוחאי ולא על ידי השד, שהשד עשה רק בשליחות רבי שמעון בן יוחאי מה שעשה, אבל עם כל זה בכה רבי שמעון בן יוחאי על מה שהוצרך לבא הנס באופן כזה שיכולים לטעות בה ח"ו, ורק בהכרח הסכים שיבא הנס מכל מקום.
נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס וכו'. הקשו התוספות (ד"ה פרוטה) תימה וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה [בשאר הפרוטות שבכיס], וכי תימא דבר שיש לו מתירין הוא על ידי פדיון, ואפילו באלף לא בטיל, הא ליכא למימר, דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא [ואם מן התורה הוי בטל הרי אי אפשר לומר שמעל להביא על כך קרבן, דהוי חולין בעזרה] וכו', ותירצו דמטבע חשיב ולא בטיל, ע"כ. והקשה מהר"י אלפאנדרי ז"ל דהלא הך דדבר חשוב לא בטיל הוי נמי מדרבנן, ואם כן מה הועילו התוספות בתירוצם, דכמו שהקשה להו על דבר שיש לו מתירין קשה גם כן על תירוצם, דהאיך יביא קרבן מעילה לעזרה.
(הל' מעילה פ"ז הל' ו') פוסק כרבנן, דלא מעל עד שיוציא כל הכיס. ובכסף משנה (שם) הקשה על פסק הרמב"ם כקושית התוספות דאמאי מעל ולבטיל ברובא, ותירץ דמטבע חשוב ולא בטיל, כתירוץ התוספות. והנה במשנה למלך (שם) מביא קושיית מהר"י אלפאנדרי ז"ל הנזכר, אלא שבתוך דבריו שם מביא בשם הר"י אלפאנדרי ראיה לסברת התוספות, מההוא דאמרינן א"ר יהודה כל כהן ששוקל אינו חוטא, [קרבן העדה: ואע"פ שאינו חייב לשקול, וסד"א אם שוקל נמצא קרבן ציבור קרב משל יחיד, קמ"ל דאינו חוטא לפי שהוא מוסרו לציבור לגמרי], אמר לו רבי יוחנן בן זכאי לא אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, [ומפרש בגמרא טעמא דרבי יוחנן בן זכאי, זה יתנו, י"ב שבטים יתנו, ובקרבן העדה, זה בגמטריא שנים עשר, והכהנים והלויים בכלל], אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן (ויקרא ו' ט"ז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הם [שבאים מדמי השקלים] האיך נאכלים, ע"כ. ומעתה אם איתא דמטבע יש לו ביטול ברוב, הא פשיטא דרוב השקלים היו של לוים וישראלים, ואם כן כדין אוכלים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, ואף שיש במעות אלו מעות של כהנים שהם אסורים באכילה, מ"מ בטלים הם ברוב, אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל. אבל המשנה למלך דחה ראייתו של הר"י אלפאנדרי, שאף שיש ראיה ממשנה זו שהמטבע חשיב ולא בטיל, אבל שיהיה דין זה דבר תורה לא שמענו, ואם כן הקושיא הראשונה במקומה עומדת, דהאיך אפשר לומר שמעל ויביא קרבן לעזרה.
שיטת התוספות והרמב"ם ז"ל, נקדים דברי הגמרא (ביצה ל"ח ע"א) האשה ששאלה מחבירתה תבלין מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, ובגמרא הקשו ואמאי ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה, [ופירש"י אמאי כרגלי שתיהן, לבטל איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי לגבי עיסה דנפישא], אמר להו רבי אבא הרי שנתערב לו קב של חטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי, [פירש"י וכי משום דחלקה של זו מועט בה יאבד שמה מלקרות על עיסה זו, וכי מי שנתערב לו כו' יאכל הלה זה שהרוב שלו וישמח בדבר שלא עמל בו, כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלה], אמר ליה רב ספרא וכו' ולא שמיע להו הא דאמר רבי חייא קטוספאה משמיה דרב, הבורר צרורות מגרנו של חברו חייב לשלם לו דמי חטים, אלמא כילא חסריה, הכא נמי כילא חסריה, אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין, אמר ליה [פירש"י רב ספרא לאביי] וליטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, שחוטה אינה בטלה בנבלה לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה, הכי נמי דכי אית לה בעלים לא בטלה וכו', ע"כ.
המהרש"א על קושיית הגמרא וליטעמיך וכו', דמכיון שעיקר כוונת הקושיא הוא, וכי נאמר בכל דבר שיש לו בעלים שאינו בטל ברוב, אם כן למה לו להקשות דוקא מדין דנבלה בטלה בשחוטה, והלא קושיא זו יכול להקשות אפלוגתא (מנחות כ"ב ע"ב) דרבי יהודה ורבנן גופא, דלרבי יהודה מין בשאינו מינו בטיל ולרבנן אף במינו בטיל, וכי נימא דכי אית ליה בעלים לא בטיל. ותירץ המהרש"א דודאי מסתמא כל איסורין לית להו בעלים דמסתמא בעלים מפקירים להו, ובהכי ודאי מצינן לאוקמי מילתא דרבי יהודא ורבנן וכו', עיי"ש. והקשה בקרני ראם מנא ליה לומר דאיסורי אכילה לית להו בעלים, ולמה יפקירם הבעלים כיון שיש בו היתר הנאה, עכ"ד. וקושיא זו הקשה גם הפרי מגדים, עיי"ש.
טעם (דשיל"מ פ"ד ס"ה) כתב לתרץ קושיא זו, בהקדם לבאר מה נקרא ממון שיש לו תובעין וממון שאין לו תובעין, דהנה בדיני הביטול כאשר מתערב איזה מיעוט ברוב, הרי יש אופן שעל ידי הביטול ישתנה גם השויות של הדבר שהתבטל, ולדוגמא כשהתערב איזה דבר איסור שיש בה רק היתר הנאה, וכגון סתם יינם, ברוב של יין כשר שהוא היתר גמור, הרי נמצא שלאחר שנתערב ונתבטל האיסור התייקר מחירה של הדבר איסור, שהרי קודם שנתערב היתה הסתם יינם שוה רק לפי היתר ההנאה שבה, ואמנם עכשיו שמותר גם בשתיה שוה הרבה יותר.
יש עוד אופן אחר, שאף אם יתבטל לא ישתנה השויות של הדבר שהתבטל, ולדוגמא כשהתערב היתר בהיתר, וכגון בהנידון שלפנינו באשה ששאלה מחבירתה תבלין מים ומלח לעיסתה ששניהם של היתר, שהמיעוט היתה מותר באכילה גם לפני שנפל לתוך הרוב, ונמצא שהביטול לא יגרום שום שינוי בשויות הדבר.
באופן הראשון כשנפל מדה של סתם יינם לתוך שתי מידות יין כשר, שאז השתנה גם השויות של הדבר שהתבטל, הרי הסברא נותנת שבכהאי גוונא אין ביד בעל המדה האחת של הסתם יינם לתבוע מדה יין מתוך התערובות, דהרי מכיון שעל ידי התערובות התייקר מחירה, אם כן אין על הבעל היין הכשר ליתן לו אלא דמי שויה של מדה סתם יינם. ולפי זה נמצא שגוף הדבר אין לה בעלים, והוי ממון שאין לו תובעין, כי לא נשאר להבעלים אלא השויות שהיתה בה מתחילה. ואמנם באופן השני כאשר אף כשנפל לתוך הרוב לא השתנה השויות של הדבר, הרי אז נשאר הבעלות גם על גוף הדבר, וזהו נקרא ממון שיש לו תובעין.
עוד שם, דבאופן השני כאשר לא משתנה השויות אף כשנפל לרוב ונשאר הבעלות גם על גוף הדבר, הרי בכגון דא אמרינן שכל דבר שיש לו בעלים לא בטל כלל. ואף באופן אם היתה בו איסור, אלא שמכח איזה טעם שהוא לא גרם התערובות לעשות איזה שינוי בהשויות שבה, ומתוך כך נשאר הבעלות על גוף הדבר, הרי אז נאמר שגם האיסור שבה לא נתבטל ברוב, מכיון שיש עליה בעלים, וכל דבר שיש לו בעלים לא בטל כלל.
דרך זה כתב שם ליישב קושיות המהרש"א והפרי מגדים, שהקשו למה לו לרב ספרא להקשות על אביי דוקא מדין דנבלה בטלה בשחוטה, והלא קושיא זו יכול להקשות אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן גופא, דלרבי יהודה מין בשאינו מינו בטיל ולרבנן אף במינו בטיל, וכי נימא דכי אית ליה בעלים לא בטיל. אמנם לפי האמור יונח, דאכן מפלוגתא דרבי יהודה ורבנן גופא לא קשה מידי, דשם פשוט שבטיל מכיון דהוי איסור שהתערב בהיתר ושוב אין לו לבעלים תביעה בעצם הדבר אלא על דמי השויות, וזהו כוונת המהרש"א במה שכתב לתרץ דודאי מסתמא כל איסורין לית להו בעלים, היינו שעל עצמות הדבר אין לה בעלים ולכן בטל, אבל מדין נבלה שבטלה בשחוטה שפיר יש להקשות על שיטת אביי, דהרי הביטול של הנבילה בשחוטה אינו מועיל לבטל האיסור של הנבלה, כי אדרבה הנבלה נותנת טעם בשחוטה וכולם נאסרו על ידה, ומה שאמרו דנבלה בטלה בשחוטה, זהו רק לגבי דין הטומאה, שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה לגבי טומאה. ומעתה מכיון שכולם נאסרו הרי שפיר יש לבעל הנבילה בעלות על עצמות הדבר, ונחשב כממון שיש לו תובעין, ואעפ"כ אמרינן דבטלה בשחוטה לגבי דין טומאה, הרי משמע מכך כשהוא ממון שיש לו תובעין מועיל הביטול, ולכן מובן היטב מה שהקשה רב חסדא רק מדין נבילה בטלה בשחוטה ולא בשאר דיני הביטול, עכתו"ד הברוך טעם ז"ל, ועיי"ש שהאריך.
לפי חידושו של הברוך טעם, שדבר שיש לו בעלים אינו בטל כלל, ואף באופן כשהיתה בו איסור, הרי אם מכח איזה סיבה נשאר הבעלות על גוף הדבר אז גם האיסור שבה לא נתבטל ברוב, מעתה לפי זה אפשר ליישב כוונת התוספות בדין שלפנינו בנפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, דקיי"ל שמעל בהוציא את הראשונה לרבי עקיבא, או כשיוציא את כל הכיס לרבנן, והקשו התוספות שליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברוב שאר הפרוטות שבכיס, ותירצו דמטבע חשיב ולא בטיל, ולפי כל האמור נאמר, דהנה כמו שאמרו ז"ל ונפקא להו מקרא (גיטין ל"ו ע"ב, ירושלמי שקלים פ"א הל' ב') דהפקר בית דין הפקר להפקיע זכות בעלים מן התורה, הרי כמו כן יש להם לרבנן הכח להעמיד הדבר ברשות הבעלים, ולכן מכיון שאמרו שמטבע חשיב ולא בטיל, הרי על ידי זה נשאר גוף המטבע ברשות הקדש שהמה הבעלים עליה.
כיון שנשאר גוף המטבע ברשות הבעלים, הרי אף שנפל לשאר המטבעות של היתר, בכל זאת לא נתבטל חלק איסור ההקדש שיש בו, שהרי לפי חידושו של הברוך טעם התברר שאם מכח איזה סיבה נשאר הבעלות על גוף הדבר אז גם האיסור שבה לא נתבטל ברוב, ולכן שפיר תירצו התוספות שמכח זה יש בו מעילה, ומיושב שיטת הרמב"ם שפסק שמעל בזה וצריך להביא קרבן, דהלא מכיון שכל דבר שיש לו בעלים אינו בטל מן התורה, אם כן אינו חולין בעזרה.
בדרך זה, הרי גם על מה שדרשו הכהנים מפסוק וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, שאין להם ליתן שקלים, דהואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים באים מדמי השקלים, אם כן לא יהיו רשאים לאכלם, הרי לדברינו שוב אי אפשר לסתור דבריהם מצד דמטבע יש לו ביטול ברוב, שלכן נאמר דמכיון שרוב השקלים היו של לוים וישראלים, אם כן אף שיש במעות אלו מעות של כהנים שהם אסורים באכילה, מ"מ בטלים הם ברוב ויכולים לאכול מנחת העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, דכל זה אינו, דמכיון שמטבע חשיב ולא בטיל ונשאר גוף המטבע ברשות הבעלים, הרי אף שהתערב עם שאר רוב השקלים של הלויים וישראלים, בכל זאת לא נתבטל חלק איסור האכילה שיש בו.
אף שאי אפשר לסתור דבריהם מטעם זה, אולם בכל זאת עדיין מותרים מכח טעם אחר להביא ולאכול מנחת העומר ושתי הלחם אף כשבאים גם משקלי כהנים, והוא כמו שאמרו בירושלמי שלא נאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה אלא במנחת כהן יחיד, אבל לא במנחה שיש לו בשותפות עם הצבור עיי"ש.