אגדות מהרי"ט/כריתות/חלק א
אגדות מהרי"ט – מסכת כריתות – חלק א
נס אחד נעשה בשמן המשחה, והלא ניסים הרבה נעשו בו מתחילתו ועד סופו, תחילתו לא היה אלא י"ב לוג ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל ז' ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, וכולן קיים לעתיד לבא, שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, זה בגימטריא י"ב לוגין הוין. הנה המנחת חינוך בדין שמן המשחה (מצוה ק"ז) כתב דמלבד מה שהיו מושחין בו כל כהן גדול שיתמנה, היו מושחין כהן שיצא למלחמה והוא נקרא משוח מלחמה, והוא שוה לכהן הדיוט לשמש בד' בגדים ולכל ענינים, רק לה' דברים האמורים בפרשה שוה לכהן גדול וכו', ונראה פשוט דמשוח מלחמה לא נתקדש רק במשיחה דוקא, דלא שייך ריבוי בגדים אצלו כי הוא אינו משמש בח' בגדים, אם כן לא נתקדש לענין הה' דברים אלא במשיחה דוקא, ואם כן בבית שני לאחר שנגנז שמן המשחה לא היה כלל משוח מלחמה, ומה שנמצא ביוסיפון (פרק כ') שיהודה מכב"י בן מתתיהו כהן גדול נמשח למשוח מלחמה, היינו דהיה נקרא כן לכבוד בשם מושאל, אבל לא היה לו כלל קדושת כהן משוח מלחמה. וגם מה שכהן משוח מלחמה היה מדבר אל העם בשעת מלחמה מי האיש וכו' כמבואר בפרשה, גם כן אינו נוהג כלל בלא שמן המשחה, ולא היה דבר זה נוהג בבית שני יעיי"ש.
הנה ביוסיפון שם מבואר איך שהמשוח מלחמה צוה ויעבירו קול במחנה והכריזו כל הפרשה האמורה בתורה, מי האיש אשר נטע כרם וכו' והירא [מעבירות שבידו] או רך הלבב ילך וישוב לביתו, וישובו מן העם הרבה כי רך לבבם לשמוע קול ההמון הרב כחול הים הבא עם המקדונים, וישארו עם יהודה ז' אלפים איש מבחורי ישראל וכו' ע"כ. ומשמע שאכן היה נוהג אז ענין משוח מלחמה, וגם דבר ההכרזה שדיבר הכהן המשוח אל העם, ועל ידי ההכרזה באמת חזרו בהם הרבה אנשים רכי הלבב. - [ובאמת אלו שיש עבירות בידם הרי צריכין גם מעצמן לחזור ממערכת המלחמה ואפילו בלא הכרזה כדי שלא יסכנו את ישראל בחטאם, וכמ"ש הראשונים ז"ל [עי' רמב"ן בספר המצות בהשגותיו למצות שהשמיט הרמב"ם מל"ת י"א] על מה שאמרה תורה (בפ' תצא) כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, שזו אזהרה כוללת בשעת מלחמה, שאם עוברין אז על איזה חטא עוברין בשני לאוין, הא' העבירה עצמה, ומלבד זה מה שמסכנים בזה את ישראל, שגורמים עי"כ להפיל עם ה' בחרב ח"ו]. - עכ"פ מבואר שחזרו להם הרבה אנשים ממערכת המלחמה ונשארו רק אנשים מועטים, והיה בזה נס גדול שאנשים מתי מספר נצחו במלחמה לחיילות רבות ועצומות, וכמ"ש מסרת גבורים וכו' ורבים ביד מעטים.
מאחר דחזינן שחפץ ה' בהם ובמעשיהם ועשה להם נסים גדולים ונפלאים כאלה, הנה לא נפלאת היא ולא רחוקה לומר שנעשה להם גם נס זה ונתגלה להם צלוחית שמן המשחה שגנז יאשיהו, והיו יכולין למשוח משוח מלחמה כדת וכדין, וכפי זה יתכנו הדברים כפשוטן שמשח מתתיהו ליהודה מכב"י באותו הפך של שמן המשחה שנתגלה להם אז בנס, והי"ל באמת דין משוח מלחמה לכל דבר, ועל כן היה נוהג גם דבר ההכרזה כאמור. דאע"פ שאמרז"ל שנגנז שמן המשחה, אין מזה הכרח שלא נתגלה איזה פעם על פי נס, דכל דבר הגנוז יכול להתגלות לפעמים, ועל דרך שמצינו גבי ספר יוחסין שארז"ל (פסחים ס"ב ע"ב) שנגנז ספר יוחסין, ואעפ"כ השתמשו בו לפרקים, וחכמים מסרום לתלמידיהם פע"א בשבוע כמ"ש במסכת קידושין (דף ע"א). וגם אור הראשון של ששת ימי בראשית שארז"ל (חגיגה י"ב וב"ר פ"א) שהיה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וראה הקב"ה שאינו כדאי לרשעים להשתמש בו וגנזו מן העולם, הנה הביא הבני יששכר (במאמר אור תורה אות י"ח ועוד בכ"מ) שלשה עדים נאמנים מצדיקים בעלי רוח הקודש, הלא המה בעל הרוקח ז"ל, והמהר"ל מפראג ז"ל, והרה"ק ר' פינחס מקארעץ זצ"ל, שהעידו שבכל שנה ושנה בשעת הדלקת הנרות חנוכה מתגלה ומאיר לנו האור הגנוז ההוא, יעיי"ש.
זרע קודש (פ' חקת) מביא בשם אדומו"ר הרה"ק מו' אלימלך זצוק"ל שפירוש במה שארז"ל שגנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, דהכוונה לאותן צדיקים אמיתיים שעתידין לבוא בעולם, שהמה עתידין לבוא על השגת אותו אור הנפלא, שמאיר להם הקב"ה מאותו אור הראשון, והמה רואים בו מסוף העולם ועד סופו באור פני מלך חיים. ואיתא בספה"ק בשם בעש"ט הקדוש שאמר דהיכן נגנז האור ההוא, ואמר שהקב"ה גנזו בתורה, ועל ידי התורה שיש בה אותו האור יכולין הצדיקים שבדור להסתכל בו מסוף העולם ועד סופו, (עיין בספה"ק דגל מחנה אפרים פ' בראשית ובכ"מ). הרי דאע"פ שאמרו שנגנז אעפ"כ מתגלה לפעמים, ועל כרחך הכוונה שבדרך כלל הוא גנוז וטמון מן העולם מלהשתמש בו, אבל לעת הצורך ניתן להתגלות. וכיו"ב מצינו עוד בכמה דברים שנגנזו שבמשך הדורות נתגלו לפעמים לפי שעה, כאפר פרה ובארה של מרים (ועיין עוד בדברי יואל לקהלת אות ט"ו). וגם בספר תורה שכתבו עכו"ם אמרו הלשון יגנז (גיטין מ"ה ע"ב), והיינו שאין קורין בו אבל א"צ לשרפו ולהעבירו מן העולם כספר תורה שכתבו מין שאמרו בו ישרף, הרי דלשון גניזה אין הכוונה ביטול לגמרי אלא שיגנז מלהשתמש בו. וכמו כן גם בשמן המשחה לא אמרו שנעדר ובטל לגמרי מן העולם, אלא שנגנז מלהשתמש בו, אבל לא נשלל בזה שאי אפשר עוד שיתגלה, ואכתי אפשר שיתגלה לפעמים לעת הצורך.
אפשר שנעשה להם נס בימי בית שני אז בימי חשמונאים שנתגלה להם שמן המשחה, שהרי כמה וכמה נסים נעשו להם כנ"ל, ואפשר שנעשה להם גם נס זה, שהרי החשמונאים הקדושים הן המה שהרימו קרן התורה וישראל והחזירו העטרה ליושנה, על ידי שתקנו תקנות והוסיפו גדרים וסייגים לחיזוק הדת, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל (בפ' ויחי) שהיו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ממילא יתכן שבעבור זה היה להם צורך גם בשמן המשחה, כדי שיהיה להם כח עליון ללחום מלחמות ה' ולהעמיד הדת על תילה, דכיון שצוותה תורה למשוח את הכהן בשמן המשחה מסתמא רב כוחו יותר כשהוא נמשח, שהשמן המשחה היה משפיע כח הקדושה גדול על הנמשח בו, [עיין שמואל א' ט"ז י"ג, ורד"ק שם על הכתוב ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה, ועיין ילקוט שם רמז קכ"ז]. ועל כן אפשר דהכי הוה עובדא שנתגלה להם אז לפי שעה אותו הפך הגנוז של שמן המשחה עבור משיחת הכהנים, הן כהן גדול משוח לעבוד העבודה והן כהן משוח מלחמה, והי"ל באמת דין קדושת משוח מלחמה לכל דבר, והיינו דאהני ליה שהיה בכוחו להתגבר ולעשות כל כך גבורות ונקמות נפלאות בשונאי ה' ולנצח את כל המלחמות העצומות ההם.
באמת הענין לעצמו קשה לאמרו, דאין לנו לחדש מילתא חדתא דלא אמרוהו חכז"ל ורבוותא קדמאי, אבל מכיון שאינו להלכתא אלא לאסבורי מאמרי חכז"ל הורשה לאמרו, ופטטיא דאורייתא טבין, ובקרב בביאת המשיח במהרה בימינו כאשר יתגלה השמן המשחה ויתגלה לנו גם כל הפירושים האמיתיים, אזי יתגלה האמת אם כנים הדברים].
הראוני ובינותי בספרים שדבר זה כבר נפתר בגדולים ושקלי וטרי בה קמאי, דהנה באמת בצלוחית הזה של שמן המשחה נעשו בו נסים הרבה, וכמ"ש בגמרא (בסוגיין) וכי נס א' נעשה בשמן המשחה, והלא נסים הרבה נעשו בו מתחלתו ועד סופו, תחלתו לא היה אלא י"ב לוג ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל ז' ימי המילואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר (שמות ל') שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם, זה בגימטריא י"ב לוגין הויין, ע"כ.
בפ' וישלח ויותר יעקב לבדו, ודרשו ז"ל (חולין צ"א) והובא ברשיז"ל ששכח פכים קטנים וחזר עליהם, ועוד דרשו בו אל תקרי לבדו אלא לכדו (עי' בעלי התוספות). ולכאורה למה היה לו מסירת נפש כל כך עבור אלו הכדים. אך דהנה כתיב ביעקב אבינו בצאתו מבית אביו, וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה. ולכאורה מאין היה לו שמן מאחר שאליפז לקח ממנו את כל אשר לו ולא השאיר לו מאומה. אמנם בש"ך עה"ת (שם) איתא וז"ל: כשיעקב שם האבנים מראשותיו והשכים בבוקר ומצאן אבן אחת, ונתבצר לו כד של שמן ויצוק על ראשה, וחזר הכד ונתמלא, אז ידע יעקב שהוא מזומן לברכה, ואמר אין זה ראוי להניחו כאן, והוא השמן שנמשחו ממנו המשכן וכל כליו והמזבח ואהרן ובניו והמלכים, ועדיין כולו קיים כמ"ש חז"ל זה לי לדורותיכם, והוא כד השמן של הצרפית שאמר לה אליהו כד השמן לא תכלה, והוא אסוך שמן של אשת עובדיה הנביא, כשראה יעקב שכל כך נסים עתיד להיות בו סיכן עצמו והביאו, כך מצאתי, עכ"ד. והוא ענין פלא.
בספר ברכת שמואל מהרב בעל ברכת הזבח [אביו של הרב בעל קב הישר] מביא דברי הש"ך הנ"ל, וכתב עלה ופשוט בעיני שגם אותו הפך נתגלה לבני חשמונאי, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול וכו', וממנו הדליקו ח' ימים, והמותר נגנז לעולם הבא. ובזה מובן המדרש ילקוט שאמר אלישע לאשת עובדיה ואת ובניך תחיו בנותר עד שיחיו המתים, שרמז לה ששמן זה קיים לעולם הבא עד תחיית המתים, עכ"ד. (ועיין קב הישר פצ"ה). והביא דבריו החיד"א ז"ל בספר דברים אחדים בדרוש לחנוכה (דרוש ל"ב), וכתב עלה שהיא הקדמה תמיה ונפלאה, ואם קבלה נקבל.
אשכחנא מרגניתא טבא כי כבר נזרקה כדבר הזה מפיהן של רבני קשישאי אשר תורת אמת היתה בפיהן, שאותו הפך שמן הטהור שהיה בידי החשמונאים היינו צלוחית של שמן המשחה הנגנז שנתגלה להם אז, ועל ידי הברכה ששרתה בו הדליקו את המנורה, שהרי הרבה נסים נעשו בשמן המשחה כנ"ל, ממילא נעשה גם אז לחשמונאים נס בשמן זה שיוכלו למשוח כהנים משוחים ולהדליק את המנורה בבית המקדש בטהרה.
לכאורה כל הענין שכתב שם הש"ך שזה היה כד השמן של הצרפית ושל אשת עובדיה הוא פלא עצום, דאם היה של שמן המשחה הרי הוא אסור בהנאה, ואיך אפשר שאכלו ממנו אליהו ז"ל והצרפית, והאיך צוה אלישע לאשת עובדיה להנות ממנו לצרכה ולמכרו בשוק להאכילו לאחרים, לכאורה גברא רבה אמר מילתא והנה הוא תמוה, וצ"ב.
אפשר ליישב על פי מ"ש התוספות במסכת תע נית (ח' ע"ב) אהא דאמרינן התם שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, והקשו דהא בפרק כל הבשר (חולין ק"ה ע"ב) אמרינן דלית להו למזיקים רשות למשקל ממידי דצייר וחתים וכייל ומני, ורק בדבר שאינו מדוד, אלמא דאדרבא בדבר המדוד והמנוי לית להו רשות, ובדבר הסמוי מן העין אית להו רשות, אלמא דאין ברכה בדבר הסמוי. ותירצו התוספות דהיא הנותנת, דהתם היינו טעמא משום דלית להו רשות למזיקים בדבר שיש לו בעלים אלא בדבר ההפקר, ומידי דצייר וחתים שאין בו ברכה לית בהו דבר הפקר ודבעלים נינהו, משו"ה לית להו רשות, אבל בדבר הסמוי מן העין שמצויה בו הברכה, אית להו רשות למשקל, דמה שמתרבה בשביל הברכה היינו כמו הפקר שאין לשום אדם זכות בו, עכ"ד התוספות.
בית יצחק (חלק או"ח סימן ק"י) הקשה דלפי זה האיך היו יכולין להדליק את המנורה בשמן שנתרבה על ידי הברכה, הלא הוי שמן של הפקר ולא הוי קודש, ואינו כשר למנורה אלא שמן של הקדש וכו', וא"ת דתקני לה חצירא להקדש, הלא קיי"ל דאין חצר להקדש, וכיון דלא קניא הקדש מעולם הרי הוא הפקר, ואיך הדליקו בו, ועיי"ש מה שכתב לתרץ. וכבר היה דברינו בזה דמעיקרא לא קשה מידי, דאפילו אם תמצא לומר דשמן הניתוסף על ידי ברכה הוי הפקר ואין חצר להקדש, אבל מ"מ כיון דהוי הפקר ויכול כל אדם לזכות בו, אם כן הכהן העומד שם לשרת ולהיטיב את המנורה היה יכול לזכות בו לעצמו, ולהקדישו או להקנותו אחר כך להקדש, דבאופן כזה ודאי דזכי ביה הקדש, ותו לא הוי שמן הפקר.
נמצינו למידין מדברי התוספות, דמה שמתרבה על ידי ברכה הוי כמו הפקר, וביד כל אדם לזכות בו ולהשתמש בו, ועל כן שפיר היו יכולין הצרפית ואשת עובדיה ליהנות מכד השמן ההוא, אע"פ דשמן המשחה אסור בהנאה, שהרי הם לא נהנו מהשמן שבכד גופא, אלא מהנמשך ממנו על ידי ברכת הנביא, ומה שנתרבה על ידי הברכה הרי הוא כמו הפקר ואינו אסור בהנאה. וכיו"ב כתב שם החיד"א ז"ל (בספר דברים אחדים הנ"ל) דאולי דלא נהנו מכד ההוא, אלא ששרתה ברכה ויצא שפע משמן פשוט והותר להם על פי הדיבור, ולא חשו לאין ברירא וכיוצא כי כה אמר ה'. וכן למאי דפשיטא להרב ברכת שמואל הנ"ל שזהו הפך שמצאו חשמונאים, י"ל ששרתה ברכה והושפע שמן זית פשוט הכשר למנורה ובזה הדליקו, עכ"ד.
שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריח רע ומנאן הכתוב עם סממני קטרת. וכן הוא ברש"י פרשת תשא עה"פ (ל' ל"ד) קח לך סמים וגו' וחלבנה וגו', שהוא בשם רע ומנעה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלתינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו, ע"כ. ומטעם זה נוהגין ביום הכיפרים לומר קודם תפלת כל נדרי, על דעת המקום ועל דעת הקהל וכו' אנו מתירין להתפלל עם העבריינים. ובשערי תשובה (או"ח סימן תרי"ט) הביא בשם שכנה"ג לומר הנוסח אנו מתירין להתפלל "את" העבריינים, והכוונה שמתירין אותן מעבריינותן כדי להתפלל עמהם. אבל אנו נוהגין לומר עם העבריינים, והכוונה לומר שביום הקדוש אנו מתירין האיסור שנוהג כל השנה להתפלל יחד עם עבריינים.
הב"ח (או"ח סי' תרי"ט) כתב וז"ל: והתירו גם כן להתפלל עם העבריינים ביום הכיפורים, על דעת המקום ועל דעת הקהל, כלומר שלא יחשבו שכבר נפטרו מעבריינותם כאן שהתירו להתפלל עמהם, זה אינו, כי לא התירום רק על דעת המקום, שיחזרו בתשובה למקום ברוך הוא, ולא יחזרו עוד לעבריינותם, ע"כ. והיינו שאפילו ביום הכיפורים עצמו לא הותר רק על דעת שיעשו תשובה, ולא יחזרו אחר כך לעבריינותם, אבל בלאו הכי לא הותר אפילו ביום הכיפורים. והטו"ז (שם סק"ב) חולק על הב"ח בזה, כי לפי זה נמצא שבמקום בקירוב יהיה מרומז הריחוק אם לא ישובו, וקמי שמיא גליא העתיד ונמצא זה לקטרוג, עיי"ש בדבריו. ועכ"פ בכל השנה כולה כולי עלמא מודו שאסור להתפלל עם העבריינים. וגםן הגר"י עמדין זלה"ה מדייק כן, כי ממה שאומרים ביום הכיפורים שאנו מתירין להתפלל עם העבריינים, מוכח מזה שבכל השנה כולה אסור להתפלל עמהם יחד.
יש להבין מה הוא האיסור בזה שמתפללין יחד עם עבריינים, כי הלא אין הנידון על מינים ואפיקורסים, שהם אינם עוד בכלל ישראל, רק על עבריינים שעוברין על דברי תורה או אפילו על דברי חכמים, ובפשטות נראה שהנידון כשיש מנין זולתם, וכמו שהוא ברוב קהלות ישראל שכל ישראל בחזקת כשרות, ורק נמצאו יחידים שהיו עבריינים, ומכיון שיש מנין גם זולתם, אם כן מהו האיסור להתפלל עמהם יחד בכל השנה.
נראה בטעם הדבר, בהקדם מה שאמרו ז"ל (יומא כ"א ע"ב) שחמשה דברים חסרו בבית שני, שחסרו אורים ותומים וכו' והשראת השכינה, עיי"ש, והטעם כי היתה יד עכו"ם באמצע שנבנה בסיוע המלך כורש, ואף שנעשה הכל על ידי עזרא הסופר ושאר נביאים חגי זכריה מלאכי, וגם כורש עצמו היה מלך כשר, וגם יש דעות שהיה בנו של אסתר המלכה, עם כל זה מכיון שלא היה כולו מצד הקדושה כמו בבית ראשון שנבנה על ידי שלמה המלך מקור הקדושה בלי שום השתתפות אחר, לכן נחלש כח הקדושה וחסרו כמה דברים שהיו בבית ראשון. והמורם מזה כי כל שותפות עם אינשי דלא מעלי עושה פגם גדול בכל ענין.
נבא לביאור דברי רש"י הנ"ל, וחלבנה וגו', ומנעה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלתינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו, דלכאורה קשה קצת דהלא התענית והתפלה המה כנגד הקרבנות, וכמבואר בגמרא (ברכות כ"ו ע"ב) שהתפלות נגד תמידין תקנום, וגם בתענית מתפללים (תפלת יו"כ קטן) שהיה חלבי ודמי הנמעט בצומי תמור חלבים ודמים וכו', ומעתה אם החלבנה בא ללמדינו על ענין צירוף פושעי ישראל בתפילה ותענית, למה מנוהו עם הקטורת, והלא יותר היו צריכים למנות החלבנה עם הקרבנות, שהתפלה ותענית נתקנו כנגדן.
לומר שדוקא בקטורת יכלו לצרף עמו גם החלבנה, וביאור הענין הוא, כי הנה הקטורת כחה גדול לעשות בירור אמיתי, וכמו שמצינו שבזה התרה משה רבינו לקרח ועדתו, כשאמר להם ליקח מחתות ולהקריב הקטורת, שמי שיבחר יצא חי וכולם אובדים, וכן מצינו כאשר יצא הקצף אמר משה לאהרן קח את המחתה וגו' והולך מהרה אל העדה וגו', ופירש רש"י ז"ל למה בקטורת, לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטורת לומר סם המות היא, על ידו מתו נדב ואביהו על ידו מתו מאתים וחמשים איש, אמר הקב"ה תראו שעוצר מגפה היא, והחטא הוא הממית, ע"כ. והטעם נראה שמכיון שהוא עבודת פנים, לכן היה להקטורת אותו כח גדול לעשות בירור אמיתי, ועל כן יכלו לצרף החלבנה דוקא עם הקטורת, אבל בשאר הקרבנות שנעשו בחוץ ואין כחם גדול כל כך, לא רצו לצרף עמהם חלבנה.
זה אפשר לומר שזהו כוונת רש"י שכתב ומנעה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלתינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו, היינו שבא ליישב בזה הקושיא למה לא נמנה גם בקרבנות ורק בסממני הקטורת, ועל זה כתב הטעם כדי ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף באגודת תעניותינו ותפלתינו את פושעי ישראל וכו', כלומר שלא יחשבו שהוא דבר קל לצרף את פושעי ישראל באגודת תעניותינו ותפלתינו, כי הלא עינינו הרואות שנצטרף רק לקטורת, שיש בה כח נשגב לבירור אמיתי ולא לשאר דברים.
צריך לומר בביאור דברי הגמרא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריח רע ומנאן הכתוב עם סממני קטרת, שהכוונה שכל תענית שאין בה אחד מפושעי ישראל שיעשה תשובה על ידי התענית, אז לא נקרא תענית כלל. וכן ראיתי באחד מן הראשונים (רבינו גרשום שם דף ח' ע"ב) שמפרש כן הכוונה גם בדברי הגמרא. וגם רבינו בחיי (פרשת תשא) כתב וז"ל: וחלבנה ריחה רע, ואעפי"כ הכניסה הכתוב בכלל הבשמים החשובים, ובא לרמוז לנו שלא נקל ברשעים פושעי ישראל, שלא יהיה בכלל תעניותינו ותפלתינו, וכמו שאמרו רז"ל (עיין מנחות כ"ז ע"א) כל אגודה שאין בה מפושעי ישראל אינה אגודה, וביאור זה כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנים בכלל הצדיקים וכו', עכ"ל. והרי לנו שרק באופן זה מותר לצרף את פושעי ישראל אם חוזרים בתשובה. וגם ודאי רק בפושעי ישראל שיש להם עדיין מציאות לחזור בתשובה, ואינם מאותם המינים והאפיקורסים שעליהם נאמר (משלי ב' י"ט) כל באיה לא ישובון.
זה מצאנו טעם נכון למה רק ביום הכיפורים התירו להתפלל עם הבריינים, ובכל השנה אסור, מכיון שאי אפשר לצרף פושעי ישראל רק באופן אם יעשו תשובה מקודם, אבל באופן אחר אסור להצטרף עמהם באגודה אחת, ולכן רק ביום הכיפורים התירו להתפלל עם העבריינים.
כדבר האמור שגם זה הוא רק כשעדיין ראויים לעשות תשובה, אבל המינים והאפיקורסים שעליהם נאמר כל באיה לא ישובון, אסור להצטרף עמהם אפילו ביום הכיפורים, ואסור לעשות עמהם שום שותפות, כי השותפות עמהם עושה פגם גדול, וגורם שלא יהיה סייעתא דשמיא.
תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריח רע ומנאן הכתוב עם סממני קטרת. וכן הוא ברש"י פרשת תשא עה"פ (ל' ל"ד) קח לך סמים וגו' וחלבנה וגו', שהוא בשם רע ומנעה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלתינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו, ע"כ.
הכוונה כי על ידי שיתחברו גם הם עם הצדיקים, יעלו גם תעניתיהם עם תפלת הצדיקים. וצ"ב דהא רש"י פירוש על הכתוב (בראשית י"ט י"ט) ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן דתבקני הרעה, שאמר לוט כשהייתי אצל אנשי סדום הייתי צדיק בעיניהם, אבל אצל אברהם אני כרשע, וכן אמרה השונמית לאליהו (מלכים א' י"ז י"ח) באת אלי להזכיר עוני וכו'. נראה מזה שאין בזה מעליותא כלל להרשע שנתחבר להצדיק, ואדרבה גריעותא הוא לדידיה שעל ידי זה נזכרין עוונותיו ביותר.
לומר דתרווייהו איתנייהו, דיש בזה ב' בחינות, שאם מתפלל לפני השי"ת שיושיע לו בזכות עצמו, אזי באמת הוא לו גריעותא מה שהוא בין הצדיקים, שעל ידי זה ניכר יותר שאינו ראוי והגון לישועת ה', אבל אם אינו סומך על זכותו וצדקתו, רק בא לבקש מאת השי"ת שירחם עליו, אף שאינו הגון ואינו כדאי מצד עצמו, כי כן דרכו יתברך להיטיב לרעים ולטובים, אזי באמת מעליותא הוא מה שהוא בין הצדיקים, שבזכותם יתקבלו ויעלו לרצון גם תפלותיו אף שאינו כדאי לעצמו.
והפדה וכו', רבי ישמעאל אומר וכו' אם כן מה ת"ל והפדה לא נפדתה, דברה תורה כלשון בני אדם. הנה התוספות במסכת מנחות (י"ז ע"ב) כתבו על דברי הגמרא שם ור"א א"כ לכתוב רחמנא אם האכל האכל, א"נ אם יאכל יאכל, מאי האכל יאכל שמע מינה תרתי, וז"ל: משמע דלית ליה לר"א דברה תורה כלשון בני אדם וכו', ועוד קשיא מר"ע בפ' אין עומדין (דף לא:) גבי הני דדריש ר' ישמעאל אם ראה תראה, ור"ע קאמר דברה תורה כלשון בני אדם, ובסנהדרין בפרק ד' מיתות (דף עד:) איפכא גבי הכרת תכרת, וכן בסוף פ' שני דכריתות (דף יא.) גבי והפדה לא נפדתה וכו', עכ"ד.
ליישב גירסת הגמרא בברכות, דהנה ראוי להבין במה שאמרו דברה תורה כלשון בני אדם, והוא תמוה לכאורה, הלא התורה הקדושה היא דברי אלקים חיים, וכיצד יתכן שהתורה הקדושה שנאמר בה הלא כה דברי כאש תדבר שפת יתר כדרך בני אדם.
יתכן לומר דלפי שהתורה הקדושה נתנה לבני אדם דלא בשמים היא, ע"כ הוצרכה להאמר בלשון שיבינו אותה בני אדם, וע"ד שאמרו רז"ל בכמה מקומות שלא נאמרה אלא לשבר אוזן שומעת, וה"נ דברה תורה כלשון בני אדם כדי שיבינו הבריות דבריה.
כנים אנחנו בזה, אפ"ל דזה שייך דוקא היכא שהתורה מדברת לבני אדם, אז אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, משא"כ בדברי חנה שהיתה מתפללת לפני הקב"ה לא שייכא סברא הנ"ל, וע"כ ליכא למימר דברה תורה כלשון בני אדם, ומשו"ה ס"ל לרבי ישמעאל בהך ברייתא לדרוש אם ראה מוטב ואם לאו אלך ואסתתר, דלא שייך למימר הכא דברה תורה כלשון בני אדם, אמנם רבי עקיבא אית ליה איפכא, דאע"ג דבעלמא לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, היינו דגבי קוב"ה לא שייך למימר שכביכול יהא דבורו יתברך כדבור חול של בני אדם, אבל בתפלת חנה שהיא היתה מתפללת, שייך שפיר למימר אצלה שהיתה תפלתה בכפל לישנא כלשון בני אדם, ואתי שפיר שלא תקשה ממה דלית ליה לרבי עקיבא בשאר דוכתי דברה תורה כלשון בני אדם.
(דברים כ"א), ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים. מבואר בגמרא דהכפרה של עגלה ערופה מכפרת על מה שעבר ועל ההווה, והנה איתא בספה"ק דמה שבא על ידי השם הוי' ברוך הוא אינו נופל תחת הזמן, דאצל שם הוי' אין שום זמן, כי הוא מורה על הי' הוה ויהי'. ואפשר דהיינו טעמא שהזכיר בו הכתוב בעגלה ערופה שם הוי', דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית הוי', המורה על הי' הוה ויהי'.
האב קודם לאם בכל מקום וכו', מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. בבית יוסף (יו"ד סי' שע"ו) הביא משם הר"ם ז"ל דמצוה לומר קדיש על אמו בחיי אביו, ואם אביו מקפיד אף שאמו עשתה לו צוואה לומר בשבילה, כבוד האב קודם לכבוד האם. וכתב על זה בדרכי משה שבסוף הסימן כתב הבית יוסף מיהו נהגו לומר לעולם קדיש אפילו בחיי אביו, ועל סמך זה כתב שם ברמ"א (ס"ד) שנהגו לומר קדיש על אמו אף שאביו עדיין חי אין בידו למחות שלא יאמר קדיש על אמו.
צריך להבין כיון דמצד הדין יש בידו למחות, כמ"ש הבית יוסף, כיון דכבוד אב קודם לכבוד האם, והא דכבוד האב קודם מבואר בגמרא בשביל שהוא ואמו חייבין בכבודו, וכבוד האב היא דאורייתא, ואם כן כשאינו שומע לו הוא עובר בזה על מצות עשה דאורייתא, והאיך שייך מנהג לעבור על דאורייתא בקום ועשה, כמבואר בגמרא ראש השנה (ט"ו ע"ב) במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן ליה, ועיין בפרי חדש במנהגי איסור (סי' תצ"ו סעיף י') שדעתו דאף במנהג שהוא נגד איסור דרבנן צריך לבטלו, והוא פלוגתא גדולה בין הראשונים, דיש סוברים דבאיסור דרבנן אמרינן מנהג עוקר הלכה, והרבה סוברים אף בדאורייתא אם הוא בשב ואל תעשה, אבל כשאינו בשב ואל תעשה הכל מודים שאי אפשר לעבור על דאורייתא מחמת המנהג, דלא עדיף מתקנת חכז"ל שאי אפשר להם לעקור דאורייתא אלא בשב ואל תעשה וקל וחומר מנהגא בעלמא, ואם כן בהך שאומר קדיש נגד צווי והקפדת אביו שאינו בשב ואל תעשה, האיך סמך אמנהגא אם לא מצא מקור לדבר על פי ההלכה.
כרחך שקפידא זו שאביו מקפיד שלא לומר קדיש אינו אלא קפידא של הבל, שעל פי האמת אי אפשר בשום אופן להגיע לאביו שום נזק ח"ו מאמירת הקדיש אף כשהוא חי, ועיקר מצות כיבוד אב הוא רק במה ששייך לו, דהיינו ממה שיוכל להגיע לו איזה כבוד או תועלת או בזיון והיזק ח"ו, אבל במה שאין בו מאומה אלא קפידא של חנם, אין זה מעיקר החיוב דאורייתא, ואך לכתחילה צריך לחוש להקפדתו בכל אופן ואופן, ולכן כשאביו ואמו שניהם חיים ואך רוצה לומר קדיש על אחרים, אפשר למצוה זו שתתקיים על ידי אחרים, לכן ישמע להם אף בקפידא של הבל, מה שאין כן כשצריך לומר קדיש על אמו שאי אפשר להשלים תועלת אמרית הבן על ידי אחרים, בכגון דא אין לחוש על קפידא של הבל, וכיון שיש לתרץ המנהג שלא יהיה נגד ההלכה, לכן סמך אמנהגא.
ראיתי בים של שלמה (קידושין סימן ס"ג) שכתב שאין לשמוע לאביו אם מוחה בבנו שלא יאמר קדיש על אמו, דמאחר שנהגו מאבותינו הקדושים לומר קדיש יתום על אביו ואמו מעובדא דר"ע, הוי כמצוה לו לעבור על דברי סופרים, ועוד אביו שמוחה בדבר עובר על ואהבת לרעך כמוך, ואסור לו לשמוע בדבר זה, עיי"ש, והובא דבריו בקצרה בפתחי תשובה (יו"ד סי' ר"מ סקי"ד). ומדבריו ז"ל נראה שהוא מעיקר הדין ואין צריך לבקש מנהגא. ועל כל פנים ברור שאין מקום לומר שם חשש היזק ח"ו באמירת קדיש שאם היה איזה חשש בקפידא זו שמקפיד אביו לא הוה שייך לומר שעובר על ואהבת לרעך כמוך דהרי חייך קודמין, ואינו עובר על דין תורה במה שהוא בשב ואל תעשה בדבר שיוכל להזיק לאביו ח"ו.