https://otzarmaharit.com/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=Be69455 2026-05-29T17:16:35Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.44.0 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9E%D7%95&diff=2975 2026-05-23T23:34:56Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה דעה/סימן_מה|תווית_קודם=יורה דעה סימן מה|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_מז|תווית_הבא=יורה דעה סימן מז}}<br /> <br /> == '''~ סימן מו ~''' ==<br /> ב&quot;ה, א' ויקהל התרע&quot;ד לפ&quot;ג, פה ארשיווא יצ&quot;ו.<br /> <br /> אל כבוד אהובי תלמידי היקר, האברך החריף ובקי, יראת ה' היא אוצרו, כמו&quot;ה יודא פּאַשקאס נ&quot;י.<br /> <br /> מכתבך הגיעני זה איזה שבועות, אמנם אחר בוא מכתבך לידי לא הייתי בביתי, כאשר בטח ידוע לך, ובאתי לביתי אור ליום ו' עש&quot;ק דפרשת זכור, ואחר השבת התחלתי להשיבך, אמנם הגיעו ימי הפורים באמצע, גם כעת טרידנא טובא, ובאתי להשיב לך עכ&quot;פ בקצרה.<br /> <br /> על דבר שאלתך אם לאכול הככרים קטנים של נחתומים עם בשר, יען שכשמוציאין אותן מהתנור מערבין אותם עם העיגולים שקורין קיפעל הנילושים בחלב, בעודם חמים. ודעתך לאסור עבור ספיקו של הטו&quot;ז &lt;small&gt;(סי' צב ס&quot;ק ג)&lt;/small&gt; דחלב הוי שמן ויוצא בלא רוטב.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה לפי דעתך גם בלא בשר היו אסורין לאכול, דאם קבלו טעם מחלב אסורין לאכול אפילו במילחא, דהוי בכלל הגזירה דפת הנילוש בחלב &lt;small&gt;(פסחים ל.)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> אמנם בעיקר הדבר אם חלב הוי איסור שמן, הנה הש&quot;ך ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם ס&quot;ק ג)&lt;/small&gt; דחה תירוץ זה דחלב הוי שמן מחמת דעת הרשב&quot;א &lt;small&gt;(תורת הבית, ב&quot;ד ש&quot;א, ח:)&lt;/small&gt; והר&quot;ן &lt;small&gt;(חולין מג. ד&quot;ה תנן)&lt;/small&gt; ז&quot;ל, ותירץ תירוצים אחרים למה דנאסר כל החתיכה בטיפת חלב. וכן החוות דעת בחידושיו &lt;small&gt;(שם ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; לא העתיק רק התירוצים האחרים של הש&quot;ך, דנאסר מחמת דהוי צלול והבל הקדירה, ולא העתיק כלל תירוץ זה דהוי שמן, משמע דלא סבירא ליה כלל. ובסימן ק&quot;ה שם כתב הש&quot;ך בס&quot;ק י&quot;ז בפשיטות דחלב הוי כחוש ואינו מפעפע (יעיי&quot;ש שהאריך והחליט דהוי כחוש, וכן משמע ג&quot;כ מהעתקת החוות דעת דשם חידושים ס&quot;ק כ, ביאורים ס&quot;ק יב).<br /> <br /> וכפי הכלל אשר בידינו הלכה כדברי הש&quot;ך נגד הטו&quot;ז אף במקום שמחולקין בפירוש, בפרט היכא דגם הטו&quot;ז לא החליט ונשאר בצ&quot;ע.<br /> <br /> גם לפי דברי הדרכי משה &lt;small&gt;(סי' קה אות ו)&lt;/small&gt; שכתב דמשום הכי נאסר כל החתיכה גבי טיפת חלב בשביל דהוי שמן, הלא כתב החתם סופר זלה&quot;ה בחלק יו&quot;ד סימן פ&quot;ב דלכו&quot;ע לא הוי שמן אלא נגד אותה חתיכה, ולא שיצא מחתיכה לחתיכה, כעין התירוצים האחרים שתירץ הש&quot;ך &lt;small&gt;(סי' צב שם)&lt;/small&gt; דמועיל הבל הקדירה לענין אותה חתיכה, אף שבודאי אינו מועיל כמו בישול לענין חתיכות אחרות.<br /> <br /> ולא ידעתי למה דחית את דברי החתם סופר האלו בגילי דחיטתא, וכתבת בהחלט שדבריו אינם מובנים. ולפענ&quot;ד הם מובנים היטב ותורה יבקשו מפיהו וגו'. וכוונת דבריו דאם נימא דחלב הוי שמן לפעפע מחתיכה לחתיכה כמו כל דבר שמן, יקשה טובא מסוגיא דטיפת חלב &lt;small&gt;(חולין קח.)&lt;/small&gt; למה כשהחתיכה חוץ לרוטב נאסרה לבדה ואין מצטרפין כלל שאר החתיכות, הלא אם החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה, אף בלא רוטב דינו כאילו היה ברוטב. וזהו באמת הוכחת הרשב&quot;א ז&quot;ל בתורת הבית הארוך &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דכחוש אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מכח סוגיא דטיפת חלב, מה דחזינן דאינו מפעפע מחתיכה לחתיכה כשהוא חוץ לרוטב, ורמז לדבריו גם הש&quot;ך ז&quot;ל בסימן צ&quot;ב &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> והנה הפרי מגדים בשער התערובות &lt;small&gt;(ח&quot;ב פ&quot;ג)&lt;/small&gt; כתב ליישב קושיית הרשב&quot;א ז&quot;ל מסוגיא דטיפת חלב, לפי מה שכתב הש&quot;ך בסימן ק&quot;ה ס&quot;ק י&quot;ז דבשר בחלב הוי איסור מחמת עצמו, ובסוגיא דטיפת חלב מיירי שהחתיכות הן כחושות וגם חלב הוי כחוש, על כן לא נאסרו שאר החתיכות אלא כדי נטילה, יעיי&quot;ש. וכל זה תינח אם חלב הוי כחוש, אבל אם נימא דהוי שמן לפעפע מחתיכה לחתיכה כמו כל בלוע שמן, עומדת קושיית הרשב&quot;א ז&quot;ל כחומה. וא&quot;כ דברי החתם סופר מבוארין, דצריך לומר על כרחך דגם הדרכי משה לא כיוון שיהיה נקרא שמן אלא לענין אותה החתיכה.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד נראה דגם הש&quot;ך שם בסימן צ&quot;ב ס&quot;ק ג' כיוון לקושיא זו. דז&quot;ל שם, ולחילוק ראשון קשה דמשמע מדברי הרשב&quot;א בתורת הבית הארוך והר&quot;ן שם דחלב לא הוי איסור שמן. והכי מוכח נמי מדברי הטור והמחבר לקמן סימן ק&quot;ה סעיף ז' דפסקו דאיסור כחוש אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ואיסור שמן מפעפע כהרשב&quot;א &lt;small&gt;(שם ט:)&lt;/small&gt;, והרשב&quot;א יליף לה מטיפת חלב דהכא, דאינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. וכתב על זה הפמ&quot;ג &lt;small&gt;(שפ&quot;ד שם)&lt;/small&gt; די&quot;ל דהטור והמחבר למדו מקליפה דאינו יוצא לסמוך לה.<br /> <br /> ולכאורה קשה טובא דקארי ליה מאי קארי ליה, הלא גם הרשב&quot;א ז&quot;ל בעצמו בתורת הבית הארוך הביא אלו השני הוכחות לדין זה דכחוש אינו מפעפע, האחד מסוגיא דטיפת חלב וראיה השניה &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; מהא דאין קליפה אוסרת חברתה, וא&quot;כ אין התחלת קושיא אף אם נסתר לדעת הטור והמחבר הוכחה זו מסוגיא דטיפת חלב, כיון דנשאר אליביה הוכחה השניה המבוארת ג&quot;כ בדברי הרשב&quot;א ז&quot;ל.<br /> <br /> והנראה דכוונתו להנ&quot;ל, דאם נימא דהטור והמחבר סוברים באמת דחלב הוי שמן, תעמוד לנגדם הוכחת הרשב&quot;א ז&quot;ל כחומה, למה בסוגיא דטיפת חלב נאסרה אותה החתיכה לבדה, ולו יהא דלדין זה דכחוש אינו מפעפע יש להם הוכחה אחרת, אבל עדיין יקשה בסוגיא דטיפת חלב למה אינו מפעפע אם נימא דחלב הוי שמן. וכן נראה מלשונו מה שהביא פסקו של הטור והמחבר דכחוש אינו מפעפע ושמן מפעפע, ולמה לו להביא בכאן מה דשמן מפעפע, הלא הוכחת הרשב&quot;א ז&quot;ל מסוגיא דטיפת חלב, אינו אלא לזה דכחוש אינו מפעפע.<br /> <br /> אמנם לפי מה שכתבתי, הוצרך לקושייתו גם זה דסוברים דשמן מפעפע כהרשב&quot;א ז&quot;ל ולא כספר התרומה &lt;small&gt;(הל' או&quot;ה סי' נא ונב)&lt;/small&gt;, ולכן אם יסברו דחלב הוי שמן, יקשה אליביה קושיית הרשב&quot;א ז&quot;ל מסוגיא דטיפת חלב.<br /> <br /> ועכ&quot;פ יהיה איך שיהיה, קושיית החתם סופר זלה&quot;ה מסוגיא דטיפת חלב בזה היא קושיא עצומה ממש קושיית הרשב&quot;א ז&quot;ל, ושפיר הוכיח מזה דגם כוונת הדרכי משה אינו אלא לענין אותה החתיכה. ועיין בדגול מרבבה בסימן צ&quot;ב &lt;small&gt;(על הש&quot;ך שם)&lt;/small&gt; שגם הוא נחית לתרץ קושיא זו מסוגיא דטיפת חלב בדרך אחר, דאינו נקרא שמן אלא להחמיר ולא להקל, ונדחק הרבה. ולדברי החתם סופר מתורץ ברווחא בלי שום דוחק.<br /> <br /> גם מיושב היטב בזה קושיית הטו&quot;ז מה שהקשה סתירת דברי השו&quot;ע מסימן פ&quot;ז &lt;small&gt;(ס&quot;י)&lt;/small&gt; וסימן צ&quot;ב דמשמע דהוי שמן, ובסימן ק&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ז)&lt;/small&gt; כתב דהוי כחוש. ולדברי החתם סופר מיושב היטב, דבסימן ק&quot;ה מיירי שם בכל הענין לענין פיעפוע מחתיכה לחתיכה, ובסימן פ&quot;ז וסימן צ&quot;ב לא הוזכר כלל אלא לענין לאסור אותה חתיכה, דוק ותשכח דכן הוא, ולא קשיא מידי.<br /> <br /> ועכ&quot;פ, הנה להחתם סופר זלה&quot;ה פשוט ליה הדבר דאף האומרים דחלב הוי שמן, לא סברי דמפעפע מחתיכה לחתיכה, ויש לסמוך עליו לדינא. בפרט שכבר כתבתי דהש&quot;ך הוא מהמקילין לגמרי דלא הוי שמן כלל אף לאותה חתיכה בעצמה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתבת דהחלב לא הוי איסור בלוע, אלא איסור מחמת עצמו כמו הקמח. זה טעות. דודאי ממשות העיסה והגוש שבתוכה אינו אלא הקמח, אבל המים או החלב אינו אלא מדביק הקמח ונותן בו טעם, ואינו אלא כמו חלב שנבלע בבשר, דאף שנבלע החלב ממש ולא הוסר גם ממשות החלב, לא הוי ג&quot;כ אלא איסור בלוע, יעיין בסימן צ&quot;ז בפת הנילוש בחלב, דהוא פשוט בכל הפוסקים דכל פת הנילוש בחלב וחמאה אינו אלא איסור בלוע. ובאפיית פת עם פלאדין או פשטידא, חילקו שם הש&quot;ך &lt;small&gt;(ס&quot;ק ב)&lt;/small&gt; והטו&quot;ז &lt;small&gt;(ס&quot;ק ב)&lt;/small&gt; בין זב ממנו ללא זב ממנו, דבזב ממנו נאסר הפת אף אם לא זב תחת הפת ממש, כיון דבישול מפעפע בכל הכלי.<br /> <br /> ולדבריך דהפת הנילוש בחלב וחמאה לא הוי בלוע אלא האיסור ממש כמו העיסה בעצמה, מאי נפקא מינה בין זב ממנו ללא זב, דגם ממנו ממש נבלע בהתנור כמו מהחמאה הזב ממנו, דשניהם הם ממשות האיסור בעצמו לפי דבריך.<br /> <br /> ובאמת גם בזה נתקשה שם החוות דעת &lt;small&gt;(ביאורים ס&quot;ק ה)&lt;/small&gt;, דגם דרך העיסה יבלע התנור מהבליעה ויאסור הפת, ועל כן חידש מזה דין חדש דמאוכל לכלי אין הבליעה הולכת אפילו בשמן, כמו שתי קדירות. גם הבית אפרים &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; בסימן ל&quot;ז הרגיש בזה למה אין התנור בולע מהפשטידא אף אם לא זב, וביאר הדבר באופן אחר, וצירף גם דעת ספר התרומה דאין בלוע יוצא כלל אפילו בשמן, יעיי&quot;ש באריכות גדול.<br /> <br /> אבל כל התירוצים לא שייכי אלא אם נימא דהוי איסור בלוע, אבל אם נימא דהוי מחמת עצמו נסתרו כל התירוצים, ואין נפקא מינה כלל בין זב ללא זב, כמבואר למעיין בדבריהם.<br /> <br /> ועיין &lt;small&gt;(שו&quot;ת)&lt;/small&gt; השיב משה &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; סימן ל&quot;ד ול&quot;ה, חילק ג&quot;כ בין אם השומן טוח על פניה של העיסה, דאז נאסר כיון דהשומן ממש נוגע בהתנור, אבל אם אינו אלא נילוש בחלב מותר מטעם דהוי רק בלוע. וזהו באמת דבר פשוט, אין מהצורך לשום ראיה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שהבאת ממים ומלח לגבי עיסה שכתבו התוספות &lt;small&gt;(ביצה לט. ד&quot;ה משום)&lt;/small&gt; דלא בטיל, מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין, והקשית על דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' קב ס&quot;ד)&lt;/small&gt; דטעמא בטיל בדבר שיש לו מתירין.<br /> <br /> הנה באמת הרמ&quot;א ז&quot;ל דסובר טעמא בטיל בדבר שיש לו מתירין היכא דאינו ניכר במראה, לא סבירא ליה כהך תירוצא של התוספות דמים ומלח לא בטיל לגבי עיסה בשום איסור בשביל דעשוי לתקן, כי אם כתירוצא קמא של התוספות דמשום הכי לא בטיל שם בתחומין, כיון דהוי לענין ממונא דחמירי. כמבואר זה בהדיא במג&quot;א או&quot;ח סימן תקי&quot;ג ס&quot;ק ז' דהמחבר שם &lt;small&gt;(ס&quot;ג)&lt;/small&gt; והרמ&quot;א בסימן ק&quot;ב לא סבירא להו הך תירוצא דמים ומלח לא בטיל באיסורא. ועיין שם במחצית השקל, ובדגול מרבבה סימן שצ&quot;ז על המג&quot;א ס&quot;ק ט' ותמצא הדבר מבואר.<br /> <br /> אמנם באמת הטו&quot;ז בסימן ק&quot;ב ס&quot;ק ט' כתב לחלק גם בהך דינא דטעמא בטיל, דהיכא דעשוי לבשם ולתקן לא בטיל. וביאור הדבר הוא דכמו שתירצו התוספות לענין מין במינו דכיון דעשוי לתקן הוי מינו ממש, אף דבשום מקום לא הוי זה מין במינו כי אם לענין דבר שיש לו מתירין. סברא זו ממש הוא גם לענין טעמא, דכיון דעשוי לבשם ולתקן, הוי כאילו היה ממשו ממש ולא טעמו בלבד, דנעשה על ידי זה כאילו הוא מין אחד. ולא ידעתי למה נתקשה הפמ&quot;ג &lt;small&gt;(משב&quot;ז שם)&lt;/small&gt; בדבריו בזה. ועכ&quot;פ יש לתרץ הך שיטה דטעמא בטיל בדבר שיש לו מתירין, גם לפי תירוץ השני של התוספות.<br /> <br /> עוד יש דעות &lt;small&gt;(עי' מנחת יעקב כלל עד אות ח)&lt;/small&gt; דלא אמרו טעמא בטיל בדבר שיש לו מתירין, אלא היכא דסילקו האיסור ולא נשאר אלא הפליטה, אבל היכא דנימוח ממש, אף דגם זה נקרא טעמא ולא ממשו לענין טעם כעיקר, מכל מקום לא מקילינן בזה בדבר שיש לו מתירין היכא דלא סילקו האיסור לגמרי. ועיין בביאור הגר&quot;א &lt;small&gt;(אות יב)&lt;/small&gt; מה שרשם בדברי הרמ&quot;א ז&quot;ל במה שכתב או שיש ממשות האיסור עדיין בעין, כמו מים ומלח לגבי עיסה, הרי דחשב גם המלח לממשו לענין זה. אמנם מדברי הש&quot;ך &lt;small&gt;(ס&quot;ק ט)&lt;/small&gt; והט&quot;ז לא משמע כן, כמו שביאר הפמ&quot;ג באורך.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובנידון דידן יש עוד סברא להתיר, כיון דעיקר החומרא הוא רק משום דהוי דבר גוש, והרבה אחרונים מקילין בזה כדברי הרמ&quot;א &lt;small&gt;(סי' צד ס&quot;ז)&lt;/small&gt; והטו&quot;ז &lt;small&gt;(שם ס&quot;ק יד)&lt;/small&gt; דבלא דוחקא דסכינא אין להחמיר בדבר גוש. גם החתם סופר &lt;small&gt;(שו&quot;ת יו&quot;ד סי' צה)&lt;/small&gt; כתב דבהפסד מרובה ויש עוד סברות להתיר, כדאי הוא הרמ&quot;א לסמוך עליו, ועכ&quot;פ מידי ספיקא לא נפקא.<br /> <br /> ובנידון דידן שרצית להחמיר מחמת ספיקא של הטו&quot;ז דחלב הוי שמן, אם כן בצירוף דברי הרמ&quot;א דהקיל בדבר גוש, הוי עכ&quot;פ ספק ספיקא להקל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> גם החשש השני שכתבת שמוציאין הככרות בהמרדה שמוציאין הקיפעל ונבלע בהמרדה. גם זה אין לחוש. דהלא כתב החוות דעת בסימן צ&quot;ה ביאורים ס&quot;ק ד' דאף לדברי הש&quot;ך &lt;small&gt;(שם ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; דאסור בניצלו אפילו דיעבד, מ&quot;מ אין זה אלא בצלה בשפוד או כלי שנבלע בה בשר ע&quot;י צלי, אבל אם תחילת הבליעה היתה ע&quot;י בישול במים, מעיקרא הוי ג' נ&quot;ט, מהבשר להמים ומהמים להקדירה ואח&quot;כ להמאכל הנצלה בו.<br /> <br /> והרבה אחרונים הסכימו עמו בזה, גם בשו&quot;ת בית שלמה &lt;small&gt;(ח&quot;א)&lt;/small&gt; סימן קס&quot;ז סמך עליו להקל בזה בפשיטות, ובהגהות שם הביא שדין זה מפורש יוצא עוד מדברי הרדב&quot;ז ז&quot;ל &lt;small&gt;(ח&quot;ה סי' ב' אלפים קנח)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> וצריך לומר דאף דבאוכלין לא חשיב נותן טעם לענין נ&quot;ט בר נ&quot;ט, מ&quot;מ לנגד טעם הג', כיון דיש בלאו הכי ב' נותני טעם ע&quot;י הכלי, סמכינן ג&quot;כ אטעם הא' שבאוכל להשלים לג' נותני טעם.<br /> <br /> ולפי זה גם כאן במרדה, אם לא זב מהקיפעל ממשות החלב על המרדה כי אם מה שבלעה דרך העיסה, א&quot;כ הככרות הנתונים עליה אח&quot;כ, אף אם תאכלם עם בשר הוי ג' נ&quot;ט, כיון דהבליעה מעיקרא היה על ידי נ&quot;ט.<br /> <br /> עוד י&quot;ל לפי מה שכתב החוות דעת בסימן צ&quot;ז &lt;small&gt;(ביאורים ס&quot;ק ה)&lt;/small&gt; ובסימן ק&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ק טו)&lt;/small&gt;, דמאוכל לכלי אינו נכנס הבליעה אפילו בשמן כמו בשתי קדירות, וכתב שהוא ק&quot;ו. ולפי זה גם כאן, אפילו אם נימא כדברי הדרכי משה והטו&quot;ז דחלב הוי שמן, מ&quot;מ אינו נבלע כלל בהמרדה לשיטת החוות דעת.<br /> <br /> אמנם על דין זה חלקו כמעט כל האחרונים, וקשה לסמוך עליו להקל, אבל בדין הא' שהבאתי מהחוות דעת דהוי ג' נ&quot;ט, בזה הסכימו עמו להקל.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד נראה גם בסימן צ&quot;ז שהקשו למה אינו נאסר הפת אף בלא זב מהפשטידא כלום, דהלא נבלע בהתנור דרך העיסה. והכרתי ופלתי &lt;small&gt;(ס&quot;ק ב)&lt;/small&gt; הקשה דגם בזב ממנו אם לא זב תחת הפת ממש, הוי נ&quot;ט בר נ&quot;ט. ועל זה כתב הפמ&quot;ג &lt;small&gt;(משב&quot;ז ס&quot;ק ב; שפ&quot;ד ס&quot;ק ב)&lt;/small&gt; ושאר מפרשים דהוי כנצלו. ומעתה לדברי החוות דעת מבואר היטב החילוק בין זב ממנו ללא זב, דבזב ממנו אף בלא זב תחת הפת ממש מ&quot;מ הוי כנצלו, אבל בלא זב ממנו כלל, הוי ג' נותני טעם, דלא בלע גם מהפשטידא אלא ע&quot;י בליעה. ומבואר היטב גם החילוק שבשו&quot;ת השיב משה בין אם החמאה טוח על פניה של העיסה ממש, או אינו אלא נילוש בה, דהוי בלוע.<br /> <br /> והחוות דעת בעצמו לא תירץ זה, דלשיטתו &lt;small&gt;(סי' צה ביאורים ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; אזיל, דנ&quot;ט בר נ&quot;ט לא הוי בשעת בישול, ועל כן דחק שם בזה בסימן צ&quot;ז &lt;small&gt;(ס&quot;ק ה)&lt;/small&gt; והוכיח דין חדש דמאוכל לכלי אינו יוצא הבליעה אף בשמן. אבל לפי מה שחלקו הבית אפרים &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' לז)&lt;/small&gt; ושאר אחרונים דנ&quot;ט בר נ&quot;ט הוי אף בשעת בישול, יש לתרץ שפיר כנ&quot;ל.<br /> <br /> ועכ&quot;פ כאן במרדה דלא הוי גם בשעת בישול, יש לסמוך בפשטות להתיר מטעם דהוי ג' נותני טעם, אף אם נימא דהבלוע הוי שמן והולכת מאוכל לכלי.<br /> <br /> וכל זה הוצרכת לפי דעתך דחששת לדברי הטו&quot;ז דחלב הוי שמן, אבל באמת כבר כתבתי &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt; דיש לסמוך על דברי הש&quot;ך שהקיל דלא הוי שמן כלל, ועל דברי החתם סופר דמחתיכה לחתיכה כו&quot;ע מודי דלא הוי שמן. ודברי החתם סופר בזה שייכים גם כאן, דודאי אם אינו הולך מחתיכה לחתיכה, ק&quot;ו דאינו הולך מחתיכה לכלי. ואף למה דחלקו על החוות דעת שכתב דמחתיכה לכלי קיל יותר אף משתי קדירות, מ&quot;מ יותר מבחתיכה בודאי אינו נבלע בכלי, וא&quot;כ לא בלעה המרדה כלום.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שחקרת עוד בפת הנילוש בחלב אם הוי איסור מחמת עצמו, לענין שלא יתבטל מחמת דבר חשוב &lt;small&gt;(עי' סי' קא ס&quot;ב)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> הנה בזה כתב הלבושי שרד בחידושי דינים &lt;small&gt;(הל' בשר בחלב)&lt;/small&gt; ס&quot;ק מ&quot;א &lt;small&gt;(ביאורים ס&quot;ק קלח)&lt;/small&gt;, דכיון דעל כרחך אי אפשר לומר דהחלב הוא האיסור, כיון דקודם שנתחברו היו שניהם היתר, לכן הוי איסור מחמת עצמו לענין שלא יתבטל מחמת דבר חשוב, כמו בשר בחלב דאף במקום דהוי בלוע, מ&quot;מ כיון דע&quot;י חיבורן נאסרו, הוי איסור מחמת עצמו. והגאון מהר&quot;ש קלוגער בשו&quot;ת טוב טעם ודעת &lt;small&gt;(תליתאי סי' קה)&lt;/small&gt; חלק עליו בזה, דלא דמי לבשר בחלב דנאסרו שניהם, אבל כאן גם אח&quot;כ רק החלב גורם האיסור ולא חל שם האיסור על הפת כלל.<br /> <br /> אבל זה ברור דכל מחלוקותם אינו אלא לענין ביטול בדבר חשוב, כמו שכתב הלבושי שרד הטעם דע&quot;י חיבורן נאסרו, אבל בעצם נקרא איסור בלוע. ולענין אין בלוע יוצא [בלא רוטב], אף בשר בחלב נקרא איסור בלוע. והטו&quot;ז &lt;small&gt;(סי' קה ס&quot;ק יג)&lt;/small&gt; היקל באמת אף בחתיכה הבלוע מחלב, דאינו יוצא ממנה בלא רוטב. ואף הש&quot;ך בסימן ק&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ק יז)&lt;/small&gt; שהחמיר בזה, הוא מטעם דגם הבשר נעשה גוף האיסור אף אלו נפרד החלב ממנו לגמרי, מ&quot;מ חל שם האיסור על הבשר לבדו, וא&quot;כ אין נפקא מינה כלל במה שאין בליעת החלב יוצא ממנו, כמו שביאר שם באורך, ובפמ&quot;ג &lt;small&gt;(שפ&quot;ד שם)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> אבל כאן בפת הנילוש בחלב, אלו היה מציאות שיהיה נפרד החלב מהפת לגמרי, בודאי דלא שייך הגזירה עוד, ומותר הפת. כמו מדוכה שכתב הטו&quot;ז &lt;small&gt;(ר&quot;ס צז)&lt;/small&gt; שהוא בכלל הגזירה, ומותרת בהכשר כשיוצא ממנה כל הבליעה (ובכרתי ופלתי &lt;small&gt;(שם ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; היקל גם באפה פת מרובה דנאסר הפת, לחלקו להרבה בעלי בתים, דנעשה דבר מועט ונתבטל הגזירה. אבל חלקו עליו בזה &lt;small&gt;(עי' שפ&quot;ד שם ס&quot;ק א ד&quot;ה ואם)&lt;/small&gt;, אבל אלו היה מציאות ליפרד החלב לגמרי, פשיטא דהיה מותר), וא&quot;כ לענין אין בלוע יוצא, כו&quot;ע מודי דפת הנילוש בחלב, הוי איסור בלוע שאינו יוצא ממנה בלא רוטב.<br /> <br /> אמנם מהראוי לחקור, יען שעיקר ההיתר הוא רק בשביל שאין החלב יוצא, א&quot;כ אם נתנו גם חמאה או שומן הצף על פני החלב בהקיפעל, נסתר כל היסוד, דזה בודאי איסור שמן לכל הדעות. ובפרט אם איזה שומנינות טוח על פניהם, כאשר הדרך לעשות בכמה מקומות, ואפילו אינו אלא טוח איזה שומנות חמאה על הכלי שנותנים הקיפעל, קשה להקל.<br /> <br /> אבל אם נודע בבירור שאין בו סרך חמאה מכל הדרכים הנזכרים, ואין בו כי אם החלב הנילוש בה, נראה לפע&quot;ד להקל בפשיטות, והמחמיר יחמיר לעצמו אבל לא לאסור לאחרים.<br /> <br /> והנני ידידך דוש&quot;ת באהבה רבה ומברכך בחג כשר ושמח<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9E%D7%94&diff=2974 2026-05-23T23:32:07Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה דעה/סימן_מד|תווית_קודם=יורה דעה סימן מד|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_מו|תווית_הבא=יורה דעה סימן מו}}<br /> <br /> == '''~ סימן מה ~''' ==<br /> ב&quot;ה.<br /> <br /> אל כבוד תלמידי האברך היקר, הרב החו&quot;ב טובא, חכם ושלם, צנא מלא ספרא, ירא ושלם, כש&quot;ת מו&quot;ה אהרן ווייס נ&quot;י.<br /> <br /> מכתבו הגיעני בדבר שאלתו אם להקל לאכול חלב תוך שש שעות אחר רוטב של בשר שקלט ממנו כל השמנונית, כי הט&quot;ז בסימן פ&quot;ט ס&quot;ק ה' הביא שתי הדיעות במרק של בשר, ולא הכריע.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה בעיקר הפלוגתא אם מרק של בשר יש לו דין בשר עצמו או רק כתבשיל של בשר, על זה כתב הפרי מגדים שם במשבצות ס&quot;ק ה' שהמחמיר תבא עליו ברכה, ומי לא ירצה להיות בכלל ברכה.<br /> <br /> אמנם באמת אין נפקא מינה בפלוגתא זו אלא לפי עיקר הדין שאין צריך להמתין אחר תבשיל של בשר כי אם אחר בשר עצמו, אבל לפי מה שכתב הרמ&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(ס&quot;ג)&lt;/small&gt; ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כמו אחר בשר עצמו, ואין לשנות ולפרוץ גדר, ממילא דאין נפקא מינה אף אם נימא דיש למרק דין תבשיל של בשר. ושוב ראיתי שכן מבואר בברכי יוסף סימן פ&quot;ט בשיורי ברכה אות ל', יע&quot;ש. ומי יבא אחר הב&quot;י &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' קעג סוד&quot;ה מים)&lt;/small&gt; ורמ&quot;א במה שכתבו שאין לשנות ולפרוץ גדר.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה במה שכתב עוד שם הב&quot;י באו&quot;ח סימן קע&quot;ג &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; וברמ&quot;א יו&quot;ד סימן פ&quot;ט &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דאם אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה, ואין בו מנהג להחמיר, נתקשה שם הש&quot;ך ס&quot;ק י&quot;ט דבאופן זה אפילו לאכלו עם גבינה מותר, דהוי נ&quot;ט בר נ&quot;ט. ותירץ דמיירי אף בנתבשל בקדירה שלא הודחה יפה, דהוי קצת ממשות של איסור, דבכה&quot;ג אסור לאכלו עם גבינה, ושרי הכא.<br /> <br /> והבאר היטב &lt;small&gt;(ס&quot;ק יא)&lt;/small&gt; כתב, ולא אבין מה שכתב דאפילו לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ&quot;ט בר נ&quot;ט, הלא לרמ&quot;א שם &lt;small&gt;(סי' צה ס&quot;ב)&lt;/small&gt; אסור. וכן הקשה גם באליה רבה או&quot;ח סימן קע&quot;ג &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; ובית מאיר &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' פט ס&quot;ג)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ומה שתירץ הבית מאיר, דזה הוי דיעבד אם נאסור לו לאכול אחריו גבינה. לפענ&quot;ד אין זה פשוט כל כך, דהרי מבואר בסימן צ&quot;ז &lt;small&gt;(ס&quot;ג וש&quot;ך ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; בפת שאפאה עם הצלי, דאסור לאכלו בחלב, אף דבדיעבד מותר מ&quot;מ כיון דאפשר לאכלו בלא חלב הוי כלכתחלה, ואסור לעולם לאכלו בחלב. ובסימן ק&quot;ח &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt; מחלק שם &lt;small&gt;(רמ&quot;א)&lt;/small&gt; בין אם יש לו פת אחר לאכול או לא. וא&quot;כ גם כאן עכ&quot;פ ביש לו מאכל אחר לאכול, היאך נחליט דהוי כדיעבד אם לא יאכל דייקא חלב, והרי בדבר שיש לו מתירין לדעת רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(ביצה ג: ד&quot;ה אפילו)&lt;/small&gt; דלא נחית כלל לדברי הר&quot;ן &lt;small&gt;(נדרים נב.)&lt;/small&gt;, אלא שכתב הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ועל כרחך דאף שכבר בטל באלף, או גם בספק ספיקא לדעת כמה פוסקים &lt;small&gt;(עי' ש&quot;ך סי' קי ס&quot;ק נו)&lt;/small&gt;, דודאי מותר בדיעבד, מ&quot;מ כיון שלאחר זמן יהיה ניתר בלאו הכי הוי כלכתחלה, אף במקום שצריך להמתין ימים, כמו ביו&quot;ט וכדומה. ומכל שכן כאן שאין צריך להמתין אלא כמו שהדרך להמתין מסעודה לסעודה. עכ&quot;פ כשיש לו מאכל אחר לאכול, היאך נחליט דהוי לעולם כדיעבד, ולעשות מזה קושיא.<br /> <br /> אמנם הפרמ&quot;ג &lt;small&gt;(שפ&quot;ד סי' פט ס&quot;ק יט)&lt;/small&gt; תירץ בטוב טעם, כיון דלשון זה דנוהגין היתר בנתבשל בקדירה של בשר הוא מהב&quot;י &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' קעג)&lt;/small&gt;, ולדידיה &lt;small&gt;(סי' צה)&lt;/small&gt; מותר נ&quot;ט בר נ&quot;ט אפילו לכתחילה, ושפיר הקשה הש&quot;ך ז&quot;ל.<br /> <br /> אמנם בתירוצו דמיירי בקדירה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשות של איסור, הקשה הבית מאיר &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דממה נפשך אם הבעין נתבטל בס', הוי כלא היה, ואם לא נתבטל הוי ממש תבשיל של בשר. וזה קושיא גדולה לכאורה. ולא ראיתי פירוש המתיישב על הלב, דמה שכתבו איזה אחרונים לחלק בין אם היה קצת שומן או הרבה, אין לזה הבנה, דמה גבול תתן לו, ונתת דבריך לשיעורין, ותורת כל אחד ואחד בידו מה נקרא מעט או הרבה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנראה לפענ&quot;ד דאפשר לתרץ דברי הש&quot;ך ז&quot;ל בג' פנים. חדא, דאף בנתבטל בס' משכחת דאית ביה איסורא, כגון שמרגישין הטעם, וכמו שכתב הש&quot;ך בסימן צ&quot;ח ס&quot;ק כ&quot;ח דאף דכל האיסורין דלא עבידי לטעמא בטלים בששים, היינו לפי שמסתמא אינם נותנים טעם ביותר מששים, אבל אם מרגישין הטעם פשיטא דאסור אף למעלה מס', ובפרט בשומן הנ&quot;ל שהוא מלתא דעבידא לטעמא. ואף לפי מה שכתב הטו&quot;ז שם ס&quot;ק י&quot;א לחלק בין שומן לדבר חריף, היינו רק דמסתמא אינו נרגש כל כך כמו דבר חריף, אבל אם מרגישין ודאי אסור, ועיי&quot;ש בפמ&quot;ג משבצות ס&quot;ק י&quot;א. ואם כן בכה&quot;ג ודאי דאסור לאכלו עם חלב.<br /> <br /> אך אע&quot;פ כן כתב הש&quot;ך בסימן צ&quot;ח ס&quot;ק כ&quot;ט בשם האיסור והיתר הארוך &lt;small&gt;(כלל כה דין ז)&lt;/small&gt; דאינו אלא מדרבנן. וצריך לומר דכל למעלה מס', אף שמרגישין הטעם, אינו אלא טעם קלוש דלא אמרינן ביה טעם כעיקר דאורייתא.<br /> <br /> ואם כן יש לומר דבכה&quot;ג הוא דיש חילוק בין אם לאכלו עם חלב, או לאכול אחריו חלב, דלדעת רש&quot;י &lt;small&gt;(חולין קה. ד&quot;ה אסור לאכול)&lt;/small&gt; מה שצריך להמתין אחר בשר ולא אחר גבינה, הוא בשביל שמושך טעם. אף דודאי גם בטעם גבינה אמרינן טעם כעיקר דאורייתא, מ&quot;מ טעם בשר נמשך יותר. ובכה&quot;ג אף דאית ביה קצת ממשות איסור ומרגישין הטעם, מ&quot;מ כשהיא למעלה מס' דהוי טעם קלוש דלא אמרינן ביה טעם כעיקר דאורייתא, י&quot;ל שאינו מושך טעם יותר מגבינה. ובלאו הכי יש לומר כיון שעיקרו מדרבנן, לא נהגו ביה חומרא זו להמתין אחריו.<br /> <br /> ואם כן משכחת לדברי הש&quot;ך ז&quot;ל בכה&quot;ג דאית ביה ס' ועדיין טעם ממשות האיסור נרגש, דלא הוי נ&quot;ט בר נ&quot;ט עכ&quot;פ.<br /> <br /> עוד יש לומר על פי מה שהביא הפמ&quot;ג סימן צ&quot;ה שפתי דעת ס&quot;ק א' מהאיסור והיתר הארוך &lt;small&gt;(כלל לג דין ב)&lt;/small&gt;, דסתם כלי יש בתבשיל ס' נגד הלכלוך שעליו, ומחלק בין מה שכתב האיסור והיתר הארוך כלל ל&quot;ד &lt;small&gt;(דין יז)&lt;/small&gt; דבמי הדחה אין ס', דלכלוך שעל גבי קדירה כקליפה דיינינן לה, ויש בתבשיל ס' נגד קליפת הקדירה. ולכן חולק על הפרי תואר &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; בס&quot;ק ג' שכתב דאם לא ידעינן אם הוי ס' נגד הלכלוך הוי ספק, ודינו כנשפך דלא ידעינן כמה.<br /> <br /> אך אע&quot;פ כן סיים שם הפמ&quot;ג, דבקערה אפשר אין ס' נגד הליכלוך, כמו שכתב הש&quot;ך בסימן ס&quot;ט &lt;small&gt;(ס&quot;ק סה)&lt;/small&gt; דיש כלים שאין ס' בתבשיל נגד קליפתן, כמו קערה וכדומה.<br /> <br /> ומעתה י&quot;ל בדעת הש&quot;ך שכתב דאשמעינן הרבותא בקדירה שלא הודחה יפה, דהוי ספק אם יש ס' בתבשיל נגד הליכלוך, ולא מיבעיא לדעת הפרי תואר דהוי ספק בכל הכלים ודינו לעולם כדין נשפך דאסור במין בשאינו מינו &lt;small&gt;(עי' סי' צח ס&quot;ב)&lt;/small&gt;, אלא אפילו לדעת הפמ&quot;ג יש נפקא מינה באותן הכלים דהוי ספק לכו&quot;ע. ובכה&quot;ג ודאי דאסור לאכלו עם חלב, אבל לאכול אחריו חלב אף דנולד הספק בדאורייתא וגם דהוי כלכתחלה כמ&quot;ש לעיל, מ&quot;מ כיון שאין האיסור אלא מחמת המנהג להמתין אחר תבשיל של בשר, ובכה&quot;ג דלא נהגו אין צריך להחמיר.<br /> <br /> עוד י&quot;ל, כיון שכתב הפרמ&quot;ג דהלכלוך שעל הכלי שאינה רחוצה דיינינן לה כקליפה, והרמ&quot;א ז&quot;ל בסימן צ&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ד)&lt;/small&gt; כתב דהיכא שצריך קליפה אם לא קלפוהו ובישלו כך, מותר בדיעבד. והש&quot;ך שם בס&quot;ק ח' כתב לחלק דהיכא דנבלל הקליפה ואינו מכירו מותר בדיעבד אף אם אין ס' נגדו.<br /> <br /> ואם כן שפיר י&quot;ל בדברי הש&quot;ך דאשמעינן בקדירה שאינה רחוצה יפה, דמיירי שאין ס' נגדה, ואע&quot;פ כן לא קשיא מידי קושית הבית מאיר דזה הוי כתבשיל של בשר, דכיון דלא דיינינן לה אלא כקליפה דמותר בדיעבד לדעת הש&quot;ך אף בשאין ס' נגדה, א&quot;כ קיל מתבשיל של בשר.<br /> <br /> ומ&quot;מ בודאי דאסור לאכלה עם חלב, כמו פת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בחלב, מטעם דהוי כלכתחילה כמבואר בסימן צ&quot;ז &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, אבל לאכול אחריו חלב אף דהוי ג&quot;כ לכתחילה, כמו שכתבתי לעיל, מ&quot;מ עיקר הדבר אינו אלא מצד המנהג, ובזה אין מנהג להחמיר.<br /> <br /> נמצא דלכל הג' פנים שכתבתי בדעת הש&quot;ך ז&quot;ל, יש לנו גבול קצוב באיזה אופן להתיר, וכשנתן בשר או שומן יותר מכדי קליפה, וגם אין ס' בתבשיל נגדו, אין לנו מקום להתיר.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובערך ש&quot;י &lt;small&gt;(סי' פט ס&quot;ג)&lt;/small&gt; כתב דמתשובות מהר&quot;ם שהביא הגהות שערי דורא &lt;small&gt;(סי' עו ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; דמביא ראיה מהאי תנורא דטחו ביה טיחיא ואסרו למיכל לריפתא דלמא אתי למיכליה בכותחא &lt;small&gt;(פסחים ל.)&lt;/small&gt;, ולא אמרו דלמא אתי לאכול אחריו חלב, מזה נראה דאף באין ס' מותר, דהרי התם שהיה שמנונית בעין על התנור אף ביש ס' צריך נטילה כמבואר בסימן ק&quot;ה &lt;small&gt;(רמ&quot;א ס&quot;ה)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד, הנה מתשובת מהר&quot;ם לכאורה אין ראיה, דאולי סובר דמותר לאכול חלב אחר תבשיל של בשר, ובאמת שם בהגהות שערי דורא &lt;small&gt;(ס&quot;ק ב)&lt;/small&gt; אחר שהביא דברי מהר&quot;ם האלו, הביא דברי הגהות ה&quot;ר פרץ על הסמ&quot;ק &lt;small&gt;(סי' ריג אות ט)&lt;/small&gt; שמתיר בתבשיל של בשר, וכמו שהביא משמו גם הדרכי משה סימן פ&quot;ט &lt;small&gt;(אות ו)&lt;/small&gt;. אך בתורת חטאת כלל ע&quot;ו &lt;small&gt;(סוף דין ד)&lt;/small&gt; אחר שכתב זה דבנתבשל בקדירה של בשר לא נהגו להחמיר, סיים וכן הוא בתשובת מהר&quot;ם בהגהות שערי דורא, מזה נראה דרמז לדברי מהר&quot;ם אלו והשוה דבריו לדין נתבשל רק בקדירה של בשר, ולא לדין תבשיל של בשר.<br /> <br /> אבל י&quot;ל דמה שצריך נטילה אף בדבר שמן, אינו אלא חומרא, ובמנחת כהן &lt;small&gt;(ח&quot;ב סוף פ&quot;ד)&lt;/small&gt; ופרי חדש &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' קה ס&quot;ק כ)&lt;/small&gt; כתבו דאם אין ידוע מקומו אין צריך ליטול. ועיין פמ&quot;ג סימן ק&quot;ה במשבצות ס&quot;ק י&quot;א דבדיעבד אם בישלו בלא נטילה, אין צריך ס' נגד הנטילה. ועיין בתשובות שמן רוקח ח&quot;ב סימן ט&quot;ו דדמי להיכא שצריך קליפה ובשלו בלא קליפה שאין צריך ס', והובא דבריו בקצרה בפתחי תשובה סימן ק&quot;ה ס&quot;ק י&quot;א.<br /> <br /> ואם כן שפיר י&quot;ל בדברי המהר&quot;ם האלו, דכיון שאין הנטילה אלא מחמת ספק שמא לא נתפשט יפה, וגם אינו אלא חומרא דמותר בדיעבד כמו הקליפה, ודמי ממש למה שכתבתי לעיל בקדירה שאינה רחוצה יפה שהיא כקליפה או שהוא ספק אם יש ס', ולכן השווה בתורת חטאת דברי המהר&quot;ם לדבריו. ויש לפלפל עוד בדברי המהר&quot;ם האלו באופנים אחרים, אלא שלא אוכל להאריך כעת.<br /> <br /> ולדינא נראה לפענ&quot;ד ברור שאין להתיר אלא באופנים שכתבתי, ובודאי צריך ליתן איזה גבול ומדה מה נקרא תבשיל של בשר, וק&quot;ו ברוטב של בשר אף שאין רואין בו שמנונית וכדומה אין להתיר.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה שהבאת מהלכות נדרים &lt;small&gt;(עי' יו&quot;ד סי' ריז ס&quot;ט)&lt;/small&gt;, אין ראיה כלל, דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ורוטב אינו נקרא בשר, אבל הכא אזלינן בתר טעמא. גם במ&quot;ש מהיוצא ע&quot;י כבישה והאריך בזה, אינו ענין לכאן, דכאן מיירי מנתבשל, וגם ביוצא ע&quot;י כבישה אין הענינים דומין להדדי, ואין להאריך.<br /> <br /> והנני ידידו דורש שלום תורתו באהבה רבה מברכו בכל עניניו<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9E%D7%93&diff=2973 2026-05-23T23:31:27Z

<p>Be69455: /* ~ סימן מד ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה דעה/סימן_מג|תווית_קודם=יורה דעה סימן מג|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_מה|תווית_הבא=יורה דעה סימן מה}}<br /> <br /> == '''~ סימן מד ~''' ==<br /> ב&quot;ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד הרב ...<br /> <br /> אחדשת&quot;ה, הגיעני מכתבו במה שנתקשה בדברי יחזקאל &lt;small&gt;(פ' מקץ ד&quot;ה ויהי מקץ (ב)&lt;/small&gt;) שהביא מהישמח משה &lt;small&gt;(שם ד&quot;ה ועל השנות)&lt;/small&gt; בהא שהיה חלום פרעה מפרות שהמה בהמות טהורות אף שהיה פרעה מסטרא דטומאה, מ&quot;מ כיון שעלו מן היאור וטהור ביבשה טמא בים, א&quot;כ היו אלו הפרות טמאות, והביא לזה המקור מהמשנה דכלים פרק י&quot;ז &lt;small&gt;(מי&quot;ג)&lt;/small&gt; כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה.<br /> <br /> ותמה על זה דשם לא אמר אלא בכלב שהוא בעצם טמא ביבשה, אבל הפרות שהם טהורות ביבשה, אין שם רמז ורמיזה שיהיה טמא ע&quot;י שהוא בים, אדרבה מבואר שם כל שבים טהור.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה באמת אותה המשנה בלאו הכי אינה ענין כלל לאותו המאמר כאשר יתבאר, אבל המאמר הזה מבואר בישמח משה פרשת מקץ ובפרשת צו בטעמים לשבת הגדול &lt;small&gt;(סוף טעם א)&lt;/small&gt;, ומקור מקומו טהור הוא מהש&quot;ס עבודה זרה דף ל&quot;ט &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt;, אמר אביי האי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסור, וסימנך טמא טהור טהור טמא, א&quot;כ מבואר שם דמה שהוא טהור ביבשה טמא בים.<br /> <br /> גם היערות דבש בחלק שני &lt;small&gt;(דרוש ח)&lt;/small&gt; בדרוש א' מדרשות אה&quot;ו, האריך בזה דמהכל יש טמא וטהור, דכל הטמא ביבשה טהור בים, וכן להיפך, זולת החולדה שאינה בים אין בה טהרה כלל. ומתרץ בזה למה היה בהמרכבה נשר ואריה שהמה טמאים, כי מלכותו בכל משלה &lt;small&gt;(ע&quot;פ תהלים קג, יט)&lt;/small&gt; שליט בימא וביבשתא, וכלול המרכבה ים ויבשה, ואין חילוק בין טהורים לטמאים, שמכל מין יש טהורים במקום אחד וטמאים במקום אחר, והיה במרכבה שנים טהורים מהיבשה ושניים טהורים מהים, יעיי&quot;ש שהאריך.<br /> <br /> אבל אותה המשנה דמסכת כלים שהובאה בדברי יחזקאל אינו ענין כלל להך דהכא, כי שם לא מיירי כלל מטומאה וטהרה של הבהמות והחיות בעצמם, שעל זה לא היה אומר כל שבים טהור, דהלא מה שטהור ביבשה טמא בים, אבל בפירוש מבואר שם גם בדברי הרע&quot;ב במקומו והוא פשוט בתורת כהנים &lt;small&gt;(שמיני פ&quot;ז סי' י)&lt;/small&gt; ובכמה מקומות בש&quot;ס, דמיירי אם עשה כלים מעורן של כל הבריות שבים שאינם מקבלים טומאה, שלמדו חכז&quot;ל מהיקש דאו בגד או עור או שק &lt;small&gt;(ויקרא יא, לב)&lt;/small&gt;, מה בגד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ, ומהגדל בארץ כל העורות אף הטהורות כולן מקבלין טומאה, משא&quot;כ בים שאין שום קבלת טומאה בכל הגדל שם, זולת הכלב.<br /> <br /> ונראה דמכח משנה זו אפשר היה לומר דהכלב שבים בעצמו ג&quot;כ טהור הוא, דרק לענין קבלת טומאה בעורו נתמעט מהקישא דבגד, וזה פשוט ומבואר.<br /> <br /> ונראה דמרן הקדוש ז&quot;ל משינאווא אמר מאמר זה דהפרות שבים טמאים, ולא ביאר המקור, כאשר היה דרכו ז&quot;ל לקצר באמירת תורה אצל השלחן, בפרט להגיד מראה מקומות, והשומע לא ידע את מקורו והמציא לעצמו מאותה המשנה, והמעתיק שמע איש מפי איש כאשר הוגד לו אותו המקור מהמשנה, והעתיקו כן. אבל האמת הוא שאין המקור אלא מהגמרא עבודה זרה, כאשר אנחנו רואים בישמח משה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הן אמת כי היה קשה לי קצת מדברי התוספות שם בעבודה זרה ל&quot;ט ד&quot;ה וסימנך, שכתבו, לכאורה לא יהיב האי סימנא אלא אהני תרי מיני אחמרא ואתורא, אבל אשאר מיני לא, דהא בפרק ב' דקידושין &lt;small&gt;(מא.)&lt;/small&gt; אמר, רבא מלח שיבוטא, והוא עז של ים, כדאמר בפרק הפרה &lt;small&gt;(ב&quot;ק נה.)&lt;/small&gt; הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי, יעיי&quot;ש. ולפי זה אינו כללא לומר כן דכל הטהור ביבשה טמא בים.<br /> <br /> ודברי הישמח משה שכתב בפרשת מקץ לתרץ בענין הפרות דחלום פרעה, עדיין י&quot;ל גם לפי זה, דאף דאינו כללא לומר כן בכל המינים, אבל כיון דחזינן עכ&quot;פ דיש מינים שטהורים ביבשה וטמאים בים, י&quot;ל דגם פרות הוא כן, כדי לישב הקושיא בחלום פרעה שהוא מסטרא דטומאה. וגם במה שכתב בפרשת צו לתרץ הקושיא מה שהמצרים עבדו לטלה שהוא טהור, יש לפרשו על דרך זה.<br /> <br /> אבל בסוף דבריו שם בפרשת צו באותו המאמר מבואר דבכל מין הוא כן שיש בו טמא וטהור חוץ מן החולדה, ויותר מזה מבואר באריכות ביערות דבש שם כאשר העתקתי לעיל מדבריו בקצרה, וזה ודאי לכאורה נגד דברי התוספות.<br /> <br /> אמנם באמת דברי התוספות ז&quot;ל בזה לא זכיתי להבינם, מה שהביאו ראיה דשיבוטא עז של ים הוא מדמבעיא ליה בפרק הפרה הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי, הלא אדרבא מדמבעיא ליה לאסרו משום כלאים, על כרחך שני מינים הוי.<br /> <br /> ואין לומר דזה הוא האיבעיא אם הוי מין אחד או לאו, דהרי לא אמר כן בש&quot;ס, אלא אמר כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ביבשה לא כלום עביד, או דילמא השתא מיהת קא מנהיג. א&quot;כ מבואר שורש הספק שנסתפקו בזה, יען שאי אפשר להם לילך יחד במקום אחד כראוי. וכן מבואר בסוף דברי הש&quot;ס, שכתבו הכא אידי ואידי מקום חיובא הוא, א&quot;כ על כרחך שני מינים הם, דאי לאו הכי לא הוי מקום חיובא כלל, אף אם הולכים שניהם ביחד במקום אחד כראוי, והאיך אפשר להוכיח מזה דשיבוטא הוא עז שבים.<br /> <br /> וברמב&quot;ם ז&quot;ל פרק ט' מהלכות כלאים סוף הלכה ח' כתב, ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים, כגון עז עם שביט. ומבואר מזה שדעתו ז&quot;ל שהשיבוטא הוא חיה, א&quot;כ בודאי אינו עז שבים, כי העז הוא בהמה. ובגמרא &lt;small&gt;(חולין קכז.)&lt;/small&gt; אמרו כל מה שיש ביבשה יש בים, והכוונה הוא דכל אותן המינים שביבשה המה ג&quot;כ בים, א&quot;כ צריך לומר דגם עז שבים הוא בהמה, דאל&quot;כ אינו מאותו המין שביבשה. ובפרק כל הבשר דף ק&quot;ט ע&quot;ב פירש רש&quot;י ז&quot;ל על מוחא דשיבוטא, מוח של דג ששמו שיבוטא, אלמא דסבר דשיבוטא הוא דג, וא&quot;כ בודאי דאי אפשר לומר עליו שהוא מין עז שהוא בהמה.<br /> <br /> ובשיטה מקובצת &lt;small&gt;(סוף)&lt;/small&gt; פרק הפרה &lt;small&gt;(ד&quot;ה ואם תשאל)&lt;/small&gt; נתקשה בהך איבעיא דהנהיג בעיזא ושיבוטא מאי, דמנא ידעינן דיש איסור הנהגה בדגים, ויגע למצוא לימוד לזה. עכ&quot;פ פשיטא ליה ג&quot;כ דשיבוטא הוא דג. וא&quot;כ בין להרמב&quot;ם ז&quot;ל שהוא חיה ובין לרש&quot;י והשיטה מקובצת שהוא דג, עכ&quot;פ אינו מין עז שהוא בהמה.<br /> <br /> גם מלשון הרמב&quot;ם ז&quot;ל שכתב אסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שביט, נראה שהאיבעיא הוא בכל בהמה שביבשה עם חיה שבים, ולא נקט עיזא ושיבוטא אלא לדוגמא, לא בשביל שהוא מין אחד. ואולי בעיזא ושיבוטא יש מציאות יותר לקשרם יחד באופן זה שאחד יעמוד ביבשה ואחד יעמוד בים, לכן נקטו זה לדוגמא.<br /> <br /> וחשבתי לתרץ בדוחק את דברי התוספות ז&quot;ל, אבל לא ראיתי להאריך בזה שאינו מתיישב על לבי, וה' יאיר עיני.<br /> <br /> ועכ&quot;פ אין להקשות מזה על הישמח משה והיערות דבש, דכיון דלרש&quot;י והרמב&quot;ם והשיטה מקובצת הוי עיזא ושיבוטא שני מינים, ואין משם סתירה, שוב נשאר פשטות דברי הש&quot;ס בהך סימנא דטהור טמא טמא טהור, דכן הוא בכל המינים, מדכתבו סתמא ולא חילקו, ושפיר סמכו על רוב הראשונים ז&quot;ל. ומלשון התוספות שכתבו לכאורה לא יהיב האי סימנא וכו', משמע שאינו ברור כל כך בעיניהם, אלא לכאורה הוא כן, ומשמע קצת מזה שלא החליטו ראיה זו. וא&quot;כ בודאי אין קושיא על הישמח משה והיערות דבש שסמכו על רוב הראשונים ז&quot;ל במה שנראה ברור מדבריהם.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ועל פי דברי הישמח משה והיערות דבש חשבתי לתרץ מה שהקשה המהר&quot;ם בן חביב בתשובתו שבשו&quot;ת גינת ורדים או&quot;ח כלל ב' סימן ט&quot;ז &lt;small&gt;(וראה שו&quot;ת מהר&quot;ם חביב, מהדו' תש&quot;ס, סי' ז)&lt;/small&gt;, דהאיך השתמשו בתכלת להמשכן, הלא תכלת הוא מדם חלזון שהוא דג טמא, יעיי&quot;ש. ובאמת קושיא זו הוא גם בתכלת שבמצות ציצית, דאמרו חכז&quot;ל בשבת כ&quot;ח &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורה בלבד. והרבינו בחיי &lt;small&gt;(שמות כה, ג)&lt;/small&gt; כתב שלא לקחו משי להמשכן, יען שבא מהתולעת שהוא טמא, אף שהמשי אינו בא מהתולעת גופיה אלא מהפירשא שאין בו דין אוכל כלל ולא נאסר מעולם, ומכל שכן בתכלת שבא מדם החלזון בעצמו.<br /> <br /> ולפי דברי הישמח משה והיערות דבש, לפני כסא כבודו ית&quot;ש אין נפקא מינה, דהוא שליט בימא וביבשתא וסוקר הכל בסקירה אחת בפעם אחת, ובכל המינים נגלה לפניו הטמא והטהור יחדיו, ולכן הנשר והאריה הוא במרכבה, אלא שאנחנו צריכין להתנהג לפי מה שהוא לעינינו על הארץ, ותורה לא בשמים היא, לכן אין לנו ליקח למלאכת שמים אלא מה שהוא טהור לפנינו פה על הארץ. אבל בתכלת אמור רבנן בטעמא במנחות דף מ&quot;ג ע&quot;ב מה נשתנה תכלת וכו' מפני שהתכלת דומה וכו' לכסא הכבוד, שנאמר &lt;small&gt;(שמות כד, י)&lt;/small&gt; ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, וכתיב &lt;small&gt;(יחזקאל א, כו)&lt;/small&gt; כמראה אבן ספיר דמות כסא. הנה האריכו חכז&quot;ל בטעם התכלת בשביל שהוא מראה הכסא הכבוד, ואפשר שבשביל זה נתנה התוה&quot;ק על התכלת דין מראה כסא הכבוד, ששם נראים הטמא והטהור יחדיו, כמו נשר ואריה שבמרכבה, וכמבואר לעיל.<br /> <br /> ואפשר להבין בזה לשון חכז&quot;ל שאמרו מה נשתנה תכלת, שבתכלת יש שינוי בעיקר ההלכה מכל הענינים, שבכל הענינים אין להשתמש למצוה אלא מן הטהורה בלבד והתכלת הוא מדבר טמא, ועל זה באה התשובה בשביל שדומה לכסא הכבוד.<br /> <br /> ואולי יש בזה קצת טעם על מה שנגנז התכלת, כמ&quot;ש חכז&quot;ל במדרש פרשת שלח &lt;small&gt;(פי&quot;ז סי' ה)&lt;/small&gt; וכן הוא בכל הראשונים ז&quot;ל, והאר&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(פע&quot;ח שער הציצית)&lt;/small&gt; כתב שהוא תלוי בבנין בית המקדש, וע&quot;י שחרב המקדש בטל התכלת, וכתב הטעם על פי סודן של הענינים כדרכו בקודש.<br /> <br /> וכבר אמרתי קצת טעם על פי נגלה, דהרי טעם התכלת בשביל שדומה לרקיע ולכסא הכבוד, ופירש רש&quot;י ז&quot;ל שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה ורקיע)&lt;/small&gt; שמכח התכלת הוא לזכור את היושב על הכסא, וזה ודאי דמראה הרקיע שדומה לכסא הכבוד, הוא כשיש לו מראה האמיתית בטהרתו, ומבואר בגמרא ברכות דף נ&quot;ט &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; מיום שחרב בית המקדש לא נראה הרקיע בטהרתו, שנאמר &lt;small&gt;(ישעיה נ, ג)&lt;/small&gt; אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, א&quot;כ אחר החורבן בעו&quot;ה לא נראה לנו מראה הרקיע, ובטל הטעם לזכור על ידי זה את היושב על הכסא.<br /> <br /> ושוב ראיתי בספר ברית שלום &lt;small&gt;(סוף)&lt;/small&gt; פרשת שלח, שכתב כעין זה על מה שנזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית, שכל זמן היותם במצרים לא נראה הרקיע בטהרתו ולא היה טעם למצות תכלת, ולכן אמר &lt;small&gt;(במדבר טו, מא)&lt;/small&gt; אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שמעתה הרקיע בטהרתו, ולכן באה הציווי של ונתנו פתיל תכלת, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ולפי הנ&quot;ל יש לומר עוד, יען שהתכלת הוא דבר טמא לפנינו פה על הארץ, אלא שדומה לכסא הכבוד ומקושר שמה במקום שאין נפקא מינה, כנז&quot;ל, ועיקר ההתקשרות ממטה למעלה הוא מכח הבית המקדש, ע&quot;י בית המקדש של מעלה המכוון נגד בית המקדש שלמטה. ואף שעדיין השכינה שורה בישראל, אבל כבר ביאר באוה&quot;ח הקדוש פרשת ויגש &lt;small&gt;(מו, ד)&lt;/small&gt; שהרבה הדרגות בהשראת השכינה עד אין שיעור, והמעולה שבהן הוא בבית המקדש. וא&quot;כ אפשר דע&quot;י חורבן בית המקדש שהוא סילוק שכינה בעו&quot;ה, ואין השערים פתוחים כל כך להתקשרות מעולה עד כסא הכבוד, אין להשתמש עוד בתכלת שהוא פה דבר טמא.<br /> <br /> ובימי הפורים אמרתי בזה לפרש מה שאנו אומרים שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, שאינו מובן כלל למה פרט השמחה דוקא ע&quot;י ראותם את התכלת, ולא בראותם לבוש מלכות ועטרת זהב גדולה, הלא התכלת בזמן שהיה לנו, כל איש מישראל היה הולך בתכלת, ומאי רבותא כל כך במרדכי.<br /> <br /> ולהנ&quot;ל אפשר לומר, דבזמן גלותם לא היה להם תכלת, אלא שאז בישועה שהיה להם ע&quot;י מרדכי ואסתר, היה אתחלתא דגאולה ממש שנתעלה אז כח הקדושה ביתר שאת, ותיכף אח&quot;כ בשנה האחרת התחילו לבנות הבית המקדש. וכבר מבואר בראשונים ז&quot;ל שהנס פורים היה מענין הגאולה, וי&quot;ל שנפתחו אז מראות אלוקים וההתקשרות לכסא הכבוד כמו בזמן הגאולה, ונתגלה מצות התכלת. ולכן הבינו ממה שלבש מרדכי התכלת, כי הגיע עת דודים ושערי שמים פתוחין לגאולתן של ישראל, ובזה היה שמחתן רבה. והודיע לנו שלא היה חשוב בעיניהם כלל לשמוח בלבוש מלכות ועטרת זהב גדולה, כי אם בראותם התכלת המורה על התקשרות לכסא הכבוד והשראת השכינה בישראל.<br /> <br /> מה שכתב לפרש מה שאמרו ז&quot;ל &lt;small&gt;(מגילה טו:)&lt;/small&gt; במה שקראה אסתר לאותו רשע כלב, וגם במה שאמרה קלי בים קלי ביבשה.<br /> <br /> הנה במה שפירש בהמאמר קלי בים קלי ביבשה, בזה כיון לדעת הגדול, שכן הוא ביערות דבש שם.<br /> <br /> אך מה שכתב על מה שקראה אותו כלב, זה לא נזכר ביערות דבש. וכבוד מעלתו כתב כן שפיר לפי שיטתו שנשען על מה שכתב בדברי יחזקאל מהמשנה דכלב שבים טמא, אבל אין הפירוש כן, דלא מיירי במשנה מטומאת הכלב, כי אם מקבלת טומאה לעורו. והיערות דבש כללא כייל דכל הטמא ביבשה טהור בים, וגם הכלב בכלל, ותו אין מקום לפירוש הזה. אך אולי אפשר לומר אף בכאן דאין למדין מן הכללות, ואולי אפשר דהכלב ע&quot;י שהוא בורח לארץ, הוא יוצא מן הכלל וטמא הוא &lt;small&gt;(עי' רמב&quot;ם הל' מאכלות אסורות פ&quot;ב הי&quot;ב)&lt;/small&gt;, וא&quot;כ עדיין יש מקום לפרש כן בדברי הגמרא.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה שכתב בענין המקוה של מאשין אייז, הנה תלי&quot;ת ביארתי הלכה זו באריכות כל הפרטים. ולפענ&quot;ד מקוה של מאשין אייז פסולה אפילו בדיעבד ובשעת הדחק, ולא אוכל להביא כעת ביאור הדברים על הכתב, כי הוא אריכות גדול ואני מוטרד מאוד, אך הנני כותב לו את הנראה לענ&quot;ד ברור להלכה.<br /> <br /> והנה שמעתי הרבה טועים שבעצי חיים &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' כב)&lt;/small&gt; התיר מקוה של מאשין אייז. וזה טעות מוחלט, כי כל מי שיש לו מוח בקדקדו יוכל לראות שהתשובה ההיא סובבת על תשובת אמרי יושר &lt;small&gt;(ח&quot;א יו&quot;ד סי' קמח)&lt;/small&gt; במה שחידש לאסור על ידי שהוא מים טמאים, ובתשובת אמרי יושר שם באותה התשובה כתב ד' טעמים לאסור, ובטעם הראשון שכתב הביא שכבר מבואר כן בגידולי טהרה &lt;small&gt;(סי' יב)&lt;/small&gt; ובלחם ושמלה &lt;small&gt;(סי' רא שמלה ס&quot;ק סג)&lt;/small&gt;, רק שהוא הוסיף אח&quot;כ עוד הטעם של מים טמאים. ובעצי חיים לא כתב לפלפל אלא על אותו הטעם של מים טמאים וסיים שבשביל זה אין לאסור.<br /> <br /> והאיך יעלה על הדעת שיחלוק על אותו הגאון ז&quot;ל להתיר בשביל שדחה טעם אחד מדבריו, אם הטעמים האחרים עדיין קיימים, ועכ&quot;פ היה לו להזכיר את הטעמים האחרים ולדחותם.<br /> <br /> אבל האמת הברור גופא דעובדא הכי הוה, שהשואל בזה היה תלמיד חכם חשוב מזענטא, ובזענטא וסביבותיו היו המקוואות מעיינות ולא עשו אף מקוה של גשמים, ומכל שכן שלא עלה על דעתם לעשות מאשין אייז, ולא היה שאלה זו למעשה, אלא אותו הת&quot;ח כתב לפלפל רק על זה הטעם של מים טמאים. וגם העצי חיים ז&quot;ל השיב לפלפולא על אותו הטעם, ולכן לא כתב סתם שאין לאסור, אלא שבשביל אותו הטעם אין לאסור. ולא הוצרך לבאר מה הוא בטעמים האחרים, כי ידעו שניהם השואל והנשאל שאין זה למעשה אלא לפלפולא על אותו הטעם.<br /> <br /> וידוע שהוא ז&quot;ל לא סידר אלה הכתבים לדפוס, כי נסתלק פתאום באמצע הדרך בימי עלומיו, והמעתיק הדפיס מה שמצא ולא שם לבו שאין זה להלכה, וכיו&quot;ב כתב הנודע ביהודה מהדורא תניינא אבן העזר סימן ל&quot;ה &lt;small&gt;(ד&quot;ה ועוד)&lt;/small&gt; על האמונת שמואל שכתב תשובה &lt;small&gt;(סי' ב)&lt;/small&gt; להתיר מינקת חבירו, שהיה לו טעם אחר שלא רצה להביאו על הכתב, ואם היה הגאון מהר&quot;ש קאדיינובר בעצמו מביא תשובותיו לדפוס, אז הוו אמרינן שבודאי סובר שהטעם שהדפיס מספיק, אבל יען שלא הביא דבריו לדפוס רק כתבם על מעשה שהיה לו סמך אחר, ובנו אחרי מותו מצא תשובה זו והדפיסה עם שאר התשובות, אין לסמוך עליה, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה שם אינו ניכר כלל, כי נכתבה התשובה להלכה סתם, וצריך לידע דברים שבלבו, אבל בכאן מתוכו מוכיח שלא פלפל אלא על טעם אחד, ושאר הטעמים לא הזכיר כלל, א&quot;כ אין מקום להסתפק שלא כתב זה להלכה.<br /> <br /> והאמת אגיד שגם באותו הטעם של מים טמאים, לפענ&quot;ד הדין עם הגאון בעל אמרי יושר שגם בשביל טעם זה יש לאסור, והנני כותב רק שגם בעצי חיים ז&quot;ל שחלק על טעם זה, לא התיר ח&quot;ו למעשה.<br /> <br /> ומה שנרשם אח&quot;כ במוסגר מראה מקומות, זה לא כתב כלל העצי חיים ז&quot;ל, אלא המעתיק הוסיף מדיליה מראה מקומות במוסגר, והוא טעות, כאשר דברתי פנים אל פנים עם המעתיק, אלא שאין בידו לתקן זה יען שכבר נתפשט בדפוס.<br /> <br /> ומה שכתב שהוא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, תמהני שחשד אותי שח&quot;ו אני גוזר גזירות, ומי אנכי לגזור גזירות בישראל, אבל אין זה גזירה אלא כן נראה לענ&quot;ד מעיקר ההלכה, וכן דרכי בכל הענינים שאני אומר. ולכן על הרבה ענינים אינני משיב כלל על מה ששואלין אותי בין בכתב ובין בעל פה, יען שאין לי דבר ברור ואמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(שבת קמה:)&lt;/small&gt; אם ברור לך כאחותך תאמר ואם לאו אל תאמר, ובחנם חושדין אותי על גזירות. אבל גזירה רעה עשו על ישראל אותן שהתירו המאשין אייז, שביטלו הטהרה מישראל, ר&quot;ל.<br /> <br /> השי&quot;ת ירחם ויוציאנו במהרה מאפילה לאורה ויקוים בנו המקרא &lt;small&gt;(יחזקאל לו, כה)&lt;/small&gt; וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ובאלה הימים המבורכים, עוד נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ונזכה לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן.<br /> <br /> והנני ידידו דורש שלום ת&quot;ה באהבה רבה מברכו בחג כשר ושמח<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9E%D7%92&diff=2972 2026-05-23T23:29:30Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{טקסט מסריקה}}<br /> <br /> {{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה דעה/סימן_מב|תווית_קודם=יורה דעה סימן מב|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_מד|תווית_הבא=יורה דעה סימן מד}}<br /> <br /> == '''~ סימן מג ~''' ==<br /> ב&quot;ה.<br /> <br /> שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הה&quot;ג חו&quot;ב טובא, צנא מלא ספרא, אוצר בלום, החסיד המפואר כש&quot;ת מו&quot;ה יקותיאל יודא ראזענבערג נ&quot;י בעהמ&quot;ח ספרי תורת יקותיאל.<br /> <br /> מה שכתב אלי בקיץ העבר בדבר העופות שמאכילין אותן דרך הלעטה שקורין געשיט.<br /> <br /> הנה בעניי כבר החלטתי דעתי בזה, שמי שאינו אוכל מהאווזות המלעיטין אותן, אין לו לאכול גם מהעופות האלו, וכבר נפתח דבר זה בגדולים &lt;small&gt;(עיין שו&quot;ת אבני צדק חלק או&quot;ח סימן נ&quot;ג (ד&quot;ה ואשר)&lt;/small&gt;, ובספר בני שמעיה חלק ג' סימן ל&quot;ד תשובה מהרה&quot;ג רבי משה'לי מדעעש, ועיין עוד בסוף הספר תשובה מהגה&quot;ק בעל הקדושת יו&quot;ט ז&quot;ל).<br /> <br /> ורציתי להשיבו אז תמצית הדברים מה שנראה לפע&quot;ד, אבל נסעתי אז לסיגעט על הנשואין, ועוד היה כמה סיבות אח&quot;כ ונדחה הדבר, וכעת כאשר עוררני בלוחות שניות רציתי לכתוב לו, אבל הבנתי כי מצטער הוא על אשר לא כתבתי להערמאנשטאט, חשתי להודיעהו סיבת הדבר, ולא רציתי לאחר עוד עד שאכתוב לו בדבר הלכה הנזכרת, כי קשה לפני מלאכת הכתיבה ומתאחר אצלי איזה ימים עד שאני מביא על הנייר אף ענין קטן, וזה גורם לי מניעת התשובה הרבה פעמים, ואקוה בעזרת השם לכתוב לו על הכל.<br /> <br /> והשי&quot;ת יהיה בעזרו שיזכה ללמוד וללמד מתוך הרחבת הדעת, ויתרומם קרנו ומזלו למעלה למעלה כאשר עם לבבו וכלב ונפש ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9E%D7%91&diff=2971 2026-05-23T23:28:25Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה דעה/סימן_מא|תווית_קודם=יורה דעה סימן מא|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_מג|תווית_הבא=יורה דעה סימן מג}}<br /> <br /> == '''~ סימן מב ~''' ==<br /> ב&quot;ה, אור ליום ד' לסדר אם יהיה אלקים עמדי &lt;small&gt;(ויצא)&lt;/small&gt;, סאקמיר יצ&quot;ו<br /> <br /> אל כבוד ידידי הרה&quot;ח היקר מו&quot;מ בתורה ויראה, נחמד ונעים, כמו&quot;ה יעקב צבי פריעדמאן נ&quot;י.<br /> <br /> הנה בעת היותך פה הנחת מכתבך בנידון השאלה, ולא עיינתי בו תיכף מחמת טרדת השיעורין ושאר טרדות, כידוע לך, וכעת הונח לי קצת בעזהי&quot;ת, כן יעזור השי&quot;ת מהיום ולהלאה על צד היותר טוב.<br /> <br /> ובנידון השאלה מי שהובא לפניו אחר גמר השחיטה של עוף, עוד בהמה ועוף לשחוט, דיש ספק האיך יעשה. אם ישחוט העוף קודם, יכניס עצמו בספק פלוגתת הבעל העיטור &lt;small&gt;(הל' שחיטה מו, ג)&lt;/small&gt; עם הרא&quot;ש &lt;small&gt;(חולין פ&quot;ו סי' ו)&lt;/small&gt; וסייעתו &lt;small&gt;(עי' יו&quot;ד סי' יט ס&quot;ו)&lt;/small&gt;, ואם ישחוט הבהמה קודם, יכניס עצמו בספיקו של השמלה חדשה &lt;small&gt;(שם סי&quot;ב)&lt;/small&gt; אם לא הוי הפסק בין הכיסויים.<br /> <br /> והנה אתה כתבת דיש עצה לשחוט קודם העוף ולכסות, ואחר כך לכוין בברכת הבהמה על העוף, וכתבת דאין חשש אף אם הברכה אחר השחיטה, כמו בשוחט דבר דאיתייליד בו ריעותא &lt;small&gt;(רמ&quot;א שם ס&quot;א)&lt;/small&gt; דלא חזי מעיקרא.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה לפי דעתי אין זה שום תקנה מכמה טעמים שאבאר בעזהי&quot;ת. חדא דאין הנידון דומה לראיה כלל, דהתם באיתייליד ביה ריעותא, הנה אסרו חכז&quot;ל לברך עד אחר הבדיקה, ואחר השחיטה והבדיקה נולד השתנות, שהפה שאסר לו לברך קודם, הוא הפה שהתיר לו לברך עתה. משא&quot;כ כאן, הלא מה שאי אפשר לך לברך מקודם, הוא מחשש דעת בעל העיטור שאין צריך לברך כלל, ולשיטה זו גם אח&quot;כ אין צריך לברך, ואך מה שאתה רוצה לכוין בברכת הבהמה אח&quot;כ גם על העוף, הוא כדי לצאת גם דעת הרא&quot;ש דסובר דצריך לברך, ולשיטה זו גם מקודם צריך לברך. וממילא דלשיטת הרא&quot;ש אסור לברך אח&quot;כ, כיון דהיה חזי מקודם לשיטתו.<br /> <br /> ואם כן ברכה זו אין לה שום מקום לא לדעת הבעל העיטור ולא לדעת הרא&quot;ש, ואין בזה שום תקנה כלל, וזה ברור לדעתי, ודו&quot;ק. ואף שיש להתעקש עוד, אבל האמת הוא כמו שכתבתי.<br /> <br /> גם נראה לי אף בלי טעם הנ&quot;ל, בנידון כזה שלא היה אפשר להשוחט לברך מחמת ששחט קודם עוף אחר, לא דמי כלל לשוחט דבר דאיתייליד ביה ריעותא. דהתם דגוף הנשחט לא היה ראוי לברכה כלל קודם השחיטה, לכן לא נדחה שחיטה זו מעולם, וכן בטבילה &lt;small&gt;(פסחים ז: ; יו&quot;ד סי' רסו סוף ס&quot;ב)&lt;/small&gt;, דלא היה שום אופן לברך אטבילה זו עד אחר כך. משא&quot;כ כאן דהעוף היה ראוי לברך עליו קודם אף בשחיטה זו אלו היה בא ליד אחר, ואך נדחה מברכתו מחמת שבא ליד זה שהיה לו ספק מחמת ששחט קודם עוף אחר.<br /> <br /> והרי זה דומה כאילו שוחט אחד שאינו יכול לברך ואח&quot;כ למד סדר הברכה, הכי תימא דזה יוכל לברך אח&quot;כ כיון שלא היה ביכולתו לברך מקודם, בודאי דכיון דלא היה שום מניעה בגוף המצוה ואך המברך היה לו מניעה, אין לומר על המצוה דלא היה חזי. ומאי נפקא מינה אם המניעה הוא מחשש איסור או שאר טעם, סוף סוף לא היה המניעה בגוף המצוה. וכן הוא ממש בעוף הזה דאין לומר עליו דלא חזי. וכדי שלא להתעקש אבאר בעזהי&quot;ת.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה הש&quot;ך ז&quot;ל בסימן י&quot;ט ס&quot;ק ג' עשה ויכוח עם ספר ברכת אברהם &lt;small&gt;(סוף ח&quot;א וריש ח&quot;י)&lt;/small&gt;, והאריך להוכיח כדעת הרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(הל' ברכות פי&quot;א ה&quot;ו)&lt;/small&gt; דבשחט כשרה וכן שאר כל המצוות אם לא בירך עובר לעשייתן, שוב אינו מברך אח&quot;כ. ומה שהקשה בספר הנ&quot;ל דא&quot;כ האיך שרינן לגר וכן שאר חייבי טבילות &lt;small&gt;(עי' רמ&quot;א יו&quot;ד סי' ר)&lt;/small&gt; ושאר מצוות לברך אחר עשייתן. ואי משום דלא היה אפשר מקודם, לא הוה ליה לברך כלל. על זה תירץ הש&quot;ך ז&quot;ל דכיון דכל הברכות הם מדרבנן, הם אמרו לברך קודם המצוה ולא אחר המצוה כלל, והם אמרו בגר ודכוותיה דלא חזי, יברך אחר המצוה, יעיי&quot;ש שהאריך.<br /> <br /> והנה הגרע&quot;ק אייגר בהגהותיו שם נתקשה מאוד בדברי הש&quot;ך הללו, וצריך אני להעתיק לשונו קצת לצורך ביאור הענין. וז&quot;ל שם, תמיהני לפי מה דמסיק הש&quot;ך להלכה דבשכח ולא בירך קודם לא יברך אח&quot;כ, י&quot;ל דהכי נמי באיתייליד ביה ריעותא אינו מברך אח&quot;כ. דלא דמי לטבילת גר, דכיון דבכל פנים לא חזי לברך מקודם, כי תקנו חז&quot;ל ברכה זו מעיקרא הכי איתקן לברך אח&quot;כ, אבל ברכת השחיטה קבעו ותקנו עובר לעשייתן, אלא דבהך דבר דאיתייליד ביה ריעותא אינו יכול לברך מספק, כיון דאידחי אידחי, ואין חילוק בין מחמת פשיעה ושוגג או אונס.<br /> <br /> הגע עצמך בעל קרי שאינו מברך לפניו &lt;small&gt;(ברכות כ:)&lt;/small&gt;, אם אכל או שחט ואח&quot;כ טבל, הכי מותר לברך אח&quot;כ על מה שאכל או שחט כבר, כיון דלא היה רשאי מקודם. אלא ודאי כיון דיסוד הברכה תקנו עובר לעשייתן, אלא שהיה איזה דבר המעכב, אינו מברך אח&quot;כ.<br /> <br /> והרמ&quot;א אזיל בשיטת האור זרוע &lt;small&gt;(סי' שפז)&lt;/small&gt;, משא&quot;כ לדידן דקיימא לן כהרמב&quot;ם, יש לומר דגם באיתייליד ביה ריעותא, אינו מברך, וצ&quot;ע לדינא. עכ&quot;ל עיי&quot;ש.<br /> <br /> הנה הגאון ז&quot;ל סיים בזה בצ&quot;ע לדינא, אבל אין כן דעת כל הפוסקים, ובהדיא משמע מדברי הש&quot;ך ס&quot;ק ד' דלדינו של הרמ&quot;א מודה ולא חלק בס&quot;ק ג' רק על הגהות אשר&quot;י &lt;small&gt;(חולין פ&quot;א סי' ב)&lt;/small&gt; שמתיר גם בכשרה לברך אח&quot;כ. וכן ביאר שם הפמ&quot;ג בשפתי דעת ס&quot;ק ד' דבשוחט דבר דאיתייליד ביה ריעותא אף הרמב&quot;ם מודה. וכן כתב הפרי חדש בס&quot;ק ג', עיי&quot;ש. גם התבואות שור &lt;small&gt;(ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; הכריע דאין לברך אח&quot;כ כהרמב&quot;ם, ובאיתייליד ביה ריעותא העתיק &lt;small&gt;(ש&quot;ח ס&quot;ב)&lt;/small&gt; דברי הרמ&quot;א דיוכל לברך אח&quot;כ, והוא ברור לדינא.<br /> <br /> אמנם צריך לשית אל לב דהלא כולם לא תירצו קושית הגרע&quot;ק אייגר, והוא לכאורה הערה חזקה. והנה ראיתי שהפמ&quot;ג במשבצות ס&quot;ק ב' הרגיש קצת בזה, דכתב דמשום הכי עדיף טפי ליקח אחר, וכתב טעם אחד דלא דמי לטבילת גר, דהתם תקנו שיברך אח&quot;כ, משא&quot;כ כאן לא מצינו שתקנו כן, יעיי&quot;ש. הנה העיר קצת אבל לא תירץ כלום, דגם באין לו אחר האיך יברך אח&quot;כ, כקושיית הברכת אברהם. דלא שייך לומר בזה תירוץ הש&quot;ך ז&quot;ל דהם אמרו והם אמרו, כיון דלא מצינו שיאמרו כן.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אבל הנראה לפענ&quot;ד, דהנה המג&quot;א בסימן קנ&quot;ח ס&quot;ק ט&quot;ז חילק שם בין נטילת ידים לשאר ברכות שאינו מברך אח&quot;כ, משום דקיי&quot;ל &lt;small&gt;(פסחים עג:)&lt;/small&gt; נראה ונדחה אינו חוזר ונראה, משא&quot;כ בנטילת ידים דמעיקרא לא חזי, ודיחוי מעיקרא לאו דיחוי הוא &lt;small&gt;(סוכה לג:)&lt;/small&gt;, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הנה לפי זה אין צריך כלל לתירוץ הש&quot;ך ז&quot;ל דכיון דהוא מדרבנן הם אמרו לחלק בין היכא דחזי מעיקרא ללא חזי, דהלא בלאו הכי טעמא רבה אית ביה לחלק בין היכא דנדחה מעיקרא להיכא דנראה ונדחה, דכלל זה הוא בש&quot;ס בכמה מקומות אף במצוות דאורייתא דלא שייך לומר הם אמרו והם אמרו.<br /> <br /> והנה המעיין במקור הענין דברי המג&quot;א מבוארים הם, דזה לשון רש&quot;י ז&quot;ל שם בברכות דף נ&quot;א &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; ד&quot;ה התם מעיקרא גברא לא חזי, ודיחוי מעיקרא לאו דיחוי הוא, ולכי מתקן הדר מברך, אבל האי מעיקרא לא אידחי וכו'. הרי מבואר טעם המג&quot;א. וכן הרי&quot;ף ז&quot;ל שם בהלכותיו &lt;small&gt;(לז:)&lt;/small&gt; כתב בזה&quot;ל, מי שאכל ולא בירך עד לאחר שאכל, אינו חוזר ומברך, משום דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה. וה&quot;ר יונה ז&quot;ל שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה ואם)&lt;/small&gt; הרחיב הדברים. באופן שמבואר מדבריהם דזה הוא החילוק בין היכא דלא חזי מעיקרא, משום דאין דיחוי מעיקרא אצל מצוות &lt;small&gt;(חולין פז.)&lt;/small&gt;, משא&quot;כ בנראה ונדחה. ולא הזכירו כלל טעם זה דכך תיקנו חז&quot;ל.<br /> <br /> ובאמת שלפי זה תמהתי לכאורה על הש&quot;ך ז&quot;ל, למה הוצרך לומר דכיון דהברכות מדרבנן הם אמרו והם אמרו, הלא בלאו הכי החילוק מבואר בדברי הראשונים ז&quot;ל שהבאתי, שלפי זה קושית הברכת אברהם מעיקרא לא קשיא מידי. גם את הברכת אברהם עצמו יש להבין, הכי לא היה לפניו דברי הראשונים ז&quot;ל שחילקו היטב.<br /> <br /> ויש ליישב זה, דהנה הברכת אברהם הזכיר בקושייתו גם שאר חייבי טבילות שהתירו לברך אח&quot;כ, ובאמת שבזה כתבו הראשונים &lt;small&gt;(טור סי' ר)&lt;/small&gt; הטעם דכיון דבטבילת גר אי אפשר לברך מקודם, אין לחלק בין טבילה לטבילה, וצריך לברך בכל חייבי טבילות אח&quot;כ, כדי שלא לחלק בינם לטבילת גר. ובזה קשה שפיר קושיית הברכת אברהם, דאם איתא דהחילוק הוא בין היכא דנדחה מעיקרא, להיכא דנראה ונדחה דשוב אינו חוזר ונראה, א&quot;כ האיך הותר לברך אח&quot;כ בשאר חייבי טבילות, דבשביל דאין לחלק בין טבילה לטבילה האיך הותר האיסור. ובאמת דבש&quot;ס בסוכה &lt;small&gt;(לג:)&lt;/small&gt; ויומא &lt;small&gt;(סד.)&lt;/small&gt; במצוה אחת ובענין אחד, חילקו בין היכא דנדחה מעיקרא להיכא דנראה ונדחה.<br /> <br /> ועל זה שפיר תירץ הש&quot;ך תירוצו, דכיון דהוא מדרבנן הם אמרו והם אמרו, ובטבילת גר באמת דינא הכי לברך אח&quot;כ, ובשאר חייבי טבילות כיון דלא רצו לחלק לכן תיקנו כן בכולם. וי&quot;ל דמשום הכי לא הזכיר הש&quot;ך ז&quot;ל רק תירוץ זה דהם אמרו והם אמרו, אף דבטבילת גר איכא גם טעמא אחרינא, מ&quot;מ מילתא דפסיקא נקט טעם מספיק לכל מילי.<br /> <br /> אבל בודאי דהחילוק המבואר בדברי הראשונים ז&quot;ל שהבאתי ובהמג&quot;א אחריהם, הוא אמת, ונפקא מינה טובא דלפי זה כללא הוא אף בשאר מילי דלא תיקנו לברך אח&quot;כ, דכל היכא דלא חזי מעיקרא דיחוי מעיקרא לאו דיחוי הוא.<br /> <br /> ומעתה זכינו לדין, דבאיתייליד ביה ריעותא לא נדחה מברכתו אף לדעת הרמב&quot;ם, כיון דלא היה חזי מקודם, ולא קשה כלל קושית הברכת אברהם.<br /> <br /> ומעתה גם מה שהוכיח הגרע&quot;ק אייגר דהיכא דלא היה התקנה כן אין לברך אח&quot;כ, מבעל קרי שאכל או שחט דאינו מברך אח&quot;כ, גם זה ליתא. דכיון דביארנו דהוא תלוי בדיני דיחוי אצל מצוות, זה פשוט להמעיין בש&quot;ס בסוגיא זו, דלא שייך כלל זה רק בדחיית המצוה עצמו, כמו בהדס שלא הוכשר למצוה &lt;small&gt;(סוכה שם)&lt;/small&gt; ובדם שנתכסה ששוב אינו ראוי לכיסוי &lt;small&gt;(חולין שם)&lt;/small&gt;. אבל אם ההדס הוכשר למצוה או הדם ראוי לכיסוי, ורק זה שנטל ההדס אירע לו אונס שלא היה אפשר לו לברך עליו מתחלה, פשיטא דאין זה ענין כלל לדחיית המצוה. ואין להאריך בזה לרוב פשיטותו.<br /> <br /> ואם כן גם בבעל קרי ששחט, לא נדחה המצוה מעולם, כיון שלא היה שום דיחוי במצות השחיטה, רק המברך היה לו מניעה. ואך אח&quot;כ בעת שנעשה גוף המעשה האכילה או השחיטה בלא הברכה, אז נדחה, ושוב אינו חוזר ונראה. ודמי לשאר ברכות שהיה נראה בעת שבא לידו קודם שהתחיל לעשות, וכל זה ברור.<br /> <br /> ולפי זה גם בנידון דידן בשוחט שאי אפשר לו לברך מחמת ששחט עוף אחר מקודם, וגוף העוף לא נדחה כלל, בודאי דנשאר חקירת הגרע&quot;ק אייגר דאין לברך אחר כך.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> עוד אומר לך, דגם לפי דבריך דמותר לברך אח&quot;כ, מכל מקום בודאי דאסור להפסיק בין הברכה להשחיטה, כמו דאסור להפסיק אם מברך קודם העשיה, וכאן כיון שאתה צריך לכסות העוף קודם שחיטת הבהמה, נראה לי דהוי הכיסוי הפסק. אף דבין שחיטה לשחיטה לא הוי הכיסוי הפסק, זהו כיון דבין המצוות לא הוי הפסק כל מה שיש לו שייכות בענין המצוה, ויותר מזה עיין בשמלה חדשה סעיף י' ובתבואות שור שם &lt;small&gt;(ס&quot;ק כ)&lt;/small&gt; לענין ברכת הרעמים, אבל בין ברכה להמעשה לא מהני מה שיש לו שייכות והוי הפסק, זולת מה שצריך לו לעשות בהכרח קודם המצוה לצורך המצוה, כמו גביל לתורי &lt;small&gt;(ברכות מ.)&lt;/small&gt; דאסור לאכול מקודם, ועיין פרי תואר ס&quot;ק ח'.<br /> <br /> ואין להאריך יותר, כי לפענ&quot;ד גם טעם הראשון שכתבתי לדחות זה הוא מספיק, וכל האריכות לא נצרכה אלא להעדפה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובעיקר הדבר האיך להתנהג בזה, הנה לפענ&quot;ד מה שאתה רחקת בזרוע דזה אין לעשות, לשחוט מקודם הבהמה ולכוין בברכתה על העוף שישחוט אח&quot;כ, גם לכסות העוף על סמך ברכת הכיסוי הראשונה, משום דהשמלה חדשה מסתפק אם לא הוי הבהמה הפסק בין הכיסויים.<br /> <br /> הנה לפענ&quot;ד גם השמלה חדשה לא מסתפק רק בסתם שוחט דעלמא, דאין לשחיטת הבהמה שום שייכות להכיסוי ולא לשחיטת העוף, דיוכל לשחוט הבהמה אח&quot;כ, וכמו שחילק שם &lt;small&gt;(תבו&quot;ש ס&quot;ק כב)&lt;/small&gt; בין יקנה&quot;ז דלא הוי הפסק משום דכולהו ברכות שייכי להכוס, משא&quot;כ בבהמה בין העופות. אבל הא בסתם שוחט, אבל כאן דאתה צריך לשחוט הבהמה לצורך העוף כדי להוציאו בברכתו, דאף דגוף שחיטת הבהמה אין לה שייכות רק הברכה, אבל כיון שאתה צריך לעשות כן מחמת ספק, עוסק בענין זה איקרי, כמו שכתב שם השמלה חדשה סעיף י&quot;ב.<br /> <br /> ובתבואות שור &lt;small&gt;(ס&quot;ק כא)&lt;/small&gt; שם הביא ראיה מתקיעת שופר, דתוקעין תשר&quot;ת אף דשמא תש&quot;ת העיקר, ואם כן הוי התשר&quot;ת הפסק גמור בין הברכה, ומספק לא היה [לנו] לברך כלל. (אבל) [אלא] ודאי דכל מה שעושה לצורך הענין, אף דהוא מחמת ספק, לא הוי הפסק. בפרט בין המצוות, כל מה שיש לו שייכות קצת אינו מפסיק.<br /> <br /> ויש להוסיף עוד לפי מה שהכריע בשמלה חדשה סעיף י' דבין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק כל מצוה המוטלת עליו בהכרח, אף דאין לה שום שייכות להשחיטה. וגם כאן יש לומר דשחיטת הבהמה מוטלת עליו בהכרח לצאת ידי ספק, בפרט דיש לומר דהברכה שמברך קודם שחיטת הבהמה, פשיטא דלא הוי הפסק, דהרי מכוין הוא בהדיא גם על העוף, וממילא אח&quot;כ פשיטא דמוטל עליו בהכרח לשחוט הבהמה, שלא יהיה ברכה לבטלה לדעת רוב הפוסקים.<br /> <br /> וגם דהמעיין בתבואות שור יראה דרק לכתחלה חשש שלא להכניס עצמו בספק זה, אבל כאן דאם יעשה בענין אחר בודאי יהיה ספק ברכה, הוי כדיעבד, ועדיף טפי לעשות כמו שכתבתי. בפרט אחר כל הצדדים הנ&quot;ל דאין בזה שום ספק, כן נראה לפענ&quot;ד.<br /> <br /> גם נראה לי דיש אופן שיצא מכל החששות, אם יתן לאחר לכסות כיסוי השני, דכבר כתב התבואות שור בסימן כ&quot;ח &lt;small&gt;(ש&quot;ח ס&quot;ט)&lt;/small&gt; דאם נותן לאחר לכסות בשביל כבוד, לא כדי שיפטור מן המצוה ח&quot;ו, אין שום חשש איסור, ואדרבה &lt;small&gt;(עי' תבו&quot;ש שם ס&quot;ק יד)&lt;/small&gt;. א&quot;כ מכל שכן מחמת כבוד המצוה, כיון שהאחר יוכל לברך עליה, פשיטא דמותר ליתן לאחר.<br /> <br /> וגם זה פשוט, דלאחר שלא בירך קודם אין שום ספק ברכה. וגם הראשון לא יפסיד כלום, כאשר למדנו זה מדין אם חטף המצוה שאם מברך בקול רם אין צריך לשלם לו כלום, כי גדול העונה &lt;small&gt;(ברכות נג:)&lt;/small&gt;, עיין &lt;small&gt;(טור)&lt;/small&gt; בסימן כ&quot;ח &lt;small&gt;(בסופו)&lt;/small&gt; וש&quot;ך חו&quot;מ סימן שפ&quot;ב &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; באורך.<br /> <br /> כה דברי החותם בכל חותמי ברכות, תתברך בברכה משולשת כאשר עם לבבך וכלב ונפש ידידך הדורש שלומך ומצפה לכל טוב<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9E%D7%90&diff=2970 2026-05-23T23:27:43Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה דעה/סימן_מ|תווית_קודם=יורה דעה סימן מ|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_מב|תווית_הבא=יורה דעה סימן מב}} <br /> <br /> == '''~ סימן מא ~''' ==<br /> ב&quot;ה. <br /> <br /> שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הר' החסיד המפואר, מו&quot;מ בתורה ויראה, כש&quot;ת מו&quot;ה ... נ&quot;י שו&quot;ב בק&quot;ק ... יצ&quot;ו. <br /> <br /> היות כי לתשלום הדיבור שדברנו בלילה, הנה שמעתי אח&quot;כ כי מיקל בהראת הסכין לפני חכם לעתים רחוקים מאוד, וכבר כתבו האחרונים ז&quot;ל &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ת חת&quot;ס יו&quot;ד סי' יג)&lt;/small&gt; להראות הסכין לפני חכם העיר עכ&quot;פ פעם אחת בחודש. וכן כתבתי לפני כמה שנים לפעטראוואסעלא באמצע שנות המלחמה.<br /> <br /> ובאמת מה שאין מראין הסכין לפני כל שחיטה, הוא בשביל שבזה מחלו החכמים על כבודם, אבל עכ&quot;פ פעם אחת בחודש יש קפידא, בפרט כשהחכם מקפיד בפירוש, והוא מחויב מדין גמור לעשות כן &lt;small&gt;(עיין דעת קדושים סימן י&quot;ח ס&quot;ק כ&quot;ד, שו&quot;ת מהר&quot;ם שיק יו&quot;ד סימן כ&quot;א, שו&quot;ת טוב טעם ודעת תליתאי סימן י&quot;ט)&lt;/small&gt;. וכן נוהגין בכל המקומות שבישראל.<br /> <br /> גם שמעתי שיש קפידא מה שבשאלות הריאה לא אתרמי בשום פעם שיתיעץ עם חכם העיר אף בשאלה חמורה שבחמורות, ותמה אני הלא טוב יותר לפניו שלא ליקח כל האחריות על עצמו. ואף חכמי הש&quot;ס הלכו להתיעץ בכל ספיקא דדינא, ואמרו כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא והוו מכנפי לכל טבחי דמתא &lt;small&gt;(סנהדרין ז:)&lt;/small&gt;, ובפרט בעניני המטבחיים להתייעץ לפעמים באיזה שאלה חמורה עם הרב אב&quot;ד נ&quot;י, יש כמה טעמים בדבר שמהראוי לעשות כן.<br /> <br /> ובדבר הראות הסכינים, אף שהדרך הוא שהרב אב&quot;ד נ&quot;י הולך כמה פעמים לבית המטבחיים של עופות, כמנהג רוב הרבנים נ&quot;י, אע&quot;פ כן מהראוי להראות לו פעם אחת בחודש הסכינים של בהמות.<br /> <br /> הנה כתבתי בזה איזה פרטים כפי היכולת להביא על הכתב, אבל העיקר לייחד הלבבות שלא יהיה פירוד לבבות ח&quot;ו, ותהיו בעצה אחת להרים קרן התורה והיראה, ובזה יתוקן שורש כל דבר, והכל על מקומו יבא בשלום.<br /> <br /> והנני בזה ידידו דורש שלומו הטוב באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9E&diff=2969 2026-05-23T23:26:56Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה דעה/סימן_לט|תווית_קודם=יורה דעה סימן לט|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_מא|תווית_הבא=יורה דעה סימן מא}}ב&quot;ה, ח&quot;י תמוז תשי&quot;ג<br /> <br /> שלו' וכל טוב סלה אל כבוד הה&quot;ג חו&quot;ב, ותיק מלא עתיק, שושילתא דיחוסא, כש&quot;ת מוה&quot;ר אליעזר ציטראן שליט&quot;א, שהיה אבדק&quot;ק דאראג כעת הרב דמחזיקי הדת בסאן פאול במדינת בראזיל יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה כמשפט, מכתבו הגיעני ולא השבתי על אתר, כי אחר קבלת מכתבו לא הייתי איזה ימים בביתי, גם הקיפוני טירדות רבות ועצומות, וכעת אינני בקו הבריאה ולא אוכל להאריך כלל במכתב, אע&quot;פ כן ראיתי שלא לאחר עוד מלהשיב עכ&quot;פ בקיצור נמרץ.<br /> <br /> והנה ראשית אברכו בברכת מזל טוב על ישיבתו שם על כסא הרבנות, השי&quot;ת יהיה בעזרו שישב שמה, ברוב נחת והצלחה משמי רומה, ויתקבלו דבריו בשפה ברורה ובנעימה, עדי נזכה במהרה ליום ישועה ונחמה, ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה, בקדושה ובטהרה, יהא שלום בחילו שלום בארמנותו, עדי נזכה במהרה לביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.<br /> <br /> ועל דבר שאלתו באופן וסדר הזביחה, שעל ידי הכאות בבהמות במקלות שיש בהם זרם האלעקטערי נופלות הבהמות על הארץ, וככה מושכים אותם אח&quot;כ בגלגל להזביחה, וראה בעצמו שרובם מהם שכבו אחר השחיטה כאבן דומם, ולא היה בהם דין פירכוס כלל. גם השו&quot;ב בעצמו אמר לו, שראה באיזה מהם שלא היה להם שום חיות כלל עוד קודם השחיטה, והניחם מלשחוט. וכ&quot;ת נ&quot;י האריך בהלכה זו שאסור.<br /> <br /> והנה במקומות שהיה הגזירה בארץ אשכנז ובשוויץ שלא לשחוט אלא אחר הפערטייבונג על ידי האלעקטערי, אסרו זה כמעט כל גדולי ישראל, אף שלא היה אפשרות באותן המדינות לשחוט באופן אחר, והכשרים שבשמה לא טעמו טעם בשר בהמה בכל משך השנים שהיה הגזירה, גם אני כתבתי בהלכה זו. אבל אין מהצורך להאריך כעת בדבר שכבר נתפשט לאיסור מפי גדולי עולם. וזה האופן שצייר כ&quot;ת נ&quot;י במכתבו, הוא עוד גרוע יותר מהבעטייבונג שהיה הגזירה.<br /> <br /> ולפלא בעיני שלא נשמע כזאת בשום מקום, זולת באותן המקומות שהיה כן גזירת המלכות מחמת שנאת ישראל, וידעו שמצערים בזה את ישראל, אבל בשאר מדינות לא נשמע כזאת אף בין הגוים, כי המה ממיתים הבהמות ע&quot;י הכאה בראש או ע&quot;י יריית חץ, ומכל שכן שלא נשמע כזאת בישראל לא מיניה ולא מקצתו במקומות שלא גזרו המלכות בזה. ולא אוכל להבין מה נשתנה מדינת בראזיל מכל העולם לעשות שחיטה באופן כזה. אבל כיון שכתב כ&quot;ת נ&quot;י שראה בעיניו כן, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.<br /> <br /> והשי&quot;ת יהיה בעזרו להרחיב גבול הקדושה עדי נזכה במהרה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן.<br /> <br /> והנני ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה, מצפה לישועה קרובה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9C%D7%98&diff=2968 2026-05-23T23:26:23Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לח|תווית_קודם=יורה דעה סימן לח|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_מ|תווית_הבא=יורה דעה סימן מ}}<br /> <br /> == '''~ סימן לט ~''' ==<br /> <br /> <br /> <br /> ב&quot;ה.<br /> <br /> גמר טוב ויש&quot;ר אל כבוד הרבני הנגיד המרומם, יקר ונכבד ומאוד נעלה, רודף צדקות וחסדים ירא ושלם וכו', כש&quot;ת מוה&quot;ר יודא ליבוש רובינפעלד נ&quot;י.<br /> <br /> אחרי דרישת שלומו הטוב, הגיעני מכתבו על דבר הרוצים להתיר שחיטת בהמות על ידי בעטייבונג (הימום ע&quot;י מכת עלקטרי) מקודם.<br /> <br /> הנה טרידנא טובא כעת בימים הקדושים ולא אוכל להאריך, אבל הדבר פשוט שחלילה להתיר דבר חדש כזה במה שנוגע לאיסור נבילה ר&quot;ל, ומי יוכל להבחין אם לפעמים הוא ממית הבהמה ע&quot;י פעולה זו, או גורם דבר שעושה אותה טריפה. ולא לחנם לא רצו הגדולים שבדור שלפנינו להתיר זה בשום אופן.<br /> <br /> והשו&quot;ב שהוא קל בדעתו להקל לעשות מעשה כזה נגד דעת גדולי הדור שאסרו, בלאו הכי אסור לאכול משחיטתו. ולא ראיתי להאריך כעת בדבר פשוט כזה מגודל הטרדות, מלבד טרדות הימים הקדושים רוב הטרדות והדאגות מפגעי הזמן מגזירות קשות ר&quot;ל.<br /> <br /> השי&quot;ת ירחם ויוציאנו במהרה מאפילה לאורה, וכ&quot;ת נ&quot;י יתברך בגמר טוב, ויתמלאו כל משאלות לבבו לטובה כנפשו וכלב ונפש ידידו דושה&quot;ט באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9C%D7%97&diff=2967 2026-05-23T23:25:48Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לז|תווית_קודם=יורה דעה סימן לז|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לט|תווית_הבא=יורה דעה סימן לט}}<br /> <br /> == '''~ סימן לו ~''' ==<br /> ב&quot;ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם, גן ההדסים, בנש&quot;ק מאלים ותרשישים, עומד לנס עמו, ויהי ה' אלוקיו עמו, כש&quot;ת מוה&quot;ר חיים שמואל שור שליט&quot;א האב&quot;ד בעיר בוקרעשט יצ&quot;ו. <br /> <br /> מכתבו הגיעני זה איזה שבועות, אבל מחמת שלא הייתי בקו הבריאה ושכבתי על מטתי לערך שני שבועות, לזה לא יכולתי לכתוב מאומה, ת&quot;ל כעת הוטב לי וחזרתי לאיתני. השי&quot;ת יעזור גם להלאה שאוכל לעמוד על המשמר, ואזכה לעזרתו ית&quot;ש בכל הענינים.<br /> <br /> ובעיקר הדבר מה שכתב כבוד הדר&quot;ג נ&quot;י אודות השו&quot;ב ששוחט בקהלתו בלי רשותו, והקצב המוכר הבשר הנאסר. הנה כבר כתבתי בזה לכבוד הדר&quot;ג נ&quot;י, וביארתי מדברי הפוסקים &lt;small&gt;(עיין שו&quot;ת ב&quot;ח הישנות סימן ד' (ב)&lt;/small&gt;, שו&quot;ת נודע ביהודה תנינא חלק יו&quot;ד סימן מ&quot;ח, שו&quot;ת שערי צדק חלק יו&quot;ד סימן כ&quot;ט, ועוד) אשר השו&quot;ב ששוחט בלי רשות הרב המרא דאתרא שליט&quot;א, שחיטתו אסורה כנבלה וטרפה, וממילא הקצב המוכר הבשר דינו כדין טבח שיצתה טרפה מתחת ידו &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' קיט סט&quot;ו)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ואם כן השו&quot;ב והקצב שאסר כבוד הדר&quot;ג נ&quot;י על בני קהלתו, מחויבין לשמוע בקולו, וחלילה להם להתגאל בבשר הנאסר הלז.<br /> <br /> והשי&quot;ת יהיה בעזרו שיוכל לגדור גדר ולעמוד בפרץ לפני רשעי הדור, ויזכה להרחיב גבול הקדושה, כאשר עם לבבו וכלב ונפש ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה מצפה לישועת השי&quot;ת במהרה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9C%D7%97&diff=2966 2026-05-23T23:25:41Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לז|תווית_קודם=יורה דעה סימן לז|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לט|תווית_הבא=יורה דעה סימן לט}}<br /> <br /> == '''~ סימן לו ~''' ==<br /> ב&quot;ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם, גן ההדסים, בנש&quot;ק מאלים ותרשישים, עומד לנס עמו, ויהי ה' אלוקיו עמו, כש&quot;ת מוה&quot;ר חיים שמואל שור שליט&quot;א האב&quot;ד בעיר בוקרעשט יצ&quot;ו. <br /> <br /> מכתבו הגיעני זה איזה שבועות, אבל מחמת שלא הייתי בקו הבריאה ושכבתי על מטתי לערך שני שבועות, לזה לא יכולתי לכתוב מאומה, ת&quot;ל כעת הוטב לי וחזרתי לאיתני. השי&quot;ת יעזור גם להלאה שאוכל לעמוד על המשמר, ואזכה לעזרתו ית&quot;ש בכל הענינים.<br /> <br /> ובעיקר הדבר מה שכתב כבוד הדר&quot;ג נ&quot;י אודות השו&quot;ב ששוחט בקהלתו בלי רשותו, והקצב המוכר הבשר הנאסר. הנה כבר כתבתי בזה לכבוד הדר&quot;ג נ&quot;י, וביארתי מדברי הפוסקים &lt;small&gt;(עיין שו&quot;ת ב&quot;ח הישנות סימן ד' (ב)&lt;/small&gt;, שו&quot;ת נודע ביהודה תנינא חלק יו&quot;ד סימן מ&quot;ח, שו&quot;ת שערי צדק חלק יו&quot;ד סימן כ&quot;ט, ועוד) אשר השו&quot;ב ששוחט בלי רשות הרב המרא דאתרא שליט&quot;א, שחיטתו אסורה כנבלה וטרפה, וממילא הקצב המוכר הבשר דינו כדין טבח שיצתה טרפה מתחת ידו &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' קיט סט&quot;ו)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ואם כן השו&quot;ב והקצב שאסר כבוד הדר&quot;ג נ&quot;י על בני קהלתו, מחויבין לשמוע בקולו, וחלילה להם להתגאל בבשר הנאסר הלז.<br /> <br /> והשי&quot;ת יהיה בעזרו שיוכל לגדור גדר ולעמוד בפרץ לפני רשעי הדור, ויזכה להרחיב גבול הקדושה, כאשר עם לבבו וכלב ונפש ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה מצפה לישועת השי&quot;ת במהרה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9C%D7%96&diff=2965 2026-05-23T23:25:14Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לו|תווית_קודם=אורח חיים סימן לו|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לח|תווית_הבא=יורה דעה סימן לח}}<br /> <br /> == '''~ סימן לז ~''' ==<br /> ב&quot;ה, קראלי תר&quot;צ לפ&quot;ק<br /> <br /> מעשה שהיה כך היה, בהשו&quot;ב מוהרש&quot;ש נ&quot;י ששימש בשו&quot;ב וש&quot;ץ אצל השטאטוסקווא&lt;@מתוך השיעור לתלמידי הישיבה בק&quot;ק סאטמאר יצ&quot;ו שנת תרצ&quot;ז, נרשם ע&quot;י התלמיד הר&quot;ר חיים שפילמאן.@&gt; דפה עירנו יצ&quot;ו משך ארבע שנים רצופים, והמה פעלו אצל הערכאות שיהיה להם שם ארטהאדאקסן, כאשר בעתים הללו מתאמצים לזה כל קהילות השטאטוסקווא והנעלאגען לבטל שם זה שיהיו נקראים כולם ארטהאדאקסן, אבל רוב רבני המדינה כמעט כולם, כתבו וחתמו ונדפס בקול קורא, שעד שלא תתקבל הקהלה אצל הקאנצילייא ארטהאדאקסן לראות אם ראויה היא לאותה איצטלא, עדיין היא באיסורה הראשון בלי שינוי. וכשבא לכאן השו&quot;ב הנ&quot;ל הזהיר אותו הרב הגאון האבדק&quot;ק קאשוי שליט&quot;א שהיה אז המרא דאתרא פה עירנו, שלא יעבור על האיסור החמור הנ&quot;ל, אבל הוא לא השגיח על התראתו ועל האיסור הנדפס מכל הרבנים.<br /> <br /> ואחר הארבע שנים הנ&quot;ל שלח אלי לאמר שמתחרט מאד על הרעה אשר עשה ומבקש לעזוב את מקומו, אך מבקש שאשתדל עבורו איזה שירות באיזה קהלה ארטהאדאקסן שיהיה לו עכ&quot;פ לחם לפי הטף.<br /> <br /> ואני השבתי לו שזה דבר שאי אפשר כי נאסר לנו מרז&quot;ל כל אותן ששמשו אצל השטאטוסקווא, ואם באמת רוצה לעשות תשובה שלימה צריך לעזוב את מקומו בלי לחקור אחר העתיד. ובאת אשתו לפני בבכיה עצומה ונוראה, שאי אפשר להם בשום אופן לסבול עוד מה שהמה מובדלים ומופרשים מעדת ישראל ולהשתקע בין עדת פושעים הם ובניהם ובנותיהם, ושום אדם כשר לא ירצה להשתדך אתם ומה יהא בסופם. ולעזוב את מקומם בלי שום מראה מקום לאיזה פרנסה אחרת מפחדים מאד, כי עוללים שואלים ללחם.<br /> <br /> ומחמת גודל הרחמנות וגם כדי שלא לנעול דלת בפני השבים, השבתי להם כי אחר שיעזבו את מקומם יוכל להיות שיבואו לאיזה שירות אצל ארטהאדאקסן, וכן עשה ועזב את מקומו ונשאר בלי משען ומשענה בעניות ודחקות גדול ר&quot;ל, וביקש מאתי להתירו לבוא לאיזה שירות אצל הארטהאדאקסן.<br /> <br /> והנה לקבלו לש&quot;ץ, היה מוחלט בדעתי תיכף להתירו, אמנם לשו&quot;ב שהוא ענין חמור מאד היה קשה בעיני להתירו, כאשר אבאר טעמי ונימוקי, והייתי מדחה אותו עד עתה, אבל ארכו הימים יותר משנה שלימה שאין לשער גודל הלחץ והדחק שהוא סובל, וגם הקול נשמע שבקשו אותו השטאטוסקווא מסאקמיר לבוא אצלם ורצו ליתן לו פרנסה בהרחבה, ועמד בנסיון עוד הפעם שלא רצה לילך אצלם, אף אחר שסבל גודל הדחקות והעניות ר&quot;ל. לזה ראיתי להתבונן עוד בדברי הפוסקים, אולי אוכל להמציא לו תרופה בעזהי&quot;ת, ואפרש שיחתי, לפי קוצר השגתי.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> גרסינן בפרק זה בורר &lt;small&gt;(סנהדרין כה.)&lt;/small&gt;, ההוא טבחא דאשתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה, פסליה רב נחמן [ועבריה]. אזל רבי מזייה וטופריה, סבר רב נחמן לאכשוריה, אמר ליה רבא דילמא אערומי קא מערים. אלא מאי תקנתיה, כדרב אידי וכו' החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין וכו'.<br /> <br /> והקשה הר&quot;ן בחידושיו &lt;small&gt;(ד&quot;ה עד שילך)&lt;/small&gt; דהא אמרינן במסכת בכורות &lt;small&gt;(ל:)&lt;/small&gt; שכל החשודין יש להם תקנה בקבלת דברי חבירות, וכדאיתא התם בין כך ובין כך מקבלין אותן, שנאמר &lt;small&gt;(ירמיה ג, יד)&lt;/small&gt; שובו בנים שובבים, ואיפסקא הלכתא כן בפרק קמא דעבודה זרה &lt;small&gt;(ז:)&lt;/small&gt;. ותירץ הראב&quot;ד שזה המעשה היה בטבח שהאכיל טריפות במזיד, אבל כל אותן החשודין דהתם אינם מזידין, אלא פושעים במלאכתן. והקשה עליו שהרי שנינו שם החשוד למכור תרומה לשם חולין, ואין לך מזיד גדול מזה.<br /> <br /> והביא בשם הרמב&quot;ן ז&quot;ל תירוץ אחר, דלפי שהיה טבח זה ממונה לרבים, החמירו שלא למנותו על הדבר, וחששו שהוא מערים. והר&quot;ר דוד ז&quot;ל תלמידו הוסיף טעם אחר, דהיינו טעמא, שחששו דאערומי קא מערים לפי שהעבירוהו מאומנותו, וחששו שקבלתו אינה מלב ונפש אלא כדי שיחזירוהו למנויו, אבל קבלת החשודין שבמסכת בכורות שהן באין מעצמן לקבל דברי חבירות ולא ענשו אותן בכלום, כל שבאין לעשות תשובה פותחין.<br /> <br /> וצ&quot;ע לכאורה מה דהוצרך הר&quot;ן להביא ראיה דמיירי בבכורות במזידין מהא דקאי גם על הא דשנינו החשוד למכור תרומה לשם חולין, הלא ממקומו הוא מוכרע, ממקום שנלמד דמקבלין מקרא דשובו בנים שובבים, בזה פירש רש&quot;י ז&quot;ל בעבודה זרה &lt;small&gt;(שם ד&quot;ה שובבים)&lt;/small&gt;, שובבים משמע מזידים ופרהסיא, לשון מרד וגאוה, כמו וילך שובב בדרך לבו &lt;small&gt;(ישעיה נז, יז)&lt;/small&gt;. והר&quot;ן ז&quot;ל בעצמו שם בהלכות &lt;small&gt;(בדפי הרי&quot;ף ב. ד&quot;ה תנו)&lt;/small&gt; מביא פירוש זה.<br /> <br /> אך י&quot;ל לפי מה שכתב הלחם סתרים &lt;small&gt;(ז. ד&quot;ה ואפשר עוד)&lt;/small&gt; דלדעת התוספות &lt;small&gt;(ז. ד&quot;ה וכולן)&lt;/small&gt; דמוקי הך ברייתא בשעשו תשובה וחזרו לסורן, ונחלקו אם לקבלם פעם שניה, י&quot;ל דלא דריש כלל שובבים לשון מרד וגאוה, אלא מלשון שבים בתשובה. וכפל הב' כאילו אמר שני פעמים שבים, דאף אחר שחזרו לסורן יוכלו לשוב פעם שניה. ולכן י&quot;ל דלא הביא הר&quot;ן ז&quot;ל ראיה משם דמיירי במזיד, כיון דאינו דבר ברור, דלדעת התוספות אין הפירוש כן. אבל לשיטת רש&quot;י דלא פירש הברייתא על החוזרין לסורן, ושובבים הוא מלשון מרד וגאוה, ממקומו הוא מוכרע דמיירי במזיד.<br /> <br /> והב&quot;י בחו&quot;מ סימן ל&quot;ד &lt;small&gt;(סמ&quot;ב)&lt;/small&gt; הביא מרבינו ירוחם במשרים &lt;small&gt;(נתיב ב ח&quot;ד יב, ג)&lt;/small&gt; בשם התוספות אהך דמבואר בגמרא פרק זה בורר &lt;small&gt;(סנהדרין שם ע&quot;ב)&lt;/small&gt; מאימתי חזרתן של מלוי בריבית ושארי עבירות, דקחשיב התם שכל אלו חזרתן במקומן ואינם צריכין לילך למקום שאין מכירין, זולתי הטבח דחיישינן שמא הערים כדי שיחזירוהו לאומנותו. וכתב על זה הב&quot;י, דמכאן נלמוד שכל שהעבירוהו מאומנותו בשביל איזה עבירה, דהוי דינו כטבח. וזהו כתירוץ האחרון שבחידושי הר&quot;ן ז&quot;ל.<br /> <br /> ושוב כתב דהרמב&quot;ם לא סבירא ליה טעם חומרת הטבח בשביל שהעבירוהו מאומנותו, שהרי בפרק י&quot;ב מהלכות עדות &lt;small&gt;(ה&quot;י)&lt;/small&gt; הצריך לעד זומם שילך למקום שאין מכירין, ולדבריו צריך טעם מאי שנא הני דבעי מקום שאין מכירין טפי מאינך. וכתב דבהלואה בריבית שייך להכנס לפנים משורת הדין, אבל בטבח אי אמרינן ליה אל תאכל בשר אפילו כשר, אם כן נראה דעדיין פסול הוא, והאי טעמא שייך בחשוד על השבועה ובעד זומם, ועוד האריך יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והלחם משנה בפרק י&quot;ב מהלכות עדות הקשה, דלהרמב&quot;ם ז&quot;ל דלא סבירא ליה טעם חומרת הטבח בשביל שהעבירוהו מאומנתו, קשה סוגיא דבכורות שמקבלין כל החשודין בקבלת דברי חבירות, ולא תירץ כלום. והפרי חדש &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' קיט סוף ס&quot;ק כח)&lt;/small&gt; הביא קושיא זו מהמהר&quot;י בן לב ז&quot;ל &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' נו; ח&quot;ב סי' פו)&lt;/small&gt; ודחה אותה בשתי ידים, דהך ברייתא המובא שם בסוגיא דבכורות לא קאי כלל אהך דלעיל במוכר תרומה לשם חולין. ולא הזכיר מאומה, כי בקושיא זו כבר נתחבטו הר&quot;ן והראב&quot;ד והרמב&quot;ן ז&quot;ל. אך לדעת הרמב&quot;ם ז&quot;ל אפשר לומר דסובר כן דלא קאי אהך דלעיל.<br /> <br /> גם י&quot;ל, דהרמב&quot;ם ז&quot;ל סובר דמדקאמר רבי מאיר אין מקבלין אותן עולמית, משמע דלרבי מאיר אין מועיל שום תשובה דפרק זה בורר, כיון דאינו סובר הלימוד דשובו בנים שובבים דמשם נלמד דמועיל תשובה לכל מילי, כמבואר ברמב&quot;ם ז&quot;ל פרק ג' מהלכות תשובה &lt;small&gt;(הי&quot;ד)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ובתוספות &lt;small&gt;(ע&quot;ז שם)&lt;/small&gt; הוכיחו מלשון עולמית דמיירי בחוזרים לסורן ובאים לקבל פעם שניה. וכתב הלחם סתרים &lt;small&gt;(ד&quot;ה תוספות בד&quot;ה וכולן)&lt;/small&gt; דאי אפשר לומר כאן כמו בכלי נתר בפרק אין מעמידין &lt;small&gt;(ע&quot;ז לג:)&lt;/small&gt; דר&quot;ל עולמית לא היום ולא לעולם, דבכאן מה היום מיומיים. ובעבודה זרה דף נ&quot;ג &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt;, עבודה זרה של ישראל אין לה בטילה עולמית, מאי עולמית, לא נצרכה אלא שיש לו לנכרי בה שותפות. הרי דשייך לשון עולמית אף ברבותא שאינה תלויה בזמן.<br /> <br /> וי&quot;ל דהתוספות לשיטתייהו דלא חיישינן להערמה אלא בהעבירוהו מאומנתו, ומשום הכי בכל הני דבפרק זה בורר חוץ מטבח לא הוצרכו למקום שאין מכירין, וא&quot;כ בהך סוגיא דבכורות דמיירי שבאו מעצמן אין מקום לחשש הערמה, לכן מסתבר להו יותר לפרש הרבותא במה שאמר עולמית, דהיינו שחזרו לסורן.<br /> <br /> והרמב&quot;ם ז&quot;ל שסובר דגם בעד זומם ושבועה דלא שייך העבירוהו מאומנתו חיישינן ג&quot;כ להערמה, וא&quot;כ אם היה אומר סתם אין מקבלין, היינו אומרים דזהו הטעם שאין מקבלין בשביל חשש הערמה, לכן מסתבר ליה לפרש לשון עולמית על רבותא זו שאינו מועיל אף תשובה דפרק זה בורר, דלא שייך עוד טעמא דהערמה.<br /> <br /> וכן נראה בהדיא מדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל בפרק ג' מהלכות תשובה שאינו סובר כפירוש התוספות דהך ברייתא מיירי בחזרו לסורן, דהרי כתב שם בסוף הפרק דכל הרשעים והמומרין מקבלין בתשובה שנאמר שובו בנים שובבים, ולא הזכיר מאומה מחוזרים לסורן ובאים פעם שניה, ולדברי התוספות דכל הברייתא מיירי רק בחזרו לסורן, וא&quot;כ כל הילפותא דשובו בנים שובבים סובב על זה, האיך שביק הרמב&quot;ם ז&quot;ל עיקר הילפותא המבואר בש&quot;ס ולמד מקרא זה מה שאינו מבואר בש&quot;ס ללמוד כן. גם בתיבת שובבים פירש שם פירוש אחר שאינו כפירוש התוספות.<br /> <br /> ואם כן כדי שלא יקשה קושיית התוספות מאי לשון עולמית, צריך לומר דרש&quot;י והרמב&quot;ם ז&quot;ל מפרשי על רבותא הנ&quot;ל, דלא מהני תשובה דפרק זה בורר. וממילא דלא קשיא מידי קושייתם שהקשו, דמשמע מכאן דסגי בקבלת דברי חבירות, דאף דברישא דהך תוספתא מיירי מקבלת דברי חבירות, אבל כיון שהוסיף רבי מאיר אח&quot;כ לשון עולמית, שאינו מועיל אף תשובה דפרק זה בורר, א&quot;כ יש לומר דמה שחלקו אח&quot;כ רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה דבין כך ובין כך מקבלין, באו לאפוקי מדברי רבי מאיר שאמר דלא מהני תשובה דפרק זה בורר. ואין ראיה כלל דסגי בקבלת דברי חבירות.<br /> <br /> והנה צריך להבין דברי הר&quot;ן ז&quot;ל מה שהאריך בקושיא מסוגיא דבכורות, ולא הקשה שם ממקומו דפרק זה בורר, דחשיב תשובת סוחרי שביעית ומלוי בריבית ועוד הרבה כאלו, ולא הצריך כלל מקום שאין מכירין, כקושיית הב&quot;י.<br /> <br /> ונראה מזה דאף הר&quot;ן ז&quot;ל סובר כתירוץ הב&quot;י, דבכל הני דפרק זה בורר שייך להכנס לפנים משורת הדין, או כמו שתירצו דבטבח חמיר יותר בשביל שצריך להכשירו לאותו אומנות שחטא בה, משא&quot;כ בכל אינך דחשיב התם. לכן הוצרך להביא ממרחק לחמו מסוגיא דבכורות דמיירי מחשוד למכור תרומה לשם חולין וכדומה, דמיירי ג&quot;כ להכשירו לאותו דבר שחטא בו, וגם לא שייך בזה להכנס לפנים מן השורה, ואע&quot;פ כן סגי בקבלת דברי חבירות, והוצרך לתירוצים אחרים.<br /> <br /> נמצינו למדים לפי זה, דדעת הר&quot;ן ז&quot;ל דאף במקום שצריך להכשירו לאותו אומנות שחטא בה, אין צריך תשובה דפרק זה בורר אלא בשהעבירוהו מאומנותו לתירוץ הר&quot;ר דוד או בטבח הממונה לרבים לתירוץ הרמב&quot;ן ז&quot;ל. דהרי כל עיקר קושייתם הוא מסוגיא דבכורות, כיון דמיירי להכשירם לאותו דבר שחטאו, והוצרכו לתירוצם הנ&quot;ל. וזה דלא כדעת הסמ&quot;ע בסוף סימן ל&quot;ד כאשר יתבאר להלן.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובשו&quot;ע סימן ל&quot;ד סעיף ל&quot;ג כתב הרמ&quot;א ז&quot;ל דבשאר עבירות מיד שמקבל בבית דין שבעירו שלא לעשות עוד, סגי ליה, ודוקא שלא העבירוהו מאיזה אומנות בשביל העבירה, אבל העבירוהו דינו כטבח. והסמ&quot;ע שם &lt;small&gt;(ס&quot;ק פג)&lt;/small&gt; חולק, דזה אינו אלא לשיטת הב&quot;י דפירש כן דברי התוספות במה שכתבו דיעשה רמאות כדי לחזור לאומנותו, אבל הוא ז&quot;ל דעתו דאין כן כוונתם, אלא כל שהוכשר לדבר שנפסל בו זה מיקרי אומנותו, ואין חילוק בין הועבר מאומנותו או לא. ולכאורה נראה מזה דהסמ&quot;ע ז&quot;ל מחמיר דאף בלא העבירוהו אין להכשירו לאותו דבר שנפסל אלא בתשובה דפרק זה בורר, והרמ&quot;א מקיל בזה דאף לאותו דבר לא חיישינן אלא דוקא בהעבירוהו.<br /> <br /> אמנם לפע&quot;ד אין כן דעת הרמ&quot;א ז&quot;ל. והנה זה לשון הדרכי משה בסוף סימן ל&quot;ד אות י&quot;ז על מה שכתב בב&quot;י דהרמב&quot;ם למד עד זומם מדין הטבח ושאין כן דעת התוספות, וכתב על זה, וצ&quot;ע דאם למד הרמב&quot;ם דין עד זומם מדין הטבח, א&quot;כ מאי שנא עד זומם דנקט יותר משאר עבירות, ואם נאמר דס&quot;ל להרמב&quot;ם דעד זומם חמור תשובתו מאחר שרוצה לחזור לענין הכשר העדות והוא נחשד בעדות, על כן תשובתו קשה כתשובת הטבח, א&quot;כ אפשר לומר דגם התוספות מודים בזה כמו בטבח. ולי נראה דהרמב&quot;ם למד דין עד זומם מדין חשוד על השבועה, דלא מכשרינן ליה לשבועה עד שילך למקום שאין מכירין, והוא הדין עד זומם לענין עדות, ולכן הוא חמור יותר מבשאר תשובות פסולין לעדות, עכ&quot;ל.<br /> <br /> הנה מבואר בזה, דמתחילה כשרצה לפרש דהרמב&quot;ם למד דין עד זומם מדין טבח, השווה דעת הרמב&quot;ם עם דעת התוספות, דאין החומרא אלא בשביל שצריך להכשירו לאותו דבר שנפסל, ואינו תלוי כלל בהעבירוהו. ואח&quot;כ כשכתב דעתו דלמד עד זומם מדין שבועה, נראה ברור בכוונתו דלא ניחא ליה למילף דין עד זומם מדין טבח, דבטבח היה המעשה שהעבירוהו מאומנותו ואי אפשר ללמוד משם להיכא שלא העבירוהו. ועל כן כתב דנלמד מדין שבועה המוזכר בירושלמי &lt;small&gt;(שבועות פ&quot;ז ה&quot;ד)&lt;/small&gt; שצריך מקום שאין מכירין, ושם על כרחך הטעם בשביל שצריך להכשירו לשבועה שהוא דבר שנחשד בה, ושפיר דנלמד משם גם לענין עד זומם שצריך להכשירו לעדות.<br /> <br /> וא&quot;כ מאחר שדעת הרמ&quot;א ז&quot;ל בהדיא בדין שבועה בסעיף ל&quot;ג דצריך מקום שאין מכירין, וכן בסעיף ל&quot;ה בדין עד זומם לא הגיה כלום והסכים לדעת המחבר שצריך מקום שאין מכירין, א&quot;כ ברור הדבר שסובר להחמיר אף היכא שלא העבירוהו במקום שצריך להכשירו לאותו דבר שנחשד.<br /> <br /> ועל כרחך מה שכתב הרמ&quot;א ז&quot;ל להחמיר בשהעבירוהו מאיזה אומנות, זה חומרא אחרת שחשש גם לדעת התוספות דטעם הטבח בשביל שהעבירוהו מאומנותו. ויש בזה נפקא מינה דאף במקום שאין צריך להכשירו לאותו דבר שנחשד, אלא כיון שהיה לו איזה אומנות והעבירוהו בשביל העבירה, צריך ג&quot;כ תשובה דפרק זה בורר, וחשש הרמ&quot;א ז&quot;ל לדברי שניהם. או אפשר גם הרמב&quot;ם ז&quot;ל סובר חומרת שניהם.<br /> <br /> ויתורץ קושיית הלחם משנה בפרק י&quot;ב מהלכות עדות, למה בטבח הוצרך גם הלבשת שחורין, ובעד זומם ושבועה לא הוצרך הלבשת שחורין אלא שילך למקום שאין מכירין. ולדעת הדרכי משה לא קשיא מידי, דבטבח מבואר בגמרא &lt;small&gt;(סנהדרין שם, לגי' הרי&quot;ף ה.)&lt;/small&gt; הלבשת שחורין, ובעד זומם הנלמד מדין שבועה המוזכר בירושלמי שם אינו מוזכר כלל הלבשת שחורין.<br /> <br /> וי&quot;ל שגם הרמב&quot;ם ז&quot;ל סובר בזה כדעת התוספות דטבח חמיר יותר בשביל שהעבירוהו מאומנתו, ואך שסובר דגם במקום שלא העבירוהו מאומנתו אף שאינו חמור כל כך בהלבשת שחורין, אבל כיון שצריך להכשירו לאותו דבר שחטא, צריך עכ&quot;פ מקום שאין מכירין (ומה שהקשה עוד בלחם משנה על ששינה הרמב&quot;ם ז&quot;ל בלשונו בין עד זומם לשבועה, אפשר לתרץ באופן אחר, ואין להאריך בכאן). ואף דעדיין אינו מבואר בדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל להחמיר בשהעבירוהו מאומנתו היכא שאין צריך להכשירו לאותו דבר, דבטבח יש חומרת שניהם, עם כל זה כיון שגם הוא ז&quot;ל סובר שיש איזה חומרא במקום שהעבירו מאומנתו, ולא מצינו קולא בדבריו נגד דעת התוספות, מהיכא תיתי להקל נגד דברי התוספות.<br /> <br /> והסמ&quot;ע שחולק על הרמ&quot;א, צריך לומר שהוא קולא דאינו תלוי כלל בהעבירוהו, ובמקום שאין צריך להכשירו לאותו דבר, אין חשש בשביל שהעבירוהו.<br /> <br /> נמצינו למדין דג' שיטות בדבר זה, דלהר&quot;ן ז&quot;ל לפי תירוץ של הר&quot;ר דוד כבר נתבאר דתלוי רק בהעבירוהו. ולהסמ&quot;ע היפוך הדבר דאין נפקא מינה בהעבירוהו אלא במה שצריך להכשירו לאותו דבר. והרמ&quot;א ז&quot;ל החמיר בשניהם, וכל זה ברור.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה קשה לי לפי מה שכתב הש&quot;ך בריש סימן קי&quot;ט &lt;small&gt;(ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; לתרץ סתירת הטור והמחבר שפסקו דסתם אדם מוחזק בכשרות, ובטבח פסקו &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' סה סי&quot;ד)&lt;/small&gt; שאין סומכין עליו אלא כן יודעין בו שהוא מוחזק בכשרות. וכתב דדעת הטור והמחבר לחלק דשאני טבח שוחט דשכיחא טובא, ודיני שחיטות מרובים, ובקל יוכל לעשות שהייה וכו', ואם לא הוחזק בכשרות אסור, וכן הוא בש&quot;ך סימן א' &lt;small&gt;(ס&quot;ק ב)&lt;/small&gt;. וכן נראה גם בתשובת הרא&quot;ש כלל נ&quot;ח &lt;small&gt;(דין ד)&lt;/small&gt; שהכשיר זה שלא עשה תשובה דפרק זה בורר להיות ש&quot;ץ ולא להיות שו&quot;ב.<br /> <br /> ולפי זה למה נתחבטו כל כך לתרץ הסתירה מהאי טבחא דפרק זה בורר לסוגיא דבכורות, וכן מכל אינך המוזכרין שם בפרק זה בורר שאין צריכין תשובה חמורה כל כך כמו בטבח, הלא חילוק גדול יש בין טבח לשאר ענינים, דכמו שיש סברא שנצטרך יותר ידיעה ברורה בטבח בהחזקת כשרותו, כמו כן בענין התשובה י&quot;ל שצריך ידיעה ברורה שאינו מערים כדי שנדע ודאי שהוא מוחזק בכשרות, משא&quot;כ בשאר ענינים אין צריך ידיעה ברורה כל כך.<br /> <br /> ואולי מדין התלמוד לא היה מקום לחלק בזה, אלא עכשיו שנתרבו החומרות והאזהרות לכן דיני שחיטות מרובין. וגם על דרך שכתב הדרכי משה בסימן א' &lt;small&gt;(אות יא)&lt;/small&gt;, דעכשיו שממנים אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו כבודם, לכן חמיר יותר מבדין התלמוד שהיה מראה סכינו לחכם בכל פעם.<br /> <br /> ונמצא לפי זה דעכשיו חמיר יותר בטבח מבדין התלמוד, וצריך תשובה דפרק זה בורר בכל אופן ואופן, וצריך עיון עוד.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ועתה נחזור לנידון דידן, הנה השו&quot;ב הנ&quot;ל במה שהיו לו איזה היתרים, על זה ודאי דאין לסמוך, דהלא נתפרסם האיסור מכל רבני המדינה וכל מי שהיה בו ריח יראת שמים לא אכל מזבחם. וכבר כתב מרן ז&quot;ל בדברי חיים &lt;small&gt;(ח&quot;א יו&quot;ד סי' ב)&lt;/small&gt; דהלא כמה חומרות בדיני שו&quot;ב אשר כמה גדולים שחקו עליהם, ואנחנו קבלנו עלינו לפסוק כתבואות שור, ולכן מי שמיקל בקולות כאלו אסור לו להיות שו&quot;ב.<br /> <br /> ובמהר&quot;ם שיק יו&quot;ד סימן י&quot;ט בעובדא דידיה בשו&quot;ב שהתפלל בקאהרשול, צידד מתחילה כיון שיש אנשים דלא משמע להו איסור של הקאהרשול, הוי כמה דתנן במסכת חלה &lt;small&gt;(פ&quot;ב מ&quot;ה)&lt;/small&gt; בהפריש קמח לחלה דזקן ההוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים, שאחרים תולין בו ונעשו שוגגין. ואע&quot;פ כן כתב דלהיות שוחט חמיר טפי, דיש לחוש כשם שסמך בענין תפלה וש&quot;ץ על מקלו שהגיד לו &lt;small&gt;(ע&quot;פ הושע ד, יב)&lt;/small&gt;, כמו כן יסמוך בשחיטה ובדיקה על המיקל ואפילו במקום דאסור לסמוך.<br /> <br /> ובנידון דידן חמור יותר, שהיה בשחיטה ובדיקה עצמה, לא רק בענין תפלה וש&quot;ץ, וגם כי האיסור נתפרסם מאד, וכפי השמועה היה בו גם התראת חכם. אך בלאו הכי האיסור הנדפס מכל הרבנים, הוי התראה גמורה, ובעבר בזדון אחר התראת חכם גרע משאר מזיד דעלמא, כנודע.<br /> <br /> אך שמתחלה חשבתי שיש לדון בו לקולא, יען שבא מעצמו לקבל תשובה, ולפי פשטות דברי הרמ&quot;א תלוי רק בהעבירוהו מאומנותו, אבל בלאו הכי מקבלין אותו מיד.<br /> <br /> אמנם כבר נתבאר בארוכה דאינו כן, אלא היכא דצריך להכשירו לאומנותו הראשון שנחשד בה, גם הרמ&quot;א ז&quot;ל מודה דצריך תשובה דפרק זה בורר אף שלא העבירוהו, והסמ&quot;ע חולק בהדיא דאינו תלוי כלל בהעבירוהו, אין לצרף זה מאומה, כיון דאיפסקא הילכתא בשו&quot;ע ונושאי כליו בלי שום חולק כדעת הרמב&quot;ם ז&quot;ל להחמיר בשבועה ועד זומם אף דלא שייך כלל הטעם דהעבירוהו. ולפי דעת הרמב&quot;ן והרא&quot;ש &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; תלוי הכל רק במה שהוא ממונה לרבים, וגם כאן אנו רוצים להכשירו לרבים.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ואף כי דבר גדול עשה שהשליך את פרנסתו, אבל מה נעשה כי לפי דעת השו&quot;ע לפי המבואר בב&quot;י ודרכי משה ושאר פוסקים, מה שלא הצריכו במלוי ברבית וסוחרי שביעית וכל אינך דחשיב התם תשובה דפרק זה בורר, הוא רק בשביל שאין צריך להכשירם לאומנתם שנחשדו בה, או בשביל שאפשר להם להכנס לפנים מן השורה, אבל אי לאו הכי לא היו מכשירין אותם בלי תשובה דפרק זה בורר, אף דגם המלוי ברבית וסוחרי שביעית השליכו פרנסתן, ואמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(ברכות נה.)&lt;/small&gt; פניך דומין למלוי ברבית, שהוא הפרנסה המעולה, ולא מפלגי הפוסקים בין אם היה להם אח&quot;כ פרנסה אחרת או לא.<br /> <br /> ואדרבה מצינו בהגהות מיימוניות &lt;small&gt;(הל' עדות פי&quot;ב אות ב)&lt;/small&gt; והובא בדרכי משה &lt;small&gt;(אות יג)&lt;/small&gt; ובסמ&quot;ע ס&quot;ק ע&quot;ד בהא דקאמר חזרת מלוי ברבית שלא ילוו ברבית אפילו לעכו&quot;ם, דמיירי אפילו בכדי חייו דשרי &lt;small&gt;(עי' ב&quot;מ עא.)&lt;/small&gt;, דאי ביותר מכדי חייו בלאו הכי אסור, ולבסוף נסתפק דאולי אף ביותר מכדי חייו הוי חזרה. ואם נימא דהיכא דפירש מהאיסור במקום שאין לו כדי חייו, הוי לעולם חזרה גמורה, א&quot;כ אין מקום לספיקו של הגהות מיימוניות, דעל כרחך מיירי ביותר מכדי חייו, דאי בכדי חייו למה הוצרכו שלא ילווה אפילו לעכו&quot;ם, הא בכל מקום שפורש מהאיסור אף מה שמחוייב לעשות, אם אין לו על ידי זה כדי חייו הוי חזרה גמורה. ועל כרחך דאין זה מספיק. ואף לאותן השיטות דאין צריך שם תשובה דפרק זה בורר, מ&quot;מ זה ודאי דצריך שלא ילווה אפילו לעכו&quot;ם, כי הוא מבואר בגמרא.<br /> <br /> ולאותן השיטות שאין הטעם בשביל שהעבירוהו מאומנתו, ודאי מה דאנו חוששין בו שהוא מערים, הוא בשביל שחוששין שאין ברצונו לסבול החרפה להיות מן הפסולין לעדות והבזויין כאלו, דהלא חששו שהוא מערים אף באופן שאין מקום לחוש שרוצה להשיג על ידי זה איזה אומנות פרנסה וכדומה.<br /> <br /> אבל גדולה מזו ראיתי בגינת ורדים הספרדי ביו&quot;ד כלל א' סימן ב' &lt;small&gt;(ד&quot;ה ואע&quot;ג דמדברי)&lt;/small&gt; שפירש כן אף בדעת התוספות שכתבו הטעם בשביל שיחזירוהו לאומנתו, דאין הכוונה דוקא שיערים כדי לחזור לאומנתו, אלא אף אם אין דעתו לחזור, אלא כיון דהעבירוהו מאומנתו בשביל אותה העבירה חמיר טפי, דזילא ביה מילתא טובא טפי, ולכן חששו שמא יערים עד שיאמרו עליו שכבר הוא כשר ויכול לחזור לאומנתו, כלומר שנסתלק מעליו אותה החרפה שהעבירוהו מאומנתו, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ולפי פירוש זה אף בנידון דידן של השו&quot;ב הנ&quot;ל שבא מעצמו לעזוב אומנתו, שם הוי ג&quot;כ כהעבירוהו מאומנתו, כיון שכבר נדפס ונאסר ברבים ונתפשט שהשובי&quot;ם שלהם אסורים וכל ישראל בדלים מהם, וזילא ביה מילתא, טפי ממי שהעבירוהו מאומנתו פעם אחת שהוא דבר שעשוי להשתכח אם אינו שוחט אח&quot;כ, אבל בכל עת שעוסק באומנתו שנאסר בה הוא נתבזה בכל פעם יותר. ובפירוש צעקה אשתו לפני כך שאי אפשר להם לסבול עוד מה שהמה מובדלים ומופרשים מעדת ישראל. ואמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(תענית כג.)&lt;/small&gt; או חברותא או מיתותא, ויפה מאה מיתות ולא קנאה אחת &lt;small&gt;(מדרש רבה, דברים סוף פ' וילך)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ובפרט שהיה עומד ומצפה בבירור שאחר שיעזוב את מקומו שם, ישיג איזה שירות להתפרנס אצל הארטהאדאקסן, ואף שיהיה פרנסה פחותה ממה שהיה לו שם, מ&quot;מ טוב פת חריבה ושלוה &lt;small&gt;(משלי יז, א)&lt;/small&gt; עם הבריות, ולא יצאנו מידי חשש הערמה בזה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> עוד אני מפקפק בדבר, לפי המבואר בתשובות ברית אברהם חיו&quot;ד סימן ה' אות ב', דבנפסל מחמת שעבר על איסור דרבנן, לא מיתכשר במה שיחזיר אבידה או יטריף לעצמו בדבר האסור מדאורייתא, דשמא לא נחשד לעבור על דאורייתא דחמירא ליה, והחשוד על דרבנן אינו חשוד על דאורייתא, וא&quot;כ אין ראיה דהדר ביה על האיסור דרבנן שנחשד. ושוב ראיתי בכנסת הגדולה סימן קי&quot;ט הגהות הטור אות כ&quot;ד שמביא מהר&quot;י בן לב &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' נו; ח&quot;ב סי' פו)&lt;/small&gt; שנסתפק בדין זה.<br /> <br /> ואם כן גם בנידון דידן שהיו צועקים שרואים שמשתקעים שמה בין הפושעים הם ובניהם ובנותיהם, ושום אדם כשר לא ירצה להשתדך אתם, ואף כי זה כוונה לשמים, אבל יוכל להיות שלא נחשדו על זה מעולם להפקיר את ביתם בין פושעים. ובפירוש היה נראה כי ענין זה חמיר אצלם יותר מגוף האיסור שעברו לשמש אצל העדה הנאסרה, ואך בתחלה לא היו חכמים לראות את הנולד ולא התבוננו בהתכלית המגיע מזה, או חשבו שיתקבלו אח&quot;כ בין הארטהאדקסן. ולזה לא חששו על מה שבין כך ובין כך שוחט באיסור ומאכיל להם הבשר הנאסר. ועכשיו כשראו מה שראו, אף אם חזרו באמת, אין ראיה שחזר על זה שהקיל באיסורין לסמוך על המקיל במקום שאסור לסמוך, וכדומה לזה.<br /> <br /> ואף דלא דמי להתם שלא ראינו כלל שחזר מאותה מעשה שעשה, דהיינו איסור דרבנן, אבל בכאן הנה חזר מאותה מעשה ממש שעשה, אך כיון שנולד אח&quot;כ ענין חמור יותר שיוכל להיות שהביאו לידי כך, עדיין אין לנו ידיעה ברורה על התשובה הצריכה להיות, ואנחנו צריכין ידיעה ברורה להוציא גם מחשש הערמה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ז&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ולכאורה אפשר להקל לפי דעת המהר&quot;י בן לב &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דבאיסור דרבנן אין צריך תשובה דפרק זה בורר אלא מקבלין אותו מיד, וכן מבואר בתשובות עבודת הגרשוני &lt;small&gt;(סי' טו)&lt;/small&gt;. אלא שראיתי בכנסת הגדולה &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' קיט)&lt;/small&gt; הגהות הב&quot;י אות מ&quot;ח שהביא מספר משפט צדק &lt;small&gt;(ח&quot;ב סי' כט)&lt;/small&gt; דאף שהסכים ג&quot;כ לשיטת המהר&quot;י בן לב דבאיסורין דרבנן אין צריך תשובה דפרק זה בורר, מ&quot;מ היינו דוקא רק בפעם ראשונה או שניה, אבל בפעם השלישית גם באיסורין דרבנן צריך תשובה דפרק זה בורר.<br /> <br /> וקצת ראיה נראה לענ&quot;ד מדברי הגהות אשרי פרק גיד הנשה &lt;small&gt;(סי' טז, מאו&quot;ז סוס&quot;י תמח)&lt;/small&gt; גבי האי דינא דטבח שנמצא אחריו חלב &lt;small&gt;(חולין צג:)&lt;/small&gt;, שהאריך שם במוכר טריפה בחזקת כשירה דצריך תשובה דפרק זה בורר, והביא מעשה במומר שנגע ביין ואמר אח&quot;כ שעשה תשובה בינו ובין עצמו, ובא מעשה לפני ריב&quot;א והתיר היין מפני שהפקיד כיסו בשבת, ונחלק עליו רשב&quot;ם ואסרו עד שיעשה כדפרישית, עכ&quot;ד יעו&quot;ש.<br /> <br /> והנה זה היה מומר לחלל שבת ולא לנסך היין, דהרי התירו בשביל שהפקיד כיסו בשבת, ואילו היה מומר לנסך יין אין זה תשובה על העבירות שלו, וזה שמומר לחלל שבת אוסר יין במגעו, אין זה אלא מדרבנן שעשאוהו חז&quot;ל כעכו&quot;ם &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' שפה ס&quot;ג)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> והמהר&quot;י אשכנזי &lt;small&gt;(יו&quot;ד ריש סי' טז)&lt;/small&gt; כתב שלא אסרו אלא יינו יין נסך, דהיינו יין שלהם, ולא בשביל מגעו בלבד. וכד הוינא טליא שמעתי מפי אבא מארי הגה&quot;ק זלה&quot;ה דאישתמיט ליה הרשב&quot;א &lt;small&gt;(ח&quot;ז סי' קעט)&lt;/small&gt; והריב&quot;ש &lt;small&gt;(סי' ד)&lt;/small&gt; המובא בב&quot;י סימן קי&quot;ט, דשם מבואר בהדיא שאוסרין במגען. וכעת ראיתי שמבואר גם כאן, דפליגי הריב&quot;א והרשב&quot;ם ע&quot;י איזה תשובה להתיר מגעו, אבל בלי שום תשובה כולי עלמא מודי דמגעו נאסר.<br /> <br /> ועכ&quot;פ הוא רק חומרא מדרבנן, ואולי בשביל זה התיר הריב&quot;א היין, אף דבודאי חילל שבת כמה פעמים, דבפעם ראשונה לא נעשה מומר, והאיך נחזיק אותו לבעל תשובה בשביל שהפקיד כיסו פעם אחת בשבת. ועיין מהר&quot;ם שיק יו&quot;ד סימן י&quot;ב &lt;small&gt;(ד&quot;ה אמנם)&lt;/small&gt; שמדמה זה לקביעת ווסת שנקבע ג' פעמים, שאינו נעקר עד שתקבע ג' פעמים ביום אחר &lt;small&gt;(עי' יו&quot;ד סי' קפט סי&quot;ד)&lt;/small&gt;, כמו כן מי שהחזיק ברשע כמה פעמים, אינו נקרא מוחזק בכשרות עד שיתחזק כמה פעמים. ועיי&quot;ש מה שנתקשה בדברי השו&quot;ע בזה, ובמקום אחר הארכתי בישובו אין כאן מקומו. ואך כיון שהוא רק חומרא מדרבנן שהטילו עליו חכז&quot;ל לעשותו כעכו&quot;ם, י&quot;ל דסובר הריב&quot;א שאין לנו הוכחה להחמיר בזה, אלא כל זמן שעומד במרדו, והרשב&quot;ם סובר דעד שלא שב כראוי הוא בחזקתו הראשונה בכל החומרות שהטילו עליו חכז&quot;ל.<br /> <br /> אך מה שסיים שאסר היין עד שיעשה כדפרישית, דקאי אדלעיל שהצריך תשובה דפרק זה בורר, ומבואר דלא סגי גם אם נתחזק בכשרות כמה פעמים בלי תשובה דפרק זה בורר, צ&quot;ע לכאורה, דהלא לא אסרו מגעו אלא במחלל שבת בפרהסיא, אבל בצינעה דאינו העזה כל כך לא אסרו. ותשובה דפרק זה בורר אינו אלא בשביל חשש הערמה, כמבואר בגמרא, והיינו שמערים לעשות תשובה בגלוי, ובצנעה עדיין נחשד הוא. ולענין מגע יין הרי אינו מזיק מה שהוא בצנעה, אם עכ&quot;פ חזר מהעזה זו שעשה בפרהסיא. ואולי אין זה אלא אם מתחלה לא עשה בפרהסיא, אבל כשנתחזק לעשות בפרהסיא, חוששין בו בכל עת שחזר לסורו, כל זמן שלא שב בתשובה כראוי אף בצנעה.<br /> <br /> ועכ&quot;פ נשמע מזה דאף לענין מגע יין שאינו אלא חומרא מדרבנן חוששין בו דאערומי קמערים, וצריך תשובה דפרק זה בורר.<br /> <br /> אך יש לחלק קצת, דהתם כיון דעיקר הספק אם עשה תשובה הוא נפקא מינה גם לענין דאורייתא, שוב מחמירין ביה גם לענין מגע שהוא דרבנן, משא&quot;כ כשכל הספק אינו אלא בשביל איסור דרבנן. אך בלאו הכי קשה להקל כיון דהמהרשד&quot;ם &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' נג)&lt;/small&gt; ועוד כמה פוסקים סוברים שאין חילוק בזה בין דאורייתא לדרבנן, והכנסת הגדולה כתב גם בדעת המקיל שבג' פעמים מודה להחמיר. וא&quot;כ בזה שעבר כמה שנים רצופים קשה להקל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ח&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אך יש לצדד על פי דברי המהרש&quot;ל בתשובה סימן כ' ובפרק גיד הנשה &lt;small&gt;(יש&quot;ש)&lt;/small&gt; סימן י&quot;ז, שכתב שמימיו לא שמע שהורו חכמי הדור שילך למקום שאין מכירין, אלא נותנין לו תשובה בסיגוף גופו ושאר ענינים. ולא אמרו שאין לו תקנה, אלא היכא שאינו רוצה לסגף נפשו ואינו יכול לסבול יסורים בגופו. והביאו הטו&quot;ז בסימן קי&quot;ט &lt;small&gt;(ס&quot;ק טז)&lt;/small&gt; להלכה, וכן נראה מדברי הפמ&quot;ג סימן ב' &lt;small&gt;(שפ&quot;ד ס&quot;ק יא)&lt;/small&gt;. אך בברכי יוסף חו&quot;מ סימן ל&quot;ד &lt;small&gt;(אות מה)&lt;/small&gt; הביא כמה פוסקים שחולקין עליו.<br /> <br /> ובשו&quot;ע התניא הלכות שחיטה סימן ב' בקונטרס אחרון ס&quot;ק ה' הזכיר דברי היש&quot;ש וכתב עליו דאשתמיטתיה תשובת הרא&quot;ש כלל נ&quot;ח &lt;small&gt;(דין ד)&lt;/small&gt;, שכתב בפירוש באחד ששמו עליו צומות ומלקיות ברבים, דכל זה אפשר שהוא תשובה של רמאות. ולפע&quot;ד מזה לא קשיא מידי על המהרש&quot;ל, דלא נזכר בדברי המהרש&quot;ל שלא יצטרך להוציא אבידה או להטריף לעצמו בדבר חשוב, וכל דבריו סובבים שם על מה שיש אנשים שאינם יכולים לילך למקומות אחרים, שהטפלים והבנות מוטלות עליהם, ושלא שמע מחכמי הדור שהורו לילך למקום שאין מכירין. אבל אין רמז בדבריו שלא יצטרך גם להטריף לעצמו בדבר חשוב. והסיגופים שכתב, הוא במקום הטילטול למקום שאין מכירין.<br /> <br /> אבל בעובדא דהרא&quot;ש, נראה שלא ראינו בו גם זה שיטריף לעצמו בדבר חשוב, שהרי סיים שצריכין כל עיקרי התשובה שיהיו מעצמו של אדם ומעין העבירה שעשה, ולא הזכיר שם הליכה למקום שאין מכירין. הרי, שעיקר החיסרון היה רק בשביל שלא היה מעצמו ומעין העבירה שעשה, שמבואר מזה שמעין העבירה שעשה, דהיינו הממון, לא עשה שום תשובה, גם בדברי השאלה שם לא הזכיר אלא צומות ומלקיות.<br /> <br /> אמנם מה שכתב שיעשה מעצמו, קשה קצת על המהרש&quot;ל שכתב ליתן לו סיגופים ואין זה מעצמו. אך עדיין י&quot;ל, דשם לא עשה מאומה מעצמו ולא עשה אלא הצומות והמלקיות שהיו על ידי כפיית בית דין, אבל אילו היה עושה מעצמו איזה תשובה מענין הממון, כעין מה שאמרו חכז&quot;ל להטריף לעצמו בדבר חשוב, יוכל להיות שהיה מצרף את הצומות והמלקיות במקום הליכה למקום שאין מכירין. ועכ&quot;פ לא מצינו בדבריו סתירה בהדיא על המהרש&quot;ל ז&quot;ל.<br /> <br /> אמנם הב&quot;ח בסוף סימן ס&quot;ד &lt;small&gt;(ד&quot;ה ומ&quot;ש אם)&lt;/small&gt; הביא מהאגודה פרק גיד הנשה &lt;small&gt;(סי' צא)&lt;/small&gt; וז&quot;ל, אין תקנה להחזירו אם יראו אותו מצער ומענה, עד שילך למקום שאין מכירין ויחזיר אבידה בדבר חשוב. ואין בידי ספר האגודה, אך מלשון זה מבואר דאף אם מעצמו מצער ומענה אין לו תקנה בלי הליכה למקום שאין מכירין, והוא סתירה בהדיא לדברי המהרש&quot;ל.<br /> <br /> וראיותיו של המהרש&quot;ל קשים להבין, והנה הביא שני הוכחות לדבריו, האחד שאי תימא אפילו בסיגף יסורין אמרינן אערומי הוא דקא מערים, א&quot;כ אין לדבר סוף, וק&quot;ו שיערים במה שיוציא טריפה מתחת ידו. אלא דלא מחמרינן כולי האי מאחר שעשה הפסד בממונו ונטרד ממקומו, א&quot;כ למה יגרע סיגוף הגוף וכו', יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ולא הבנתי זה, דהרי הטעם מה שהוצרכו למקום שאין מכירין, הוא בשביל דשם לא שכיח כל כך שיערים, כיון שאין מכיר אותו, ואינו דומה לכשהוא בין מכיריו ויודעיו שמערים בשביל הרואים, וכנראה זה ממרוצת כל דברי הפוסקים. וא&quot;כ אין מזה ראיה למי שהוא מענה ומסגף בביתו אף אלף פעמים ככה, דיותר יש לחוש להערמה כיון שהוא בין יודעיו ומכיריו הרואים את מעשיו. וכפי הנראה הבין המהרש&quot;ל הטעם שמועיל הליכה למקום שאין מכירין, בשביל הטילטול ועינוי הגוף שבדרך, וזה תימה מנא ליה לפרש כן.<br /> <br /> ומה שכתב &lt;small&gt;(מהרש&quot;ל)&lt;/small&gt; עוד, דאי תימא דדוקא קאמר, א&quot;כ האיך הניחו חכמים המכשלה שילך למקום שאין מכירין, שמא יאכיל שם טריפות לישראל קודם שיוציא טריפה מתחת ידו, ושמא לא ישמור גזירתם, אלא ודאי דמדינא הוא כשר מאחר שמתחרט בעוונו ומקבל עליו דברי חבירות חוזר לכשרותו בתשובה כל דהו.<br /> <br /> והנה בכנסת הגדולה סימן קי&quot;ט הגהות הב&quot;י אות מ&quot;ז הביא בשם הרא&quot;ם &lt;small&gt;(ח&quot;ב סי' כד)&lt;/small&gt; שיעשה מעצמו, ולא שיגזרו עליו הבית דין לילך למקום שאין מכירין ויחזירוהו לאומנתו, ולא שייעצוהו לעשות זאת התשובה, אלא יעשה כן מעצמו בלי שיקנה שום תועלת ממון ולא חזרה לאומנות, עכ&quot;ד.<br /> <br /> ולפי זה לא קשיא מידי האיך הניחו חכמים המכשלה, דבאמת אין הבית דין רשאים לייעצו על ככה לעשות כן, ואם עושה על פי עצת בית דין בלאו הכי אינו מועיל מאומה, ולא דברו חכז&quot;ל אלא דאי איתרמי ועביד הכי, נמצא לו תקנה בזה. ומה שלא הצריכו החכמים למחות בידו שלא ילך למקום שאין מכירין, אין זה קושיא, דממ&quot;נ מי שישמע לגזירתם, אין חסרון אם הולך למקום שאין מכירין, כי לא ישחוט, עבור גזירתם שהעבירוהו מאומנתו ואסרו לו לשחוט. ומי שלא ישמע לגזירתם, גם בזה לא ישמע להם מה שיגזרו עליו שלא לילך ממקומו, כי זו קשה יותר מן הראשונה (ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן).<br /> <br /> גם י&quot;ל דהחששא דילמא אערומי הוא דקא מערים, אינו אלא ספק, והחמירו עליו שלא ישחוט עבור אותן הספק, אבל להחמיר עליו עוד שלא ילך למקום שאין מכירין בשביל ספק שמא ישחוט, הוא ספק ספיקא, ואין להחמיר כל כך.<br /> <br /> וכפי הנראה דעת המהרש&quot;ל הוא, דכיון שאמרו חכז&quot;ל אלא מאי תקנתיה וכו' ילך וכו', משמע שחז&quot;ל נתנו לו תקנה זו לגזור עליו או לייעצו לעשות כן, לכן הביא מזה ראיה שאין בו חשש מכשול, דאילו היה אף ספק מכשול אין להבית דין לגזור עליו או לייעצו כן, דבידים אין עושין לכתחלה אף ספק ספיקא, כמו שמטעם זה אסור למכור ספק דרוסה לנכרי כנודע &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' נז סכ&quot;א, שפ&quot;ד סי' קי סוף דיני ס&quot;ס, ועי' מג&quot;א סי' תסז ס&quot;ק ב)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ולפי זה הוא פליג עם הרא&quot;ם ז&quot;ל שהבאתי לעיל בפירוש דברי הגמרא. והכנסת הגדולה באות מ&quot;ז הביא דברי הרא&quot;ם הנ&quot;ל בלי שום חולק, ובאות נ&quot;ד הביא דברי המהרש&quot;ל בלי חולק, ולפי מה שבארתי הני מילי סתראי נינהו. ואולי יש לקיים דברי המהרש&quot;ל לדינא אף בלי ראיותיו, ויתבאר עוד להלן.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ט&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה קשה לי קצת לפי דברי המהרש&quot;ל דאף אחר תשובה דפרק זה בורר יש חשש הערמה אלא שלא חששו חכז&quot;ל, דהנה כתב הב&quot;ח בסימן קי&quot;ט &lt;small&gt;(ד&quot;ה המוכר דברים האסורין וכו')&lt;/small&gt; דמלשון הש&quot;ס דקאמר דנפקא טריפתא ולא אמר בלשון רבים דנפקי טריפותא, משמע דמיירי רק בפעם אחת שיצאה טריפה מתחת ידו.<br /> <br /> והנה זה ודאי דבב' או בג' פעמים [חמיר] יותר מבפעם אחת, והדרכי משה כתב בחו&quot;מ סימן ל&quot;ד אות ט&quot;ו דמה שאמרו במלוי ברבית וסוחרי שביעית לעשות לפנים מן השורה, אינו אלא במי שהיה מלאכתו בכך והיה רגיל בזה, אבל אם עבר עבירה וחזר בתשובה, אין צריך כל כך. הרי דאפילו במזיד גמור, מחמירין יותר כשרגיל לעשות כמה פעמים כן מבשעשה פעם אחת.<br /> <br /> וגם בעיקרא דמילתא שחשבו האי טבחא דפרק זה בורר למזיד גמור, מבואר בתשובות הרשב&quot;א סימן תרל&quot;ב דטבח שיצאה טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי, דא&quot;כ טבח שיצאה טריפה מתחת ידו שמעבירין אותו, לא משכחת אלא כשהתרו בו, יעיי&quot;ש. ועכ&quot;פ הדבר ברור שאין צריכין בזה התראה, אף דבכל עונשין שבתורה אין דנין בלי התראה ואין להחליטו למזיד בלי התראה, כמו שאמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(סנהדרין ח:)&lt;/small&gt; לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. וצריך לומר דהחמירו בכאן לדונו כמזיד גמור במקום שיש ידים מוכיחות. ועכ&quot;פ היכא דהיה התראה גמורה בודאי חמיר יותר.<br /> <br /> ואם כן מנא לן הא מילתא בעבר ע&quot;י התראה גמורה או היכא שעבר כמה פעמים, להקל ג&quot;כ ע&quot;י תשובה דפרק זה בורר, הלא בש&quot;ס מיירי שעבר רק פעם אחת בלי התראה, וי&quot;ל דלכן הקילו בתשובה ההוא אף דגם אחרי כן עדיין יש לחוש להערמה, אבל בעבר כמה פעמים בפרסום רב, מנא לן כל זמן שאין לנו ידיעה ברורה המוציאה מחשש הערמה.<br /> <br /> ומסתימת הפוסקים לא נראה לחלק בכך, ואינו נזכר בשום מקום אלא תשובה דפרק זה בורר, ואילו היה איזה אופן שאינו מועיל למוציאי טריפות מתחת ידם אף תשובה דפרק זה בורר, לא הוו שתקו הפוסקים מלהודיענו זה. ובכנסת הגדולה סימן י&quot;ח &lt;small&gt;(הגב&quot;י אות נט)&lt;/small&gt; בשם הרש&quot;ך &lt;small&gt;(ח&quot;ב סי' קז)&lt;/small&gt; הובא בבאר היטב שם &lt;small&gt;(ס&quot;ק כה)&lt;/small&gt; דמי שהמיר דתו ושב בתשובה שלימה יוכל להיות שו&quot;ב, וזה ודאי דהמיר דתו ר&quot;ל, גרע מטבח שיצאה טריפה מתחת ידו פעם אחת.<br /> <br /> ובאמת אף לפי דברי שארי הפוסקים דהליכה למקום שאין מכירין אותו עדיף טפי דעושה כן מעצמו ומוכח שהוא בלי הערמה, עדיין אין זה בירור גמור, דסוף סוף אפשר לומר דמערים כדי שיתגלגל הדבר ויתוודע להבית דין המכירין אותו, דהכל יודעין מאמר חכז&quot;ל דהבית דין המכירין אותו עומדין ומצפין שיעשה כן במקום שאין מכירין. אך כיון דהחשש הוא יותר רחוק מבכשיעשה כן במקום המכירין, לא חששו כל כך.<br /> <br /> וא&quot;כ גם עלייהו קשה, מנא לן להקל ולסמוך עליו אף בעבר כמה פעמים במרד ובמעל, כיון דלא מצינו זה בש&quot;ס אלא בעשה פעם אחת בלי התראה. ולפי דעת רש&quot;י ז&quot;ל שהבאתי לעיל &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt; דשובבים הוא לשון מרד וגאוה ופרהסיא, י&quot;ל דמשם נלמד דמקבלין לעולם, דגם שם מיירי לענין לסמוך עליו, כמו שפירש רש&quot;י ז&quot;ל.<br /> <br /> שוב ראיתי בכנסת הגדולה סימן קי&quot;ט הגהות הב&quot;י אות מ&quot;ט שהביא בשם ספר משפט צדק &lt;small&gt;(ח&quot;ב סי' עה ד&quot;ה וא&quot;כ בנ&quot;ד שהוא)&lt;/small&gt;, דבהיה ממונה מהצבור ונוטל שכר מהכשירות ולא מהטריפות ויצא טריפה מתחת ידו שנים או שלשה פעמים, אפשר דלא סגי ליה אפילו בתשובה המפורשת בפרק זה בורר. ואפילו מי שיחלוק על זה [ו]הרשוהו בית דין שלא כדין, ויצאו טריפות מתחת ידו, אין לו תקנה. ואין בידי ספר משפט צדק לעיין בו טעמו ונימוקו. ואולי כוונתו כנ&quot;ל שאין ראיה מדברי הש&quot;ס, דמיירי רק בעבר פעם אחת. אבל זה נראה סתירה בדברי הכנסת הגדולה למה שהביא בסימן י&quot;ח דאף מי שהמיר דתו יכול להיות שו&quot;ב. ואולי לא מיירי שם להיות ממונה לרבים.<br /> <br /> אמנם זה חומרא גדולה ועצומה, דנמצא בזמנינו דכל השובי&quot;ם הוו כשוחטים לעצמם כמבואר בשו&quot;ת דברי חיים חלק ב' יו&quot;ד סימן ו' דהתבואות שור &lt;small&gt;(ש&quot;ח סי' ב ס&quot;כ)&lt;/small&gt; כתב דלא נקרא שוחט לאחרים אלא באם אין לו הנאה כלל, ובשוחטי זמנינו הגם שנוטלין בשוה, מ&quot;מ כיון דיש להם ריווח מהכשרים, הוי כשוחטים לעצמם. וא&quot;כ אם עבר שנים או שלשה פעמים, לא יועיל לו שום תשובה אף תשובה דפרק זה בורר.<br /> <br /> אבל האמת יורה דרכו דאין כן דעת כל הפוסקים, והלא (המהרי&quot;ל) [המהר&quot;י בן לב] &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; והרא&quot;ם &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; והפרי חדש &lt;small&gt;(ס&quot;ק כח)&lt;/small&gt; והפרי תואר &lt;small&gt;(ס&quot;ק כ)&lt;/small&gt; ושאר פוסקים שהביאו דבריהם, כולם נחתו למנינא לפרט כל החילוקי דינים וההפרש שיש בין עבר פעם אחת או ג' פעמים ובין שוחט לעצמו או לאחרים, והחמור שבכולם הוא תשובה דפרק זה בורר, והאיך אפשר שהשמיטו חילוק זה דבג' פעמים לא יועיל לפעמים אף תשובה דפרק זה בורר, שהוא רבותא גדולה. ונראה דלא סבירא להו לחלק בהכי להמציא חומרא חדשה.<br /> <br /> ומה שהקשיתי דמנא לן להקל כיון דבש&quot;ס מיירי בפעם אחת, י&quot;ל דאדרבה כיון דרב נחמן רצה להכשירו ולא חשש להערמה, הרי שסובר דכמו שסומכין על כל אדם שיש לו חזקת כשרות ולא חיישינן ביה שמא אינו תוכו כברו, כמו כן אם אנו רואין שעשה תשובה, אין אנו צריכין לחוש יותר, ואך רבא הוא דחידש לן לחוש להערמה, אין לך בו אלא חידושו כל זמן שלא עשה התשובה המוזכרת שם, אבל אחר התשובה ההיא, שיש בה עכ&quot;פ קצת ראיה שאינו מערים, אין לנו להמציא בזה חששא שאינה נזכרת בדברי רז&quot;ל. וזהו סברת המהרש&quot;ל שהבאתי, דמעיקר הדין כל שאנו רואין בו שעושה תשובה מיתכשר בזה, והחששא דאערומי קא מערים אינו אלא חומרא בעלמא.<br /> <br /> וקצת ראיה לזה מלשון הש&quot;ס, דקאמר אלא מאי תקנתיה, דצ&quot;ע לכאורה מאי קושיא, דילמא באמת אין לו תקנה כיון שאי אפשר לנו לידע ידיעה ברורה אם אינו מערים. ועל כרחך דזה אי אפשר לומר שאין לו תקנה, כיון שמעיקר הדין סגי בהכי. ובאמת באיסורין קיל יותר מבעדות ממון, דהרי עד אחד נאמן באיסורין אף בקרוב ונוגע &lt;small&gt;(רמב&quot;ם הל' שחיטה פ&quot;י הי&quot;ד)&lt;/small&gt;, שאין סומכין על זה כלל במידי דבעי עדות גמורה, והטו&quot;ז בסימן צ&quot;ח &lt;small&gt;(ס&quot;ק ב)&lt;/small&gt; למד מכאן דבאיסורין גילוי מילתא סגי ליה, ואך החמירו שם יותר מבעדות ממון מהטעמים הנזכרים בהפוסקים שהבאתי. אבל כיון שאינו אלא חומרא, אין לנו להחמיר אלא במקום שאפשר, אבל אילו לא היה לו תקנה אין להחמיר כל כך.<br /> <br /> וצדקו דברי המהרש&quot;ל דבמקום שאי אפשר גם זה לילך למקום שאין מכירין, צריך לבקש תקנה אחרת, ומובן גם מה שאין להחמיר יותר מתשובה זו בשום פעם.<br /> <br /> גם דעת הב&quot;י נראה שהיא כדעת המהרש&quot;ל, שהרי כתב לחלק מה שלא הוצרכו במלוי בריבית וכל אינך מקום שאין מכירין זולתי בטבח, בשביל שאפשר להכנס שם לפנים מן השורה. והלא מה שהוצרכו בטבח מקום שאין מכירין, הוא בשביל חשש הערמה, וא&quot;כ מה יועיל לזה מה שעושה לפנים מן השורה, הלא גם בזה יוכל להערים לעשות לפנים מן השורה. ועל כרחך דסובר כהמהרש&quot;ל דכל היכא דעביד מילתא יתירתא לא חששו יותר. וי&quot;ל דק&quot;ו הוא בסיגוף הגוף.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;י&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ולדינא לפי דעת המהרש&quot;ל דתענית וסיגוף במקומו במשקל הזה מועיל כמו הליכה למקום שאין מכירין, הנה בעניני תענית וסיגוף אנחנו לא נדע הדרך, ומה גם בדור החלש הזה. אמנם השו&quot;ב הנ&quot;ל שהשליך את פרנסתו ונשאר בדיקדוקי עניות ר&quot;ל ועוללים שואלים ללחם. ואחר שסבל דחקות זמן רב נשמע הקול שבקשו אותו לקהל שטאטוסקווא דסאקמיר, ולא אבה ללכת. אף שלא יכולתי לברר זה בעדים כשרים כי אין לנו שייכות עם קהלות השטאטוסקוא, אבל רגלים לדבר שהוא אמת, כי אחד מן התלמידים נסע ביחד עם השליח שבא מסאקמיר ואמר לו שנוסע לבקש את השו&quot;ב הנ&quot;ל אצלם וראהו נכנס אליו, גם סיפר רופא אחד מקהל שטאטוסקווא דפה במסיח לפי תומו שסיפרו לו השליחים מקהל שטאטוסקווא דסאקמיר שבקשו את השו&quot;ב הנ&quot;ל והבטיחו לו פרנסה בהרחבה, ולא אבה שמוע.<br /> <br /> והנה אמרו בגמרא בבא בתרא דף קט&quot;ז &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות, דקא אמרי ליה חבריה לאיוב כי על זה בחרת מעוני &lt;small&gt;(איוב לו, כא)&lt;/small&gt;, א&quot;כ כבר היה לו בזה יותר מתעניתים וסיגופים או מלקות. וזה ודאי דקיים מה שצריך שיטריף לעצמו בדבר חשוב, כי הטריף לעצמו כל פרנסתו וחיותו ב' פעמים.<br /> <br /> ובגינת ורדים הספרדי &lt;small&gt;(יו&quot;ד כלל א סוף סי' ב)&lt;/small&gt; נראה שהבין מדברי המהרש&quot;ל שיקבל עליו סיגוף על כל ימי חייו, ולא הבנתי שהרי אנו צריכין זה להוציא מחשש הערמה, ומה יועיל מה שמקבל עליו, אם אין רואין בו עתה דבר המוציאו מחשש הערמה.<br /> <br /> ובנידון דידן גם לפי מה שכתב הרא&quot;ש ז&quot;ל שאינו מועיל תענית ומלקיות בשביל שלא עשאם מעצמו אלא בכפיית בית דין, ואינו מעין העבירה שעשה, אבל בכאן תרווייהו איתנייהו, כי מעצמו לא רצה לילך אל השטאטוסקווא דסאקמיר, ולא ידעו הבית דין מזה כלל, וגם הוא מעין העבירה שעשה, כי סובל רוב דחקות ועניות ר&quot;ל עבור שפירש מהעבירה שעשה.<br /> <br /> ואך עומד לנגדי מה שהבאתי לעיל &lt;small&gt;(אות ה)&lt;/small&gt; דאינו מועיל במלוי ברבית מה שפירש שלא ללוות מישראל אף במקום שצריך לו כדי חייו. אבל התבוננתי לפי מה שכתבו התוספות בפרק איזהו נשך דף ע' &lt;small&gt;(ע&quot;ב ד&quot;ה תשיך)&lt;/small&gt; לענין רבית מנכרי, דלדידן לפי שיש עלינו מס מלך ושרים, הכל הוי כדי חיינו. ומשמע מזה שאם אין לו כל הצטרכותו כראוי, הוי בכדי חייו. וא&quot;כ אין ראיה דאיירי שם במלוי ברבית בעני גמור ר&quot;ל אלא שחסר מעט מהצטרכותו, משא&quot;כ בעניות גמורה ר&quot;ל, שאמרו עליו חז&quot;ל &lt;small&gt;(ב&quot;ב שם)&lt;/small&gt; שהוא יותר מיסורי איוב, הנסיון הזה יוכל להיות שמועיל לפי דעת המהרש&quot;ל כתשובה דפרק זה בורר.<br /> <br /> עוד התבוננתי, דהסמ&quot;ע בס&quot;ק ע&quot;ד [כשהעתיק דברי] הגהות מיימוניות, הוסיף בלשונו דמיירי שקיבל עליו דאפילו בכדי חייו לא ילווה לעכו&quot;ם, ותיבת שקבל עליו אינו לא בהגהות מיימוניות ולא בדרכי משה, וזה חידוש מאין לקח להוסיף זה.<br /> <br /> והוא נפקא מינה לדינא, דלפי פשטות לשונם משמע דצריך שיהיה נראה כן שאינו מלוה עוד בריבית אפילו לעכו&quot;ם, ולהב&quot;י שהוא במקום הליכה למקום שאין מכירין, א&quot;כ הוא להוציא מחשש הערמה, ועל כרחך דצריך שיהיה נראה שעושה כן. ולהסמ&quot;ע שהוסיף תיבת שקבל עליו, משמע דאין צריך אלא קבלה על העתיד. ולפי דברי הסמ&quot;ע יוכל להיות דמיירי בעשיר גדול, אלא שמקבל עליו שאף אם יהיה נצרך לו לכדי חייו לא ילווה בריבית.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;יא&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומעתה לפי דברי המהרש&quot;ל, בהשו&quot;ב הנ&quot;ל שחזר מאותה מעשה ממש שעשה, ועמד בנסיון במסירות נפש, אין לנו לחוש בו שמא עושה כן מחמת טעמים אחרים או בשביל איזה הערמה. אך לדעת החולקים עליו, צריך מקום שאין מכירין דוקא. וגם יש בו חומרא שהתמיד באיסורו ארבע שנים רצופים. אבל לעומת זה יש עוד כמה סניפים להקל דקצת לימוד זכות יש, שיוכל להיות שסמך על המתירים, הגם שאין זה מספיק, אבל גם המהר&quot;ם שיק &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' יט)&lt;/small&gt; כתב בהשו&quot;ב שהתפלל בקאהרשול, די&quot;ל דלא משמע ליה איסורא בזה, והחמיר שלא לאכול משחיטתו, ואע&quot;פ כן כתב דאם הוא מוחזק לירא שמים ומדקדק במצוות ובמעשים טובים כראוי, אפשר לדונו לכף זכות.<br /> <br /> ואף שצריך לידע את מעשיו שמקודם, כי אח&quot;כ יש חשש הערמה, אבל סיפרו לי השובי&quot;ם בפק&quot;ק שהמה שוחטים בבית מטבחים אחד, וראו בו שהיה מדקדק מאד בענין בדיקת הריאה. ועכ&quot;פ חזי לאיצטרופי לסניף, אף דעובדא דידן חמיר יותר מעובדא דתשובת מהר&quot;ם שיק כאשר כתבתי למעלה &lt;small&gt;(אות ד)&lt;/small&gt;. וגם כי עיקרא דמילתא י&quot;ל דאינו אלא איסור דרבנן, ולהמהר&quot;י בן לב עכ&quot;פ קיל יותר איסור דרבנן מדאורייתא לענין זה.<br /> <br /> גם יש לומר לפי מה שהביא התבואות שור בשמלה חדשה סימן ב' סעיף י&quot;ט תשובת מהר&quot;ם &lt;small&gt;(מלובלין, סי' עו)&lt;/small&gt; בענין קבלת דברי חבירות, שיקבל עליו בחומר שבועה שמהיום והלאה ידקדק וכו', ובש&quot;ך סימן קי&quot;ט ס&quot;ק י&quot;ט מביא תשובת הרמ&quot;א &lt;small&gt;(סי קכד)&lt;/small&gt; דמי שחשוד בדבר איסור שנדמה לו כהיתר, שאינו נקרא חשוד על ידי זה, ומ&quot;מ אינו נאמן על אותו דבר עצמו, מ&quot;מ הרווחנו במה שלא נקראו חשודים, שיש להאמינם על זה בשבועה, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה בכאן אפשר ללמוד עליו זכות שסמך עצמו על המקיל, ואינו נקרא חשוד על ידי זה, אך עיקר החשש הוא דשמא גם בפעם אחרת יסמוך עצמו על המקיל במקום שאינו ראוי לסמוך, אבל כיון דבחשוד בדבר שנדמה בעיניו כהיתר מועיל שבועה, א&quot;כ גם הקבלת דברי חבירות שמקבל עליו בחומר שבועה ויש לזה דין שבועה, מועיל ג&quot;כ.<br /> <br /> הגם שיש לפקפק גם בזה, אבל בצירוף כל הנ&quot;ל נראה לפענ&quot;ד דמותר להעמידו להיות שו&quot;ב, אחר שילמוד הלכות שו&quot;ב מחדש ויקח הודעה וקבלה מחדש, והוא בעצמו יקיים בנפשיה וחטאתי נגדי תמיד &lt;small&gt;(תהלים נא, ה)&lt;/small&gt;, ויעשה לו זמן מיוחד על כל ימי חייו לבקש מלפני מלך מוחל וסולח על המכשלה הזאת אשר תחת ידו, שהתמיד באיסורו משך ארבע שנים רצופות, ודבר זה יביאנו להיות זהיר וזריז מכאן ולהלאה, וגם להתבונן בתשובה שלימה על העבר, ושב ורפא לו.<br /> <br /> ולמעשה אם יסכימו לדבר שני גדולים מפורסמים בהוראה אחר העיון, ואחד מהם יהיה דוקא הרב הגאון האבדק&quot;ק קאשוי שליט&quot;א שהוא מבפנים ובקי במעמד השטאטוסקווא דפה, והיה פה המרא דאתרא בעת שאירע המעשה ההוא, ואחר שיסכימו להקל אצטרף גם אנכי להתיר, לא זולת. והשי&quot;ת יצילנו משגיאות, אכי&quot;ר.<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9C%D7%95&diff=2964 2026-05-23T23:23:56Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לה|תווית_קודם=יורה דעה סימן לה|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לז|תווית_הבא=יורה דעה סימן לז}}<br /> <br /> == '''~ סימן לו ~''' ==<br /> ב&quot;ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרה&quot;ג, ותיק מלא עתיק, גן הדסים, ערוגת הבושם, לו דומיה תהלה, כש&quot;ת מוה&quot;ר מרדכי בריסק נ&quot;י האבדק&quot;ק טאשנאד והגלילות יצ&quot;ו. <br /> <br /> אחרי דרישת שלום תורתו הרמה באהבה רבה כמשפט, הגיעני מכתבו בדבר השו&quot;ב ירא שמים מרבים שאירע לו מקרה לא טוב, שבדק בדיקות פנים ולא מצא שום סירכה, ואחרי שהתחילו לפשוט עור הבהמה ראה הקצב שהאומא נסרכה לדופן בסירכא המטרפת. וכבוד הדר&quot;ג נ&quot;י מסתפק אם מחויב להעבירו על איזה זמן כמבואר בשמלה חדשה &lt;small&gt;(סי' ב סי&quot;ט)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה כתב דמה שהביא השמלה חדשה &lt;small&gt;(תבו&quot;ש שם אות לד)&lt;/small&gt; מדברי מהר&quot;י ווייל במוחזק לאדם כשר שמעבירין אותו על חודש או שתים, לעומת זה הביא הש&quot;ך &lt;small&gt;(ס&quot;ק לג)&lt;/small&gt; ופרי חדש &lt;small&gt;(ס&quot;ק לא)&lt;/small&gt; בסימן קי&quot;ט תשובת מהר&quot;י ווייל דאם הוא ירא שמים אין מהצורך להעבירו וסגי בקבלת דברי חבירות.<br /> <br /> והנה כולם הביאו התשובה מהר&quot;י ווייל שבסימן צ&quot;ז, והיאך אפשר שיכחישו זה את זה בהעתקת דברי המהר&quot;י ווייל להביא כל אחד ואחד הדין להיפך מדבריו שבאותה התשובה, ובפרט כי התבואות שור כבר ראה דברי הש&quot;ך והפרי חדש. והתשובות מהר&quot;י ווייל אין בידי לעיין בו.<br /> <br /> ובהשקפה ראשונה אמרתי דעל כן אין זה סתירה, דהש&quot;ך ופרי חדש סובבים שם על דברי המחבר &lt;small&gt;(סי&quot;ז)&lt;/small&gt; שכתב בטבח שיצא טריפה מתחת ידו, שאין לו התנצלות לומר שוגג הייתי. והוא מדברי תשובות הרשב&quot;א &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' כ ותרלב)&lt;/small&gt;, שכתב בזה שדינו כמזיד, כסתימת הגמרא &lt;small&gt;(סנהדרין כה.)&lt;/small&gt;, ועל זה הביאו דברי המהר&quot;י ווייל דבירא שמים ומדקדק במעשיו תלינן ששגגה הוא, ולא דנינן ליה כמזיד. אבל במה שהביא התבואות שור ממהר&quot;י ווייל דאף במקום שתלינן ביה שהוא שוגג גמור ראוי להעבירו על חודש או שתים, מזה לא דיבר הש&quot;ך מאומה.<br /> <br /> ואף שהפרי חדש בסוף הס&quot;ק כתב דבירא שמים אין צריך להעבירו כלל וסגי בקבלת דברי חבירות בלבד, י&quot;ל שזה מדעת עצמו, כי לא הזכיר על זה כלל שהוא מדברי מהר&quot;י ווייל אלא בתחילת דבריו מה שהביא דדיינינן ליה כשוגג ולא כמזיד.<br /> <br /> ושוב ראיתי בתשובות בית אפרים &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; סימן ה' באמצע התשובה שהעתיק דברי מהר&quot;י ווייל, וז&quot;ל שם, ובאמת שהש&quot;ך קיצר בדברי המהר&quot;י ווייל, וסמך על המעיין בדברי מהר&quot;י ווייל, וז&quot;ל, דאירע לירא שמים שבדק ריאה שהיה לה סירכא ולא הרגיש בסירכא ולא העברתי אותו, וטעמא דידענא ביה דירא שמים הוא ולא אישתכח דדייק כוותיה, בודאי משגה הוא. וכן ראיתי במגנצא לזקן אחד ששחט ולא הרגיש הסירכא כו' והשיבו על כנו משום שהיה מוחזק בכשרות, וכמדומה שלא בדק תוך חודש. ומה שהבאתי מטבח שנמצא אחריו טריפה, הני מילי באדם שלא ראינו שמדקדק במעשיו כו', ועוד (דבריו לי תלמידי) [דבכולי תלמודא] טבח הוא שמוכר הבשר וכו', יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הרי מבואר בהדיא שאין כוונת המהר&quot;י ווייל אלא להביא ראיה שלא להעבירו כמזיד, שהרי מסיים לבסוף שכמדומה שלא בדק תוך חודש ימים, ואין שום סתירה בין הש&quot;ך לתבואות שור, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.<br /> <br /> ובדעת הפרי חדש יש לומר, דאף שסיים המהר&quot;י ווייל שכמדומה שלא בדק תוך חודש ימים, מ&quot;מ כיון שלא הביא זה אלא בלשון ספק ולא כתב לפסק הלכה לעשות כן, הבין הפרי חדש להקל בדבר. אמנם התבואות שור ז&quot;ל הבין בדעתו, דכיון שהביא ראיה לדבריו מאותו הזקן שבמגנצא וסיים שכמדומה שלא בדק תוך חודש ימים, ואין לו ראיה להקל על תוך חודש, שמע מינה שדעתו להחמיר.<br /> <br /> אמנם מה שכתב עוד התבואות שור שכן הוא בים של שלמה, וכן הוא משמעות לשון הרשב&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' תריט)&lt;/small&gt; שכתב מחזירין אותו, לא זכיתי להבין דברי קדשו ז&quot;ל בזה. דבים של שלמה פרק קמא דחולין &lt;small&gt;(סי' ח)&lt;/small&gt; וכן בפרק גיד הנשה סימן י&quot;ז לא הזכיר מאומה מהעברת חודש ימים, ואדרבה שם הקיל לגמרי כמו שיובא להלן דבריו. ואך בסימן ט&quot;ז בפרק גיד הנשה ששם סובב אדינא דגמרא &lt;small&gt;(חולין צג:)&lt;/small&gt; בטבח שנמצא אחריו חלב דמסיק בש&quot;ס שמלקין ומעבירין אותו, על זה הביא דברי הראבי&quot;ה &lt;small&gt;(הוב&quot;ד באור זרוע ח&quot;א סוס&quot;י תמח)&lt;/small&gt; המובא בהגהות אשרי &lt;small&gt;(חולין פ&quot;ז סי' טז)&lt;/small&gt; שיכריזו עליו בבית הכנסת שני וחמישי ושני שהעבירוהו מאומנתו, ויהיה חודש ימים שלא יעסוק באומנתו. ועוד האריך שם בעונש ובבזיונות שיתנו עליו.<br /> <br /> ואחר כך הביא דברי תשובת ה&quot;ר מנחם, דבפעם ראשונה יש להזהירו ולא להעבירו כלל, ואם אינו נזהר עוד יש להעבירו על דרך שכתב הראבי&quot;ה ז&quot;ל. ותמה שם בים של שלמה במה שהקיל בפעם ראשונה שיקרה מכשלה, שלא נראה כן מדברי התלמוד, שכתב סתם טבח שנמצא אחריו. ותירץ שתיקן לעשות כן למיגדר מילתא להקל יותר מדברי התלמוד, יעיי&quot;ש טעמו.<br /> <br /> והנה זה ודאי דבש&quot;ס מיירי בסתם בני אדם, שאין שום רגלים לדבר שהוא שוגג, וגם כבר כתב המהר&quot;י ווייל דבכוליה תלמודא מיירי בטבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים, וא&quot;כ אין מזה ראיה כלל להיכא שהוא מדקדק במעשיו ויש רגלים לדבר שהוא שגגה.<br /> <br /> ובעל כרחך שגם התבואות שור מחלק בזה, שהרי הים של שלמה הוצרך שם גם הכרזה בבית הכנסת ושארי בזיונות, והתבואות שור לא כתב אלא העברת חודש ימים ותו לא, ובעל כרחך דקיל יותר עבור שיש רגלים לדבר שהוא שוגג, וא&quot;כ גם להעברת חודש ימים אין ראיה.<br /> <br /> גם לא אדע למה הביא זה מהים של שלמה, דהלא הים של שלמה הביא גם תשובת ה&quot;ר מנחם שהקיל לגמרי בפעם ראשונה, וכמו שמיישב דבריו שהוא למיגדר מילתא, ולא נמצא העברת חודש שם אלא במה שהביא דברי הראבי&quot;ה, וא&quot;כ יותר היה לו להביא מדברי הראבי&quot;ה עצמו שהובא בהגהות אשרי.<br /> <br /> ומה שהביא מדברי הרשב&quot;א &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' תקצד ותריט)&lt;/small&gt; מדכתב מחזירין ולא כתב שאין להעבירו, משמע שראוי להעבירו ולהחזירו אח&quot;כ, לא הבנתי ג&quot;כ הראיה, דהרי זה ודאי שהוצרך שם קבלת דברי חבירות, א&quot;כ קודם שקיבל עליו דברי חבירות אסור לו לשחוט. ומבואר בפרי חדש סימן קי&quot;ט ס&quot;ק ל&quot;א שהקיל שם בשו&quot;ב ירא שמים ומדקדק במעשיו שאין צריך להעבירו כלל אלא סגי בקבלת דברי חבירות בלבד, ומ&quot;מ אם שחט בלא קבלת דברי חבירות, שחיטתו פסולה אף בדיעבד, יעיי&quot;ש. וא&quot;כ שייך שפיר הלשון מחזירין אחר קבלת דברי חבירות, כיון שאותו הזמן טרם הקבלת דברי חבירות היה מסולק מאומנתו, אף שלא היה אלא שעה מועטת.<br /> <br /> והר&quot;ן ז&quot;ל בפרק גיד הנשה &lt;small&gt;(בדפי הרי&quot;ף לב: ד&quot;ה איתמר)&lt;/small&gt; סובר ג&quot;כ בדינא דגמרא בטבח שנמצא אחריו חלב, דסגי ליה בקבלת דברי חבירות בלבד, עיין ים של שלמה &lt;small&gt;(שם סי' טז)&lt;/small&gt; הביאו, ולא הקשה עליו מלשון הש&quot;ס שכתב מעבירין אותו כמו שהקשה על תשובת ה&quot;ר מנחם שהבאתי לעיל. ונראה דיען שהוצרך עכ&quot;פ קבלת דברי חבירות, שייך שפיר הלשון מעבירין, כיון שאסור לו לשחוט טרם הקבלת דברי חבירות. אך מדברי מהר&quot;י ווייל כבר הבאתי שנראה מסיום דבריו שלא הקיל בלי העברת חודש ימים.<br /> <br /> ועכ&quot;פ אף אם יש לנו לפלפל בראיות התבואות שור ז&quot;ל, מ&quot;מ כיון שהחליט הוא להחמיר נגד דעת הפרי חדש ז&quot;ל, ולא מצינו בגדולי הפוסקים מי שיחלוק עליו בפירוש, קשה להקל נגדו. בפרט בהלכה זו שנתפשט בכל תפוצות ישראל שלא לזוז מהתבואות שור במקום שאין גדולי הפוסקים שלאחריו חולקין עליו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב סברא להקל כיון שהיה מרגיש אח&quot;כ בבדיקת חוץ, ואינו דומה לתשובת הרשב&quot;א &lt;small&gt;(ח&quot;א סי תקצד; סי' תריט)&lt;/small&gt;. איני רואה בזה שום חילוק, דהרי גם שם לא עשה מאומה ולא נשחט באותו סכין. ולא החמיר הרשב&quot;א אלא בשביל שניכר מזה שלא נזהר בבדיקה ולא שם לב כראוי, וא&quot;כ גם כאן מאי נפקא מינה מה שהיה מרגיש אח&quot;כ בבדיקת חוץ, סוף סוף ניכר מזה שהקיל אז בבדיקת פנים ולא שם לב כראוי, ויוכל להיות סירכא שמתנתקת ואינה ניכרת בחוץ כלל, ואם לא הרגיש בסירכא גדולה כזו, ק&quot;ו שלא הרגיש אז בסירכא קטנה והמתנתקת.<br /> <br /> ואדרבה זה גרע מנידון תשובת הרשב&quot;א, ששם התנצל ראובן שהיה בודקו עוד קודם השחיטה, ואך הרשב&quot;א כתב שמעשיו מוכיחין עליו שלא נתנו לשמעון לבודקו לחצאין, ואלו היה האמת כדבריו שלא סמך לגמרי על בדיקת שמעון והיה בדעתו לבודקו עוד אח&quot;כ, לא היה שום חשש בדבר, ואך מכח האומדנא דמוכח הוכיח שהקיל בבדיקה. אבל כאן אי אפשר לומר כלל שסמך עצמו בבדיקת פנים שלא לבדוק היטב על סמך שיבדוק אח&quot;כ בחוץ, דמי שעושה כן בודאי הוא מאכיל טריפות לישראל, ועל כרחך שאז לא שם לב כראוי.<br /> <br /> שוב ראיתי בעמק שאלה יו&quot;ד סימן ד' שהעיר להקל בעובדא כזה בבדיקת פנים יען שהוא בודק אח&quot;כ בדיקת חוץ, והביא מהצמח צדק החדש &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' ב אות ד ד&quot;ה ונידון)&lt;/small&gt; לדמות להא דיו&quot;ד סימן פ&quot;ד &lt;small&gt;(סי&quot;א)&lt;/small&gt; בבדיקות תולעים, באשה שדרכה לבדוק ג' פעמים ומצאה אחר פעם ראשון, לא נפסלה מחזקתה. ואך ידעינן שם שדרכה לבדוק ג' פעמים, משא&quot;כ בהא דהרשב&quot;א אין מאמינים שרצונו היה לבדוק הסכין עוד הפעם קודם שישחוט. וא&quot;כ בנידון דידן שמנהג המקום שלא לסמוך על בדיקת פנים אלא להוציא הריאה ולנפחה, י&quot;ל דעדיין לא נגמר הבדיקה, ודמי להאשה בבדיקת התולעים.<br /> <br /> וכתב דזה תליא בטעם בדיקת חוץ ונפיחה, דלשאר פוסקים &lt;small&gt;(עי' ט&quot;ז סי' לט ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; דטעם הנפיחה הוא רק בשביל ריעותא, לא בשביל סירכות, א&quot;כ כבר נגמר בדיקת הסירכות בבדיקת פנים. ואך להשמלה חדשה &lt;small&gt;(סי' לט ס&quot;ב)&lt;/small&gt; דטעם הנפיחה הוא גם בשביל סירכות שניכרין אז יותר, א&quot;כ לא נגמר עדיין בדיקת הסירכות, וזה עצמו הטעם בבדיקת חוץ, שמא לא הרגיש בסירכא כראוי בבדיקת פנים, דמי להאשה שלא סמכה עצמה במה שבדקה פעם ראשון שמא תמצא התולע בבדיקה שאח&quot;כ, יעיי&quot;ש שהאריך.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד אין הנידון דומה לראיה כלל ודבריו נפלאו ממני, דשם בבדיקות התולעים אם סומכת בבדיקה הראשונה על מה שתבדוק אח&quot;כ, אין שום חשש בדבר, ואף לכתחילה מותר לעשות כן. כי אף אם דל מהכא שתי בדיקות הראשונות, סגי בבדיקה האחרונה בלבד בלי שום פקפוק. משא&quot;כ בבדיקות פנים, אם הוא מקיל שלא להשים לב בבדיקת פנים על סמך בדיקת חוץ, הוא איסור גמור, שהסירכות מתנתקים טרם שבודקים בחוץ. ואף להשמלה חדשה שטעם הנפיחה שניכר אז יותר, אינו אלא חומרא שהחמירו שלפעמים יוכל להיות שנתברר יותר ע&quot;י הנפיחה, אבל ודאי דעיקר הבדיקה בסירכות הוא רק בדיקת פנים, כנודע לבקיאים, וחלילה להקל בזה.<br /> <br /> ובפרט לפי מה שהעיר שם בעמק שאלה, דבנידון תשובת הרשב&quot;א אף אם אין מאמינים לראובן שהיה בדעתו לבודקו עוד קודם שחיטה, אבל זה ודאי שהחיוב לבדוק הסכין אחר שחיטה, וא&quot;כ היה מכיר אז הפגימה, ולא היה בא לידי מכשול במה שסמך על בדיקת שמעון שלא בדק כראוי. ועל כרחך דצריך לומר שהחמיר הרשב&quot;א ז&quot;ל כיון שעשה פשע באומנתו להקל בבדיקה שקודם שחיטה, יעיי&quot;ש. ואם כן ק&quot;ו בנידון דידן שאם אינו בודק בדיקת פנים כראוי, אין הבדיקת חוץ שלאחריו מצילו ממכשול.<br /> <br /> ולדינא נראה שלא סמך על זה גם בעמק שאלה, ולא כתב זה אלא דרך משא ומתן כדרך כותבי תשובות. כי בלאו הכי העביר שם את השוחט ההוא על חודש ימים שלא ישחוט אף עוף, ויכריזו עליו בבית הכנסת ששחיטתו אסורה. ובתשובה הקודמת שם בסימן ג' שהאריך להוכיח ג&quot;כ בכמה טעמים דסגי בקבלת דברי חבירות בלבד, והביא &lt;small&gt;(ד&quot;ה ומעתה)&lt;/small&gt; ג&quot;כ דברי הש&quot;ך בשם המהר&quot;י ווייל דבמוחזק לן בכשרות סגי בקבלת דברי חבירות. ולפלא שלא הביא כלל דברי השמלה חדשה שהוצרך העברת חודש ימים, אלא קיבץ הרבה טעמים ופוסקים דסגי בקבלת דברי חבירות. ואע&quot;פ כן למעשה סיים שם שלא ישחוט חודש ימים בלי עומד על גביו, ואח&quot;כ יקבל עליו בפני בית דין של שלשה תלמידי חכמים, ואז כיון שנקלה כל כך, שוב אסור להונות אותו בדברים, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הרי שאחר כל הצדדין לא מלאו לבו להקל לגמרי למעשה, ואין להביא ראיה מהסברות שהובאו בהמו&quot;מ של הלכה, טרם שבא לידי גמר דין.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> עוד תמהתי על דבריו שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה והיש&quot;ש)&lt;/small&gt;, שהלך בדרך חדש בביאור דעת הים של שלמה במה שכתב בפרק גיד הנשה סימן י&quot;ז בעובדא דידיה דאיכא הוכחה שלא במרד ובמעל עשה, שהרי סירכא גדולה היתה שם ברוחב יד, ואם היה רוצה לגנוב דעת המקום ודעת הבריות למכור טריפה בחזקת כשרה, היה לו לנתק ולהפריד כל הסירכא מן הצלעות שלא יהיה ניכר ונרגש. וסמכינן באומדנא דמוכח אפילו במילתא דאיסורא.<br /> <br /> וכתב על זה בעמק שאלה שדבריו קשים מאוד, דהא האומדנא הוי רק הוכחה דלא האכיל במזיד למכור טריפה בחזקת כשירה, אבל אכתי אנו רואין שלא חשש ליזהר ולבדוק ככל הצורך, וכבר כתב הרשב&quot;א &lt;small&gt;(שו&quot;ת ח&quot;א סי' כ ותרלב)&lt;/small&gt; דאף מי שאינו זהיר לבדוק פושע הוא. וכן הרא&quot;ש &lt;small&gt;(כלל כ דין כט)&lt;/small&gt; כתב דאם לא חשש לבדוק כל הצורך, רשע הוא. והוכיח מזה, דאזיל בשיטת הראב&quot;ד &lt;small&gt;(הוב&quot;ד בחידושי הר&quot;ן סנהדרין כה. ד&quot;ה עד שילך)&lt;/small&gt; דבמה שאינו זהיר במלאכתו סגי ליה בקבלת דברי חבירות, ודחק טובא לבאר על פי דרך זה דעת הים של שלמה. ושוב בנה יסוד לדינא לצרף דעת הים של שלמה על פי דרך זה גם בתשובה שלאחריו סימן ד' &lt;small&gt;(ד&quot;ה אמנם)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> והמעיין בים של שלמה יראה שכתב בפירוש להחמיר במי שאינו זהיר בהבדיקה, אך שם לא היה המעשה בטעות בבדיקה כלל, אלא היה הטעות בשעת מכירה, שנתחלף לו שמכר בשר טריפה שהיה עליו סירכא גדולה בחזקת כשירה.<br /> <br /> וכתב שם וז&quot;ל, שאין לפסול אלא במכר טריפה בחזקת כשירה במזיד. ומה שמלקין ומעבירין בטבח שנמצא אחריו חלב אפילו בשוגג, שאני התם מאחר שסומכין העולם על ניקוריה, וא&quot;כ עליה דידיה רמיא ולא היה לו להתעצל במידי דאית ביה כרת או מלקות, והוי מזיד, דהא אפילו שגגת תלמוד עולה זדון &lt;small&gt;(אבות פ&quot;ד מי&quot;ג)&lt;/small&gt;, כל שכן שגגה כזו שנקר ולא נקר כדינא, משא&quot;כ בחילוף כזה שהוא דרך מקרה לא טהור. ואין לומר מנא לן דמהימן לומר בשגגה יוצאת [המכשלה תחת ידו], שמא במזיד ובמעל עושה. פשוט כביעתא בכותחא דמוקמינן גברא בחזקת כשרות וכו'. ותו אפילו תימא דלא מהימן לקולא, מ&quot;מ הכא הא איכא הוכחה דלא במרד ובמעל עשה וכו', יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הרי, שאילו היה הטעות בבדיקה שלא נזהר כראוי, היה מחמיר כדין טבח שנמצא אחריו חלב, אלא לא היה שם כלל שום ספק וטעות אחר הבדיקה, לא מיניה ולא מקצתיה, ואולי כבר היה מבורר הכל אחר הבדיקה איזה מהן הוא כשר או טריפה, ואך בשעת המכירה נתחלף וטעה. ועל זה כתב שטעות כזה אינו דומה כלל לטעות שבבדיקה, שמוטל עליו לבדוק כראוי, ואין כאן לדון אלא אם היה בשוגג או ח&quot;ו במזיד, ועל זה שפיר איכא הוכחה שלא היה במזיד מדלא היה מנתק הסירכא. ולא קשיא מידי מה שנתקשה בדבריו בעמק שאלה.<br /> <br /> ואף שבפנים מאירות חלק ג' סימן כ&quot;ז &lt;small&gt;(ד&quot;ה ועתה)&lt;/small&gt; דמיירי שם שהיה הטעות בבדיקה, וכתב ג&quot;כ הוכחה זו שלא היה במזיד מדלא היה מנתק הסירכא באופן שלא יהיו מרגישים, והביא גם דברי הים של שלמה. שם כבר העבירו את השו&quot;ב על שלשים יום, וציוה עליו לקבל גזירת הבית דין על אלו השלשים יום. ואך דן שם אם לפוסלו עולמית, ועל זה שפיר מועיל ההוכחה שלא היה במזיד גמור, כמבואר בראבי&quot;ה ובר&quot;ן ובים של שלמה שם דטבח שנמצא אחריו חלב אף שנידון כמזיד מחמת הפשיעה שלא בדק כראוי, מה שמוטל עליו להלקותו ולהעבירו על חודש ימים ולבזותו, אבל עם כל זה אינו דומה למזיד גמור שיפול עליו ויצטרך תשובה דפרק זה בורר &lt;small&gt;(סנהדרין כה.)&lt;/small&gt; כמו מוכר בשר טריפה בחזקת בשר כשירה בשאט נפש.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד גם הרשב&quot;א ז&quot;ל שהחמיר במי שאינו זהיר לבדוק, מ&quot;מ סובר דבמזיד גמור חמור יותר. ומיושב בזה סתירת דברי הרשב&quot;א שבסימן תשפ&quot;ב לסימן תרי&quot;ט ותרל&quot;ב שהאריכו בזה הפרי חדש בסימן קי&quot;ט &lt;small&gt;(ס&quot;ק כח ד&quot;ה ברם)&lt;/small&gt; ושאר פוסקים &lt;small&gt;(עי' פרי תואר שם ס&quot;ק כ ד&quot;ה עמדתי; שו&quot;ת מהרי&quot;ט ח&quot;ב יו&quot;ד סי' טו; שו&quot;ת עמק שאלה יו&quot;ד סי' ג ד&quot;ה והנה)&lt;/small&gt;. שבסימן תשפ&quot;ב מיירי בקצב שהכניס ידו דרך הושט טרם שיבדוק הבודק, שזה חשוד לנתק הסירכא, וחמור יותר ממי שאינו זהיר בבדיקה, יעיי&quot;ש ודו&quot;ק.<br /> <br /> ועכ&quot;פ מבואר כן ברוב ראשונים, והפנים מאירות הלך בשיטה זו, ובפרט לפי מה שצירף שם גם דעת המהר&quot;ם &lt;small&gt;(מלובלין, סי' עו)&lt;/small&gt; להקל בפעם ראשונה בטבח שנמצא אחריו חלב, אף שהחמירו בזה בגמרא כמבואר טעמו בים של שלמה, ולזה בודאי מועיל האומדנא שלא היה מזיד גמור, דבמזיד גמור לא הקיל המהר&quot;ם לעולם.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ויהיה איך שיהיה, הנה לדינא כבר נתבאר שגם העמק שאלה לא מלאו לבו לפוטרו בלא כלום. אמנם יען שנודע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו וזילא ביה מילתא טובא לבזותו ח&quot;ו, נראה לפי ענ&quot;ד להקל באופן זה, כי הנה נראה דאין צריך שיתודע הדבר לרבים, כי לא כתב התבואות שור שום הכרזה וכדומה כמוזכר בדברי הראבי&quot;ה ושאר פוסקים, ולא כתב אלא להעבירו. ונראה דסגי בזה במה שהוא יודע בעצמו שניתן עליו קנס זה, והוא כדי בזיון וקצף להירא שמים ומדקדק במעשיו, אף שלא נודע לשום אדם בעולם, ומשים אל לבו על ידי זה להיות זהיר ביותר מכאן ולהלאה.<br /> <br /> והשו&quot;ב נ&quot;י אמר לי שאם לא יהיה הקנס אלא על בדיקות בלבד לא על שחיטת עופות, וגם לא ימשך זמן ארוך חודש שלם, אפשר שיהיה באופן שלא ירגישו בני העיר. ובזה נראה לפענ&quot;ד דאפשר להקל, דבשחיטת עופות דעת הנודע ביהודה &lt;small&gt;(מהדו&quot;ת יו&quot;ד סי' ג)&lt;/small&gt; ועוד כמה פוסקים דאף החשוד על הבדיקות שנפסל מלהיות בודק, מותר לשחוט עופות, והחשוד על הטריפות אינו חשוד על הנבילות. ואף שהרבה פוסקים חולקין על זה ויש לתמוה הרבה בדבר, לא עת האסף פה. אבל כל זה היכא שנפסל מעיקר הדין, אבל כאן שאינו אלא חומרא וקנסא בעלמא שהטילו עליו הפוסקים, ואינו נחשד ח&quot;ו, אין להחמיר כל כך, ודי הקנסא באותו אומנות שאירע לו.<br /> <br /> ואף שבתשובת עמק שאלה אחר כל הקולות שהביא, מ&quot;מ החמיר על חודש ימים שיצטרך עומד על גביו אף בשחיטה, אף שגם שם לא היה המעשה אלא בבדיקה, מ&quot;מ אין לדמות כל כך ענינים כאלו זה לזה. ונראה לפענ&quot;ד דאפשר להקל בנידון דידן בקנסא כל דהו.<br /> <br /> וגם נראה לפענ&quot;ד דאין להחמיר דייקא חודש ימים, דאף שכתב התבואות שור חודש ימים, מסתבר דלא קפיד אמנינא דיומי, ולא נקיט אלא לדוגמא שנמשך אחר המהר&quot;י ווייל וים של שלמה שנזכר בדבריהם חודש ימים.<br /> <br /> וראיה לדבר, שהביא סניגורין לדבריו מדברי הרשב&quot;א שכתב מחזירין, ואם הפירוש בדברי הרשב&quot;א ז&quot;ל דלהכי נקט מחזירין בשביל שצריך להעבירו על זמן מה, אבל עכ&quot;פ מדסתם הדברים ולא הזכיר כלל סכום ימים, על כרחך דלא קפיד כלל אמנינא דיומי, וסגי באיזה העברה שיהיה לפי ראות עיני הבית דין. ואם נימא דהתבואות שור ז&quot;ל קפיד דוקא אמנינא דיומי, יהיה קושיא על דבריו מדברי הרשב&quot;א ז&quot;ל, ואיך הביאו לסניגור לדבריו ולא הזכיר שבצד אחד הוא קטיגורו. ובפרט שהוא סובב על מה שכתב בשמלה חדשה להעבירו על חודש ימים, ועל זה כתב סתמא דכן משמע ברשב&quot;א, ומשמע דאכולא מילתא קאי. אבל אם נימא דגם התבואות שור לא הקפיד דייקא על חודש ימים וכותבו רק לדוגמא בעלמא, לא קשה מידי, דאינו חושש להביא ראיה אלא לעיקר הדין שצריך להעבירו על זמן מה.<br /> <br /> ולזה נראה לפענ&quot;ד שלא ילך איזה זמן לבית המטבחיים של בהמות, לפי ראות עיני כבוד הדר&quot;ג נ&quot;י.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> וזה ודאי שצריך קבלת דברי חבירות, שבזה החמיר גם הפרי חדש בס&quot;ק ל&quot;א אף בירא שמים ומדקדק במעשיו, ופוסל השחיטה ששחט בלא קבלת דברי חבירות. והקבלת דברי חבירות מבואר ברשב&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' כ; תקצד; תריט; תרלב)&lt;/small&gt; ובכל הראשונים והאחרונים שצריך להיות בפני שלשה תלמידי חכמים. ועיין כנסת הגדולה בסימן ס&quot;ד הגהות הב&quot;י אות קי&quot;ט שנדחק לתרץ דברי הגהות &lt;small&gt;(אשרי, חולין פ&quot;ז סי' טז)&lt;/small&gt; שכתב ואח&quot;כ יבא אצל חכם ויתן עליו את הדין, ופירש דרצה לומר שיבא אצל החכם והוא מצרף עמו שיהיה בית דין של שלשה, או שהוא יתן לו את הדין שצריך קבלת דברי חבירות בפני שלשה.<br /> <br /> וענין הקבלת דברי חבירות כתב השמלה חדשה &lt;small&gt;(סי' ב סי&quot;ט)&lt;/small&gt; לקבל עליו בחומר שבועה וכו', והוא לשון מהר&quot;ם מלובלין סימן ע&quot;ו. וכעין זה הוא גם דברי הרשב&quot;א ז&quot;ל בתשובה &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' תקצד ותריט)&lt;/small&gt;. אבל הט&quot;ז כתב בסימן קי&quot;ט &lt;small&gt;(ס&quot;ק יז)&lt;/small&gt; דרצ&quot;ל שיקבל עליו עניני פרישות בפני שלשה, ודבריו צ&quot;ע ואין להאריך, ואפשר לקיים שניהם ויאכלו ענוים וישבעו. והרבה יש להאריך בפלפול בענין זה, ואין הזמן גרמא.<br /> <br /> והנני ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9C%D7%94&diff=2963 2026-05-23T23:23:08Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לד|תווית_קודם=יורה דעה סימן לד|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לו|תווית_הבא=יורה דעה סימן לו}} <br /> <br /> == '''~ סימן לה ~''' ==<br /> ב&quot;ה, ג' תשא תשי&quot;ד <br /> <br /> שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי ש&quot;ב, הרב הגה&quot;צ, חסידא ופרישא, ותיק מלא עתיק, בנש&quot;ק מאלים ותרשישים, כש&quot;ת מוה&quot;ר שלום יחזקאל שרגא הלברשטאם שליט&quot;א מצעשינוב כעת פה ברוקלין יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו במה שנתקשה בדברי זקינו מרן הקדוש זצלה&quot;ה בשו&quot;ת דברי חיים שכתב בחלק א' יו&quot;ד סימן ד' &lt;small&gt;(ד&quot;ה עכ&quot;פ)&lt;/small&gt; דשו&quot;ב אינו בכלל הממונים &lt;small&gt;(עי' רמב&quot;ם הל' מלכים פ&quot;א ה&quot;ז; רמ&quot;א יו&quot;ד סי' רמה סכ&quot;ב)&lt;/small&gt;, וכי איזה שררה הוא נוטל, והוא רק כמו שתלא דמתא, וכן כתב עוד &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; בסימן כ&quot;ב, ואין לומר דהשו&quot;ב הוי מורה הוראה, דזהו דבר שאינו, דמי נתן לו רשות להורות זולת בטריפות הריאה. ובסימן ב' &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; כתב דידוע שהשו&quot;ב שלנו מיקרי מורי הוראות, שפוסקין הדין וכו'.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה אין בזה שום קושיא, דבסימן כ&quot;ב כתב בפירוש זולת בטריפות הריאה, ואם כן מבואר גם שם בדבריו דרק בשאר הוראות אין לו רשות להורות, אבל בטריפות הריאה דרכו להורות, ובסימן ב' מיירי מטריפות הריאה שבזה השובי&quot;ם מורי הוראות. אבל בשביל זה לא נעשה מינוי של שררה כמו שחושב כ&quot;ת נ&quot;י לדמותו בשביל כך לחזן, דבחזן כתבו כל הפוסקים &lt;small&gt;(עי' שדי חמד, אסיפת דינים, מע' חזקה במצוות, סי' ח אות י)&lt;/small&gt; דבשביל שהוא סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים הוי ביה ענין של שררה, אבל השו&quot;ב עיקר התמנותו להשחיז הסכין ולשחוט ולבדוק בדיקות פנים וחוץ, ואך כשמזדמן איזה שאלה בריאה, יען שטריחא מילתא טובא להביא בכל פעם הריאה מבית המטבחים להחכם, לכן ניתן לו רשות להורות אך בזה.<br /> <br /> ועכ&quot;פ כיון שעיקר התמנותו ורוב עבודתו הוא בדברים שאין בהם ענין של שררה, לא נקרא מינוי של שררה עבור אותו החלק שמורה בטריפות הריאה שהוא טפל לשאר עבודותיו, וכמו שהולכין בכל הענינים אחר רוב תשמישן, והשו&quot;ב רוב תשמישו הוא בדברים שאינו בהם אלא פועל. ולא דמי לחזן &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ע או&quot;ח סי' נג סכ&quot;ה)&lt;/small&gt; שכל התמנותו ועבודתו הוא להיות סרסור לשמים, שזהו ענין של שררה.<br /> <br /> והדברי חיים בסימן ב' לא איירי כלל מענין התמנותו של השו&quot;ב, אלא שכתב שכיון שהוא גם מורה הוראה בטריפות הריאה, לכן אם פסק היפך האמת, עבר על לאו דלא תעשו עול במשפט &lt;small&gt;(ויקרא יט, טו)&lt;/small&gt;. וזה ודאי אף מי שאין לו התמנות, מ&quot;מ אם פעם אחת בכל ימי חייו פסק היפך האמת, עבר על לאו זה, וכמו שהראה מקום לדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות ל&quot;ת רע&quot;ג, ושם כתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל וז&quot;ל, שהזהירנו מעשות עול בדין. וענין לאו זה שלא יסתור הגדרים שגדרה תורה לחייב בדבר או לפטור ממנה.<br /> <br /> וכן כתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל בהלכותיו פרק כ' מהלכות סנהדרין הלכה ו', לא תעשו עול במשפט, זה המעוות את הדין ומזכה את החייב ומחייב את הזכאי. הרי שלא תלוי כלל לאו זה בהתמנות, אלא בעצם ההוראה שלא לסתור גדרי התוה&quot;ק.<br /> <br /> ומה שהוסיף הדברי חיים בלשונו שהשו&quot;ב שלנו מיקרי מורי הוראה, זה כתב לאלומי מילתא, כי אפשר יוכל להיות דעל ידי שאין סומכין עליו ולא נחתך הדין על פיו, אין זה משפט, ולא נכלל בלאו דלא תעשו עול במשפט. אבל יען שהשו&quot;ב מורה הוראה בזה וסומכין עליו, בודאי דהוי משפט ועבר על הלאו.<br /> <br /> ועכ&quot;פ זה ודאי שבשביל דהוראתו הוי הוראה לענין לעבור על הלאו דלא תעשו עול במשפט אם מורה היפך האמת, עדיין לא נחשב בזה מינוי של שררה אם רוב תשמישו אינו להוראה, ואין בזה שום סתירה, דהא כדאיתא והא כדאיתא.<br /> <br /> ובאמת שאף אלו היה קצת סתירה, גם כן אינו קושיא כל כך, שהרי בדברי חיים סימן ב' כתב עוד הרבה טעמים ולאוין אחרים שעבר השו&quot;ב, וגם בסימן ד' כתב תרתי דאף בחזן שהוא מינוי של שררה ג&quot;כ יכולין להעבירו בכה&quot;ג, א&quot;כ יוכל להיות שסמך בשני המקומות העיקר על הטעמים האחרים שכתב. וכמו שכתב הש&quot;ך בחו&quot;מ סימן מ&quot;ו ס&quot;ק קי&quot;ט על מה שכתב הריב&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' קכז)&lt;/small&gt; דאפשר גם הרמב&quot;ם ז&quot;ל יודה, כי כן דרך בעלי התשובות לכתוב דבר אף שאינו עולה להלכה, בצירוף טעמים אחרים, ועיין ש&quot;ך &lt;small&gt;(חו&quot;מ)&lt;/small&gt; סימן פ&quot;א ס&quot;ק ד'.<br /> <br /> והרדב&quot;ז &lt;small&gt;(ח&quot;ג סי' תתקצד)&lt;/small&gt; והחכם צבי סימן ע&quot;ג כתבו שאין לסמוך על טעם אחד שכתב הפוסק אם יש לו עוד טעמים אחרים, שיוכל להיות שלא כתב אותו הטעם אלא לסניף בעלמא. וגם בש&quot;ס מצינו כן שכתבו לפעמים טעם שאין לסמוך עליו, אלא מחמת שהיה להם עוד טעם אחר. ואין להאריך בזה, שבכאן אף באותו הטעם בלבד בלי צירוף טעמים האחרים אין בו שום סתירה וקושיא, כמו שנתבאר למעלה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שנתקשה עוד דבהיתר השטר מכירה בשבת כתב הדברי חיים &lt;small&gt;(ח&quot;א או&quot;ח סי' ז)&lt;/small&gt; בשביל דמותר לחבר לעבור איסורא קלילא שלא יעברו אחרים איסור חמור &lt;small&gt;(עירובין לב: ; גיטין לח.)&lt;/small&gt;, ובמאשין מצות (מצות מכונה) כתב &lt;small&gt;(שם סי' כג)&lt;/small&gt; שאין להקל מחשש שיצאו חוץ לדת תורה. וכ&quot;ת נ&quot;י דימה אלו שני הענינים להדדי עד שמצא בזה פליאה שסותר את דבריו.<br /> <br /> ואני תמה על תמיהתו מה ראה על ככה לדמות שני ענינים נפרדים שאין להם שום דמיון וערך כלל ועיקר, הנה ראשית כתב בפירוש הטעם שהאיסור קל הוא לפי שעה שנתפרסם ההיתר ולא יהא שום מראית עין. והכוונה פשוטה, דכיון שאין האיסור מדינא אלא משום מראית עין, ובאיסור מראית עין מבואר בראשונים ובשו&quot;ע סימן רמ&quot;ג &lt;small&gt;(ס&quot;ב)&lt;/small&gt; דאחר שנתפרסם שנעשה בהיתר תו ליכא מראית עין, ולכן האיסור קל שעושה החבר הוא רק לפי שעה, כי אח&quot;כ יתפרסם ולא יהיה עוד איסור מראית עין אף באותו השדה.<br /> <br /> והנה בטור סימן רמ&quot;ג איתא, ורבינו האי ז&quot;ל כתב אם השכירו שנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר, וכן נהגו היתר בבבל. ופירש הב&quot;י &lt;small&gt;(ד&quot;ה כתב הרמב&quot;ן)&lt;/small&gt; שאם השכירו שנה אחר שנה נתפרסם. אבל בשם מהר&quot;י אבוהב ז&quot;ל הביא שפירש שהשכירו לשנים מרובות, כלומר לג' או לד' שנים, דכיון שהשכירו למשך שנים, דמי למכר ואית ליה קלא, ותו ליכא למיחש למראית עין. ונראה מדבריו שהיה גורס אם השכירו לשנים הרבה, עכ&quot;ל ב&quot;י.<br /> <br /> והב&quot;ח &lt;small&gt;(ד&quot;ה ורבינו)&lt;/small&gt; כתב דכן ראה בספר רבינו כתיבת יד ישן, ואתי שפיר דקאמר וכן נהגו היתר בבבל לכתחלה. וכוונתו פשוטה, שלפירושו של הב&quot;י לא מיתפרש יפה מה שכתב וכן נהגו היתר בבבל, דמתחלה טרם שנתפרסם אי אפשר להתיר. אבל לפירושו של המהר&quot;י אבוהב דשכירות לג' שנים דמי למכר ואית ליה קלא וליכא מראית עין כלל, א&quot;כ אף מתחילה מותר לעשות כן על סמך זה, ומיתפרש שפיר. וא&quot;כ מבואר שנראה להב&quot;ח ז&quot;ל דברי המהר&quot;י אבוהב.<br /> <br /> ועכ&quot;פ נראה מזה דבמכירה בודאי לא חיישינן למראית עין, כי כתב הטעם בהשכירו לג' שנים דדמי למכר דאית ליה קלא וליכא מראית עין, א&quot;כ כל שכן במכירה ממש שאין בו מראית עין.<br /> <br /> והגם שבשו&quot;ע כתב המחבר אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר, ולא הביא כלל דברי המהר&quot;י אבוהב, מ&quot;מ במטה יהודה &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; כתב על דברי השו&quot;ע דרוצה לומר, לא מיבעיא אם השכירו בבת אחת לשנים מרובות דודאי שרי, כיון דדמי למכר ואית ליה קלא, אלא אפילו לא השכירו אלא לשנה אחת, אם חזר גם לשנה ב' וג' והשכירו כך, מותר מכח הפירסום. ויש חילוק דלצד הראשון מותר מיד, משא&quot;כ לצד הב' שהותר רק אחר שעשה כן איזה שנים. אם כן לפי פירוש זה, גם בשו&quot;ע סובר כדעת המהר&quot;י אבוהב.<br /> <br /> אך אפילו אם לא נימא כן בדעת השו&quot;ע, מ&quot;מ אין זה אלא בדברי המהר&quot;י אבוהב שכתב לדמות שכירות למכר, גם לא היה לו הגירסא בטור שהשכירו לשנים הרבה, ופירש בו פירוש אחר, כמו שכתב הב&quot;י בתחלת דבריו. אבל במכירה ממש לא הביא שום חולק ולא שום ערעור בדבר. ומפשטות הלשון שמביא שדמי למכר, נראה ברור דבמכירה ודאי דאית ליה קלא וליכא מראית עין. וקשה לי מזה על הדברי חיים ז&quot;ל שהחליט בדעת הב&quot;י דגם במכירה איכא מראית עין.<br /> <br /> והראיה שהביא מש&quot;ס פסחים &lt;small&gt;(כא.)&lt;/small&gt; גבי כותח, לא הבנתי, דמבואר שם בש&quot;ס דלבית הלל מותר למכור כל מיני חמץ ולא חיישינן כלל למראית עין רק בכותח, וכמבואר בתוספות &lt;small&gt;(ע&quot;ב שם ד&quot;ה רבי יהודה)&lt;/small&gt; שהובא שם בדברי חיים, דרבי יהודה אתי כבית הלל ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו. וא&quot;כ אין זה גזירה מוחלטת בש&quot;ס לחוש בכל מיני מכירה למראית עין, אלא דוקא בכותח, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים.<br /> <br /> הגם שיש לומר שסברתו ז&quot;ל, ששדה שם בעליו עליו ודמי לכותח, מ&quot;מ מבואר בתוספות חולין ק&quot;ד ע&quot;א ד&quot;ה ומנא תימרא, שאין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקום שהש&quot;ס מדמה. וכבר כתבו הפוסקים שאף בק&quot;ו אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים, כפשטות המשנה דמסכת ידים &lt;small&gt;(פ&quot;ג מ&quot;ב, עי' אליהו רבה ומשנה אחרונה שם)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> גם י&quot;ל דבשדה אף ששם בעליו עליו, מ&quot;מ מכירת שדה אית ליה קלא יותר ממכירת כותח, לכן אין לחוש בו למראית עין כמו בכותח.<br /> <br /> ובגמרא עבודה זרה דף כ&quot;א ע&quot;ב דמדאמר לא ישכיר אדם מרחצו לעכו&quot;ם, דייק הא כותי שרי ושדה שרי. והרבה נדחקו בתוספות &lt;small&gt;(ד&quot;ה אבל)&lt;/small&gt; ובשאר מפרשים שאין זה דיוק כל כך מה שלא אמר כותי ושדה, ומ&quot;מ דייק מזה להלכה. ומכל שכן שיש לדייק ממה שאמר לא ישכיר ולא אמר לא ימכור, דמכירה ודאי הוי רבותא יותר אלו היה אסור כמו שכירות. ועל כרחך דמכירה שרי כמו שכתב הב&quot;י מהמהר&quot;י אבוהב. והיאך אפשר לחדש ולהביא ממה שאמרו חכז&quot;ל רק בכותח לדמות בגזירות חכמים, מה דלא נראה כן מדברי הש&quot;ס.<br /> <br /> הן אמת שהש&quot;ס והב&quot;י והמהר&quot;י אבוהב כולם מיירי ממכירה גמורה לעכו&quot;ם, שזה ודאי אית ליה קלא, כמבואר בש&quot;ס חולין דף קל&quot;ג &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; עכו&quot;ם מיפעא פעי ואין צריך לרשום. אבל במכירה כזו שנהגו, שאינו אלא הערמה, ואין העכו&quot;ם מחזיקו כלל כשלו, לא מיפעא פעי ולית ליה קלא, אדרבה הכל יודעין שהישראל מתפרנס מזה, ואינו דומה גם למכירת חמץ, כמו שכתבו הרבה גדולים, ואין להאריך. אבל ממה שהביא בדברי חיים ראיה מכותח ששם מיירי במכירה גמורה, מזה נראה שדעתו ז&quot;ל להביא ראיה שאף במכירה גמורה שייך מראית עין, זה לא הבנתי לפענ&quot;ד.<br /> <br /> ויהיה איך שיהיה, חזינן לדעתו ז&quot;ל דגם במכירה איכא מראית עין, ואין להתיר לעשות כן לכתחילה, כמו דמותר לדעת המהר&quot;י אבוהב והב&quot;ח אף במה שדמי למכר. אבל אחר שנעשה כן איזה שנים, נתפרסם ושוב ליכא מראית עין כלל כמ&quot;ש הב&quot;י והשו&quot;ע.<br /> <br /> והגם שכתב שלא רצה להתיר בתחלה אלא אחר שראה שכבר יצא הדבר מגדולי הדור ונוהגין כן כמעט בכל מדינתינו, א&quot;כ כיון שכבר נהגו כן כמעט בכל המדינה, כבר נתפרסם ההיתר. צריך לומר דבאותן המקומות שעל ידי שלא רצו שם לעשות ההיתר, חללו את השבת ר&quot;ל אף בלי היתר, לא הועיל להם הטעם שנתפרסם, וכמו שכתב הרב המגיד &lt;small&gt;(הל' שבת פ&quot;ו הט&quot;ו)&lt;/small&gt; והובא בטו&quot;ז בריש סימן רמ&quot;ג &lt;small&gt;(ריש ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; שאינו מועיל הטעם שיתלו בהיתר, אלא כשהאמת הוא כן שאם יחקרו אחר הדבר ימצאו שכן הוא. גם י&quot;ל שבאותן המקומות שלא רצו לעשות היתר השטר מכירה, לא הועיל כלום מה שנתפרסם בכל המדינה, כמו שכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; והובא בב&quot;י &lt;small&gt;(סי' רמג ד&quot;ה כתב)&lt;/small&gt; שהכל תלוי במנהג המקומות לפי דרך אנשי אותו המקום, ואם כן באותן המקומות שלא עשו ההיתר וחללו השבת ר&quot;ל באיסור, הוי נתפרסם באיסור ואסור באמת.<br /> <br /> ונמצא שעל ידי האיסור קל שעשה החכם לפי שעה בעשיית ההיתר, הציל את כל האיסור, שאח&quot;כ לא היה עוד אף איסור קל. ולא התיר זה אלא במקום שרואין שבלאו הכי יש חילול שבת ר&quot;ל, כאשר כתב לבסוף, דבמקום דלא שייך זה שיבוא לידי איסור חמור אין להתיר.<br /> <br /> ועכ&quot;פ זה דמי למה שהביא שם בדברי חיים מחבר שתורם שלא מן המוקף &lt;small&gt;(עי' עירובין לב.)&lt;/small&gt;, שע&quot;י שעושה החבר האיסור קל פעם אחת במה שתורם שלא מן המוקף, שוב מתוקן הכל, וליכא עוד שום איסורא לשום אדם. וכן בשפחה &lt;small&gt;(עי' יבמות סו.)&lt;/small&gt; שעל ידי שנהגו בה מנהג הפקר, והיה מכשול רבים ע&quot;י שהמציאה עצמה לזנות ר&quot;ל, ואחר שנעשה האיסור קל פעם אחת במה שנשתחררה, לא היה עוד שום איסורא בזה שיכלה אח&quot;כ להנשא בהיתר גמור וניצולו רבים, והאיסור כבר חלף והלך לו, והוא כעין מה שאמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(שבת קנא:)&lt;/small&gt; חלל שבת אחת ואל יתחללו שבתות הרבה. ועל דרך זה כתב הדברי חיים בהיתר שטר מכירה, דאחר שנעשה ההיתר נתבטל האיסור מכל וכל.<br /> <br /> ואע&quot;פ כן לא סמך על זה בלבד, אלא בשביל שדמי למכס שהתירו הגאונים כמובא בב&quot;י &lt;small&gt;(סי' רמד ד&quot;ה כתב המרדכי)&lt;/small&gt; מהמרדכי &lt;small&gt;(שבת סי' רמו)&lt;/small&gt;, כמו שכתב בתחילת דבריו בפירוש וז&quot;ל, אחרי רואי כי יצא הדבר בהיתר מגדולי הדור ונוהגין כן כמעט בכל מדינתינו, סמכתי גם אני על זה מפני הטעם שכתב המרדכי ומביאו הב&quot;י גבי מכס, ולכן פסקתי להתיר ע&quot;י מכירה או שכירות על פי שטר, כאשר אעתיק לך לוטה פה. והנה בזה גילה דעתו בפירוש שכל מה שיכתוב אח&quot;כ להתיר, הוא על סמך הטעם שכתב כן במרדכי.<br /> <br /> ואף שאח&quot;כ פקפק בדבר ולא הונח דעתו בזה, אלא הניח דעתו במה שהביא מהגמרא דמותר לחבר למיעבד איסורא קלילא שאינו אלא לפי שעה אם יש בזה הצלת רבים אח&quot;כ בלי שום איסורא. צריך לומר שגם על זה בלבד לא היה סומך, לולא הטעם שדומה למה שהתירו הראשונים ז&quot;ל כמו שכתוב במרדכי, וכל זה מבואר היטב בדבריו ז&quot;ל.<br /> <br /> ועכ&quot;פ היאך עלה על דעתו לעשות דמיון לזה המאשין מצות, וכי איסורי המצות האלו המה בשביל מראית עין שיועיל על זה היתרים להסיר האיסור, הלא לדעת הדברי חיים זלה&quot;ה המצות האלו המה חמץ. ואף אילו לא היה אלא חשש חמץ, אינו מועיל היתרים, כי כתבי ההיתרים וכל הפירסומים אינם מסירים את החימוץ, ואין לזה שום דמיון כלל לכל מה שהביא הדברי חיים בשטר מכירה, ואי אפשר להתיר איזה איסור שנשאר לעולם כן באיסורו לכל העולם. והיתרים כאלו אינם מצילים ממכשול רבים, אלא אדרבה מביאים מכשולות, כי כן דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שיאמר לו לך עבוד עבודה זרה &lt;small&gt;(שבת קה:)&lt;/small&gt;, ר&quot;ל.<br /> <br /> אמנם גם בהיתר השטר מכירה שהיה לדברי חיים ז&quot;ל כמה טעמים להיתר, מבואר בדבריו בתניינא &lt;small&gt;(או&quot;ח)&lt;/small&gt; סימן ל' שחזר מהיתרו, וז&quot;ל שם, רב אחד מאוהבי אשר ביקש ממני העתק שטר מכירה, ושלחתי לו, ואח&quot;כ ביקש ממני לאסור להם כל ההיתרים כי באים למכשולים, וכן עשיתי וכתבתי להם שהדרנא בי, עכ&quot;ל.<br /> <br /> והרי שהיה לו איזה חזרה בזה, וגם בחכמי המשנה מצינו שאמרו במשנה ראשונה ושוב חזרו במשנה אחרונה &lt;small&gt;(עי' פסחים פח.; כתובות סד.)&lt;/small&gt;, וידוע דהלכה כמשנה אחרונה, ונסתר כל היסוד.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> גם בלאו הכי אין לדמות כל העניינים, ובתוספות שבת דף מ&quot;ד ע&quot;א ד&quot;ה מתוך, נדחקו לחלק דבמתו אמרינן &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי, ובממון אמרינן &lt;small&gt;(שם קיז:)&lt;/small&gt; איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי. וכתבו לחלק בין ממון למת. אמנם בפרק מי שהחשיך &lt;small&gt;(שבת קנג.)&lt;/small&gt; אמרינן גם גבי ממון אי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות. והרבה חילוקים דקים ופלוגתות בראשונים ז&quot;ל בזה, וקשה לדמות שאר עניינים בזה. ולכן הוא חידוש מה שמדמה המרדכי בשם הר&quot;מ מכס לפרק מי שהחשיך, כאשר באמת נתקשה הדברי חיים בזה, וכתב שרק הראשונים יכלו לעשות דמיון זה, לא אנחנו יתמי דיתמי.<br /> <br /> והטו&quot;ז בסימן רמ&quot;ד &lt;small&gt;(ס&quot;ק ו)&lt;/small&gt; נתקשה דמה חילוק בין מכס למרחץ, ותירץ דכיון דמכס הוא על פי רוב עסק גדול, התירו לגמרי אף אם הוא עסק קטן. והוא כמו שאמרו בכל תקנת חכמים דלא פלוג רבנן בתקנתם.<br /> <br /> אבל קשה להבין זה, דאילו היה מבואר בגמרא ההיתר של מכס, שפיר היינו יכולין לומר לא פלוג, כמו בכל תקנות חכז&quot;ל. אבל כיון שאינו נזכר כלל בגמרא, היאך נוכל לחדש ולומר לא פלוג אחר חתימת התלמוד. ועכ&quot;פ זה ודאי כי אנחנו לא נוכל לומר כן, כמו שכתב הדברי חיים.<br /> <br /> ובמג&quot;א סימן רמ&quot;ד ס&quot;ק י&quot;ז מבואר דעיקר טעם ההיתר במכס הוא משום פסידא, דאף די&quot;א דאסור שבות דשבות במקום פסידא &lt;small&gt;(עי' סי' שז ס&quot;ה)&lt;/small&gt;, מ&quot;מ שרי במכס דהוי כמציל מידם, כמו שכתב המרדכי, כלומר שלא ישתקע ממון ישראל ביד עכו&quot;ם. וכעין זה כתב גם המהרש&quot;ל בתשובה סימן ק'.<br /> <br /> ונמצא דמה שכתב המרדכי לדמות לפרק מי שהחשיך, אינו אלא לסניף בעלמא, וא&quot;כ אי אפשר לדמות כלל שאר ענינים לשם. ובלאו הכי כתב המג&quot;א בסימן ש&quot;ז ס&quot;ק ז' וז&quot;ל, ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותין, ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכז&quot;ל. ומכל שכן שאין לדמות לשבותין שארי איסורין כמו חמץ וכדומה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובעיקר הסברא אם להקל באיזה איסור דרבנן בשביל שלא יעשו איסור חמור יותר, הנה רואין אנו שבכל מקום החמירו חכז&quot;ל בהרבה חומרות וגזירות לאסור את המותר לעשות סייג לתורה, אף שבודאי רוב החומרות מביאין הרבה בני אדם לידי חטאים גדולים.<br /> <br /> וכבר כתבו הראשונים ז&quot;ל &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ת מהרש&quot;ל סי' סה ושו&quot;ת חת&quot;ס אהע&quot;ז ח&quot;א סי' ד ד&quot;ה וא&quot;כ)&lt;/small&gt; שהרבה אנשים הלכו לאבדון עבור חרם דרבינו גרשום באיסור שתי נשים, יען שלא היה בכחם להשיג גודל הטורח של היתר מאה רבנים להצילם מכבלי העיגון, אע&quot;פ כן ראה רבינו גרשום מאור הגולה לגזור כן מחמת רוב הפרוצים המתעוללים בנשותיהם &lt;small&gt;(עי' דרכי משה אבה&quot;ע סי' א אות ט)&lt;/small&gt;. וכן בגזירת שבעה נקיים על טיפת דם כחרדל &lt;small&gt;(נדה סו.; יו&quot;ד סי' קפג)&lt;/small&gt;, והוסיפו עוד בגזירת ה' &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' קצו סי&quot;א)&lt;/small&gt;, ולפעמים מחמת איזה חולשה אי אפשר לה להיות שבעה נקיים על כל טיפת דם כחרדל זמן זמנים טובא ואינה טובלת, וכבר היה לעולמים הרבה אנשים שעברו כמה פעמים ר&quot;ל על איסורי כריתות על ידי זה, ואמרו חכז&quot;ל במסכת יבמות דף ל&quot;ז &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; שאמר רב מאן הויא ליומא. וקצר היריעה מהכיל לפרט בגזירות חז&quot;ל שמרובין הן.<br /> <br /> וידוע פירושו של המהרש&quot;א &lt;small&gt;(מכות כג: ד&quot;ה תרי&quot;ג)&lt;/small&gt; על מה שאמרו &lt;small&gt;(עירובין יג:)&lt;/small&gt; נמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, דר&quot;ל נמנו וגמרו, שמנו את המצות שהל&quot;ת מרובין מהעשין והוי קרוב להפסד, וזה בתורה שבכתב. ואמרו ז&quot;ל בגיטין דף ס' &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; לדעת רבי יוחנן דהלכתא כוותיה, שתורה שבעל פה מרובה יותר. וזה בהלכה למשה מסיני ובי&quot;ג מדות שהתורה נדרשת, כמו שלמדו מהקרא &lt;small&gt;(שמות לד, כז)&lt;/small&gt; דעל פי הדברים האלה, אבל בהחומרות שהחמירו אח&quot;כ, המה מרובין הרבה יותר, כמו שכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצות שורש הראשון, שאם נחשוב החומרות דרבנן יהיו לאלפים, ורובם ככולם המה לעשות משמרת וסייג לתורה.<br /> <br /> ובודאי שהרבה אנשים מפסידים ע&quot;י רוב החומרות, ולא בחנם עשו חכז&quot;ל כן, ועל כרחך שראו שאי אפשר שתתקיים התוה&quot;ק מבלעדי זה, כמו שאמרו בכמה מקומות &lt;small&gt;(עירובין ו.; ק: ; חולין קי.)&lt;/small&gt; בקעה מצא וגדר בה גדר.<br /> <br /> ואך במקומות מועטים בפרק מי שהחשיך ובמת &lt;small&gt;(שבת מג: ; יומא פה.)&lt;/small&gt; התירו איסור דרבנן שלא יבוא לעבור על איסור דאורייתא. ופשיטא שאנחנו לא נוכל לדמות לזה, בפרט אחרי שרואין שברובא דרובא מהמקומות אין כן דעת חז&quot;ל, ואנחנו לא נוכל לא להוסיף ולא לגרוע מדברי חכז&quot;ל אפילו כקוצו של יוד.<br /> <br /> ומה שהביא הדברי חיים מפסקי המהרי&quot;א &lt;small&gt;(תרומת הדשן ח&quot;ב סי' קלח)&lt;/small&gt; שאין להקל מחמת חשש שיצאו חוץ לדת תורה. זה הובא גם ברמ&quot;א סימן של&quot;ד &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt;, ואף שהט&quot;ז &lt;small&gt;(ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; פקפק, אבל הנקודות הכסף והחוות יאיר &lt;small&gt;(סי' קמא)&lt;/small&gt; וכל הפוסקים אחריהם החזיקו בדעת הרמ&quot;א והתרומת הדשן, ועיין חתם סופר יו&quot;ד סימן שכ&quot;ב.<br /> <br /> ועיין חתם סופר חלק ששי סימן פ&quot;ו במה שהתחילו לעשות שינוים בבית הכנסת, ואסר הכל. וכתב לבסוף &lt;small&gt;(ד&quot;ה ובע' נ&quot;א)&lt;/small&gt; שאם אמר יאמר שאם לא יקילו להם איכא למיחש להמרת דת, לזה לא חשו חכז&quot;ל, אלא חששו שישארו באמונת ישראל ויבנו במה לעצמם ואתי לאמשוכי ישראל אבתרייהו כצדוק ובייתוס בימי חכמי המשנה וענן ושאול בימי הגאונים, ואין אחריותן עלינו, עיין ברכות ס&quot;ג ע&quot;ב ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב וכו', עכ&quot;ל.<br /> <br /> ואנחנו ראינו בעוה&quot;ר במדינה זו שברובא דרובא מהמקומות ממש באו לידי שכחת התוה&quot;ק לגמרי ר&quot;ל, והמשכיל על דבר ימצא כי עיקר סיבת הדברים היה מה שהתחילו להקל בכמה דברים בטענה זו להציל את השאר שלא יפרוצו יותר. וכן המה כל הפירצות שבדורינו, מתחילים בטענה זו שמקילים באיזה דברים לשם שמים כדי להציל את השאר, אבל לגמרי נהפוך הוא, שע&quot;י שהתחילו בפשרות וויתורים להקל לאט לאט, עבירה גוררת עבירה עד שנפרץ במילואו לגמרי ר&quot;ל. אבל אילו היו עומדין על המשמר שלא לעשות פשרות בקיום התוה&quot;ק, בלי ספק היה חלק גדול מישראל חזקים בתורה ובמצוות בכל מקומות מושבותם. וזה ברור לכל הרוצה לידע האמת לאמיתו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובדבר המאשין מצות שכתב הדברי חיים שאינו רוצה לגלות הטעם. לפענ&quot;ד דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. שבתנינא &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' א ד&quot;ה ובענין)&lt;/small&gt; גבי המאשין ציצית גילה הטעם, כי ידוע אופני המאשין שמשתנים בכל עת, ומי יודע למחר מה יהיה. וטעם זה הוא גם במאשין מצות, כי אילו היה מגלה טעם האיסור, היה מקום לומר שיתקנו המאשין מאלו החששות, או היו מפלפלים בדבר. אבל דרך עשיית מאשין שמשתנה בכל יום, וההיתר נשאר, כמו שהוא באמת בזמנינו שנעשו מאשינן בהמצאות חדשות ואופנים שכל המתירין שהיו אז לא היו מתירין אלו שבזמנינו בשום אופן.<br /> <br /> ועל דרך זה כתב בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן י&quot;ג אות י&quot;ב, שכל ההיתרים הנעשים ע&quot;י תיקונים, שוב אח&quot;כ התיקונים מתבטלים וההיתר נתפשט בלי שום תיקון כלל. ובסימן י' אות ג' האריך בזה, וכתב שכל היתר הנעשה בתיקונים, שוב נשתקעו אופני וסדר ההיתר ורק ההיתר נשאר במקומו, ונמשכין הרבה איסורין קלין וחמורין. ולולא נפתח פתח כחודה של מחט בההיתר, לא היו פותחים פתח כפתחו של אולם לפרוץ גדר התורה והמצוה. וכיוצא לזה נמצאים מכשולים הרבה אשר נתהוו ע&quot;י קצת היתר בדבר, ואילו דורות הראשונים המה ראו אשר נתהוה ונמשך מההיתר, היו מכריזים ואומרים דברים שאמרנו לפניכם טעות הם בידינו, ולא נמצא אחד מעיר שיטה אוזן לדבריהם האחרונים מצוה בחזר&quot;ת עכ&quot;ל, יעיי&quot;ש שהאריך בדברים אמיתיים.<br /> <br /> ויודע אני שהמתחדשים מתפארים שהמאשינן שבזמנינו טובים מהראשונים, אבל לא מחכמה שאלו על זאת, וכתב כתב הפמ&quot;ג ז&quot;ל &lt;small&gt;(בהקדמה ליו&quot;ד)&lt;/small&gt; המורים מרובים והיודעים מועטים, ואלו המורים המרובים שאינם מהיודעים, דרכם להפוך דברי אלקים חיים על פי שכל הבעלי בתים, שכתב הסמ&quot;ע &lt;small&gt;(סי' ג ס&quot;ק יג)&lt;/small&gt; שהיא הפוכה מדעת התורה, ולכן בראותם המצאות חדשות, ושאופה הרבה יותר בפעם אחת, הוא למראה עינם טובה מהראשונים.<br /> <br /> אבל מי שיש לו לב מבין בגופי הלכות ומתבונן בהחששות והקילקולים הבאים מהחדשות, יודע ומבין שאילו היו רואין זאת הראשונים המתירים, היו צווחין ככרוכיא לאסרו.<br /> <br /> ולא ראיתי להאריך בפרט זה, כי האיש הנלבב די לו במה שכתב מרן הקדוש ז&quot;ל דברי אלקים חיים שהוא חמץ, ועוד הרבה גאונים וקדושים שאסרו גם אז כל אופני המאשין בהחלט. וכל הטעמים שכתבו לאסור על תמונת המאשין שנעשה אז, ק&quot;ו בן בנו של ק&quot;ו ששייכים על המאשינן הנעשים כעת, כמבואר להמעיין. ואין לסמוך על המקילין שהיו אז, כי לא ראו את אופני המאשין שבזמנינו, שברור שגרועים הרבה יותר.<br /> <br /> ובדור הזה בודאי אין מי שיכול להכריע בדברים העומדים ברומו של עולם, והרוצים לסמוך על המקילים השכיחים בדור הפרוץ הזה בעו&quot;ה גם בשאר ענינים, ואינם מפחדים מדעת הראשונים, ק&quot;ו שלא ישמעו לדעת פעוט כמוני, והאריכות בזה אך למותר ולא באתי אלא להעיר, וד&quot;ל.<br /> <br /> והשי&quot;ת ירחם ויוציאנו במהרה מאפלה לאורה, וישמחינו בשמחת ציון וירושלים בקדושה ובטהרה.<br /> <br /> והנני ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%99%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%93%D7%A2%D7%94/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9C%D7%93&diff=2962 2026-05-23T23:22:03Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_לג|תווית_קודם=אורח חיים סימן לג|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לה|תווית_הבא=יורה דעה סימן לה}}<br /> <br /> == '''~ סימן לד ~''' ==<br /> <br /> <br /> <br /> ב&quot;ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד אהובי חתן אחי, הרב הגה&quot;צ, חסידא ופרישא, בנש&quot;ק אראלים ותרשישים, כקש&quot;ת מוהר&quot;ר יחזקאל שרגא הלברשטאם שליט&quot;א האבדק&quot;ק ציעשינוב יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה ...<br /> <br /> ראשית, מה ששאל בדין מה שלפי משפטי המדינה אין לשחוט אלא סכום מצומצם, והשובי&quot;ם שוחטים יותר במחבא, ומצד דינא דמלכותא עונשן גדול עד מאוד. והביא מתשובות מו&quot;ה רבי שלמה קלוגער בספר האלף לך שלמה &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' א)&lt;/small&gt; שאוסר בהחלט בכה&quot;ג, ומתשובות בר לואי &lt;small&gt;(מהדו&quot;ק, יו&quot;ד סי' ב)&lt;/small&gt; שחולק עליו, והביא ראיה ממה דשוחטין בספינה &lt;small&gt;(חולין יג:)&lt;/small&gt;, והרי בספינה איכא ביעתותא דמיא כמבואר בש&quot;ס ברכות &lt;small&gt;(ל.)&lt;/small&gt; השכים לצאת מתפלל ואח&quot;כ יקרא קריאת שמע, ופירש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה בקרון)&lt;/small&gt; משום ביעתותא דמיא, ועל כרחך דבשחיטה לא חייש לביעתותא.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה הספר בר לואי אין בידי, אך כפי מה שהביא ראייתו, אין ראיה משם. דהך ביעתותא דמיא שכתב רש&quot;י ז&quot;ל, פירש הב&quot;ח בסימן צ&quot;ד &lt;small&gt;(ד&quot;ה ומ&quot;ש וכן)&lt;/small&gt; דהוא משום יורדי הים באניות [וגו'] המה ראו מעשי ה' &lt;small&gt;(תהלים קז, כג-כד)&lt;/small&gt;, ומפורש שם בקרא אח&quot;כ &lt;small&gt;(כה)&lt;/small&gt; שהוא בשביל רוח סערה. וא&quot;כ יש לומר דטרם שיצא לספינה איכא למיחש לרוח סערה שבים שהוא שם מילתא דשכיחא, ולכן צריך להתפלל בביתו, אבל בעת אשר הקם הסערה לדממה וישמחו כי ישתוקו &lt;small&gt;(שם כט-ל)&lt;/small&gt;, אין חשש גם בספינה בין לתפלה בין לשחיטה.<br /> <br /> ומה שאמרו בחולין י&quot;ג דשוחטין בראש הספינה, שם בא להשמיענו דלא חיישינן שיאמרו לשר של ים הוא שוחט, כמו שפירש רש&quot;י &lt;small&gt;(ד&quot;ה בין)&lt;/small&gt; ותוספות &lt;small&gt;(ד&quot;ה בין)&lt;/small&gt;, אבל לעולם איירי רק בעת שיוכל לכוין דעתו, ולא כל העתים שוות בספינה.<br /> <br /> ובמג&quot;א סימן פ&quot;ט ס&quot;ק ט&quot;ז כתב דאיתא בגמרא &lt;small&gt;(ברכות שם)&lt;/small&gt; היושב בקרון או בספינה ההולכים, חשוב כמהלך לענין זה. וכפי המובן הפשוט מדברי רש&quot;י ז&quot;ל דבספינה הטעם רק משום ביעתותא דמיא, אין ראיה לכאורה דיושב בספינה חשוב כמהלך. אך הפמ&quot;ג שם ביאר דבספינה משום ביעתותא דמיא אי אפשר לעמוד, ועל דרך זה כתב גם החמד משה &lt;small&gt;(ס&quot;ק ג)&lt;/small&gt; שהביא במחצה&quot;ש שם, דכוונת רש&quot;י ז&quot;ל למה לא יעמוד בספינה ויתפלל, דבקרון אי אפשר לעמוד שלא יפול, משא&quot;כ בספינה יוכל לעמוד, לכן הוצרך לומר הטעם דמשום ביעתותא דמיא אי אפשר לעמוד, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> וכן מוכרח שם בגמרא דף ל', דקאמר במאי קמיפלגי, מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מיסמך גאולה לתפלה עדיף, ואם בספינה אין הטעם בשביל שלא יוכל לעמוד אלא משום ביעתותא דמיא, אין טעם זה של תפלה מעומד עדיף שייך כלל לספינה אלא לקרון, ולמה שבק לבאר טעם פלוגתתן בספינה כמו שביאר בקרון. אבל לפי הנ&quot;ל דאין טעם ביעתותא אלא על שלא יוכל לעמוד, א&quot;כ שפיר דטעם זה של תפלה מעומד עדיף, הוא טעם מספיק לשניהם.<br /> <br /> ולפי זה דמה שכתב רש&quot;י ז&quot;ל דבספינה איכא ביעתותא דמיא, הוא רק כשהוא עומד לא כשהוא יושב, ממילא דאין הוכחה כלל מחולין דשוחטין בראש הספינה, דאפשר לשחוט כשהוא יושב.<br /> <br /> ואף שכתב הכנסת הגדולה &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; סימן כ&quot;ד &lt;small&gt;(הגב&quot;י אות כ)&lt;/small&gt; להזהיר שלא לשחוט מיושב, מ&quot;מ כתב הפרי חדש &lt;small&gt;(הובא בבאר היטב שם ס&quot;ק ג מהקונטרס אחרון, וראה הערה בשו&quot;ע מהדו' מ&quot;י שם)&lt;/small&gt; והפמ&quot;ג בשפתי דעת אות ה' &lt;small&gt;(ד&quot;ה כתב)&lt;/small&gt;, שאין זה אלא זהירות לכתחילה, ובדיעבד מותר.<br /> <br /> ובשו&quot;ת טוב טעם ודעת מהדורא ג' סימן פ&quot;ז נשאל בשו&quot;ב שהוא חולה על רגליו ולא יכול לעמוד ושחט בישיבה, ופסק שיפה עשה, דכיון שבדיעבד כשר, א&quot;כ כשלא יכול לעמוד שעת הדחק כדיעבד דמי, וכשר אפילו לכתחילה. גם מחלק שם בין בהמות לעופות, דאך בבהמה שמונח על הארץ קשה להיות שוחט בישיבה, אבל עוף דאוחזו בידו מה לי עומד מה לי יושב, יעיי&quot;ש. וא&quot;כ גם בספינה, אם אין יכול לעמוד מחמת ביעתותא, הוא כחולה ברגליו ומותר לשחוט לכתחילה בישיבה, בפרט בעופות.<br /> <br /> ובדעת קדושים &lt;small&gt;(בהשמטות לגידולי הקודש סי' א ס&quot;ק ז)&lt;/small&gt; העיר מתוספות זבחים נ&quot;ה ע&quot;ב ד&quot;ה גובהה, דבשחיטת קדשים הוי מיושב, עיי&quot;ש. ואם כן על כרחך צריך לומר בדברי הכנסת הגדולה, שאין זה אלא זריזות לדידן שנחלשו החושים וכח הזהירות, אבל לא לראשונים, וגם בשו&quot;ע עדיין אין זכר מדין זה של שחיטה בישיבה. וא&quot;כ בלאו הכי אין שום קושיא אף אם נצטרך להעמיד דין שחיטה בספינה שבש&quot;ס ושו&quot;ע &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' יא ס&quot;ד)&lt;/small&gt; כששוחט בישיבה.<br /> <br /> מיהו גם בלאו הכי קשה לדמות בזה מילתא למילתא, כי הכל לפי ענין הביעתותא עד היכן הוא מפסיד כוונת השו&quot;ב שלא יוכל לכוון דעתו, כאשר יתבאר להלן.<br /> <br /> והנה גם בתשובות מהרש&quot;ם חלק ג' סימן ש&quot;כ נשאל בכה&quot;ג, והביא ראיה להתיר מירושלמי פרק ז' דבבא קמא הלכה ד', ראוהו שוחט ביער חזקה גנוב הוא וחייב על הטביחה, והשחיטה כשירה, יעיי&quot;ש. ואין זה ראיה, דיער אין שם רואים ואינו מפחד, וגם הגאון מו&quot;ה רבי שלמה קלוגער שהחמיר טובא בעיירות ששכיחא ביעתותא, מכל מקום בכפר דלא שכיח ביעתותא התיר. ובודאי דגם בכפר איכא לפעמים ביעתותא, ולא כתב שאין שם ביעתותא אלא דלא שכיח, ולא חייש למילתא דלא שכיחא, ומכל שכן ביער דלא שכיח כלל.<br /> <br /> גם מה שהביא מהתוספתא פרק ב' דחולין &lt;small&gt;(ה&quot;ב)&lt;/small&gt; היה שוחט והרתית או שעף וכו' ושהה כדי שחיטת אחר פסולה, וכתב דאי אפשר להעמיד בידיו מרתתין שיש בה חשש דרסה, ועל כרחך דמיירי שהיה מרתת ומפחד אבל אין ידיו מרתתין, ואם לא שהה כשיעור כשר.<br /> <br /> גם מזה אין ראיה כלל, דאפילו לפי פירושו שהיה מרתת ומפחד, אין ראיה שיהיה מפחד בשעה ששחט, אלא שבאמצע שחיטה בא לו איזה פחד ופסק אז מלשחוט עד שעבר הפחד, ואם לא היה בזה שיעור שהיה כשר. וגם אם נימא דמיירי שהיו ידיו מרתתין, אפשר לפרש בדרך זה שהורתת באמצע השחיטה, וכמו שאיתא בפוסקים &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ת דברי חיים ח&quot;ב יו&quot;ד סי' ג)&lt;/small&gt; דשו&quot;ב שידיו מרתתין לפרקים בעתים ידועים, כשר לשחוט כשאין ידיו מרתתין. וכן מה שכתוב אח&quot;כ בתוספתא או שעף, מיירי בדרך זה שעף באמצע שחיטה, ולא בשעה ששחט.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אמנם מה שהעלה להלכה דאם השו&quot;ב אומר ברי לי שלא היו ידי מרתתין ושחט יפה, אין חוששין, בזה לכאורה דבריו נכונים, דלא גרע מהמבואר בשו&quot;ע סימן א' סעיף ג' &lt;small&gt;(ברמ&quot;א)&lt;/small&gt; דאף מי שדרכו להתעלף ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן &lt;small&gt;(ועי' חולין ג:)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> אך מבואר בשמלה חדשה סעיף כ&quot;ג שאין זה מותר אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא. וכן הנודע ביהודה מהדו&quot;ת יו&quot;ד סימן א' הביא מדברי הרמ&quot;א הנ&quot;ל לענין שו&quot;ב שידיו מרתתין, ואע&quot;פ כן לא התיר לכתחלה אלא בדיעבד לענין הכלים. ובשו&quot;ת בית שלמה יו&quot;ד &lt;small&gt;(ח&quot;א)&lt;/small&gt; סימן י' ובשו&quot;ת מהר&quot;ם שיק &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; סימן י' ועוד כמה אחרונים &lt;small&gt;(עי' יד אפרים בהגה לרמ&quot;א סי' א סוף ס&quot;ה)&lt;/small&gt; החמירו יותר וחלקו על הנודע ביהודה מה שמדמה שו&quot;ב שידיו מרתתין לדין המבואר ברמ&quot;א בדרכו להתעלף, דהתם אינו רוב שמתעלף אלא שמתעלף לפרקים, דנגד הרוב אין עד אחד נאמן, וא&quot;כ בידיו מרתתין שהעיד הלחם הפנים &lt;small&gt;(סי' א ס&quot;ק לה)&lt;/small&gt; שרובן דורסין, אינו נאמן. ויש אחרונים שמפלפלים בזה להאמין עד אחד נגד הרוב, אבל אין לסמוך על זה להלכה, ולא אוכל להאריך כעת בפלפול.<br /> <br /> והנה המהרש&quot;ם בתשובה הנ&quot;ל שהתיר באמירת ברי לי, העיר שאין זה נגד הרוב ואין בזה רוב שיקלקלו. אמנם הגאון מו&quot;ה רבי שלמה קלוגער בתשובה הנ&quot;ל כתב שהוא בחזקת מקלקל, וזה נראה קצת דפליגי במציאות, אבל באמת אין זה פלוגתא דהכל הוא לפי ענין הפחד, כמו שכתבו הפוסקים &lt;small&gt;(חו&quot;מ סי' כט ס&quot;א; סי' ל סוף ס&quot;ב)&lt;/small&gt; לענין עדות מוכחשת, דכל מה שאפשר לתרץ העדים דבעת שראו אלו נשתנה הענין מהעת שראו אחרים, לא הוי עדות מכחשת.<br /> <br /> אך מה שהחמיר הגאון מו&quot;ה רבי שלמה קלוגער בשחט בעיר אף במקום דליכא ביעתותא משום לא פלוג, זה תמוה, דלא פלוג לא שייך אלא בתקנת חכמים ז&quot;ל, אבל לא בזה שאין לו שום רמז בש&quot;ס וראשונים אלא מכח סברא, והלא חשש העילוף מבואר בגמרא &lt;small&gt;(חולין ג:)&lt;/small&gt; ורבינא חייש לעילופי, ואף על פי כן גם במי שדרכו להתעלף מהני אמירת ברי לי ולא מחמרינן משום לא פלוג.<br /> <br /> וביד מלאכי &lt;small&gt;(ח&quot;א)&lt;/small&gt; סימן שנ&quot;ח הביא מהמהר&quot;י ווייל &lt;small&gt;(סי' סה)&lt;/small&gt; דלא אמרינן לא פלוג, אלא במילתא דהוי תנאי בית דין ונתקן במנין מחכמי כל ישראל, אבל בדלא ניתקן אלא במדינה אחת, איכא למימר דלא ניתקן אלא היכא דשייך אותו הטעם בלבד. ומכל שכן כשאין שום תקנה.<br /> <br /> ונראה דמה שכתב &lt;small&gt;(מהרש&quot;ק)&lt;/small&gt; לא פלוג, הוא רק לשון מושאל, והטעם שהחמיר בעיר בכל מקום, שלא יתחלף ממקום למקום ויבואו לידי מכשול.<br /> <br /> ובהיתר אמירת ברי לי של השו&quot;ב שכתבתי למעלה, צריך לדקדק שלא יהיה להשו&quot;ב נגיעה בדבר, כי הוא דבר שצריך הבחנת הלב, ומבואר בשו&quot;ע סימן י&quot;ח &lt;small&gt;(סי&quot;ח)&lt;/small&gt; שלא יטול יותר מן הכשירות אלא דבר מועט שמא יטנו לבו מחמת נגיעה, וא&quot;כ גם בדין זה הוא כן, שצריך לראות שלא יהיה חשש נטיית הלב באמירת ברי לי.<br /> <br /> ולדינא נראה לפענ&quot;ד שאי אפשר לעשות כלל מוחלט בענין זה, אלא הכל תלוי לפי ראות עיני המורה. כי אין לנו ראיה ברורה מהש&quot;ס ומהראשונים לא לאיסור ולא להיתר, אלא מכח סברא, ובמקום פחד גדול שאימת השוטר תקיפה בעונש חמור אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, ואי אפשר להסתתר ממנו, או שהשו&quot;ב הוא בטבע בעל פחדן גדול שמפחד מאוד אפילו מדבר קטן, אזי יש לחוש למכשולות. שאף שאינו דומה לגמרי לעילוף המוזכר בש&quot;ס, כי ענין העילוף הוא שסר כחותיו והרגשותיו לגמרי מחמת ראיית הדם, כפי שהביא התבואות שור &lt;small&gt;(סי' א ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; על זה מהגמרא &lt;small&gt;(נדרים פז.)&lt;/small&gt; נתעלף ומת, מ&quot;מ גם גודל הפחד והבהלה מסיר דעת האדם, בפרט עכשיו שדעתנו קצרה, ויוכל לבא למכשולות ח&quot;ו.<br /> <br /> אמנם במקום שהוא דינא רפיא ואין הפחד גדול, ורואים בחוש אצל השו&quot;ב שאינו מפחד בטבעו כל כך, ויוכל לכוון דעתו כראוי [כמו שגם בעילוף המוזכר בש&quot;ס, הוא תלוי בטבעיים כמבואר בגמרא &lt;small&gt;(חולין שם)&lt;/small&gt;], זה ודאי עדיף יותר ממי שדרכו להתעלף, כיון שרואים בזה שאין דרכו להתפחד, ואין חשש.<br /> <br /> ובדרך זה אפשר להשוות דעת כל הגדולים המקילין והמחמירין, שאין פלוגתא בעיקר הסברא, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה.<br /> <br /> אך דא עקא שאין זה במדינתכם כעת כאשר היה מלפנים שאירע דבר זה דרך מקרה באיזה מקום, והיה אפשרות להתיר לפי ראות עיני הבית דין במקומו, אבל עכשיו הוא דבר הנצרך בכל המדינה, ואם יתפשט ההיתר יעשו כן בכל מקום, כי יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין &lt;small&gt;(פסחים לז.)&lt;/small&gt;, וכבר התירו פרושים את הדבר, ויפוק מיניה חורבא. כי ודאי יש מקומות שהוא בהלה גדולה ובאופן שאין להתיר.<br /> <br /> גם יש מקומות שאין כח בית דין יפה, כי מנהגי הקהלה מתנהגים שלא כדת, ומורא הקצבים והמנהלים על השו&quot;ב יותר מהמורא בית דין, וכל שכן ממורא שמים. גם יש מקומות שגם השובי&quot;ם אינם כראוי על צד היותר טוב וצריכים השגחת הבית דין, ובדברים שבצנעה אי אפשר להיות השגחה, וכמו שמכוסה מעיני הערכאות מכוסה גם מעיני הבית דין.<br /> <br /> ועיין תוספות כתובות כ&quot;ח ע&quot;ב ד&quot;ה בית הפרס, דאף דספק טומאה ברשות הרבים טהור, מ&quot;מ לא טיהרו חכמים אלא כשהוא באקראי, אבל בדבר שישאר כן לעולם לא רצו לטהר. ובפרט בשחיטת בהמות דצריך גם השגחה על הקצבים, וכשבא הבשר ממקום נסתר קשה יותר ההשגחה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה ששאל עוד לענין הקצבים שמכרו בשר הרבה יותר ממה שהתיר לשחוט, ושאל אותם מאין להם בשר כל כך, ואמרו שהשו&quot;ב שוחטים במחבא, והשובי&quot;ם הכחישו שהוא שקר ולא שחטו במחבא, וגם היא קלא דלא פסיק שהקצבים מביאים בשר משו&quot;ב שנאסר מהרב המרא דאתרא שלו. ופעם אחת שחטו בהמה קטנה במטבחיים שלא הספיק אפילו ליומא, וקנה אחד בשר אחר כמה ימים, ושלח השליח בית דין לראות בהמקולין, ולא הניחו הקצב ליכנס לראות ועוד ביזה אותו, ושוב רצה להעמיד נאמנים שישגיחו על הבשר מהזביחה עד המכירה ולא רצו הקצבים לקבל נאמן, ועל ידי זה הכריז על הבשר שהוא אסור.<br /> <br /> אין ספק שאיסור זה הוא כדת וכהלכה, והאוכל מבשר הקצבים האלו טרם שיהיה משגיח כראוי, הוא כאוכל נבילות וטריפות ר&quot;ל.<br /> <br /> והנה מעיקר הדין אם לקח בשר מסתם בני אדם, אף שאינו חשוד כלל אלא שאין יודעין בו בבירור שהוא מוחזק בכשרות, הוא פלוגתת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד ז&quot;ל &lt;small&gt;(הל' מאכ&quot;א פי&quot;א הכ&quot;ה)&lt;/small&gt;, ובשו&quot;ע יו&quot;ד סימן קי&quot;ט &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt; הוא פלוגתת המחבר והרמ&quot;א, שהמחבר פסק כהראב&quot;ד שאך על החשוד אין לסמוך עליו, והרמ&quot;א ז&quot;ל פסק כהרמב&quot;ם שאף ממי שאינו חשוד אסור לקנות אפילו איסור דרבנן, יעיי&quot;ש בש&quot;ך ס&quot;ק ג'. והטו&quot;ז שם &lt;small&gt;(ס&quot;ק ב)&lt;/small&gt; כתב לנהוג כדעת הרמ&quot;א בפרט שאנו רואין קלקול הדורות ולא אכשר דרי.<br /> <br /> הן אמת שמדברי הש&quot;ך &lt;small&gt;(ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; נראה שנוטה להקל וכדעת המחבר, אבל התבואות שור בבכור שור מסכת עבודה זרה דף ל&quot;ט &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; מכריע דבאיסור דאורייתא כגון בשר וכדומה, אסור מצד הדין, וכדעת הרמ&quot;א, ובאיסור דרבנן, אסור מצד התקנה, שהוא תקנת קדמונים במדינתו בחרם שאין לקנות מכל אדם יינות וגבינות וכדומה שהוא מדרבנן, כי אם כשיש בידו כתב הכשר ממורה הוראה שחקר על המאכל ועל המשקה ההוא אם נעשה בכשרות. ובבית לחם יהודה ריש סימן קי&quot;ט &lt;small&gt;(ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; כתב כעין זה, שתקנו בפנקס הארצות שאף ממי שמוחזק בכשרות אין ליקח שום דבר מאכל, אלא א&quot;כ יש בידו כתב הכשר מהאב&quot;ד.<br /> <br /> ובנידון דידן דמיירי מלקיחת בשר שהוא בשביל חשש נבילה וטריפה דאורייתא, אף בלי התקנה אין לנו אחר הכרעת התבואות שור שהכריע מצד הדין כדעת הרמ&quot;א ז&quot;ל שפסק כהרמב&quot;ם.<br /> <br /> ועוד דאף לדעת הראב&quot;ד שפסק המחבר שאין איסור ליקח אלא ממי שהוא חשוד, מ&quot;מ כתב המהרשד&quot;ם בתשובה יו&quot;ד סימן צ' &lt;small&gt;(ד&quot;ה ולענין ששאלת)&lt;/small&gt; דמי שנפק עליו קלא דחשדא, אפילו דלא אתחזק בודאי, ויש אמתלאות ורגלים לדבר שנחשד, יודה הראב&quot;ד ז&quot;ל שאסור ליקח ממנו. ובערוך השלחן סימן קי&quot;ט אות כ' כתב, כלל גדול צריך לדעת דכל דיני חשוד שבסימן זה ובשאר מקומות שבש&quot;ס ופוסקים, אין הכוונה דוקא שיתקבל עדות בבית דין שזה האיש עבר עבירה זו, דבכה&quot;ג גם לעדות פסול, אלא אפילו חשדא בעלמא שיצא עליו קול, קלא דפסיק או קלא דלא פסיק, מקרי חשוד, והביא ראיות לדבר, יעיי&quot;ש. ובתחלת דבריו שם סימן קי&quot;ט כתב איזה פרטים בהלכה זו אשר יש לפלפל עליהם טובא, אבל בפרט זה הביא ראיות ברורות. וגם מדברי הרשד&quot;ם הנ&quot;ל נראה ראיה לדבריו, ועוד ראיות מכמה פוסקים ראשונים ואחרונים ואין להאריך.<br /> <br /> ואם כן הקצבים האלו שיצא עליהם קלא דלא פסיק שהביאו בשר הנאסר, נקראו חשודים אף לדעת המחבר והראב&quot;ד, ובפרט שאין לך רגלים לדבר יותר מזה שלא הניחו השליח בית דין ליכנס, שבזה הראו לדעת שחשדא גדולה עליהם, ופרקו מעליהם עול השגחת הבית דין, שזה פירצה גדולה שאין לשער, ולכל הדיעות אסור לקנות מהם בלי משגיח כראוי, וקו&quot;ח אם המה קלי הדעת, כמו ששכיח רובא דרובא מהקצבים שבזמנינו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> וקדושת זקיני בייטב פנים בדרשות לשבת הגדול אות י&quot;ב כתב באמצע הדרשה וזלה&quot;ק, צריך לעשות משמרת וסייג לתקן מקולין מיוחד בכשרות, ואיש נאמן עומד על גביהן להשגיח על זה בעינא פקיחא שיהיה הכל כדת גם בעניני ניקור ודומה לזה בענין הדחה תוך ג'. ולא תאמר הלא לא כדורות הראשונים דורות האחרונים, בימים הראשונים היו טובים ויראים יותר, ומה נשתנה היום לתקן ולחוש על מה שלא חשו הראשונים וסמכו על חזקת כשרות. דזה אינו, דתשובתו בצדו בשביל שהדורות הראשונים היו הכל יראים ושלמים וחרדים לדבר ה', עד שלא היה ראוי לחוש על שום אדם אפילו מכשול שוגג, לא כן עתה כי המצא תמצא מבני עמנו אשר לא כן, ועניני מלאכת הבשר לכל מסור, על כן אפילו מה שאכלו אבותינו הראשונים, ראוי לנו שלא לאכול כי אם בעשות משמרת וסייג וגדר שיהיה כשר בודאי בלי שום ספק, עכ&quot;ל הקדוש, יעיי&quot;ש שהאריך עוד.<br /> <br /> ודרשה זו אמרה בעת אשר העמיד מקולין בסיגעט, אשר ממש מסר נפשו על הדבר, כי הקצבים השליכו עליו בלילה לתוך ביתו בדרך החלון אבן גדולה כדי להמית ר&quot;ל, וניצל כמעט בדרך נס. גם בעיר היה לו כמה מתנגדים בזה, כי היו הרבה קלי הדעת וכדומה, אבל הוא לא נח ולא שקט בכל זאת, עד שעלתה בידו להעמיד משגיח כראוי, עד היום הזה.<br /> <br /> ובמה שכתב שאין ראיה מדורות שלפנינו, זה מבואר גם בטו&quot;ז שלפי קלקול הדורות צריך להחמיר יותר שלא להאמין לסתם אדם. והמהר&quot;ם שיק בתשובה חלק יו&quot;ד &lt;small&gt;(ריש)&lt;/small&gt; סימן א' כתב שעכשיו שהתורה והיראה מתמעטים, והקלות כציץ השדה כן יציץ בעוה&quot;ר, כמעט פסקה חזקת כשרות מסתם ישראל.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד הוא מוכרח מש&quot;ס ופוסקים, שהרי מקור פלוגתת הרמב&quot;ם והראב&quot;ד ז&quot;ל אם יש לסתם אדם חזקת כשרות, הוא מגמרא עבודה זרה דף ל&quot;ט &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; דתניא אין לוקחין בסוריא וכו', ועיין רמב&quot;ם הלכות מאכלות אסורות פרק י&quot;א הלכה כ&quot;ה ובכסף משנה ובלחם משנה שם טעם פלוגתתם, דהרמב&quot;ם סובר דסוריא לאו דוקא אלא כל חו&quot;ל בכלל, וכל שכן הוא, ולא בעי לאפוקי אלא ארץ ישראל בזמן שהיה כולו לישראל, ובזמן הזה אף ארץ ישראל דינו כחו&quot;ל. וראב&quot;ד ז&quot;ל סובר דסוריא דוקא, בשביל שהיו חשודים, אבל שאר מקומות שאינם חשודים לא.<br /> <br /> והנה אי אפשר לומר דסוריא היה אז מקולקל לגמרי, כי היו דרים שם תנאים ואמוראים, ובמקום שהיו רבנן ותלמידיהון בזמן התנאים היה הרבה תורה ויראה. גם מצד הסברא, אלו היה מוחזק שכלן או אפילו רובן חשודים למכור דברים האסורים, לא היה צריך להשמיענו שאין לוקחין שם מסתם בני אדם, דפשיטא כל דפריש מרובא פריש. ועל כרחך שהיה רק חשדא מצוי שם באופן שחששו חז&quot;ל במיעוט המצוי, ולא נתנו שם חזקת כשרות לסתם בני אדם.<br /> <br /> ועיין תוספות שבת דף י&quot;ג ע&quot;א ד&quot;ה רבא, דאף דרוב עמי הארץ מעשרין הם, ומה שאמרו בסוטה &lt;small&gt;(מח.)&lt;/small&gt; שלא היו מפרישין, צריך לומר שלא היו מפרישין כולם, מ&quot;מ חשו למיעוט בדמאי יותר מבמקום אחר, משום שהוא מיעוט דשכיחא טובא. וא&quot;כ על כרחך צריך לומר שבשאר ענינים שהתירו חכז&quot;ל ליקח מסתם אדם, נתברר להם שלא היה החשדא אפילו כדרך מיעוט השכיח, כי גם בדמאי לא היה החשש אלא עבור מיעוט השכיח. וזה דעת הראב&quot;ד בהשגותיו שכתב דלא חשידי.<br /> <br /> ומשום הכי גם לדעת הראב&quot;ד אי אפשר לומר דכללא כייל דבכל מקום יש חזקת כשרות, דהרי סוריא יוכיח, והדברים סתומים בגמרא הגבול בזה למה חששו בסוריא. אבל מדחזינן בדמאי שחששו למיעוט המצוי אף היכא דרובא בכשרות, תו אי אפשר להקל יותר גם במקומות אחרות, וילמד סתום מן המפורש.<br /> <br /> ובזמנינו שרבתה המכשלה והקלות רח&quot;ל, והתורה והיראה נתמוטטה בדיוטא התחתונה, לא עדיפי מסוריא. ובעוה&quot;ר אין הנחשדים מיעוט המצוי אלא רוב המצוי, ואין לנו לסמוך על חזקת כשרות אף לדעת הראב&quot;ד ז&quot;ל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והפני יהושע בגיטין דף י&quot;ז &lt;small&gt;(ע&quot;א סוד&quot;ה תוספות בד&quot;ה משום בת אחותו)&lt;/small&gt; חקר על חזקת כשרות מה טיבה, דילמא מבטן אמה לעולם לא היה לה חזקת כשרות. וכתב דעל כרחך משום דאזלינן בתר רובא, ורוב ישראל המה בחזקת כשרות, וכל דפריש מרובא פריש, והוא חזקה מחמת רוב, יעיי&quot;ש. והנודע ביהודה מהדורא קמא אבן העזר סימן ס&quot;ט &lt;small&gt;(ד&quot;ה ריעותא)&lt;/small&gt; כתב לענין זנות, שיש שני טעמים לחזקת כשרות. חדא החזקה מתולדה, שהרי לא נולדה זונה. גם הוי חזקה מחמת רובא, שרוב נשים כשרות, ואזלינן בתר רובא דאשה זו מרוב נשים ולא זינתה.<br /> <br /> הן אמת שתמהתי לכאורה על הפני יהושע שכתב שאין שום טעם לחזקת כשרות אלא מחמת רוב, ממה שכתבו התוספות במסכת חולין דף י&quot;א ע&quot;ב ד&quot;ה כגון שהיו וכו', ועוד הוה מצי למידק דלמא משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת. ולדברי הפני יהושע אין זה דחיה, דאף אם הוא מחמת חזקת כשרות, עדיין מוכרח דאזלינן בתר רוב, כיון דאין החזקה אלא מחמת רובא. ושוב מצאתי בשערי תורה כללי חזקה כלל ח' פרט א' &lt;small&gt;(סוף אות ב)&lt;/small&gt; שעמד בקושיא זו, ולא תירץ מאומה.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד אחר ההתבוננות לא קשה מידי מכמה טעמים, חדא שהרי הפני יהושע לא אמר זה אלא בסתם ישראל, אבל לא במי שמכירין אותו מעולם לירא וחרד והוחזק מצד מעשיו. שהרי גם הרמב&quot;ם ז&quot;ל שסובר שאין סומכין בלקיחת מאכלים על חזקת כשרות, לא אמר זה אלא בסתם ישראל, אבל לא במי שמכירין אותו היטב שמוחזק מצד מעשיו, באופן דליכא למיחוש לערומי קמערים, כמבואר כל זה ברמב&quot;ם ושו&quot;ע.<br /> <br /> ובפרט בזמן הש&quot;ס שאף בדיני ממונות שצריך שני עדים כשרים מן התורה, מבואר בכתובות דף פ&quot;ה &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; שאמר דבת רב חסדא קים ליה בגווה. וזמנין העיד רב פפא לפני רבא אשטרא דפריעא הוא, אמר ליה איכא אינש אחרינא בהדיה דמר, אמר ליה לא, אמר ליה אע&quot;ג דאיכא מר, עד אחד לאו כלום הוא. אמר ליה רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא, בת רב חסדא קים לי בגווה ומר לא קים לי בגוויה, יעיי&quot;ש. הרי דמי שהוחזק אצלם בידיעה ברורה, חשבו לזה חזקה מבוררת יותר מכל חזקות כשרות דעלמא, אפילו נגד רב פפא. וזה ודאי אין חזקה מחמת רוב, שאין דנין כן בכלל ישראל כי אם באותו היחיד דקים ליה בגוויה.<br /> <br /> אך הרמב&quot;ם &lt;small&gt;(הל' סנהדרין פכ&quot;ד ה&quot;ב)&lt;/small&gt; והרא&quot;ש &lt;small&gt;(כתובות פ&quot;ט סי' ו)&lt;/small&gt; כתבו, והובא בטור חו&quot;מ סימן ט&quot;ו &lt;small&gt;(ס&quot;ה)&lt;/small&gt;, שעכשיו אין לסמוך אסברתינו, דהאידנא לית ליה לדיין למימר קים לי בגוויה, דלא בריר לן קים לי בגוויה היכי הוא, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ונראה שזה רק בדיני ממונות שהקפידה התוה&quot;ק אשני עדים דייקא, וצריך שיהיה ידיעה ברורה כל כך כמו שני עדים, משא&quot;כ באיסורין דמן התורה עד אחד נאמן באיסורין &lt;small&gt;(חולין י:)&lt;/small&gt;, נוכל לסמוך על זה שהוחזק אצלנו מצד מעשיו בידיעה ברורה, כמבואר בפוסקים ואין להאריך. ואין זה בכלל חזקת כשרות דעלמא אף לדידן, ומכל שכן בזמן הש&quot;ס כמבואר לעיל.<br /> <br /> ואם כן שפיר כתבו התוספות דכיון דהש&quot;ס &lt;small&gt;(חולין שם)&lt;/small&gt; דחיק ומוקים אנפשיה לאוקמא קרא בגוונא חדא, כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים, איכא לאוקמי גם בגוונא שמכירין את האם שהוחזקה בצדקתה מצד מעשיה, באופן שלא נצטרך לסמוך על הרוב. והוא מדוקדק קצת בלשון, שכל הפוסקים קראו לחזקה זו חזקת כשרות, וכאן שינו התוספות וקראו חזקת צדקת. ולפי הנ&quot;ל מובן הוא, מכיון שהוא יותר מסתם חזקת כשרות, יען שמכירין בצדקתה. וקצת יש ליישב בזה קושיית המהרש&quot;א &lt;small&gt;(חולין שם ד&quot;ה בד&quot;ה כגון)&lt;/small&gt;, יעיי&quot;ש ודו&quot;ק.<br /> <br /> עוד יש לומר בכוונת התוספות דמצי לאוקמי משום דאזלינן בתר חזקה, דאף דזה הוי ג&quot;כ מחמת רוב, מ&quot;מ כיון דנתוסף עוד רוב דחזקת כשרות שלא זינתה, על הרוב דאף שזינתה רוב בעילות אחר הבעל, והוי תרי רובי, ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש אף רבי מאיר דחייש למיעוטא &lt;small&gt;(עי' יבמות קיט:)&lt;/small&gt;, וא&quot;כ אין ראיה דאזלינן בתר רובא שאינו אלא רוב אחד ואין שם מיעוטא דמיעוטא. ואפשר ליישב גם בזה קושית המהרש&quot;א &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דרך הפלפול, אלא שאין הזמן גרמא להאריך כעת בפלפול.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והעיקר מה שנראה לענ&quot;ד להלכה בחזקה זו, על דרך מה שכתב בתבואות שור סימן כ&quot;ט &lt;small&gt;(ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; לחלק בספק טריפות, דאמרינן &lt;small&gt;(חולין ט.)&lt;/small&gt; נשחטה הותרה, ובספק דרוסה או ישב לה קוץ בושט, דבזה הוי חזקת כשרות מחמת עצמה, דודאי בשעה שנולדה לא הוה דרוסה ולא היה לה קוץ, והוי חזקת הגוף משעה שנולדה. משא&quot;כ בשאר טריפות כמו מים בראש או ספק נקובה, שאפשר שנולדה כך ואין לה חזקת הגוף, על כרחך שהוא חזקה מחמת הרוב, דרוב בהמות כשירות, יעיי&quot;ש באורך.<br /> <br /> וכמו כן בנידון דידן, דהיכא דאנו דנין אם נעשה מעשה הזנות ר&quot;ל, ועל זה בודאי יש לה חזקה מתולדה, דבשעה שנולדה בודאי לא זינתה עדיין, כמו שכתב הנודע ביהודה, שפיר כתבו התוספות דאיכא לאוקמה בחזקת כשרות. שלנגד החשש דילמא לאו אביו הוא, צריך לומר שנעשה מעשה הזנות ר&quot;ל, ועל זה יש לה חזקה מתולדה.<br /> <br /> משא&quot;כ היכא שאנו דנין אם לסמוך אחזקת כשרות ליקח ממנו דבר מאכל, בפרט היכא דאיכא חימוד ממון וטורח, שאין הסמיכה אלא שמחמת יראת חטא ויראת שמים לא יכשיל את חבירו, בחזקת כשרות כזה קשה טובא קושית הפני יהושע, שאין לנו חזקה אף מתולדה אם היה בו יראת שמים, והכתוב &lt;small&gt;(בראשית ח, כא)&lt;/small&gt; צווח כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ודרשו חכמינו ז&quot;ל &lt;small&gt;(ירושלמי ברכות פ&quot;ג ה&quot;ה)&lt;/small&gt; משננער לצאת ממעי אמו, ובגמרא יומא דף פ&quot;ג &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; מבואר דאף כשעדיין בבטן אמו קרא עליה זורו רשעים מרחם &lt;small&gt;(תהלים נח, ד)&lt;/small&gt;. ואדרבה ליראת שמים ויראת חטא צריך להתחנך הרבה במעשים טובים, ואין לנו על זה שום חזקת הגוף מעולם. ואף דבשעה שנולד לא חטא עדיין במעשה, מ&quot;מ במה שלא עשה עבירה כשלא היה סיפוק בידו לעשות, בזה לא הוחזק שאינו נחשד כשיבוא לידו ויהיה גם חימוד ממון לעבור העבירה, ואנו דנין רק אם הוא חשוד לאותו דבר, כי אסור ליקח מהחשוד, ועל זה אין לנו שום חזקה, וזה ברור. ודברי השערי תורה בזה &lt;small&gt;(עיי&quot;ש אות ט)&lt;/small&gt; אינם מובנים כלל.<br /> <br /> והרמב&quot;ם ז&quot;ל שכתב בפרק ב' מהלכות גירושין &lt;small&gt;(הכ&quot;א)&lt;/small&gt; דישראל רוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מכל העבירות, מ&quot;מ כתב הוא ז&quot;ל בהלכות מאכלות אסורות &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; שאין לסמוך אחזקת כשרות דסתם ישראל, דמה שכתב בהלכות גירושין הוא בהסיר המונע מניעת היצה&quot;ר, אבל בעוד שיצרו שולט מבואר בגמרא תמיד דף ל&quot;ב &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; ששטנא נצח, פירש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה אמרו ליה)&lt;/small&gt; אתם רואים בכל יום שהשטן מנצח ומטעה בני אדם, יעיי&quot;ש. ואיתא בגמרא סוכה דף נ&quot;ב &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; שהיצר הרע מניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל.<br /> <br /> ומוכרחים דברי הפני יהושע, שאין זה חזקה אלא מחמת רוב דרוב בני ישראל כשרים.<br /> <br /> וא&quot;כ הא תינח בזמנם שהיה באמת כן, ועיין ישמח משה פרשת כי תבוא &lt;small&gt;(ד&quot;ה א&quot;י והיה כי תבוא)&lt;/small&gt; שבזמנו היו רוב ישראל כשרים, זולת בחטאת נעורים שנכשלים הרבה ר&quot;ל, יעיי&quot;ש. ורוב המדינות אשר עכשיו כבר נשכח שם לגמרי דת ישראל, היו אז מלאים תורה ויראה, כנודע שבמאה השנים האחרונות התחילה הירידה הגדולה ר&quot;ל, עד שעכשיו בימינו אלו בעוה&quot;ר אף במקומות מועטים מאוד שיש שם עדיין הרבה עוסקי תורה ויראה, מ&quot;מ גם שם על פי רוב אותן שנתפסו בקלות ומכשולות והרבה אבות נזיקין הן ודומיהם, המה המרובים רח&quot;ל, ואינהו נפישי טובא, והאיך אפשר לומר עכשיו חזקה מחמת רובא בכשרות. אדרבא אם נלך אחר הרוב לומר כל דפריש מרובא פריש, איכא חזקה להיפך, ובטלה חזקת כשרות לכו&quot;ע.<br /> <br /> ובב&quot;י אבן העזר סימן י&quot;ז &lt;small&gt;(ד&quot;ה ובארחות חיים)&lt;/small&gt;, הביא בשם הרמ&quot;ה לענין חזקה המבוארת בש&quot;ס &lt;small&gt;(גיטין סד:)&lt;/small&gt; שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, דהני מילי בדורות הראשונים, אבל האידנא דנפישא חוצפא ופריצותא בעלמא, איתרע חזקה זו ואינה נאמנת, ופסק כן להלכה ברמ&quot;א שם סעיף ב'. הרי שאף שחזקה זו מבוארת בש&quot;ס בסתם ולא חילקו בין מקום למקום, מ&quot;מ אחר שראו קלקול הדור בזה, נשתנה החזקה, אבל עדיין לא היה אז הקלקול בשאר איסורין. וק&quot;ו בימינו אלה שרבתה המכשלה בכל עניני הדת תוה&quot;ק, בודאי שאין ללמוד מדורות הראשונים.<br /> <br /> ובשבת דף ק&quot;כ &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; שפסקו אנשי אמנה במשא ומתן, ובדברי תורה היו נאמנים, שלא היו מתהללין על שקר, כפירוש רש&quot;י ז&quot;ל שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה בדברי תורה)&lt;/small&gt;. והנך רואה שאף בזמן הש&quot;ס ובזמן הבית שהיה להם נאמנות הרבה בדברי תורה, מ&quot;מ בדבר הנוגע למשא ומתן לא היו נאמנים. ומה נאמר ומה נדבר עכשיו שפסקה האמנה גם בדברי תורה, ובעוה&quot;ר מתהללין על שקר אף שבביתם אין לחם ושמלה &lt;small&gt;(עי' שבת שם)&lt;/small&gt;, לא תורה ולא יראה, וקל וחומר בדבר הנוגע למשא ומתן שאין להאמין.<br /> <br /> ואנו רואים בחוש במדינתנו שת&quot;ל מתוקן הדבר, ויש משגיחים על הבשר מתחלת הזביחה עד לאחר המכירה, ואע&quot;פ כן עושין הקצבים כל טצדקי, והרבה פעמים נתברר מה שרוצים הקצבים לעשות בסתר באיזה אופן שלא ירגישו המשגיחים להכשיל הבריות עבור הנאה מועטת. וכמה פעמים רואים אף בקצבים שמתנהגים בדרכי התורה והיראה בכל ענינים על צד היותר טוב, ובענין מכירת הבשר שהוא נוגע למשא ומתן שלו הוא נחשד, וק&quot;ו בהקלים והריקים גם בשאר עניני דת תוה&quot;ק, ואך יען שיש משגיחים מרגישים במעשיהם. ובמקומות שאין השגחה כראוי אינם יודעין זה, יען שהקצבים עושים מה שלבם חפץ ומאכילים נבילות וטריפות רח&quot;ל, ולא חלי ולא מרגיש שום אדם מחמת חסרון ההשגחה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ז&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה כתב במכתבו על זה שהרב המרא דאתרא יוכל לאסור דבר המותר. ואין זה נפקא מינה פה, כי לא אסר בזה דבר המותר, אלא דבר האסור בלאו הכי מצד הדין.<br /> <br /> ובתשובות אריה דבי עילאה &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' א)&lt;/small&gt; שהוא מהסוברים שאי אפשר לאסור דבר המותר לגמרי בלא הסכמת הצבור, מ&quot;מ כתב שאין זה אלא בדבר המותר לכל הדיעות, אבל היכא דיש פוסקים מחמירים, אף דלית הלכתא כוותיה, יוכל החכם לאסור כדעת אותן הפוסקים. וק&quot;ו בנידון דידן שכבר ביארתי שכן הוא העיקר בפוסקים שאין לסמוך כלל בכה&quot;ג על חזקת כשרות. ומכל שכן בהקצב הזה שאיתרע חזקת כשרות מהטעמים הנזכרים למעלה, ואסור ליקח בשר בלי השגחה מתחילה ועד סוף, באופן שלא יהיה באפשרות להקצבים לעשות שום רמיה ח&quot;ו להכשיל.<br /> <br /> וחוץ ממה שנאסר מעיקר הדין, כבר העיד עלינו התבואות שור שהבאתי &lt;small&gt;(אות ד)&lt;/small&gt;, שיש על זה חרם הקדמונים שלא ליקח שום דבר מאכל משום אדם, זולת אם יש לו הכשר מהמורה הוראה שחקר ודרש על המאכל ההוא אם נעשה בכשרות. וא&quot;כ היכא שהרב המרא דאתרא עומד וצוח שאי אפשר להעיד על כשרות המאכל ההוא אם לא בהשגחה כראוי, הנה כל הקונה מזה הוא קונה מקח רע לעצמו את החרם הקדמונים, שכתבו הראשונים ז&quot;ל שחרם הוא אותיות רמ&quot;ח, יען ששולט על כל רמ&quot;ח אבריו של האדם ר&quot;ל &lt;small&gt;(עי' מו&quot;ק יז.)&lt;/small&gt;. וכל אשר בשם ישראל יכונה האיך לא יחוש לנפשו מאיסורים חמורים כאלה של נבילות וטריפות וחרם קדמונים. ומי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים &lt;small&gt;(ישעיה מב, כד)&lt;/small&gt;, הלא החטאים כאלה בנפשותם.<br /> <br /> וכבר כתב מרן הקדוש ז&quot;ל בדברי חיים &lt;small&gt;(ח&quot;א יו&quot;ד סי' ז)&lt;/small&gt; שאלו המדינות שיצאו מן הדת לגמרי רח&quot;ל, היה על ידי שלא נזהרו מקודם במאכלות אסורות כראוי, ונכשלו רח&quot;ל. וכל המסייע להעמיד משגיחים כראוי אצל מכירת הבשר מתחילה ועד סוף, אשרי חלקו וזוכה ומזכה את הרבים.<br /> <br /> והשי&quot;ת ירחם ויטה את לבב עמו בני ישראל לתורה ויראה, ויצילנו מכל עקתין בישין, ונזכה לראות במהרה בישועתן של כל ישראל ושמחתן, אמן סלה.<br /> <br /> והנני ידידו דורש שלום ת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%94%D7%A2%D7%96%D7%A8/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%A7%D7%98&diff=2961 2026-05-20T18:20:51Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אבן העזר/סימן_קז|תווית_קודם=אבן העזר סימן קז|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אבן העזר/סימן_קי|תווית_הבא=אבן העזר סימן קי}}<br /> <br /> == '''~ סימן קט ~''' ==<br /> ב&quot;ה.<br /> <br /> אחרי כתבי כל הנ&quot;ל הגיע לידי ספר חלקת יעקב חלק ג' שיצא עתה לאור, וראיתי שם שהאריך בכמה תשובות &lt;small&gt;(סי' מה-נב)&lt;/small&gt; בשאלה זו של הזרעה מלאכותית. ולבסוף מסיק לאוסרו מחמת כמה טעמים, וכותב הרבה מרורות על המעשה המכוער הזה, וקוראו בכמה שמות של תיעוב וגיעול. אמנם במה שנוגע לאיסור הולד, כתב דברים תמוהים.<br /> <br /> דהנה כתב &lt;small&gt;(סי' מו אות ו)&lt;/small&gt;, דלכאורה מדברי הרמב&quot;ן &lt;small&gt;(ויקרא יח, כ)&lt;/small&gt; והרא&quot;ה &lt;small&gt;(חינוך מצוה לה)&lt;/small&gt; שמבואר בדבריהם שעיקר הטעם הוא הזרע שבא לתוכה מאיש אחר, וממילא אין נפקא מינה באיזה אופן שבא לתוכה הזרע מאיש האחר, כל זה בכלל הלאו, וממילא הולד ממזר ונאסרת על בעלה.<br /> <br /> אמנם לבעל דין יש לחלוק, דבכל מצוה שיש טעם אין המצוה תלויה בהטעם, ואף באופן שאינו נוהג הטעם המצוה נוהגת, וגם לאידך גיסא אם יחסר אחד מהתנאים שצריך להיות במצוה זו, אף ששייך הטעם לא שייך מצוה זו.<br /> <br /> למשל, לא תרצח כתב בחינוך &lt;small&gt;(מצוה לד)&lt;/small&gt; שורש מצוה זו ידוע ונגלה לכל רואי שמש, כי השי&quot;ת ברא העולם וצונו לפרות ולרבות כדי ליישבו, ומנענו שלא נחריבהו בידינו להרוג ולאבד הבריות שהן המיישבות העולם. ותיכף נאמר שם, אחד הורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפילו הגוסס, נהרג עליו. ואף דבאופן זה ליכא הטעם של התיישבות העולם, דבלאו הכי ימות, ואע&quot;פ כן חייב מיתה. ולאידך גיסא מצינו בגמרא &lt;small&gt;(סנהדרין עז.)&lt;/small&gt;, כפתו ומת ברעב פטור, ואע&quot;ג דכפתו באופן שבודאי ימות, ואפילו הכי כיון דלא הרגו בידים והרעב בא מאליו פטור.<br /> <br /> זאת אומרת, דהמצוה אינה תלויה בהטעם, ואף שבטל הטעם המצוה שייכה, והטעם אינה תלויה בהמצוה, ולא מהני הטעם של המצוה לחייבו. והאריך עוד בזה שאין לחייב בשביל הטעם, כאשר אביא עוד דבריו להלן.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> וכל דבריו בזה אינם אלא דברי תימה, וראשית אכתוב במה שהביא מלא תרצח שאין לחייב בשביל הטעם, כמו שאין מחייבין בכפתו ומת ברעב אף שבודאי ימות. הנה רש&quot;י ז&quot;ל שם בסנהדרין דף ע&quot;ז ע&quot;א &lt;small&gt;(ד&quot;ה כפתו)&lt;/small&gt; כתב הטעם בכפתו ומת ברעב, דבשעה שכפתו אין כאן הריגה והרעב בא מאליו. א&quot;כ הוי הטעם בשביל שלא עשה מעשה כלל ממה שאסרה התורה הק', ואינו אלא גרמא בעלמא, וכמו שכתב רש&quot;י ז&quot;ל שם ד&quot;ה סוף, דגרמא הוא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים. וזה כמו כל דיני גרמא אף בדיני ממונות שאין לחייבו בבית דין אלא חייב בדיני שמים. ומדה היא בתורה, שלא מסר הכתוב לבית דין אלא העושה המעשה בידים, לא הגורמים, ואין ללמוד משם על העושה בידים המעשה דאית בה הטעם שאסרה התורה הק'.<br /> <br /> וברמב&quot;ם ז&quot;ל מצינו עוד בזה, דהנה בגמרא שם בסנהדרין איתא הני תרי מימרי דרבא זה אחר זה, כפתו ומת ברעב פטור, כפתו לפני ארי פטור. והביא הרמב&quot;ם ז&quot;ל בפרק ב' מהלכות רוצח הלכה ב' הך דינא דכפתו לפני ארי בין שאר עניני גרמא, וסיים עליהם, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, ואין בהם מיתה בידי אדם. ומנין שכך הוא הדין, שנאמר &lt;small&gt;(בראשית ט, ה-ו)&lt;/small&gt; שופך וגו' אנכי אדרוש מעמו וכו', ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים, עכ&quot;ל.<br /> <br /> והך דינא דכפתו ומת ברעב, מביא בפרק ג' מהלכות רוצח הלכה י' ג&quot;כ בין שאר עניני גרמא, וסיים עליהם, בכל אלו אין ממיתין אותו והרי הוא רוצח, ודורש דמים דורש ממנו דם. ונראה מזה שסומך בכל אלו הגורמים על הך דרשה שאמר הכתוב אנכי אדרוש מעמו, כמו שסיים על זה ודורש דמים דורש ממנו דם.<br /> <br /> א&quot;כ יש לנו קרא מיוחד בהגורמים שלא למוסרם לבית דין, אלא הכל בידי שמים. וא&quot;כ אין ללמוד משם למקום אחר.<br /> <br /> ובלאו הכי מה הביא מהך דינא דכפתו ומת ברעב, שבאמת רוצח הוא והקב&quot;ה דורש ממנו בדיני שמים, אלא שלא נמסר לבי&quot;ד, וזה אין נפקא מינה לנו עכשיו, שאין בית דין ממיתין, ואין הנידון אלא לענין איסורי דאורייתא ועונשי שמים, ובזה אין שום קולא גם בהך דינא דכפתו ומת ברעב. ומה שלא מסרו הכתוב לבית דין, י&quot;ל טעמים אחרים, אלא שאין להאריך בזה.<br /> <br /> דבלאו הכי הרבה פליאות מצינו בעניני העונשים, כמו בתתו מזרעו למולך, שדרשו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(סנהדרין סד:)&lt;/small&gt; שאינו חייב מיתה בבית דין אלא המוסר מקצת זרעו, לא המוסר כולם למולך. דזה לכאורה פליאה עצומה, דבודאי המוסר כל זרעו חמור יותר מהמוסר מקצת זרעו. והמנחת חינוך במצוה ר&quot;ח &lt;small&gt;(אות ה ואות ז)&lt;/small&gt; אחר שהביא הטעמים שכתבו על זה כתב, דבאמת עמקו מחשבותיו ית&quot;ש. וכן בעדים זוממין שדרשו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(מכות ה:)&lt;/small&gt; לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין, אף שדחקו למצוא טעמים &lt;small&gt;(עי' רמב&quot;ן דברים יט, יט)&lt;/small&gt;, אבל העיקר הוא דבעניני העונשים עמקו מאוד מחשבותיו ית&quot;ש, ואך אלקים הבין את דרכו והוא ידע את מקומו &lt;small&gt;(ע&quot;פ איוב כח, כג)&lt;/small&gt;, לא זולת.<br /> <br /> והנה כללא הוא בכולא תלמודא &lt;small&gt;(סנהדרין נד.; מכות שם; תמורה ט.)&lt;/small&gt; אין עונשין מן הדין, והפרי מגדים בגינת ורדים שלו בכלל א' הביא על זה ג' טעמים, הא' ממה שכתב בקרבן אהרן &lt;small&gt;(מידות אהרן, פ&quot;ב חי&quot;ג)&lt;/small&gt; דכיון דהק&quot;ו הוא היקש שכלי, ולפעמים יש לו פירכא, ופירכתו מדרך החיפוש, ולזה ניחוש תמיד שמא ק&quot;ו פריכא הוא, ודי לנו לאסור ולא לענוש מיתה או מלקות. אח&quot;כ הביא עוד טעמים, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> וק&quot;ז בישמח משה פרשת דברים &lt;small&gt;(ב, ט)&lt;/small&gt; הביא ג&quot;כ ג' טעמים על זה, והביא טעם הראשון דהמדה היא מסורה כן הלכה למשה מסיני, ולבסוף הביא ג&quot;כ טעמו של הקרבן אהרן המובא בגינת ורדים, שבשביל שהוא היקש שכלי אולי המצא תמצא בו איזה טעות או פירכא. וכתב דלפי טעם הראשון שהוא הלכה למשה מסיני, בבן נח עונשין מן הדין, דהלכה למשה מסיני אינו אלא בישראל.<br /> <br /> והנה זה ודאי דלכל הטעמים באיסורין כל הנלמד מק&quot;ו יש לו דין איסור ודאי בלי ספק, דק&quot;ו דאורייתא הוא, אלא שלא נמסר לבית דין לענוש מה שאפשר אף בצד הרחוק לבוא לפעמים לידי טעות. וכמו שכתב רש&quot;י ז&quot;ל בפרשת משפטים &lt;small&gt;(שמות כג, ז)&lt;/small&gt; על הכתוב ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע, דר&quot;ל דנצטדק בבית דין, אף אם יש ללמד עליו חובה אין מחזירין אותו לבית דין, שעל זה אמר הכתוב כי לא אצדיק רשע, אין עליך להחזירו כי אני לא אצדיקנו בדיני אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה.<br /> <br /> וכתב באור החיים הק' פרשת חקת &lt;small&gt;(במדבר יט, יד)&lt;/small&gt; על הכתוב כל הבא אל האהל, על מה שאמרו &lt;small&gt;(ספרי פ' קכו)&lt;/small&gt; בביאת כולו אין עונשין מן הדין, וקשה לי הלא מה שאמרו אין עונשין מן הדין הוא על עונש מיתה של בי&quot;ד של מטה, וכאן מיתתו בידי שמים, יעיי&quot;ש. והרי, שברור לו שמיתה בידי שמים עונשין מן הדין, אלא שלא נמסר לבית דין מטעמים הנ&quot;ל.<br /> <br /> ואולי גם בדיני דגרמי שלא נמסר לבית דין הוא מטעם זה, דבעניני הגורמים עלול יותר לבוא לפעמים לידי טעות ממה שעלול בהעושים המעשה בעצמה, על כן לא נמסר זה לבית דין, אלא סמך הכתוב על מה שאמר כי לא אצדיק רשע. וא&quot;כ ודאי שאין להביא ראיה כלל מעונשי בית דין, לעצם האיסור ועונשי שמים, מכמה טעמים כנז&quot;ל, ואין לדמות הענינים כלל וכלל לא.<br /> <br /> ועכ&quot;פ הדבר ברור שאין שום התחלת ראיה מהך דינא דכפתו ומת ברעב, להקל בטעמי המצוה היכא שעושה מעשה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב לאידך גיסא ראיה שאין המצוה תלויה בהטעם, ממה שההורג את הנוטה למות, אפילו הגוסס, נהרג עליו, אף שבזה לא שייך הטעם של התיישבות העולם, כיון שבודאי ימות. זה ודאי אינו מכמה טעמים.<br /> <br /> ראשית, למה נתן משפט חרוץ על הגוסס שבודאי ימות, הלא לא אמרו חכז&quot;ל אלא רוב גוססין למיתה &lt;small&gt;(גיטין כח.)&lt;/small&gt;, אבל מיעוטין מהם חיים. ואמרו חז&quot;ל &lt;small&gt;(ברכות י.)&lt;/small&gt; אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם לא יתייאש עצמו מן הרחמים, שנאמר &lt;small&gt;(איוב יג, טו)&lt;/small&gt; הן יקטלני לו אייחל. ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, כמו שאמרו &lt;small&gt;(יומא פה.)&lt;/small&gt; במפקחין את הגל, ואם על פי הלכה מחללין את השבת אף בשביל המיעוט, מכל שכן שאסור מדאורייתא להרגו, אף שאינו אלא מיעוטא שיחיה. וא&quot;כ ההורגו נגד ההלכה הוי ודאי רוצח, ודינו כשארי הרוצחים. ואי אפשר לידע שודאי ימות עד רגע האחרונה, כי עוד בו נשמתו יקו תשובת יציר אדמתו.<br /> <br /> ועוד שאפילו אם הוא באופן שאין מציאות אף מיעוטא דמיעוטא שלא ימות, מ&quot;מ הלא מחללין את השבת אפילו בשביל חיי שעה, כמבואר בגמרא &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, וחזינן דכל כך חשוב אף חיי שעה עד רגע האחרונה, עד שהותר בשביל זה אפילו חילול שבת דאורייתא. ואמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(קידושין מט:)&lt;/small&gt; המקדש את האשה על מנת שאני צדיק, אפילו הוא רשע גמור חוששין לקידושיו, שמא הרהר תשובה בלבו. וא&quot;כ אף ברגע האחרונה קודם מיתתו, במציאות שיהיה לו הרהור תשובה אמיתי, באופן שיהיה כדאי על ידי זה אף להיות נהפך מרשע לצדיק, ומכריע ע&quot;י רגע זו את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות.<br /> <br /> ועכ&quot;פ, כיון שעל פי הלכה הותר חילול שבת דאורייתא אף בשביל חיי שעה עד רגע האחרונה, מכל שכן שההורגו ונוטל ממנו החיי שעה הוי רוצח מדאורייתא, ולא חילקה התורה הק' בין רוצח לרוצח.<br /> <br /> גם בלאו הכי אין ראיה משם, דהנה החתם סופר יו&quot;ד סימן רנ&quot;ד כתב שם באמצע התשובה &lt;small&gt;(ד&quot;ה ונ&quot;ל)&lt;/small&gt;, דאנן קיי&quot;ל &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ת הרשב&quot;א ח&quot;ד סי' רסח, ועי' ב&quot;י אהע&quot;ז סי' טז ד&quot;ה ומ&quot;ש ואם בא)&lt;/small&gt; כרבי יהודה &lt;small&gt;(ב&quot;מ קטו.)&lt;/small&gt; דלא דריש טעמא דקרא להקל עליה, ופשוט דלעולם ניחוש לטעמא להחמיר אפילו לרבי יהודה, רק היכא שע&quot;י הטעם נבוא להקל לא דרשינן טעמא, וא&quot;כ לחייב נדרוש הטעם, יעיי&quot;ש. והנה כתב זה לדבר פשוט. וכן כתב בסימן ק&quot;ד &lt;small&gt;(ד&quot;ה נעימות)&lt;/small&gt; לענין סחורה בדברים אסורים, שלמדו מלשון לא יאכל שאין האיסור אלא במידי דאכילה &lt;small&gt;(עי' תוס' פסחים כג. ד&quot;ה אמר)&lt;/small&gt;, שהוא מטעם דילמא אתי למיכל מיניה. ומחלק שם בין קולא לחומרא, דלקולא לא אהני לן הטעם, אבל מהני הטעם להחמיר כל היכא ששייך ביה אותו הטעם, יעיי&quot;ש. והרבה פוסקים גדולים החזיקו בסברא זו.<br /> <br /> ובמלוא הרועים חלק ב' מערכת טעמא דקרא אות ט' כתב שם, דלהרבות על משמעות הכתוב נוכל לדרוש טעמא דקרא, והאריך בזה טובא וכתב באמצע דבריו בהסבר, דבאמת אם אנו דורשין טעם המקרא אין אנו אומרים שהתורה לא כוונה אלא לטעם זה, כי את מי נועץ ויבינם ומי עמד בסוד ה', הלא דבריו כאש וכפטיש יפוצץ סלע מקרא אחד מתחלק לכמה טעמים, רק דאנו אומרים דזהו ג&quot;כ טעם אחד מהרבה טעמים של המקרא, דאף דלא דרשינן טעמא דקרא להקל, אינו משום דמספקינן שמא זה הטעם אינו אמת, רק דילמא יש עוד טעם, יעיי&quot;ש שהאריך טובא.<br /> <br /> ועכ&quot;פ מובן הדבר בפשיטות מה שכתבו לחלק בענין הטעמים בין להקל או להחמיר, אלא שבמלוא הרועים הוסיף עוד דאף להרבות על משמעות הקרא מהני הטעם, ומכל שכן מה שנכלל גם במשמעות הקרא, שאין להקל היכא דאית ביה הך טעמא.<br /> <br /> והרא&quot;ה כתב בספר החינוך &lt;small&gt;(עי' מצוה קנט ותקמה)&lt;/small&gt; דהעיקר בכל טעמי המצוות הוא מה שאמרו חכמי האמת, אבל גם הטעמים הפשוטים המה אמת. וזה מתאים למה שכתבו הפוסקים הנז&quot;ל.<br /> <br /> ולפי זה אין שום ראיה ממה שחייבו ההורג את הגוסס, אף לפי דבריו דלא שייך שם טעמו של הרא&quot;ה ז&quot;ל, מ&quot;מ אין ראיה שאין המצוה תלויה בהטעם, כי לא אמר הרא&quot;ה ז&quot;ל שאין עוד טעם אחר, שאי אפשר לומר ככה במצות התורה הק' שהוא גבוה מעל גבוה, אלא אמר שגם זה טעם אמת. ואין שום קושיא אם ראו חכז&quot;ל עוד טעמים אחרים לחייב את הרוצח בכל אופן ואופן, דמהאי טעמא אין סומכין על הטעמים להקל, אבל בשביל זה לא נדחו דברי הרא&quot;ה ז&quot;ל וטעמו שהבין בדעת תורת אמת, וטעמיו מחייבין את המצוה.<br /> <br /> ובמסכת שבת דף כ&quot;ג ע&quot;א גבי נר חנוכה דחיישינן לחשדא אמרינן, ומנא תימרא דחיישינן לחשד, דתניא אמר רבי שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו, מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד ומשום בל תכלה.<br /> <br /> וחזינן בזה, דאף שאמר בפירוש שיש עוד ג' טעמים מלבד הטעם דחשדא, מ&quot;מ גמרינן מיניה להחמיר אף באותו הטעם של חשדא בלבד, אף שנר חנוכה הוא לגמרי ענין אחר מפיאה, וגם שעיקרו של נר חנוכה הוא מדרבנן ופיאה דאורייתא, מ&quot;מ גמרינן מיניה להחמיר בטעם אחד אף היכא דליתא לטעמי אחריני.<br /> <br /> ומכל שכן באותו ענין שאמרו בו טעמא, שמחייב להחמיר כוותיה אף אם רואין שמחמירין גם בדליתא להך טעמא, מפני טעמים אחרים שיש עוד במצות השי&quot;ת. וא&quot;כ אין ראיה כלל מרוצח אף לפי דבריו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> עוד אבאר, דאפילו אלו היה האמת שאין ברוצח טעם אחר אלא מה שכתב הרא&quot;ה ואין בגוסס טעם זה, מ&quot;מ אין ראיה כלל.<br /> <br /> דהנה הרמב&quot;ם ז&quot;ל בפרק ג' מהלכות איסורי המזבח הלכה ח' כתב, דמחוסר זמן טרם יום השמיני פסול להקרבה, אלא שאין לוקין עליו, בשביל שהוא לאו הבא מכלל עשה.<br /> <br /> ועלה ונסתפק שם המשנה למלך בהיכא דידעינן שכלו לו חדשיו אי שרי להקריבו קודם ח' ימים, שהרי טעמא דמיעט רחמנא מלהקריב קודם יום השמיני הוא כדי שיצא מכלל נפל, דהכי מבואר בגמרא שבת דף קל&quot;ה &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt;, תניא רשב&quot;ג אומר כל ששהה שמונה ימים בבהמה יצא מכלל נפל, שנאמר &lt;small&gt;(ויקרא כב, כז)&lt;/small&gt; ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן, אלמא דסובר רשב&quot;ג דטעמא דקרא הוא שיצא מכלל נפל. וא&quot;כ כל שידעינן שכלו לו חדשיו הרי יצא מכלל נפל, ויהא שרי להקריבו קודם שמונה ימים, כמו שמתירין באכילה בחד מהני, או שהוא שמונה ימים או דידעינן שכלו לו חדשיו. ומסיק אח&quot;כ דלהקרבה לא מהני ליה כלו לו חדשיו, דגזירת הכתוב הוא דכל שלא עברו שבעה ימים אינו ראוי להקרבה.<br /> <br /> וכי תימא א&quot;כ היכי יליף רשב&quot;ג דשמונה ימים בבהמה אינו נפל מדכתיב וביום השמיני, שאני התם דגזירת הכתוב הוא ואינו מטעם ספק נפל, דהא אפילו בדקים לן דכלו לו חדשיו אסור עד יום השמיני. הא לא קשיא, דודאי טעמא דקרא משום ספק נפל נגע בה, אלא שלא רצה הכתוב לחלק בין כלו לו חדשיו ללא כלו לו חדשיו, אלא סתם את הדרך וגזר ואמר דכל שלא עברו עליו שבעה ימים אינו ראוי להקרבה.<br /> <br /> וכתב דמצינו דומה לזה גבי אדם, דיליף לה רשב&quot;ג &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דבשלשים יום אינו נפל מדכתיב &lt;small&gt;(במדבר יח, טז)&lt;/small&gt; ופדויו מבן חודש תפדה, ואע&quot;פ כן פשיטא התם דאף דידעינן דכלו לו חדשיו לא מהני הפדיון קודם ל' יום, ואם פדאו אינו פדוי. וא&quot;כ על כרחך לומר דטעמא דקרא הוא שיצא מכלל נפל, אלא שסתם הדבר ואמר דלעולם לא מהני הפדיון קודם שלשים, אפילו בידעינן דכלו לו חדשיו, הכי נמי כן לגבי בהמה.<br /> <br /> והביא ראיה לזה מדברי הרמב&quot;ם, שכתב הטעם שאינו לוקה בשביל שהוא לאו הבא מכלל עשה, והלא כיון דהאיסור הוא משום ספק נפל, בלאו הכי אי אפשר לחייבו מלקות כיון שאינו אלא מחמת ספק, וכמו שבאכילה כתב בהלכות מאכלות אסורות &lt;small&gt;(פ&quot;ד ה&quot;ד)&lt;/small&gt; שאין לוקין מטעם זה. ועל כרחך דגזירת הכתוב הוא לאסור לעולם קודם שמונה ימים, יעיי&quot;ש שהאריך עוד קצת בראיות.<br /> <br /> והנה תמצית דבריו, דאף שזה ודאי דטעמא דקרא של שלושים יום באדם ושמונה ימים בבהמה הוא מטעם ספק נפל, דאי לאו הכי לא היה מציאות ללמוד משם להלכה דשלושים יום באדם ושמונה ימים בבהמה אינו נפל, אם אפשר לומר דטעמא אחרינא אית ביה. ועל כרחך דזה ברור דהטעם הוא משום ספק נפל, ואע&quot;פ כן אינו רואה שום קושיא אם אוסרין אף היכא דבטל הטעם של ספק נפל, כגון דידעינן בודאי שכלו לו חדשיו. וצריך להסביר הדבר שאוסר הכתוב הכל, משום לא פלוג.<br /> <br /> דהנה הרבה איסורין מצינו בתורה הק' שאיסורם רק משום גזירה אטו איסור אחר, כמו בסחורה בדברים אסורים שאסור רק משום שמא יאכל. וכן כתב הר&quot;ן בריש מסכת פסחים &lt;small&gt;(א. ד&quot;ה ומה)&lt;/small&gt; דהטעם שאסר הכתוב חמץ בבל יראה, הוא משום שמא יאכל. וכן כתב הכסף משנה בהקדמתו להלכות חמץ ומצה אחד מן הטעמים מה שהקדים &lt;small&gt;(הרמב&quot;ם)&lt;/small&gt; איסור אכילת חמץ לבל יראה, בשביל דמטעם דאסור באכילה אסרו הכתוב בבל יראה. ובאמת כל מקום שהחמץ הוא ברשותו בגבולים ובשדות, אף שאינו בא לשם כל ימי הפסח, וממילא אינו בא לידי אכילה, מ&quot;מ לא חילקה התורה הק' בגזירתה, כמו שכתב הכתוב &lt;small&gt;(שמות יג, ז)&lt;/small&gt; בכל גבולך.<br /> <br /> ובסחורה בדברים האסורים לא גזרה התורה הק' אלא על הסחורה דוקא, לא זולת, הכל לפי מה שראתה חכמתו ית&quot;ש לגזור באיסורין. גם בלאו דלא ילבש גבר שמלת אשה כתב החינוך &lt;small&gt;(מצוה תקמב)&lt;/small&gt; הטעם, שאם יהיו שוים המלבושים, יתערבו ומלאה הארץ זמה, ומביא טעם זה בשם הרמב&quot;ם &lt;small&gt;(ס' המצוות לאוין מ)&lt;/small&gt;, ובאמת מקורו הוא בספרי &lt;small&gt;(פ' רכו)&lt;/small&gt; שהובא ברש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(דברים כב, ה)&lt;/small&gt; במקומו.<br /> <br /> כללו של דבר, הרבה איסורין בתורה הק' עד אין מספר שלא נאסרו אלא מטעם גזירה אטו איסור אחר. והרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המורה כתב על רוב האזהרות שהוא כדי שלא יבוא לידי עבודה זרה.<br /> <br /> וא&quot;כ מובן היטב, שאף שהטעם של שלושים יום ושמונה ימים אינו אלא בשביל ספק נפל, מ&quot;מ אסור אף בכלו לו חדשיו שבטל הטעם של ספק נפל, משום גזירה אטו לא כלו לו חדשיו. וסובר רשב&quot;ג, והלכתא כוותיה, דנלמד משם דטעמא הוא משום ספק נפל, כי אלו לא היה הטעם של ספק נפל, לא היה מקום לגזור כלל בזה.<br /> <br /> וא&quot;כ הדברים פשוטים וברורים גם ברוצח, דאף לפי טעמו של הרא&quot;ה בלבד, סתם הכתוב ולא חילק כלל, דאף במקום דלא שייך הטעם דינו שוה משום גזירה, כמו דהיה אפשר ללקות על מחוסר זמן אף היכא דלא שייך הטעם, משום גזירה דלא פלוג. אבל הטעמים המה אמת ויציב, ולמדים מהם הלכות בכל מקום.<br /> <br /> נמצא לפי זה דאין מרוצח שום ראיה לבטל טעמם של הראשונים ז&quot;ל מהלכה, מכמה טעמים ברורים, שכל אחד ואחד מהם כדאי לסתור הראיה.<br /> <br /> ומעתה אבוא לנידון דידן בהכנסת הזרע לתוך אשת איש. הנה אחר שהביא &lt;small&gt;(החלק&quot;י)&lt;/small&gt; הראיה מרוצח שאין המצוה תלויה בהטעם, כתב דהכא נמי דכתיב שכבתך, דהאיסור הוא השכיבה, אף דהטעם הוא לזרע, דרובא דרובא מוציאין שכבת זרע. אכן אף כשבטל הטעם שלא הוציא זרע רק הערה בה, ג&quot;כ חייב, משום דעיקר האיסור הוא השכיבה, ואינה תלויה בהטעם. א&quot;כ ממילא לאידך גיסא נמי, אף באופן שהטעם שייך, שיש זרע אבל לא בא מחמת שכיבה, פטור אע&quot;ג שהטעם שייך, כיון שחסר בתנאי החיוב, וכמוהו מצינו בהרבה מצוות שאין הטעם מכריח את המצוה לחייב, אלו תוכן דבריו.<br /> <br /> וכל זה ליתא מכמה טעמים, הלא אף דודאי השכיבה בלבד היא ג&quot;כ אסורה, כמו שלמדו חכז&quot;ל מקרא, אבל אנה מצא בזה שהשכיבה הוא העיקר ולא הזרע. הלא לפי מה שכתבו בטעם האיסור בשביל הזרע, הוי ודאי עיקר האיסור הזרע, כמו שכתב הוא בעצמו בתחלת דבריו, וכי בשביל שאסרה התורה הק' גם השכיבה נדחה טעם הראשונים ונשתנה הדין בהכנסת הזרע, הלא ממה שנאסר השכיבה אין שום הוכחה ולא רמז ורמיזא כלל להתיר הכנסת הזרע, ואין שום סתירה כלל וכלל לא אם נאסרו שניהם.<br /> <br /> ראשית, הלא גם בשאר ענינים נתבאר למעלה &lt;small&gt;(אות ב)&lt;/small&gt; מה שכתבו, דאף דלהקל אין סומכין על הטעמים, דשמא אסור גם מטעם אחר, דהרבה טעמים יש על כל פרט ופרט מהתורה הק', אבל להחמיר מועיל הטעמים שכתבו, דודאי לא כתבו דברים בטלים. ולא עלה על דעת שום אדם מעולם לומר דהני מילי סתיראי נינהו, דאם מחמירין אף היכא דליכא הך טעמא אין להחמיר עוד בשביל הטעם, כי זה פשוט וברור שאין בזה שום סתירה, כאשר נתבאר למעלה באריכות.<br /> <br /> וכאן באיסור אשת איש גם הרא&quot;ה ז&quot;ל כתב בתחלה טעמים דלא שייכי אלא בשביל הזרע, ולאותן הטעמים אך הזרע אסורה. ושוב כתב עוד טעם שמביא גם לאיבוד נפשות ע&quot;י קנאת הבעל. ולטעם זה הביאה בעצמה אסורה. נמצא דגם לפי טעמיו שניהם אסורים, הא כדאיתא והא כדאיתא, מלבד שבודאי יש עוד טעמים עד אין חקר לפי דעתו של יוצר בראשית ית&quot;ש.<br /> <br /> ועוד, דגם לפי אותו הטעם של הזרע בלבד מובן היטב מה שנאסרה גם הביאה בכל אופן, שהרי כמה אזהרות בתורה הק' עד אין שיעור שלא נאסרו אלא בשביל גזירה אטו איסור אחר, ולמשל בלאו דבל יראה שאיסורו בשביל גזירה דאכילה כאשר הבאתי לעיל, ולוקין על בל יראה כשהוא ברשותו אף אם לא בא לאותו החדר שהחמץ מונח בתוכו ולא עלה על לבו כלל לאכול חמץ בפסח.<br /> <br /> ובודאי לא עלה על הדעת לומר, מדלוקין על בל יראה אף כשלא עלה על לבו כלל לאכול, ש&quot;מ שאין האיסור בשביל האכילה. כיון דזה ברור דאף אם הוא גזירה רק בשביל האכילה, מ&quot;מ כיון שכך גזרה חכמתו ית&quot;ש, תו אין לחלק, ובאופן אחר לא יתקיים הגזירה. וכן הוא בכל האיסורין שגזרה התורה הק'. וכבר הארכתי גם בפדיון הבן שהוא פשוט בכה&quot;ג בגמרא, והמשנה למלך הוסיף עוד גם בשמונה ימים דבהמה להקרבה כמו כן.<br /> <br /> וא&quot;כ ק&quot;ו בביאה, שבודאי מצוי יותר שיבוא לידי הוצאת זרע ע&quot;י הביאה ממה שיאכל חמץ בפסח בשביל שהוא ברשותו, וכדומה בשאר איסורין שהוא גזירה בשביל חששא, כאשר כתב בעצמו דרובא דרובא מוציאין זרע ע&quot;י הביאה, ומובן היטב מה שגזרה התורה הק' לאסור הביאה. ואם יארע מיעוטא דמיעוטא שיהיה הביאה בלא הוצאת זרע, אין לחלק בגזירת התורה הק'. ואם לא תאמר כן לא יתקיים הגזירה. וכן הוא גם בשאר הגזירות.<br /> <br /> והאיך אמר דכיון דהשכיבה אסורה אף כשלא הוציא זרע, ממילא לאידך גיסא נמי שבזרע בלא שכיבה פטור, הלא אדרבה כיון שאיסור הזרע באשת איש הוא איסור חמור ונורא מאוד, לכן אסרה התורה הק' גם השכיבה בלבד משום גזירה, כאשר כתבתי. ובלאו הכי כבר נתבאר שאינו תלוי זה בזה כלל, ושניהם אסורים כל אחד ואחד בטעמו הראוי לו.<br /> <br /> ומה שכתב שהשכיבה הוא תנאי החיוב, האיך אפשר לבדות מן הלב להטיל תנאי בתורה הק' מה שלא נזכר בשום מקום, דודאי השכיבה אסורה, אבל אין בה שום תנאי לפטור הכנסת הזרע.<br /> <br /> והגע בעצמך, דלפי אלה הדברים שהכנסת הזרע אין בו שום הכרעה לדינא, דהביאה מחייבת אף בלא הזרעה והזרע בלא הביאה אינו מחייב כלל, דנמצא לפי זה דהלאו סובב אך על הביאה לא על הזרע כלל, וא&quot;כ האיך יש מציאות למה שכתבו דטעם האיסור הוא בשביל הזרע, ותלו תניא בדלא תניא, דמה צורך ליתן טעם על הביאה שהוא בלאו האמור בתורה הק' שהוא בשביל הזרע, שאין בזה שום לאו, ופטור לגמרי. והאיך אפשר לומר שמה שהוא פטור, יהיה טעם על החיוב, ונמצא שכל הטעם הזה שכתבו, הוא ח&quot;ו דברים בטלים ומבוטלים, אין בו לא טעם ולא ריח, ולא מצינו חוכא וטלולא כה&quot;ג בשום מקום.<br /> <br /> ועל כרחך שזה ברור בלי ספק דאותן הראשונים ז&quot;ל שאמרו דטעם האיסור באשת איש הוא בשביל הזרע, סברי ודאי דהכנסת הזרע הוא האיסור, ועל זה סובב כל הלאוין והעונשים שנאסרו באיסור אשת איש, והביאה אינה אלא בשביל גזירה כנז&quot;ל. ותמה אני האיך אפשרות להסתפק עוד בזה.<br /> <br /> ומה שכתב, וכמוהו מצינו בהרבה מצוות שאין הטעם מכריח את המצוה לחייב. לא ידעתי היכן מצא מציאה כזאת להקל במקום שישנם הטעמים שכתבו הראשונים ז&quot;ל, ולדעתי לא יראה ולא ימצא כן בשום מצוה מהתורה הק'. ובודאי דלהחמיר מצינו בכה&quot;ג כאשר נתבאר למעלה אבל לא להקל ח&quot;ו. לא האמנתי שיעלה על לב אדם לעשות כ&quot;כ דברי הראשונים ז&quot;ל כאילו לא היו ח&quot;ו בדברים שאין בהם ממש.<br /> <br /> והנה לא הראה מקום למציאה הזאת, אלא ראיה אחת שהביא מרוצח, וכבר נתבאר דליתא.<br /> <br /> ומה שכתב עוד, וכן בסוטה נאמר &lt;small&gt;(במדבר ה, יג)&lt;/small&gt; ושכב איש אותה שכבת זרע ונאמר ברמב&quot;ן &lt;small&gt;(ויקרא שם)&lt;/small&gt; דשכבת זרע הוא הטעם, אמנם תנאי החיוב הוא השכיבה שנאמר ושכב איש אותה, וכשיחסר זאת לא הוי סוטה ולא נאסרה על בעלה.<br /> <br /> הנה אדרבה בדברי הרמב&quot;ן מבואר בפירוש ההיפוך, שכתב וז&quot;ל, ולכן אמר בסוטה ושכב איש אותה שכבת זרע, כי בעבור הזרע תהיה הקנאה, וכן בשפחה חרופה &lt;small&gt;(ויקרא יט, כ)&lt;/small&gt; הזכיר שכבת זרע, כי האיסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה, עכ&quot;ל.<br /> <br /> ומי יוכל להכחיש שכן מבואר בפירוש בדבריו שעיקר האיסור הוא אך הזרע. ובודאי שגם הביאה אסורה, אבל הוא בשביל הגזירה עבור הזרע. והאיך אפשר לבדות מן הלב דהשכיבה היא תנאי לפטור הזרע, הלא השכיבה די לחייב את עצמה שגם היא אסורה בשביל הזרע, אבל לא לפטור את העיקר, והוי ודאי סוטה ונאסרה על בעלה בהכנסת הזרע.<br /> <br /> ובאמת שאיסור הביאה בלי הוצאת זרע, לא נשמע כלל מדכתיב שכבתך. שאנו רואין בגמרא יבמות דף נ&quot;ד &lt;small&gt;(ע&quot;א-ב)&lt;/small&gt; שטרחו הרבה למצוא לימוד על זה, ולא מצאו אלא ללמוד מנדה, ומהקישא דרבי יונה. ובחייבי לאוין למדו &lt;small&gt;(שם נה.)&lt;/small&gt; משפחה חרופה דכתיב ביה שכבת זרע, ולא למדו זה כלל מלשון המקרא דכתיב שכבתך. ואולי סברי דאין ראיה מלשון שכבתך, דאולי אורחא דמילתא כתב הקרא, או אפשר היה להם איזה לימוד אחר על לשון זה.<br /> <br /> אבל האיך אפשר לבדות חדשות מן הלב, לומר דשכבתך הוא תנאי, מה שלא נמצא מזה רמז לא בגמרא ולא בפוסקים, אלא אדרבה הוא נגד דברי הראשונים ז&quot;ל שכתבו דהזרע הוא העיקר, לא השכיבה והביאה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> שוב ראיתי כי הטעמים שכתבו הרמב&quot;ן והרא&quot;ה ז&quot;ל מפורשים עוד בדברי חכז&quot;ל במדרש רבה בפרשת סוטה &lt;small&gt;(במדבר)&lt;/small&gt; פרק ט' סימן ז'.<br /> <br /> וז&quot;ל, דבר אחר, איש איש, הדא הוא דכתיב &lt;small&gt;(בראשית יז, ח)&lt;/small&gt; ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו', ונתתי לך, הדא הוא דכתיב &lt;small&gt;(דברים כג, טו)&lt;/small&gt; כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך. והאריך שם בחומר איסור הניאוף, עד שסיים, אמר הקב&quot;ה על הכל אני כובש ועל הזימה אני כועס, הריני מוסרן למלכיות וכו'. וכן אמר משה לישראל, בשעה שאתם יוצאים למלחמה הזהרו שלא יהיה בכם עון ניאוף, שאם יש עון זימה ביניכם הקב&quot;ה הנלחם לכם הוא ישוב מאחריכם ואתם נמסרים ביד שונאיכם, הדא הוא דכתיב כי ה' אלקיך וגו', מהו כי ה' אלקיך, אמר להם משה לישראל הוו יודעין שאין הקב&quot;ה מייחד שמו בישראל, שהוא נקרא אלקיך, אלא בזמן והיה מחניך קדוש וכו'. ומה ראה להפסיק קללת אב ואם בין הקידוש לניאוף &lt;small&gt;(ראה ויקרא כ, ז-י)&lt;/small&gt;, לפי שכך אמר הקב&quot;ה, מי גרם לבן שיקלל אביו, הניאוף, שסובר בנואף שאינו אביו ומקללו וכו'. ולמה הזכיר קללת אם, והלא אמו מכיר הוא, אימתי מכיר אמו בזמן שהממזר הוא מניאוף אשת איש, לפי שהנואפת תולה אותה בבעלה, אבל בשאר עריות משליכין את בניהם מפני הבושה, ואותן ממזרים אינם מכירים לא אביהם ולא אמותיהם, ואפילו ממזר מאשת איש פעמים שאינו מכיר לא אביו ולא אמו כו', ולכך ענש הכתוב מי שבא על אשת איש ועל העריות מיתת בית דין וכרת, לכך נאמר והיה מחניך קדוש.<br /> <br /> והרי לך בפירוש מבואר בדברי חכז&quot;ל, שגם בממזר גמור טעם העונש שהחמירה התורה הק' בזה כל כך, הוא בשביל שיוכל להיות לפעמים שאינו מכיר אביו ואמו, והוא כדברי הראשונים ז&quot;ל שטעם האיסור הוא בשביל הזרע.<br /> <br /> עוד כתב שם אח&quot;כ במדרש הנ&quot;ל, לכך כתיב והיה מחניך קדוש, שלא יהיו בניהם ממזרים ולא נולדים שלא בקדושה, לפי שאין הקב&quot;ה מייחד שמו עליהם, ונתתי לך ולזרעך אחריך, לאותו זרע שיהיה מיוחס אחריך לו אתן את הארץ, אבל ממזרים שאינם מיוחסין אחריך, שאינן ניכרין אבות שלהם, לא אהיה לו לאלקים ולא אתן לו חלק בארץ. ובכל זה מבואר בפירוש, שחומר איסור ממזרות הוא בשביל שאין ניכרין אבות שלהם.<br /> <br /> וז&quot;ל הרמב&quot;ן בפרשת תצא &lt;small&gt;(דברים כג, ג)&lt;/small&gt; על הכתוב לא יבוא ממזר, שמבאר שֵם ממזר, שהוא שם לאיש מוזר מאחיו ויודעיו, שלא יודע מאין בא, כלשון וישב ממזר באשדוד &lt;small&gt;(זכריה ט, ו)&lt;/small&gt; וכו', והנה הוא ממזר בעיר מולדתו, וכדברי רבותינו בקידושין ירושלמי &lt;small&gt;(פ&quot;ג הי&quot;ב)&lt;/small&gt; אמר רבי אבהו מהו ממזר, מום זר, עכ&quot;ל.<br /> <br /> ומבואר בפירוש שזהו המכוון בענין ממזרות ר&quot;ל, שנולדים מאיש זר, יהיה באיזה אופן שיהיה, ולא יכחיש זה אלא החולק על האמת.<br /> <br /> עוד שם במדרש רבה בפרשה הנ&quot;ל סימן י&quot;ב, שאלו תלמידיו לרב הונא, למדתנו רבינו הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות, על התשעה אנו מכירין ועל השבת אין אנו מכירין. וחשב שם בפרטיות כל התשעה דברות האיך הניאוף יוכל לגרום לעבור עליהם, אלא על השבת שאלו. והשיב להם, אני אומר לכם, פעמים כהן יש לו אשה, וישראל נואף בא עליה והיא יולדת בן, סבורים בו שהוא בנו של כהן, ועומד אותו בן ומשמש בבית המקדש ומעלה עולות בשבת, ונמצא מחלל את השבת. הרי, שעברו הנואף והנואפת על עשרת הדברות. ומסיים אח&quot;כ, אוי לה לעבירה שעוברין בה על עשרת הדברות, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה מה שחשב שם גם חילול שבת בעבירת הניאוף, אף שזה אינו אלא בכהן בזמן שבית המקדש קיים, ובודאי שלא חילקה התורה הק' באיסור הניאוף בין ישראל לכהן. אבל כך מדות התורה הק', שכמה איסורין נאסרו בתורה הק' בשביל גזירה שפעולה זו תוכל להביא לפעמים לידי איסור חמור יותר, ושוב לא חילקה התורה הק' בין גברא לגברא ובין זמן לזמן, כאשר הארכתי בזה למעלה, והוא פשוט ומבואר בכל דברי התלמוד והפוסקים.<br /> <br /> ועכ&quot;פ, המעיין שם יראה כי הרבה מהדברות שם שתלוין בניאוף אינו אלא בשביל הזרע, מחמת שאין האבות ניכרים, ואיזה מהדברות חשב שם מה שהוא בשביל השכיבה. ובלא תרצח כתב שהנואף נכנס על מנת או יהרוג או יהרג, וטעם זה הוא גם בדברי הרא&quot;ה ז&quot;ל שכתב גם זה שיוכל לפעמים להביא לידי רציחה.<br /> <br /> ועכ&quot;פ מבואר בדברי חכז&quot;ל הרבה טעמים שאינם אלא בשביל הזרע, וגם טעמים ששייכים על השכיבה, ובודאי ששניהם נאסרים, וכל דברי חכז&quot;ל אמיתיים שרירים וקיימים, והי מינייהו מפקת.<br /> <br /> אבל באמת נראה שענין הזרע הבא מאיש אחר, הוא חמור הרבה יותר מעצם השכיבה, וכאשר הבאתי למעלה דברי המדרש בסימן ז' ששם לא חושב אלא המכשלה של הזרע, יען שאינו מיוחס אחרי אביו. ועל זה סיים, שלכך ענש הכתוב על זה מיתת בית דין וכרת, דהוא העיקר, וכמו שכתבו הראשונים ז&quot;ל המהר&quot;ם &lt;small&gt;(הוב&quot;ד בשלטי הגיבורים על הרי&quot;ף שבועות ב.)&lt;/small&gt; והרמב&quot;ן והרא&quot;ה ז&quot;ל, ויתבאר עוד להלן.<br /> <br /> ובפרשת בשלח בפסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך &lt;small&gt;(שמות טו, כ)&lt;/small&gt;, כתב ה&quot;ר אבן עזרא, אין פירוש לשמוע הדבר, אלא להבין טעם הענין הנושא הדבר, והנה זו השמיעה שיבין מה מצווה לעשות, והישר בעיניו תעשה זו מצות עשה, והאזנת למצוותיו זו מצוות לא תעשה [להתבונן מה הם]. והביא דבריו גם הרמב&quot;ן ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, ולא העיר מאומה, א&quot;כ גם הוא סובר בפשיטות פירוש זה.<br /> <br /> והנה ודאי שקיום העשין והלא תעשה הם מוטלין על כל אחד ואחד מישראל אף טרם שמבין הטעמים, ולאו כל אדם זוכה להבנת הטעמים זולת הראשונים כמלאכים, ואע&quot;פ כן הקדים הבנת הטעמים לקיום המצוות, וצריך לומר שזה עיקר ויסוד גדול לקיום המצוות שלא לבוא לידי מכשול.<br /> <br /> ובגמרא עירובין דף נ&quot;ד ע&quot;ב, ומנין שחייב להראות לו פנים, שנאמר &lt;small&gt;(שמות כא, א)&lt;/small&gt; ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה אשר תשים)&lt;/small&gt; ולא כתיב אשר תלמדם, צריך אתה לסדר ולשים לפניהם טעם המיישב תלמודם. וכן פירש רש&quot;י ז&quot;ל שם בחומש פרשת משפטים &lt;small&gt;(ד&quot;ה אשר)&lt;/small&gt;, שאמר לו הקב&quot;ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעם הדבר, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. והרי, שהזהיר הכתוב שלא להעלות על הדעת ללמוד ההלכות בלי הטעמים.<br /> <br /> ובמסכת אבות פרק ג' משנה כ&quot;א, אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת. ופירש הרע&quot;ב שם, דעת היא שימצא טעם לדבר, ובינה שמבין דבר מתוך דבר, אבל אינו מראה לו טעם, ואם אין דעת לתת טעם לדבר אין בינה, אחר שלא ידע טעם לדבר כאילו לא ידעו, עכ&quot;ל הרע&quot;ב.<br /> <br /> ועל כרחך שהטעמים עיקרים בידיעת ההלכות של קיום המצוות, דלא כאותן שעלה על רוחם שאין המצוות תלויות כלל בהטעם. ובודאי שאנחנו יתמי דיתמי דעת אין בנו להבין מעצמינו הטעמים, אבל מחוייבין אנחנו בזה לקבל באימה דברי חכז&quot;ל ודברי הראשונים כמלאכים.<br /> <br /> והנה המהר&quot;ם ז&quot;ל בתשובה שבשלטי הגיבורים לעיל, במה שכתב לחלק בין סדין איש אחר לסדין בעלה בעת נידותה, בשביל שבאשת איש חמור יותר שהולד ממזר ובנדה אינו אלא פגום וכשר לבוא בקהל. נראה שסובר כן מסברא, שכשרות הולד תלוי רק בנתינת הזרע לא בעצם הביאה. שאלו היה לומד כן מלשון לזרע, הוה מצי למימר חילוק פשוט, שבנדה לא נכתבו אלו הלשונות אלא שכיבה בלבד, וכמו שכתב בבני אהובה &lt;small&gt;(הל' אישות פט&quot;ו ה&quot;ו)&lt;/small&gt; חילוק זה בין אשת איש לנדה, בשביל שבנדה לא כתיב לזרע. ומדהוצרך המהר&quot;ם ז&quot;ל ליתן טעם בשביל שבנדה הולד כשר, נראה שסובר כן מסברתו העמוקה שהבין טעם האיסור ושורשו, שמה שהולד ממזר הוא אך בשביל הזרע. ואולי סמך בזה ג&quot;כ על לשונות הקראי, אלא שכתב דבריו לרווחא דמילתא.<br /> <br /> אבל גם מסתימת דברי הרא&quot;ה ז&quot;ל שכתב לבאר כן מסברא, ולא הזכיר שום רמז מקרא על זה, נראה שסובר שדי לו הסברא בזה.<br /> <br /> ואפשר שגם הרמב&quot;ן ז&quot;ל סובר כן גם מסברא, אלא כיון שמצא כן בקראי, ניחא ליה להביא זה מן הקראי. ובאמת לשון לזרע אינו מיותר, שגם הוא ז&quot;ל כתב גם שאר פירושים על הך לישנא דלזרע, גם הביא דרשת חכז&quot;ל בזה. אבל אף אם אינו מיותר, גם מהמשמעות בלבד נוכל ללמוד שהטעם הוא בשביל הזרע. וכמה ענינים אנו למדים מהמשמעות שבקרא אף שאינו מיותר, כנודע. או אפשר מצאו כן במדרשות, כי הרבה מדרשות היה בידם מה שאין בידינו כנודע, וגם במדרש רבה שהעתקתי לעיל מבוארים הדברים. ואפשר גם הרמב&quot;ן ז&quot;ל סמך על המדרשות ועל סברתו העמוקה, אלא שכתב האמת שגם באותו הקרא שכתב שכיבה אין הטעם אלא בשביל הזרע. ואין נפקא מינה בזה, כי באמת די לנו סברת הראשונים וטעמם בהמצוות, כי דעתם וסברתם ז&quot;ל הם תורה שלימה.<br /> <br /> ובגמרא קידושין דף י&quot;ג ע&quot;א, כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם, וקשין לעולם יותר מדור המבול, שנאמר &lt;small&gt;(הושע ד, ב)&lt;/small&gt; אלה וכחש ורצוח וגנוב נאוף פרצו ודמים בדמים נגעו, מאי משמע, כדמתרגם רב יוסף מולדין בנין מנשי חבריהון. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה פרצו)&lt;/small&gt; פרצו, כמו וכן יפרוץ &lt;small&gt;(שמות א, יב)&lt;/small&gt;, מולדין בנין, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה למדו זה מקרא דוכן יפרוץ, וקרא דכן ירבה וכן יפרוץ ודאי לא קאי אלא על הולדת הבנים, לא על הביאות, וא&quot;כ האי פרצו דכתב שם בקרא, הוי ג&quot;כ רק בכה&quot;ג.<br /> <br /> ואמרינן שם אח&quot;כ בגמרא, ואימא עד דעביד לכולהו, לא ס&quot;ד דכתיב &lt;small&gt;(הושע שם ג)&lt;/small&gt; כי מפני אלה אבלה הארץ, ואימא אלה לחוד והנך לחודיהון, מי כתיב ופרצו, פרצו כתיב. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה מי)&lt;/small&gt;, מי כתיב ופרצו דמוסיף על ענין ראשון, דנוקי על כן אכולה מילתא, פרצו כתיב, ומילתא באפי נפשה הוא, ועלה לחודא כתיב על כן תאבל, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ומבואר בזה, דאותו העוון של פרצו לחודיה, דקאי על הולדת בנים מנשי חבריהון, זהו הקשה לעולם יותר מדור המבול, אף בלי העוונות של רצוח ונאוף ושארי העונות דכתיבי ברישא דקרא, שאף שלא עשה שום פעולה אחרת אלא אותה הפעולה של הולדת בנים בכה&quot;ג רע ומר יותר מדור המבול ר&quot;ל. וא&quot;כ הכנסת הזרע המוליד בנים מנשי חבירו, אף בלי שום מעשה אחרת, גדלה רעתם עד לב השמים שקשין לעולם יותר מדור המבול. השי&quot;ת יצילנו מהם ומהמונם.<br /> <br /> ומה שהביא מנשים המסוללות, כבר כתבתי בזה בתשובה הקודמת &lt;small&gt;(סי' א אות ז)&lt;/small&gt;, ואין צריך להאריך בזה עוד.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב עוד &lt;small&gt;(חלק&quot;י שם אות ז)&lt;/small&gt;, וגדולה מזו מצינו בסוטה &lt;small&gt;(כו:)&lt;/small&gt;, דאין זנות בבהמה. וברש&quot;י שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה דאין)&lt;/small&gt;, דאינה נאסרת לבעלה. אע&quot;ג דאין לך נבלה גדולה יותר מזה, וכן בדרך איברים &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ע אהע&quot;ז סי' כ ס&quot;א וברמ&quot;א שם)&lt;/small&gt; אע&quot;ג דבעל קפיד.<br /> <br /> הנה, ראשית מה שכתב דגדולה מזו מצינו בבהמה, האיך החליט דמעשה בהמה גדולה מזו. והלא כבר נתבאר כי חומר איסור הולדת בנים מנשי חבריהם הוא נורא מאוד, והבאתי מדברי חכמינו ז&quot;ל והראשונים גודל המכשולות הנוראות שיש בהולדת בנים שאין יודעין אבותיהם, ועליהם אמר הכתוב &lt;small&gt;(יחזקאל כ, לח)&lt;/small&gt; וברותי מכם המורדים והפושעים. וכל זה לא שייך כלל בבהמה, שמבואר בגמרא סנהדרין דף נ&quot;ח ע&quot;א, והיו לבשר אחד &lt;small&gt;(בראשית ב, כד)&lt;/small&gt; מי שנעשים בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאינם נעשים בשר אחד. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה יצאו)&lt;/small&gt; שאין יולדין מן האדם. ומבואר בזה שאדם ובהמה אינם נעשים בשר אחד ואין מולידין בנים.<br /> <br /> וא&quot;כ אף אם נימא שעצם המעשה עם הבהמה מכוער יותר מהנעשה עם אדם שהוא מינו, אבל בבהמה נעשתה התועבה הזאת אך באותה הרגע שנעשה ותיכף אח&quot;כ חלף והלך לו, ולא נעשית בשר אחד עם הבהמה, ולא נשאר מזה תולדות המכשילים את עצמם ואת אחרים. משא&quot;כ הנעשה עם זרע האדם, שעברתם שמורה נצח &lt;small&gt;(ע&quot;פ עמוס א, יא)&lt;/small&gt;, שנעשית בשר אחד עם אותו המנוול שהוציא זרע לבטלה להוליד בנים מנשי חביריו, ונשאר מזה תולדות בנים זרים הטמאים ומטמאים את כל העולם כולו שמתערבים בישראל. גם הרבה מכשולות נוראות שאמרו חכז&quot;ל שבאים ע&quot;י בנים כאלו, ואמרו בגמרא קידושין &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; על זה, חובין על חובין מוסיפין, ודמים בדמים נגעו, וגדול הקצף כלפי מעלה נורא מאוד, ואין ספק שקפיד הקב&quot;ה על זה הרבה יותר מעל מעשה בהמה ר&quot;ל.<br /> <br /> ובנבעלת לשד יש פלוגתא, שבתשובה מהר&quot;ם מלובלין סימן קט&quot;ז פסק שאינה נאסרת לבעלה, כמו בבהמה. ובתשובות רבינו חיים כהן רפאפורט &lt;small&gt;(אהע&quot;ז סי' ח)&lt;/small&gt; חולק עליו, וכתב שאין ראיה מבהמה, שאין מולידין, לכן לא נאסרה על בעלה, משא&quot;כ ברוח שאפשר להיות מזה תולדות.<br /> <br /> ודעת המהר&quot;ם שהתיר בנבעלת לרוח, כתב שם הטעם, דעיקר הלימוד שם בסוטה דף כ&quot;ו &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; שאין זנות לבהמה, הוא בשביל שאינו איש, כמו שאמרו שם בגמרא איש אמר רחמנא ולא קטן ושאינו איש. ומה שאיתא שם עוד אח&quot;כ, מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות בבהמה, דכתיב &lt;small&gt;(דברים כג, יט)&lt;/small&gt; לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו', לימוד זה הוצרך עבור כהן, אבל עיקר הטעם שאינה נאסרת בבהמה הוא בשביל שאינו איש. והביא ראיה מלשון הגמרא שאמרו איש אמר רחמנא ולא קטן ושאינו איש, ולמה לא אמרו בהמה בפירוש, אלא סתמו לומר ושאינו איש, כדי לכלול כל מי שאינו נקרא איש, וממילא נכלל גם הנבעלת לרוח בהך מיעוטא, כיון שאינו נקרא איש.<br /> <br /> ובתשובת רבי חיים כהן כתב, שגם הרוח נקרא איש, והביא ראיה. והרבה חולקין עליו בזה וסתרו ראייתו, והסכימו לדעת המהר&quot;ם שאין הרוח נקרא איש, יעיי&quot;ש באריכות בתשובת מהר&quot;ם ובשאר פוסקים.<br /> <br /> ומעתה בין לדברי רבי חיים כהן שלא נתמעט אלא בהמה שאין מולידין, ובין לדברי תשובות מהר&quot;ם שהמיעוט הוא בשביל שאינו איש, אם כן בהכנסת הזרע הבא מאיש אחר דלית ביה כלל הני תרי טעמי שהמה בבהמה כנז&quot;ל, פשיטא שאינו בכלל המיעוט שנתמעט מה שאינו איש, כי מאיש הוא בא אותה הזרע, ובודאי דנאסרת על בעלה, והאיך יעלה על הדעת לדמותו לבהמה.<br /> <br /> ומה שהביא עוד מדרך איברים, זה ודאי אינו כלום, שמלבד שאינו דרך ביאה כלל, גם אין בדרך זה שום מציאות בעולם להביא לידי הולדת בנים באיסור, ולא דברה התורה כלל כה&quot;ג בענין זה, ואין לו שום דמיון כלל, ואין צריך להאריך בזה עוד.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שמסיק אח&quot;כ &lt;small&gt;(חלק&quot;י שם אות ח)&lt;/small&gt; לדינא לפי מה שכתבו הפוסקים &lt;small&gt;(עי' דרכי שלום אות א סל&quot;ד)&lt;/small&gt; דאין ספיקו של פוסק אחד מוציא מידי ודאי של פוסק אחר, לכן כיון שאין לנו פסק מבורר בראשונים בזה, אלא ברבינו פרץ המובא בב&quot;ח וטו&quot;ז ובית שמואל, אין ספק שלנו בדעת שארי הראשונים מוציא מידי ודאי של ה&quot;ר פרץ, והאריך בזה.<br /> <br /> הנה זה ודאי נהפוך הוא מן הקצה אך הקצה, דמלבד שכבר ביארתי שגם מדברי ה&quot;ר פרץ מבואר שכל מקום שיש עבירה בכניסת הזרע, אין להכשיר הולד, ומתיבת ביאה שכתב אין בזה שום משמעות, דגם בכתובים מצינו כה&quot;ג שדברו בהוה ולא למדו מזה מאומה, וק&quot;ו בדברי הפוסקים. אבל גם המתעקש לומר אולי תיבת ביאה הוא דוקא ללמוד מזה קולא חדשה באיסור חמור כל כך, עכ&quot;פ מידי ספיקא לא נפקא, ובשום אופן אי אפשר להעלות על הדעת שיש בדברי ה&quot;ר פרץ האלו דברים ברורים להקל.<br /> <br /> ומה שהביאו אותו הפוסקים, אין ספק שלא הביאו אותו אלא לדין זה ליזהר שלא תשכב על סדין איש אחר, ובסדין בעלה בעת נדתה אין צריכה ליזהר. ובודאי שלא עלה אז על דעתם ללמוד מדברי ה&quot;ר פרץ קולא בהזרעה מלאכותית, דבר שלא היה ולא נברא אז בעת ההוא, ולא ראו שום נפקא מינה לדייק מתיבת ביאה. גם כל דבר שאינו שכיח כל כך אין דרך הפוסקים לדבר מזה, ובפרט כה&quot;ג, והאיך יעלה על הדעת להעמיד איזה יסוד על זה.<br /> <br /> אמנם דברי המחמירים הם ברורים כשמש, והודה בעצמו בתחלת דבריו שלפי טעמם של הרמב&quot;ן והרא&quot;ה הולד ממזר ונאסרה על בעלה, אלא שפוגם טעמם של הראשונים ז&quot;ל לעשותם מילין דכדי, שאינם לא מעלין ולא מורידין כלל לענין האיסור והמצוה. וכבר נתבאר שחלילה להעלות על הדעת לילך בדרך זה. גם בתשובת המהר&quot;ם ז&quot;ל, שהיה מראשי בעלי התוספות המובא בשלטי הגיבורים, מבוארים הדברים דהוי ממזר בכה&quot;ג, ועוד כמה ראיות ודברים ברורים שכתבתי, ופשיטא שאין ספיקו של המתעקש בדברי ה&quot;ר פרץ מוציא מידי דברים ברורים כל כך.<br /> <br /> ובאמת שגם בדברי ה&quot;ר פרץ מבוארים הדברים דהוי ממזר בכה&quot;ג כנתבאר לעיל &lt;small&gt;(סי' ב אות א)&lt;/small&gt;, ולא מצינו בשום מקום מהראשונים ז&quot;ל להקל בכה&quot;ג.<br /> <br /> אלא שאע&quot;פ כן כבר כתבתי &lt;small&gt;(שם אות ד)&lt;/small&gt; שלהתיר לישא ממזרת מסתפינא להקל, דאולי עדיין יש להסתפק בדבר, כמו בכמה טעמי דקראי שאין סומכין להקל אלא להחמיר, כאשר הארכתי בזה למעלה &lt;small&gt;(אות ב)&lt;/small&gt;, אבל להקל להוציאו אף מידי ספק ממזר או להתירה לבעלה, זה איני רואה לפענ&quot;ד בשום אופן.<br /> <br /> ותמה אני האיך יעלה על הדעת להקל באיסורים נוראים כאלו של אשת איש וממזרות, בפטומי מילי כאלה שאין בהם ממש כלל. והשי&quot;ת יצילנו ממכשולות נוראות כאלה, ויאיר עינינו באמיתות תורתו. והנראה לפענ&quot;ד כתבתי.<br /> <br /> באתי על החתום אור ליום ב' ויקהל התשכ&quot;ו לפ&quot;ג, פה ברוקלין יצ&quot;ו<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]]<br /> <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%90&diff=2960 2026-05-20T18:18:58Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ב|תווית_הבא=אורח חיים סימן ב|קודם=אורח חיים|תווית_קודם=שו&quot;ת דברי יואל-אורח חיים}}<br /> == '''~ סימן א ~''' ==<br /> ב&quot;ה. <br /> <br /> החיים והשלום יחדיו יהיו תמים על ראש כ&quot;ק ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם, סיני ועוקר הרים, בוצינא קדישא, חסידא ופרישא, נהורא נפישא, שושילתא דיחוסא, רם וגבה ונשא, כק&quot;ש מפארים מוה&quot;ר חיים אלעזר שליט&quot;א האבדק&quot;ק מונקאטש והגליל יצ&quot;ו. <br /> <br /> אחד&quot;ש כהדר&quot;ג נ&quot;י כמשפט, ספרו היקר מנחת אלעזר חלק ג' אשר כבדני לנכון הגיעני, ורב תודה ותשואות חן על מנחתו היקרה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומדי עברי בו בחפזון בטרדת החג הנעשה בחפזון, ראיתי מה שהאריך בסימן נ&quot;ד לפלפל עם הגאון מאויוואראש ז&quot;ל &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ת פני מבין או&quot;ח סי' לח)&lt;/small&gt; אם להכשיר רוק לנטילה, ויגע למצוא עכ&quot;פ סמך לדבר שלא יטהר את הידים.<br /> <br /> והנה בהרבה אחרונים מבואר כי אדרבה הנוגע ברוק אף בידים נקיות צריך נטילה מחדש כמו בנוגע בשאר מקום מטונף, ומקורו מהראב&quot;ד ז&quot;ל בספר תמים דעים &lt;small&gt;(סי' סו)&lt;/small&gt; שכתב בין החילוקים שבין מים ראשונים למים אחרונים וז&quot;ל, מים ראשונים אם שפשף בגופו או בכותל צריך נטילה אחרת שמא נגע במאכולת או בזיעה וכו' או ברוק שעליהן, מים אחרונים איך צריך רחיצה אחרת [והובא לשון זה גם במנחת יעקב כלל ע&quot;ז סימן ט&quot;ו ובאליה רבה סימן קע&quot;ג &lt;small&gt;(ס&quot;ק י)&lt;/small&gt;, אלא שיש שם ט&quot;ס קצת].<br /> <br /> ומה שכתב דמים אחרונים אין צריך רחיצה אחרת, אף דגם לברכת המזון צריך ידים נקיות וליזהר שלא ליגע במקום מטונף, מ&quot;מ לנגד זה סגי בנקיון כפים אף בלא מים, וגם לתפילה אין לחזור יותר ממיל &lt;small&gt;(עי' או&quot;ח סי' צב ס&quot;ד)&lt;/small&gt;, ולדברי תורה אין צריך לחזור כלל אף לכתחילה אחר מים, כמבואר במג&quot;א סימן צ&quot;ב ס&quot;ק ה', וברכת המזון אפשר דינו כדברי תורה. והראב&quot;ד שם מיירי שיצטרך רחיצה אחרת בהחלט ע&quot;י מים דוקא, וזה אינו אלא במים ראשונים קודם סעודה, שאז אם נגע במקום מטונף לא סגי בלא מים. ועכ&quot;פ הנה חשב הראב&quot;ד ז&quot;ל את הרוק בין הדברים המצריכים נטילה מחדש בנגיעתם, וא&quot;כ אין צריך לומר שלא יועיל לנטילה.<br /> <br /> הן אמת, כי מדכתב הרמ&quot;א ז&quot;ל בסימן צ&quot;ב &lt;small&gt;(ס&quot;ז)&lt;/small&gt; להצריך נטילה בנוגע בצואת האף והאוזן, ולא חשב גם הרוק, מזה משמע קצת דאינו סובר להחמיר ברוק. אבל קשה להקל נגד הראב&quot;ד במה שאינו מבואר בשו&quot;ע בהדיא ההיפך.<br /> <br /> אמנם היעב&quot;ץ בספר מור וקציעה [הובא בשערי תשובה שם &lt;small&gt;(ס&quot;ק י)&lt;/small&gt;] גם הגר&quot;א בספר מעשה רב &lt;small&gt;(אות לו)&lt;/small&gt; חלקו בזה על השו&quot;ע והקילו שלא להצריך נטילה בצואת האף והאוזן, ולדבריהם נראה פשוט להקל גם ברוק, כי אינו מסתבר כלל שיהיה הרוק מאוס יותר מצואת האף והאוזן. אבל הם לא דברו אלא שלא להצריך נטילה את הנוגע בהם בידים נקיות, אבל לא שיועיל לנטילה במקום דצריך נטילה מכבר. ובספר חסידים &lt;small&gt;(סי' רנב ותתפה)&lt;/small&gt; כתב להצריך נקיון כפים בצואת האף והאוזן.<br /> <br /> והנה באשל אברהם מהגה&quot;ק מבוטשאטש ז&quot;ל בסימן צ&quot;ב &lt;small&gt;(ס&quot;ד)&lt;/small&gt;, החליט דמהני ליטול ידיו ברוק לתפילה כמו במים ממש, וכתב דאף שאמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(ברכות טו.)&lt;/small&gt; לחזור &lt;small&gt;(ג')&lt;/small&gt; [ד'] מילין מלפניו ומיל לאחריו, זה מיירי כשידיו מלוכלכים הרבה ולא סגי ליה בהרוק שבפיו במשך ההליכה &lt;small&gt;(דג')&lt;/small&gt; [דד'] מילין.<br /> <br /> ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דהאיך אפשר לומר דמה שהצריכו חכז&quot;ל לחזור אחר מים לתפלה מיירי בידים מלוכלכות, והלא הכי מבואר שם בברכות דף ט&quot;ו &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; דלקריאת שמע מנקה ידיו בעפר או בצרור ובקסמין, דלא כתיב &lt;small&gt;(תהלים כו, ו)&lt;/small&gt; ארחץ במים, אלא ארחץ בנקיון, כל מידי דמנקי, ואפ&quot;ה לתפילה עד מיל חוזר. וא&quot;כ מיירי כשידיו נקיות ע&quot;י עפר או צרור, ואע&quot;פ כן הצריכו לתפילה לחזור [ד'] מילין אחר מים, והדרא קושיא לדוכתיה וכי לא יהיה לו רוק בשהיית ערך [ד'] מילין.<br /> <br /> ואולי כיון דצריך ליטול כל הכף, ואחר הטלת מי רגלים גם האשל אברהם שם בסימן צ&quot;ב &lt;small&gt;(ס&quot;ו)&lt;/small&gt; מודה להפמ&quot;ג &lt;small&gt;(סוס&quot;י ד)&lt;/small&gt; דלא סגי ליטול רק מקום הנגיעה במקום המטונף, אלא כל הכף דוקא, ואולי יוכל להיות באופן שאי אפשר לקבץ כל כך רוק, או אולי מיירי באיסטניס דאנינא דעתיה ליטול ברוק. וכל זה דוחק בדברי הש&quot;ס.<br /> <br /> ובשבת דף קמ&quot;ב &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; במשנה דהיתה עליו לשלשת, פירש רש&quot;י ז&quot;ל רוק או צואה, ובזבחים דף צ&quot;ד &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; פירש יותר, גיעול של רוק או צואה. והברטנורה &lt;small&gt;(שבת פכ&quot;א מ&quot;ב)&lt;/small&gt; כתב בלשונו, לשלשת, דבר של טינוף כגון רוק [או רעי] או צואה. ונראה דחשבו את הרוק לדבר מטונף, וכללוהו בחדא מחתא עם צואה.<br /> <br /> ועכ&quot;פ אם לא נחמיר כדעת הראב&quot;ד ז&quot;ל להצריך נטילה בנוגע בו, אבל הבו דלא להוסיף עלה שיועיל לטהרת ידים מה שחשבו הראשונים ז&quot;ל בין דברים המטונפים, ושכן מורה גם פשטות דברי הש&quot;ס שהצריכו לחזור אחר מים.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> בכור שאמו עומדת לישחט או שנטרפה, אם מיקרי יתום שאינו ניתן לכהן<br /> <br /> מה שכתב בסימן י&quot;ג להקשות על מה שכתוב בספר חסידים &lt;small&gt;(בצוואה סי' נ)&lt;/small&gt; דפרה אשר תלד שני עגלים [או וכו' תרנגולת שתלד שתי ביצים ביום אחד] צריך לשוחטן [מיד]. והנה החליט דצריך שיהיה ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו, אלא דבמתה תוך שבעה משום הכי הוי בכור, דהיה ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו אלא סיבה קרה. ועל פי זה עלה ונסתפק בנבלה וטרפה דהוי כמתה אם צריך ליתן בנה לכהן.<br /> <br /> אמנם ברש&quot;י ז&quot;ל חולין דף ל&quot;ח &lt;small&gt;(ע&quot;ב ד&quot;ה תחת אמו)&lt;/small&gt; מביא מהתורת כהנים &lt;small&gt;(אמור פרשתא ח סי' ד)&lt;/small&gt; דנלמד מקרא &lt;small&gt;(ויקרא כב, כז)&lt;/small&gt; בהדיא דאין צריך לחיות כל שבעה, וכן הוא בש&quot;ס שם דאי אפשר לאוקמא קרא דיתום לילדתיה אמיה והדר מתה, והוא מטעם זה דגילה לן קרא בהדיא דאין צריך לחיות יותר. וגם אין לומר דבנבלה או טרפה או עומד למיתה דנקרא כמתה, נתמעט מקרא דיתום, דא&quot;כ למה נדחקו בש&quot;ס שם דאי אפשר לאוקמיה דמתה והדר ילדה, דמכי יולד פרט ליוצא דופן נפקא, ור&quot;ל דכיון שמתה אינה מולידה כדרך המולידים והוי יוצא דופן [יעיי&quot;ש ברש&quot;י ז&quot;ל], ולכן דחיק לאוקמיה כשזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. והתוספות &lt;small&gt;(ד&quot;ה אלא זה)&lt;/small&gt; כתבו דהקרא דחיק ומוקים אנפשיה, כיון דאי אפשר לצמצם שיהיה המיתה והלידה ברגע אחד, אלא מיירי כשיבוא אליהו ויצמצם.<br /> <br /> ואם נימא דנבלה וטרפה או עומד למיתה נתמעט ג&quot;כ מקרא דיתום, שפיר מיתוקם הכתוב אף במתה ואח&quot;כ ילדה, שזה ודאי דאף בנבלה שהיא כמתה, מ&quot;מ כל זמן שהיא חיה ומולידה כדרך שאר המולידים [כיון שנתעברה קודם לכן] אינו נקרא יוצא דופן, ולא קשיא על זה דמכי יולד נפקא, ושפיר מיתוקם הכתוב ברווחא.<br /> <br /> אמנם האמת יורה דרכו, דכמו דלר' יהושע שם בבכורות &lt;small&gt;(נז.)&lt;/small&gt; דסבר כל זמן שהשלח קיים אינו יתום, ופירש רש&quot;י ז&quot;ל שם בגמרא &lt;small&gt;(ע&quot;ב ד&quot;ה נתגלתה)&lt;/small&gt;, דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת ואינו נקרא יתום, הרי דהוא מפרש יתום על העור לבד כיון שנדמה לו כן להולד, ולתנא קמא לא ניחא ליה בזה וצריך שתהיה אמו קיימת ממש. אבל כשהיא קיימת והולד רואה אותה במעמדה אינו נקרא יתום, ולא איכפת ליה במה שעומד למיתה או נקרא מתה, ואין מזה שום קושיא על הספר חסידים.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מכונה המשמיעה ברכות, אם יש בזה איסור הזכרת השם לבטלה, ואם מותר להעריכה ע&quot;י נכרי<br /> <br /> מה שכתב בסימן כ&quot;ה בדבר המכונה המנגנת &lt;small&gt;(טעיפ וכדו')&lt;/small&gt; ומברכת ברכות לבטלה ר&quot;ל, שאם מעריכה ע&quot;י נכרי אין בזה איסור מדינא. לפענ&quot;ד אין לצדד בזה אלא בשאר איסורין, דאין איסור אלא בעושה מעשה לא בהגורם, משא&quot;כ בהזכרת השם נראה דגם הגורם אסור.<br /> <br /> והנה הנודע ביהודה במהדורא תנינא או&quot;ח סימן י&quot;ז אוסר גם במחיקת השם על ידי גרמא, וביאר שם דאף דבגרמא לא שייך הלאו דלא תעשון כן &lt;small&gt;(דברים יב, ד; ס' המצוות להרמב&quot;ם לאוין סה; חינוך מ' תלז. וראה שבת קכ, ב)&lt;/small&gt;, אבל יען שיש במחיקה בזיון השם, ובבזיון אין נפקא מינה גם להגורם, סוף סוף אית ביה משום בזיון.<br /> <br /> ואף להמקילין בגרם מחיקת השם, מ&quot;מ יש לומר דשם לא מצינו שהחמירו בו לומר דאית ביה משום בזיון השם יותר ממה שנאסר בהדיא בהלאו דלא תעשון כן, וגם אינו בכלל מורא השם שלא למחוק, דלא נלמד מקרא דאת ה' אלקיך תירא &lt;small&gt;(ואתחנן ו, יג; ס' המצוות להרמב&quot;ם עשה ד; חינוך מ' תלב)&lt;/small&gt;. ויכול להיות דמחיקה היא כגניזה וכדומה, אלא שהתורה אסרתה מלא תעשון כן, ובמקום דלא שייך הלאו לא שייך לאסור עוד, דלא מצינו שיחמירו בלאו זה יותר מבשאר איסורין. משא&quot;כ בכאן דכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל בפרק י&quot;ב מהלכות שבועות &lt;small&gt;(ה&quot;ט)&lt;/small&gt; דעון זה אף שאין בו כריתות ומיתות בית דין, מ&quot;מ חמור יותר כיון שיש בו חילול השם, וחכז&quot;ל &lt;small&gt;(נדרים ז:)&lt;/small&gt; החמירו בו יותר מבכל עבירות שבתורה שאף השומע הוא בנידוי, וכיון דודאי אית ביה משום בזיון, י&quot;ל דכולי עלמא מודי לסברת הנודע ביהודה דלענין הבזיון אין נפקא מינה אף אם הוא רק גורם, וגם שם יש לחוש לדעת הנודע ביהודה, ובכאן נראה דכולי עלמא מודי.<br /> <br /> וראיה לדבר, דהרי אסרו חכז&quot;ל גם לגרום ברכה שאינה צריכה, והמג&quot;א בסימן רט&quot;ו &lt;small&gt;(ס&quot;ק ו)&lt;/small&gt; אוסר אף בשבת כשצריך להשלים המאה ברכות, להניח הפירות שלא לאכלם בתוך הסעודה, אף שאינו עושה שום מעשה במה שאינו אוכל הפירות, והוא רק גרמא קלה בשב ואל תעשה. ואין לך גרמא קלה מזו שאינו עושה שום מעשה ואינו מדבר שום דיבור, מ&quot;מ אסור בכל אופן ואופן שבא ע&quot;י הגרמתו. אף דבאמת בשעה שמברך אח&quot;כ אינו עושה שום איסור ואינו מברך שום ברכה לבטלה, ואדרבא מצוה קעביד וחיובא רמיא עליה לברך אח&quot;כ, מ&quot;מ כיון שבשעת גרמת הענין אינו צריך לברכה זו חשבוהו חכז&quot;ל לבזיון השם, והוא אסור מדינא מדברי הש&quot;ס ביומא דף ע' &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; שבעשור שבחומש הפקודים קורא על פה שלא לגרום ברכה שאינה צריכה.<br /> <br /> והשל&quot;ה הק' &lt;small&gt;(מסכת שבת, נר מצוה ד&quot;ה אסור)&lt;/small&gt; שמתיר לגרום ברכה שאינה צריכה בשבת שצריך להשלים המאה ברכות, צריך לומר כיון דמצוה קעביד לבקש אופנים להרבות בברכות שהוא מחויב להשלים המנין, אינו בכלל בזיון, אבל בלאו הכי בודאי דאסור מדינא.<br /> <br /> ואם הוא כן כשגורם ברכה שעושה אח&quot;כ מצוה בעשייתה, ק&quot;ו כשהוא גורם ברכה שהיא לבטלה ואסורה, דודאי איכא בה בזיון השם טפי, ומאי נפקא מינה אם מצוה להנכרי. דבשאר איסורין שאינו אסור אלא העושה מעשה, איכא למימר דבמצוה לנכרי דאין שליחות לנכרי לא הוי כעושה מעשה ומותר, אבל כאן סוף כל סוף הוא גורם לבזיון השם, והוא אסור מדינא לפענ&quot;ד.<br /> <br /> ובעיקר הדבר בענין הקולא על ידי נכרי, גם בשאר איסורין יש פלוגתא &lt;small&gt;(עי' ב&quot;מ עא: וברש&quot;י שם ד&quot;ה בשלמא; שו&quot;ע הרב סי' רמג ס&quot;א; שו&quot;ת פני יהושע יו&quot;ד סי' ג; בית מאיר אהע&quot;ז סוס&quot;י ה)&lt;/small&gt; אי [טעם] אמירה לנכרי שבות [הוא משום דיש] דיש שליחות לעכו&quot;ם לחומרא, אבל כאן נראה דאין נפקא מינה בכל זה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> השומע את המכונה כשמשמיעה ברכות, אם עובר<br /> <br /> [גם יש לומר דכל השומעים עושים בזה איסור מדינא, דהזכור לאברהם &lt;small&gt;(ח&quot;א או&quot;ח אות ב מערכת ברכות, סוף אות ה, ערך הרהור)&lt;/small&gt; הביא מהלכות קטנות &lt;small&gt;(ח&quot;ב סי' קמו)&lt;/small&gt; ופרח שושן &lt;small&gt;(כלל ח סוס&quot;י יד)&lt;/small&gt; והשל&quot;ה &lt;small&gt;(מסכת שבועות, פרק תורה אור, ד&quot;ה ובמסכת)&lt;/small&gt;, דגם המהרהר ברכה לבטלה עובר משום לא תשא &lt;small&gt;(שמות כ, ז; ברכות לג.; שו&quot;ע או&quot;ח סי' רטו ס&quot;ד)&lt;/small&gt;, דהרהור כדיבור &lt;small&gt;(עי' שדי חמד מערכת הב' כלל קטו)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> והנה בהך דהרהור כדיבור מבואר בשו&quot;ע סימן ס&quot;ב &lt;small&gt;(ס&quot;ד)&lt;/small&gt; דאם מחמת אונס קרא קריאת שמע בלבו יצא בדיעבד, ונראה זה ברור ברוב הפוסקים דמה דאמרינן &lt;small&gt;(ברכות כ, ב תוד&quot;ה ורב חסדא)&lt;/small&gt; הרהור לאו כדיבור דמי, אינו אלא להחמיר לכתחלה [ומה דמקילין בברכת התורה &lt;small&gt;(סי' מז ס&quot;ד)&lt;/small&gt;, שם יש טעם אחר, דאין מברכין על המחשבה כמו דאין מברכין על ביטול חמץ, עיין פרמ&quot;ג שם &lt;small&gt;(סי' סב משב&quot;ז ס&quot;ק א)&lt;/small&gt;. עוד נאמרו בזה ענינים שונים בדברי הפוסקים, אכ&quot;מ].<br /> <br /> אמנם בברכה לבטלה אם מהרהר בלבו יש פוסקים דאינו עובר משום לא תשא, ובגן המלך אות כ&quot;ג כתב הטעם דלא תשא עיקרו לשבועה, ובשבועה כתיב &lt;small&gt;(ויקרא ה, ד)&lt;/small&gt; לבטא בשפתים. וצריך להבין מה יעשו לאזהרת את ה' אלקיך תירא, דשם לא נזכר ביטוי שפתים. ואולי מה דנלמד מאת ה' אלקיך תירא, הוא בשביל שיש ביה בזיון השם, שזהו בכלל המורא ליזהר מלבזותו, ובהרהורא אפשר לא שייך בזיונא, דנעלם הוא מעיני כל חי.<br /> <br /> או אפשר, דאיתא בספרים ומובא &lt;small&gt;(במג&quot;א)&lt;/small&gt; [בבאר היטב &lt;small&gt;(סי' א ס&quot;ק ג)&lt;/small&gt;] לצייר לפניו השם הוי' ב&quot;ה, שזה מסוגל ליראה. ומשמע אף בלי שום פסוק או איזה שבח, ואילו היה מוציא בפיו את השם באופן כזה, היה עובר על האזהרה דאת ה' אלקיך תירא, ובעל כרחך שזהו היפוך היראה, ובמהרהר הוא מביא עוד את היראה בלבו, ובעל כרחך דמהרהר אינו בכלל האזהרה דאת ה' אלקיך תירא. ועכ&quot;פ אם שייך לא תשא בהרהור הוא פלוגתת הפוסקים.<br /> <br /> והנה זה נראה פשוט דאם יש לו איזה ספק בברכה, דשפיר מברך בהרהור, דלו יהא ספק אם שייך לא תשא בהרהור, הוי ספק ספיקא ומברך. ומצינו כמה פעמים בשו&quot;ע דמברכין על ספק ספיקא אף בפה, לענין ספירה בסימן תפ&quot;ט &lt;small&gt;(ס&quot;ח)&lt;/small&gt; ולענין קריאה בספר תורה פסולה &lt;small&gt;(עי' פמ&quot;ג סי' קמג משב&quot;ז ס&quot;ק ב ד&quot;ה ודע)&lt;/small&gt;, ובכמה דוכתי. אמנם כשאין לו ספק אם צריך לברך, למה לא נצטרך לחוש לדעת הפוסקים המחמירין בחומר לא תשא.<br /> <br /> ובנידון דידן עוד חמור יותר מבשאר מהרהר דלית ביה משום בזיונא וגם הוא בדרך מורא שמים, אבל בכאן דמהרהר ע&quot;י שהוא שומע ברכה לבטלה, וכל העם רואים את הנשמע ושומע כי עונה, ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, דאית ביה בזיון השם טובא, ובאופן כזה המטה אזנו לשמוע ברכה לבטלה ומהרהר בה, זהו בודאי היפך המורא, ואפשר כו&quot;ע יודו בזה דאסור. וחכז&quot;ל חשו בנדרים דף י' &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; דלא לימא קרבן, דילמא יאמר לה' וקמפיק שם שמים לבטלה, אף דחששא זו דשמא ימות בזמן מועט כזה או שמא יתחרט, הם חששות רחוקות, דכל זה הוא נגד החזקה, ואע&quot;פ כן חשו חכז&quot;ל לכל ספק הזכרת שם שמים, והאיך יהיה מותר להכניס עצמו לכתחלה לספק לא תשא.<br /> <br /> ואולי יש לפרש בזה מה שפירש הרא&quot;ש ז&quot;ל בנדרים דף ז' &lt;small&gt;(ע&quot;ב ד&quot;ה ועניות)&lt;/small&gt; דלכן החמירו בהזכרת שם שמים להצריך נידוי אף השומע ושותק יותר מבשאר עוברי עבירה, כיון שיש בו עונשים חמורים כאלו. והנה מה שלמד שהחמירו בכאן בשומע ושותק יותר מבשאר עוברי עבירה, הוא ממה שלא נזכר זה בשום מקום להצריך נידוי השומע ושותק. וא&quot;כ צריך להבין הלא גם בעבודה זרה ומחלל שבת לא הוזכר להצריך נידוי את הרואה ושותק, וכי חמור כל כך הזכרת השם יותר מעבודה זרה אשר המודה בה הוא ככופר בכל התורה כולה ומחלל שבת דחמירא כעבודה זרה. ולפי הנ&quot;ל יש לומר דמעבודה זרה וחילול שבת בלאו הכי יש לחלק, כיון דהוא אינו עושה שום איסור אלא מה שלא מוחה בחבירו, אבל בשומע הזכרת השם גם הוא עושה איסור בשמיעתו האזכרה לבטלה כמבואר, ואך דהוא אנוס דמאי הוה ליה למיעבד בשמיעתו פתאום, אבל אם שתיק אח&quot;כ גלי אדעתיה דניחא ליה ונלכד גם הוא במצודה זו.<br /> <br /> אמנם עיקר הקושיא היא משאר עבירות התלויים בשמיעת האוזן, כמו בשמיעת דברי נבלה &lt;small&gt;(עי' שבת לג, א; ירושלמי תרומות פ&quot;א ה&quot;ד)&lt;/small&gt; ולא תשא שמע שוא &lt;small&gt;(שמות כג, א)&lt;/small&gt;, וכדומה הרבה עבירות התלויים בשמיעה, ואמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(כתובות ה:)&lt;/small&gt; האוזן נכווית תחלה באיברים, ואע&quot;פ כן לא מצינו לחייב נידוי את השומע פתאום ושותק אח&quot;כ, ועל זה מתרץ שפיר בשביל העונשים החמורים שבה.<br /> <br /> ואולי בשביל זה הביאו שם הר&quot;ן &lt;small&gt;(ד&quot;ה השומע)&lt;/small&gt; והרא&quot;ש &lt;small&gt;(ד&quot;ה השומע)&lt;/small&gt; ז&quot;ל בהך דהשומע אזכרה מפי חבירו, דבפרק קמא דתמורה &lt;small&gt;(ד.)&lt;/small&gt; נלמד זה מאת ה' אלקיך תירא. ולכאורה לאיזה צורך הביאו זה שם מהיכן שנלמד אזהרה זו, דשם אין שום נפקא מינה בזה. אמנם לדרכנו יתכן שפיר, דאפשר סברי גם כן דלא שייך לא תשא בהרהור, דבשבועה כתיב לבטא בשפתים, ואך בשביל שנלמד גם מאת ה' אלקיך תירא דלא שייך ביטוי שפתים, לכן חייב גם השומע, ולזה הביאו זה שם להבין למה חייבו השומע ושותק].<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מכונה המשמיעה שבועה שנשאל כבר עליה, אי חשיב כחוזר ונשבע<br /> <br /> ומה שחקר שם לענין נדר ושבועה אם הוי שבועה כשמשמיע &lt;small&gt;(הטעיפ)&lt;/small&gt; קולו עוד הפעם, אף שנשאל על שבועתו. הנה גבי שבועה צריך שיהיו פיו ולבו שוין והאדם בשבועה כתיב &lt;small&gt;(ויקרא ה, ד; שבועות כו.)&lt;/small&gt;, ואף אם המכונה היא כפיו ממש, אם אין לבו שם והוא כבר התחרט ונשאל על שבועתו, מה מקום יש להסתפק שיהיה שבועה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ביאור דין כל העומד לזרוק כזרוק דמי<br /> <br /> מה שחידש בסימן מ' בענין כל העומד לזרוק וכו' &lt;small&gt;(ב&quot;ק עו:)&lt;/small&gt;, שהוא על פי דברי הר&quot;ן ז&quot;ל &lt;small&gt;(נדרים נב.)&lt;/small&gt; בדבר שיש לו מתירין, דכיון שעתיד להיות כן, הוא שוה באיכות. הנה ממקום צמיחת סברא זו שהוא הר&quot;ן ז&quot;ל, שם מבואר שזה האיכות מה שעתיד להיות כן אינו דוחה את הכמות, דלכן במין בשאינו מינו לא מהני כלל מה שהוא דבר שיש לו מתירין, אלא במין במינו כיון דשוה גם בכמות, ואיך נקח מדבריו לדחות את הכמות על ידי מה שעתיד להיות, כאשר האריך בזה הרבה.<br /> <br /> ובאמת סברא זו לתלות את דברי הר&quot;ן ז&quot;ל בדבר שיש לו מתירין עם דברי רבי שמעון דכל העומד, הוא מבואר כבר בתשובת ברית אברהם &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; סימן ל&quot;ה, אבל הוא כתב בהיפך דטעמו של הר&quot;ן ז&quot;ל דעל ידי שעתיד להיות ניתר הוי מין במינו עכשיו, הוא מדברי רבי שמעון דכל העומד להעשות כעשוי דמי, וצידד לומר דאף דלא קיי&quot;ל כרבי שמעון, י&quot;ל דהיינו בשביל שחסר מעשה או דיבור, אבל בדבר שיש לו מתירין דאינו חסר מאומה ועומד ממילא להיות כן, אפשר מודי.<br /> <br /> יותר אין להאריך כעת, השי&quot;ת יזכהו ללמוד וללמד בהרחבת הלב, ואת חג המצות, יחוג בכשרות ודיצות, כנפשו הטובה ונפש ידידו דו&quot;ש כהדרגנ&quot;י באהבה רבה וברגשי כבוד כערכו הרם והנשא<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%91&diff=2959 2026-05-20T18:13:22Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_א|תווית_קודם=אורח חיים סימן א|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח חיים/סימן_ג|תווית_הבא=אורח חיים סימן ג}}<br /> <br /> == '''~ סימן ב ~''' ==<br /> ב&quot;ה, ג' ויגש תשי&quot;ב לפ&quot;ק<br /> <br /> שלו' וכט&quot;ס אל כבוד ידידי הרב המאור הגדול חו&quot;ב יראת ה' היא אוצרו כש&quot;ת מוה&quot;ר יצחק אייזיק ליבערמאן שליט&quot;א בק&quot;ק שיקאגא יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו ומחמת טירדות שונות לא השבתי על אתר.<br /> <br /> מה שכתב בדין איטר יד שעושה כל מלאכתו בשמאל ולרוב יכתוב גם כן ביד זו, רק לפעמים כשנזכר יתאמץ ויכתוב בימינו ימין כל אדם, ובדעתו להנהיג עצמו מעט מעט לכתוב רק ביד הימין של כל אדם. והביא מתשובות אבני צדק &lt;small&gt;(חאו&quot;ח סי' ג)&lt;/small&gt; שהעלה להלכה שאם יוכל ירגיל עצמו מהיום והלאה לכתוב בימין ואז יניח התפילין כמו כל אדם.<br /> <br /> הנה שגה ברואה, דבתשובות אבני צדק מיירי שעושה כל מלאכתו בימין שהורגל כן מכבר, ואך הכתיבה נשאר לו שעושה בשמאל, ואינו אלא לפרקים, לכן שפיר נתן לו עצה נכונה שירגיל עצמו לכתוב גם אותו הכתיבה המועטת בימין, ונמצא עושה הכל בימין בין הכתיבה ובין שאר מלאכות, ובזה יצא מן הספיקות. אבל בנידון דידיה שעושה כל מלאכתו בשמאל, ולרוב יכתוב גם כן ביד שמאל, א&quot;כ אם ירגיל עצמו לכתוב רק ביד ימין, מכניס עצמו לבית הספק של השני דיעות המובאין בשו&quot;ע &lt;small&gt;(סי' כז ס&quot;ו)&lt;/small&gt; אם תלוי העיקר בכתיבה או בשאר מלאכות. וזה גרע עוד, כיון שאין הכתיבה ביד ימין מתולדה אלא שהרגיל עצמו אח&quot;כ, ואולי גם דיעה השניה מודה שכתיבה כזו אינו מבטל מה שעושה כל מלאכתו בשמאל, ועיין מג&quot;א סימן כ&quot;ז ס&quot;ק יו&quot;ד ובאבני צדק הנ&quot;ל.<br /> <br /> וא&quot;כ בודאי יותר טוב שגם להלאה יכתוב בשמאלו ולא ישנה את הרגלו, וכשהוא עושה הכל בשמאלו בין שאר מלאכות ובין הכתיבה, זה פשוט מדין השו&quot;ע שיניח בימינו ואין בזה ספק ומחלוקת בפוסקים. זולת אם יוכל להרגיל עצמו לעשות הכל בימין כל המלאכות וגם הכתיבה, זה ודאי טוב שיוכל להניח ככל אדם, שאפשר לסמוך על הפוסקים &lt;small&gt;(עי' מג&quot;א שם ס&quot;ק ט)&lt;/small&gt; דמהני הרגל. אבל אם ירגיל עצמו רק בכתיבה בימין לא בשאר מלאכות, כאשר הבנתי ממכתבו, זה אין לעשות, שמכניס עצמו לספק ברכה לבטלה.<br /> <br /> אמנם אף אם יעשה הכל בשמאלו שצריך מדין השו&quot;ע להניח בימינו, מכל מקום מהראוי שאחר התפילה בביתו יניח תפילין בשמאל של כל אדם בלי ברכה, לצאת דעת האריז&quot;ל &lt;small&gt;(עי' שער הכוונות ענין תפילין דרוש ז)&lt;/small&gt; המובא בשערי תשובה &lt;small&gt;(שם ס&quot;ק יא)&lt;/small&gt; בשם מהר&quot;י צמח, שגם האיטר אינו רשאי לשנות משאר בני אדם, ואף שאין כן דעת הפוסקים מכל מקום מהראוי לצאת גם דעת האר&quot;י ז&quot;ל. ומובן שיניח בלא ברכה, או אם יאמר הברכה יהרהר השמות במחשבה ולא יוציאם בפה. וצריך שיהיה לו שני תפילין של יד, כדי שיבוא הנחת תפילין על הסדר, המעברתא לצד הכתף והקציצה לצד היד והיו&quot;ד לצד הלב &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ע שם ס&quot;ג ובאר היטב ס&quot;ק י)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ...והשי&quot;ת יהיה בעזרו ויצליחהו בכל דרכיו ועניניו, ויזכה לישב באהלה של תורה ועבודת השי&quot;ת מתוך נחת והרחבת הלב, ולשבוע רוב תענוג ונחת מכל צאצאיו ויו&quot;ח ולגדלם על דרך התורה והיראה כאשר עם לבבו.<br /> <br /> גם יעזור השי&quot;ת לידידו מו&quot;ה יוסף בן גישא נ&quot;י שיצליח בכל עסקיו ויוכל לשלם את נושיו, ויתברך בכל עניניו שיוכל לעשות מצות ומעשים טובים כראוי.<br /> <br /> והנני ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%93&diff=2958 2026-05-20T18:12:29Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ג|תווית_קודם=אורח חיים סימן ג|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ה|תווית_הבא=אורח חיים סימן ה}}<br /> <br /> == '''~ סימן ד ~''' ==<br /> ב&quot;ה, ג' לסדר תשא את ראש בנ&quot;י ה'תשט&quot;ז<br /> <br /> אל כבוד ידידי הרב המאוה&quot;ג חו&quot;ב ירא שמים מרבים כש&quot;ת מו&quot;ה יוסף שיינבערגער נ&quot;י בעיה&quot;ק ירושלים תובב&quot;א.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו בדבר הפליאה הגדולה שהעמידו הרבנים היושבים על מדין בעיה&quot;ק ירושלים על פסקו של מרן ז&quot;ל בדברי חיים חלק ב' &lt;small&gt;(או&quot;ח)&lt;/small&gt; סימן ו' שכתב וז&quot;ל, שלראות במראה שהתפילין יהיו באמצע, הוא דברי בורות, כי אפילו אם אינם מכוונים ממש, כשר. דידוע שיש מקום בראש להניח שני תפילין, ואפילו ברוחב, ואין שיעור לתפילין ברוחב, וכן משמעות המרדכי &lt;small&gt;(הלכות קטנות, הלכות תפילין יג, ג)&lt;/small&gt; בהדיא.<br /> <br /> ועל זה תמהתם מאד, דמלשון הראשונים והפוסקים משמע דהא דאמרינן &lt;small&gt;(עירובין צה:)&lt;/small&gt; מקום יש בראש וכו', הוא רק באורך, זאת אומרת בגובה הראש, ולא ברוחב, דבעי בין עיניך. כמו שכתב הרמב&quot;ם &lt;small&gt;(הל' תפילין פ&quot;ד ה&quot;א)&lt;/small&gt; בהדיא דצריך לכווין התפילין באמצע, כדי שיהיו בין העינים. וכן פסק בש&quot;ע סימן כ&quot;ז סעיף י' שצריך לכווין הקציצה שתהא באמצע, כדי שיהיו בין העינים. ומבואר דבעי דוקא מכוון באמצע בין עיניך מן התורה, ולא מצינו מי שחולק על זה.<br /> <br /> גם ממה שהוכיח הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(הלכות קטנות, סוף הלכות תפילין קכג, ד)&lt;/small&gt; דלא סגי בתפילין שיעור כאצבע, ממה שאמרו בגמרא &lt;small&gt;(עירובין שם)&lt;/small&gt; מכניסן זוג זוג, ולא אמר שלשה, ואם סגי בכאצבע יש מקום בראש להניח שלשה תפילין. וא&quot;כ אם נימא דיש מקום בראש להניח שני תפילין באורך וגם ברוחב, אם כן יש מקום לד' תפילין, ולמה לא אמר מכניסן ד'. וכ&quot;ת כתב בזה על פסקו של מרן ז&quot;ל שאין פותר אותו, וגדולי הרבנים שם נתקשו להבין פשר דברי קדשו ולא עלתה בידם.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה טרידנא טובא ולא אוכל להאריך, אבל ראיתי לבאר קצת שדברי מרן ז&quot;ל ברורין ומוכרחין מאד ואין כאן שום קושיא כלל ועיקר, אלא שקיצר בלשונו כדרכו בקודש.<br /> <br /> והנה ראשית אכתוב דמה שהחלטתם דממה שכתב הרמב&quot;ם שצריך לכווין התפילין באמצע שיהיו בין העינים, מזה הכרח שאין מקום ברוחב לב' תפילין, זה אינו, שהרי הב&quot;י בסימן כ&quot;ז &lt;small&gt;(סוד&quot;ה ומקום)&lt;/small&gt; כתב שאפשר לפרש בדברי הרמב&quot;ם &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דהא דאמרו מקום יש בראש להניח שני תפילין, לא זה על זה קאמר, אלא סמוכים זה אצל זה ברוחב הראש שכנגד בין העינים. ומה שכתב אח&quot;כ גם פירוש אחר בדברי הרמב&quot;ם, כתב הטעם כי היכי דלא נשויה חולק בהדי הרא&quot;ש &lt;small&gt;(שם סי' יט)&lt;/small&gt; וספר התרומה &lt;small&gt;(סי' ריא נז, ד)&lt;/small&gt;, אבל בדברי הרמב&quot;ם עצמו שפיר ניחא ליה לפרש דאך ברוחב יש מקום לשני תפילין, ועל כרחך שאין זה סותר מה שכתב הרמב&quot;ם בעצמו שצריך שיהיה מכוון באמצע.<br /> <br /> וצריך לפרש לפי דבריו הכוונה, שהמקום שכשר לתפילין הוא באמצע בין העינים, אבל אין המקום מצומצם כל כך, ויש בו שיעור אף לשני תפילין. ומה שכתב לכווין שיהיה באמצע, הכוונה שלא יטה לכאן או לכאן חוץ מהמקום שהוא באמצע בין העינים.<br /> <br /> ולפי מה שהבנתם מדברי הרמב&quot;ם דבעי דווקא מכוון בצימצום באמצע מן התורה, אין אפשרות כלל לצאת ידי חובת התפילין, שהרי קיימא לן אי אפשר לצמצם אף בידי אדם, כמו שפסק הרמב&quot;ם ז&quot;ל בפרק ט' מהלכות רוצח הלכה ח', ושם הוי אף על ידי מדידה שמודדין את העיירות. ועיין תוספות עירובין דף ה' סוף ע&quot;ב ד&quot;ה וספק, דלדעת ה&quot;ר שמעיה אין ראיה גם מפרוץ כעומד וממחצה על מחצה כרוב, דשם הוי ספק ספיקא &lt;small&gt;(וע&quot;ע תוס' חולין כח: ד&quot;ה לפי, בשם ה&quot;ר שמעון)&lt;/small&gt;. ואף לדעת האומרים דבידי אדם אפשר לצמצם, כתבו שם רש&quot;י &lt;small&gt;(הובא בתוס' שם)&lt;/small&gt; ותוספות דרוב בני אדם אינם יכולים לצמצם, וזה אף על ידי מדידה. וא&quot;כ לכל הדיעות רוב בני אדם אינם יכולים לכוון צמצום המקום באמצע, ולפסק הרמב&quot;ם אין שום אדם שיוכל לצמצם, וא&quot;כ אף אם יסתכל במראה וגם ימדוד במדידה, הוא ספק אם צמצם המקום באמצע, והוי כל אחד ואחד ספק קרקפתא דלא מנח תפילין. אבל באמת אין הכוונה כן, אלא כמו שכתבתי שמוכרח לדעת הב&quot;י שהכוונה שלא יטה מהמקום שהוא באמצע.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אמנם להבין היטב הכרחות דברי מרן ז&quot;ל שאף ברוחב יש מקום בראש לשני תפילין, צריך לבאר קצת שיעור מקום תפילין גם באורך, שלא נתבאר היטב בפוסקים.<br /> <br /> הנה בתוספות עירובין דף צ&quot;ה ע&quot;ב &lt;small&gt;(ד&quot;ה מקום)&lt;/small&gt; כתבו, מסופק היה ר&quot;י איזה שיעור יש ברוחב תפילין, דיש עושין אותן גדולים מחבריהם ויש שעושין אותן קטנים ביותר, ומדקאמר מקום יש בראש להניח שני תפילין, משמע דשיעור רחבו שיתמלא מקום השנים. ואומר ר&quot;י דמצא במדרש &lt;small&gt;(עי' יפה עינים, דנראה הכונה לשימושא רבא המובא להלן)&lt;/small&gt; דשיעורן כב' אצבעות, וסמך לדבר דציץ רחבו ב' אצבעות, ואמרינן &lt;small&gt;(ערכין ג:)&lt;/small&gt; שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין, ודומה דציץ היה במקום הראוי להניח תפילין, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> וכעין זה הוא בתוספות מנחות פרק הקומץ דף ל&quot;ה ע&quot;א ד&quot;ה שין, שהביאו מהשימושא רבא &lt;small&gt;(הובא ברא&quot;ש שם קכג, ב)&lt;/small&gt; דתפילין צריך לעשות רחבים ב' אצבעות, ואי עבדינהו טפי שפיר דמי, ואי פחות לא מיפסל בהכי, ובריש המוצא תפילין פירשתי טעם דומיא דציץ, עכ&quot;ל. וכעין זה כתב הריטב&quot;א בעירובין ריש פרק המוצא תפילין &lt;small&gt;(צה: ד&quot;ה וסבר)&lt;/small&gt;, יעיי&quot;ש שהאריך. וכעין זה הוא במרדכי הלכות תפילין &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> אמנם דברי הרא&quot;ש ז&quot;ל הם בסגנון אחר, וז&quot;ל בהלכות קטנות סוף הלכות תפילין &lt;small&gt;(קכג, ד)&lt;/small&gt; ולא נתפרש בתלמוד שיעור לאורך ולרוחב הבתים, אף שכתב בשימושא רבא שיהא ריבועו אצבעיים על אצבעיים, ולא נהגו העולם כן, ור&quot;י דקדק מהא דאמרינן וכו'. מכל הלין יש לדקדק דשיעור רוחב תפילין הוי לכל הפחות יותר רחב מאצבע, שאם לא היו רחבים אלא אצבע, א&quot;כ יש מקום בראש להניח ג' תפילין, כי הציץ היה רחב ב' אצבעות ומונח במקום תפילין, ועוד נשאר מקום לתפילין וכו', אלא ודאי שיעור רחבו יותר מאצבע. וטעמא דשימושא רבא, כיון דאמר מקום יש בראש להניח ב' תפילין, וציץ היה רחב ב' אצבעות ומונח במקום תפילין, ושערו היה נראה בין הציץ למצנפת ששם מניח תפילין, מסתמא אותו מקום של תפילין היה אצבעיים כרוחב הציץ. והאידנא מה שאין עושין הבתים רחבים ב' אצבעות, היינו לפי שהתיתורא והמעברתא רחבים, ואם היו הבתים רחבים ב' אצבעות מלבד התיתורא והמעברתא, לא היה מקום בראש להניח שם שני תפילין, עכ&quot;ל.<br /> <br /> ויש להתבונן בלשון הרא&quot;ש ז&quot;ל, שכמה חילוקים בדבריו. ראשית הביא משיטת הר&quot;י שיש שיעור לתפילין ליותר מכאצבע, והלימוד על זה מדלא אמרינן בגמרא שיש מקום להניח ג' תפילין. וזה אינו מוזכר לא בתוספות ולא במרדכי ולא בריטב&quot;א, שכולם הביאו רק דברי המדרש והשימושא רבא שצריך ב' אצבעות, עכ&quot;פ לכתחילה, והסמך לזה הוא מציץ שהיה ב' אצבעות, אבל אם הוא פחות מב' אצבעות, לא כתבו שום נפקא מינה אם הוא יתר מכאצבע או פחות מכאצבע. גם לא הביאו כלל הלימוד מה שלא אמרו בגמרא שיש מקום להניח ג' תפילין, ומלשון התוספות מנחות שכתבו דומיא דציץ, משמע שהיה להם סברא לדמותו לציץ, לא מחמת איזה לימוד. וכן נראה מלשון הרא&quot;ש, שכתב בטעמא דשימושא רבא דמסתמא היה אותו מקום התפילין כרוחב הציץ, וכן נראה מלשון שאר הראשונים ז&quot;ל. וצריך להבין לכאורה מה היא הסברא לדמותו לציץ.<br /> <br /> והמחצית השקל בסימן ל&quot;ב ס&quot;ק נ&quot;ו כתב להרכיב שני הענינים, שמחמת שיש לימוד שהוא יותר מכאצבע מדלא אמרינן בגמרא שיש מקום להניח ג' תפילין, לכן כיון דאפקינן מכאצבע, אוקמינן אאצבעיים כרוחב הציץ. אבל לא משמע כן לשון הרא&quot;ש ז&quot;ל. גם הסברא אינה מובנת כל כך, דאם יש איזה סברא לדמותו לציץ, אין נפקא מינה אם יש לימוד על יותר מאצבע או לאו. אמנם אף לו יהא אם נדחוק כן בלשון הרא&quot;ש ז&quot;ל, אבל מה נעשה בדברי התוספות והמרדכי והריטב&quot;א שלא הזכירו כלל מהלימוד על יתר מכאצבע, ונראה מדבריהם שכוונתם סתם שיש לדמותו לציץ.<br /> <br /> והב&quot;ח כתב בסימן ל&quot;ב &lt;small&gt;(ד&quot;ה ואין שיעור)&lt;/small&gt;, דמסתמא כיון דהציץ שאין בו אלא אזכרה אחת היה רחב ב' אצבעות, מכל שכן תפילין שיש בהם כמה אזכרות, וכמו שלמדו &lt;small&gt;(מנחות לו:)&lt;/small&gt; מק&quot;ו זה שצריך למשמש בהן כל שעה, יעיי&quot;ש. אבל באמת אין זה ק&quot;ו גמור, דהתם בדאורייתא אפשר ללמוד ק&quot;ו, אבל בשיעורו גם בציץ מבואר בגמרא סוכה דף ה' ע&quot;א דלא נתנה בו תורה מדה, וכתבו שם בתוספות ד&quot;ה ואל, דמה שאמרו דרוחב הציץ ב' אצבעות הוא מדרבנן. ומבואר במסכת ידים פרק ג' משנה ב' שאין דנין דברי תורה מדברי סופרים וכו' ולא דברי סופרים מדברי סופרים, ומבואר שם באליהו רבה ושאר מפרשים &lt;small&gt;(עי' משנה אחרונה שם)&lt;/small&gt; שאף בק&quot;ו אין דנין.<br /> <br /> אך יש לומר שאין זה לימוד גמור, דמשום הכי גם השימושא רבא סובר דבדיעבד לא מיפסל בפחות משתי אצבעות, ואינו אלא סברא בעלמא, דכיון דחשו לכבודו של ציץ שלא יהיו פחותין מב' אצבעות ואין בו אלא אזכרה אחת, מסתבר שהתפילין המונחים אצל הציץ ויש בהם כמה אזכרות, שלא יהיו פחותים מהציץ שבצידו.<br /> <br /> והא שהוצרכו להביא לזה מה שהציץ מונח על השער ולא על המצח, זה מובן בפשוט, כי התוספות בסוכה דף ה' ע&quot;א ד&quot;ה ואל, כתבו בתחלה דמש&quot;ה נתנו שיעור לציץ שתי אצבעות משום דכתיב &lt;small&gt;(שמות כח, לח)&lt;/small&gt; על מצחו, שיעור מצחו, וסתם מצח רוחב ב' אצבעות. אלא שאח&quot;כ הביאו ראיות שהיה מונח הציץ על השער ולא על המצח. וא&quot;כ אילו היו אומרים שהציץ מונח על המצח, הוו אמרינן שהטעם הוא בשביל שכן הוא שיעור מצח, וא&quot;כ אין שום סברא לדמות תפילין לציץ, כיון שהתפילין בודאי הם על השער ולא על המצח, ואין בהם טעם זה כלל. משא&quot;כ לפי מה שכתבו אח&quot;כ שגם הציץ הוא על השער, וגם הציץ אין לו שייכות למצח, ובטל טעם זה, ועל כרחך אין הטעם אלא בשביל כיבוד והידור, א&quot;כ בוודאי יש דמיון בתפילין לכבוד והידור של כמה אזכרות.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אמנם בביאור המהר&quot;ם בנעט &lt;small&gt;(ד&quot;ה ואמנם)&lt;/small&gt; כתב על המרדכי במה שכתב שראיית הר&quot;י מציץ אינה ראיה גמורה, שהטעם הוא בשביל די&quot;ל דסגי ביתר מכאצבע, ולענין זה הוי ראיה ברורה שיצטרך עכ&quot;פ יתר מכאצבע, דאל&quot;כ יש מקום להניח ג' תפילין, רק לענין שיצטרך ב' אצבעות אינו ראיה ברורה. ואינו מובן לכאורה להעמיס בדברי המרדכי ענין של יתר מאצבע והראיה ממה שלא אמרו שיש מקום לג' תפילין, שאינו מוזכר כלל בדבריו.<br /> <br /> ואולי גם המהר&quot;ם בנעט אין כוונתו להעמיס כן בדברי המרדכי, שבודאי המרדכי לא נחית לזה כלל, אלא שהוא ז&quot;ל מדעת עצמו יען שלדעתו ראיית הר&quot;י על יתר מכאצבע הוא ראיה שאין לו תשובה, לכן ניחא ליה לפרש שהמרדכי לא דיבר אלא משיעור שני אצבעות שכתב בשימושא רבא, ולכן כתב שאינו ראיה גמורה, שעל זה לא שייך ראיית הר&quot;י ממה שלא אמרו שיש מקום לג' תפילין. ולכן על יתר מכאצבע שלא דיבר מזה המרדכי כלל, נראה לו בזה שיטת הר&quot;י וראייתו ברורה.<br /> <br /> ונמצא לפי דבריו צדקו דברי העולת תמיד &lt;small&gt;(סי' לב אות נג)&lt;/small&gt; שכתב שתפילין פחותין מאצבע פסולין בדיעבד, דלא כתב השימושא רבא שכשר בדיעבד, אלא על שיעור שני אצבעות שמדבר מזה, לא על שיעור יתר מכאצבע, שיש ראיה גמורה מן הש&quot;ס כשיטת הר&quot;י.<br /> <br /> ואינו מובן מה שכתב בשו&quot;ע התניא סימן ל&quot;ב סעיף ס&quot;ג שם בקונטרס אחרון &lt;small&gt;(אות יג)&lt;/small&gt;, הטעם שכשר בדיעבד אף בפחות מאצבע, כי בתוספות ורא&quot;ש הביאו ראיה לשימושא רבא מדאמרו חכמים מקום יש בראש להניח שני תפילין, ובשימושא רבא מבואר בהדיא דהיינו לכתחילה, וא&quot;כ הוא הדין ליותר מכאצבע, דלא כעולת תמיד, עכ&quot;ל. והלא באמת לדברי העולת תמיד והמהר&quot;ם בנעט לא דמי כלל שיעורא דיתר מאצבע לשיעורא דשני אצבעות שכתב השימושא רבא שאינו אלא לכתחילה, שאינו ראיה גמורה כל כך כמו ליתר מכאצבע. ובלאו הכי דברי התניא בזה קשים להבין, ואין להאריך בזה כעת, וצ&quot;ע.<br /> <br /> והאליה רבה &lt;small&gt;(סי' לב ס&quot;ק סג)&lt;/small&gt; תמה על העולת תמיד שפוסל אפילו בדיעבד בפחות מאצבע, ממה שכתב הב&quot;ח &lt;small&gt;(סוד&quot;ה ואין שיעור)&lt;/small&gt; דמנהג העולם שאין נזהרין בזה וסומכין על הש&quot;ס שאין מפורש בו שום שיעור לאורך ולרוחב, אלמא דמדינא הכל כשר אפילו לכתחילה, וכן הוא סתימת דברי השו&quot;ע &lt;small&gt;(סמ&quot;א)&lt;/small&gt;. אך נתקשה שם באליה רבה אח&quot;כ מהראיה שהובאה ברא&quot;ש, דאם סגי בפחות מאצבע אם כן יש מקום לג' תפילין. ושוב כתב דאחר העיון בתוספות, יראה דמה שכתבו דהציץ היה במקום תפילין, אינו אלא מסברא ואין על זה ראיה מהש&quot;ס. ועולת תמיד הבין דמה שכתב הרא&quot;ש ומונח במקום תפילין הוא מהש&quot;ס, וליתא, אלא מסברא כתב כן, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והגר&quot;א &lt;small&gt;(בביאורו שם)&lt;/small&gt; כתב דלהרמב&quot;ם &lt;small&gt;(הל' כלי המקדש פ&quot;ח ה&quot;ב)&lt;/small&gt; דסובר מצנפת היא המגבעת, נסתר כל הראיה שהביאו דהציץ הוא במקום תפילין. ולפי זה י&quot;ל דגם מה שכתב המרדכי שאינו ראיה גמורה, הוא בשביל שאין זה דבר ברור שהציץ היה במקום תפילין, והרי התוספות במנחות כתבו סתם ראיה זו שהציץ היה במקום תפילין, ובתוספות סוכה דף ה' &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; מבואר בהדיא שאין זה ברור אצלם, ויוכל להיות שהיה הציץ על המצח. ואין צריך למה שכתב המהר&quot;ם בנעט דמשום הכי כתב המרדכי שאינו ראיה גמורה, בשביל שיש לומר דסגי ביתר מאצבע, שאינו מוזכר מזה במרדכי מאומה, אלא שאינו ראיה גמורה בשביל שיש לומר שהיה הציץ על המצח, ונדחה בזה גם הראיה על יתר מאצבע.<br /> <br /> וניחא מה שלא הזכירו המרדכי ושאר הראשונים כלל משיטת הר&quot;י ביתר מאצבע, דאין נפקא מינה כלל, דלכתחילה בעי ב' אצבעות ובדיעבד הכל כשר. וצדקו דברי התניא לדינא, אך טעמו אינו מובן.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה מלשון הרא&quot;ש ז&quot;ל נראה לכאורה שהביא ד' שיטות בדבר. כי בתחילה כשהתחיל לומר ולא נתפרש בתלמוד שיעור כו', אף שכתב בשימושא רבא כו' לא נהגו כן, מזה נראה החלטה כסתימת התלמוד שאין שום שיעור, כי כיון שלא נהגו כשימושא רבא, נשאר הדבר כמו שהתחיל לומר מסתימת התלמוד. ושוב הביא דברי ר&quot;י שהביא ראיה ליתר מאצבע, וזה הוא עם התיתורא והמעברתא. כי ראייתו היא ממה שלא אמרו שיש מקום לג' תפילין, ושיעור המקום הוא עם התיתורא והמעברתא. ושוב הסביר דברי השימושא רבא למה מצריך שני אצבעות. וזה הוא מלבד המעברתא, שהרי כתב שני אצבעות בריבוע, והריבוע הוא מלבד המעברתא, וזה שיטה ג'. ואח&quot;כ הביא שיטה ד', שעושין ב' אצבעות עם המעברתא, כי המקום שבראש להניח ב' תפילין הוא עם המעברתא.<br /> <br /> ולא נמצא גילוי דעת בהרא&quot;ש ז&quot;ל האיך דעתו נוטה להכריע להלכה. ומצינו כמה פעמים בב&quot;י שמה שהביא הרא&quot;ש באחרונה כן דעתו להלכה, ויש בזה סתירות בדברי הב&quot;י &lt;small&gt;(עי' יד מלאכי ח&quot;ב כללי הריב&quot;ה אות ה)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> והנה בכאן מדסתם הטור בסימן ל&quot;ב, שכתב ואין שיעור מפורש בתלמוד וכו' אלא שבשימושא רבא כתב וכו' ולא נהגו כן אלא עושין אורך ורוחב הבתים בלא שיעור, וזהו כהתחלת דברי הרא&quot;ש, ולא הביא כלל מכל מה שהביא אביו הרא&quot;ש ז&quot;ל אחר כך, לא משיטת הר&quot;י ולא מיתר הדברים שכתב. ונראה מזה שהבין מדעתו ז&quot;ל שכן הכרעתו כתחילת דבריו שאין שיעור לתפילין, וכשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שלא הזכירו כלל בהלכותיהם שום שיעור. ומדברי השו&quot;ע אין ראיה שהבין כן בדעת הרא&quot;ש, כי יש לומר כמו שכתב הב&quot;י &lt;small&gt;(ד&quot;ה ומ&quot;ש ריבוע)&lt;/small&gt; מבעל העיטור &lt;small&gt;(הל' תפילין סוף ח&quot;ג נח, ג)&lt;/small&gt; שהכריע כן מחמת שלא הזכיר הרי&quot;ף בהלכותיו שום שיעור, והנה גם הרמב&quot;ם לא הזכיר מזה, כמו הרי&quot;ף ז&quot;ל, ונודע דרך הב&quot;י &lt;small&gt;(ראה סוף הקדמתו לאו&quot;ח)&lt;/small&gt; שאם הרי&quot;ף והרמב&quot;ם בדיעה אחת, פוסק כוותייהו.<br /> <br /> אמנם הטור אין דרכו להשמיט לגמרי דעת אביו הרא&quot;ש שלא להזכירו כלל, וכתב הטור בהקדמתו לחו&quot;מ שחיבר ספרו על דרך פסקי א&quot;א הרא&quot;ש ז&quot;ל, ובמעט מקומות אשר אין דעתו משוה עם שאר המחברים כמו הרמב&quot;ם וזולתו, אני כותב דעתם ודעת אדוני אבי הרא&quot;ש ז&quot;ל והסכמתו. וכתב הכנסת הגדולה בכללי הפוסקים &lt;small&gt;(אות לה)&lt;/small&gt; שכן דרכו בכל הד' טורים, אלא שכתב זה בחו&quot;מ שהוא באחרונה, וקאי על הכל. ועיין שבות יעקב במהדו&quot;ב לחלק א' סימן י&quot;ב שכתב, שידוע ומפורסם, הביאו הסמ&quot;ע בדוכתי טובא ובשאר אחרונים שבכל מקום שפסק הטור נגד אביו הרא&quot;ש, צריך להביאו. וא&quot;כ נראה שהבין כן מדעת הרא&quot;ש.<br /> <br /> ועיין יד מלאכי &lt;small&gt;(ח&quot;ב)&lt;/small&gt; בכללי הריב&quot;ה שאסף איש טהור הדיעות בענין כזה, והביא שם בסימן ו' מהפוסקים, דאף שיש לומר דמה שהביא באחרונה הוא העיקר בעיניו, מ&quot;מ היכא שבתחילה כתב בסתמא ואח&quot;כ הביא מאיזה פוסק פלוני ופלוני שכתבו כן, דעתו כמו שכתב בתחילה, כיון שכתבו בסתמא. עוד הביא שם בסימן ז' מהכנסת הגדולה &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' קכג הגב&quot;י אות סז)&lt;/small&gt;, דלא אמרינן מה שכתב באחרונה הוא העיקר, אלא היכא שאותו פוסק שמביא באחרונה הוא קודם בזמן לפוסק שמביא דבריו בראשונה, אבל לא היכא שכתב סברתם כפי קדימתן.<br /> <br /> והנה גם כאן מה שכתב הרא&quot;ש בתחילה שאין שיעור מפורש ולא נהגו כהשימושא רבא, זה כתב בסתמא, ואח&quot;כ הביא מהר&quot;י וביאר דברי השימושא רבא, א&quot;כ דעתו שהעיקר כמו שכתב בתחילה, יען שכתבו בסתמא. ומה שכתב אח&quot;כ והאידנא עושין השני אצבעות עם התיתורא והמעברתא, מזה נראה שלא היה כן מתחילה אלא האידנא, והוי מאוחר בזמן, ואין ראיה ממה שהביאו באחרונה.<br /> <br /> ונראה משטחיות דבריו שהעיקר בעיניו שאין שיעור לתפילין, ואינו סובר כדעת הר&quot;י וראייתו שהביא על יתר מאצבע, גם אינו סובר כהשימושא רבא, אלא שכתב שהאידנא אף המחמירין כהשימושא רבא, אין מחמירין כל כך להצריך ב' אצבעות מלבד התיתורא והמעברתא. ועל כן החליט בטור כתחלת דברי הרא&quot;ש שאין שיעור לתפילין, ולא הביא כלל מכל דברי הרא&quot;ש שכתב אח&quot;כ, שאין דעתו כן להלכה.<br /> <br /> וכתב הכנסת הגדולה בחו&quot;מ סימן תי&quot;ז &lt;small&gt;(הגה&quot;ט אות ו)&lt;/small&gt; דהיכא דדעת הרא&quot;ש אינו מבורר, מסתמא כשבנו נאמן ביתו ובקי במילי דאבוה, סתם דבריו כדעת רוב הפוסקים, ודאי איהו ידע שדעת אביו כדעת רוב הפוסקים. ונמצא לפי זה שגם הרא&quot;ש ז&quot;ל אינו סובר כדעת הר&quot;י וראייתו על יתר מאצבע, ושיטת הר&quot;י בזה היא דעת יחיד.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> עוד אנו רואים חילוק בין דברי הרא&quot;ש להר&quot;י, כי ראיית הר&quot;י נבנית על מה שאפשר לומר דמה שאמרו מקום יש בראש להניח שני תפילין, הוא לאו דוקא שני תפילין ולא יותר, אלא כיון דאין מקום לג', נקט שני תפילין. כי אם נימא דשני תפילין הוא דוקא ולא יותר, לא הועיל כלום במה ששיעורו יותר מכאצבע, דכיון שהציץ היה רחב שני אצבעות, לא נשאר עוד אף שיעור אצבע לתפילין, וא&quot;כ הכרח לומר ששיעור התפילין הוא עכ&quot;פ לכתחילה שני אצבעות ולא פחות. וכן הוא בהדיא בלשון הר&quot;י שברא&quot;ש שראייתו נבנה על יסוד זה שאי אפשר שיהיה מקום לג', אבל שנים שפיר אפשר לומר שהוא לאו דוקא.<br /> <br /> ושוב תיכף אח&quot;כ כתב הרא&quot;ש, שאם היו הבתים רחבים ב' אצבעות מלבד התיתורא והמעברתא, לא היה מקום בראש להניח שני תפילין. ואם נימא שדעתו דשתי תפילין הוא לאו דוקא, אלא שלא יהיו ג', א&quot;כ עדיין נשאר מקום להתיתורא והמעברתא במשך המקום שבין ב' לג'. ועל כרחך שגם בזה אינו סובר כשיטת הר&quot;י, אלא סובר דשני תפילין הוא דוקא ולא יותר.<br /> <br /> וכן נראה באמת דעת שארי הראשונים ז&quot;ל, ובריטב&quot;א &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; כתב בהדיא מדקתני מקום יש בראש להניח שני תפילין, אבל טפי משני תפילין ליכא. וגם סיים, ולפי זה ראוי שלא לפחות מרוחב שתי אצבעות ואין להוסיף על רוחב ד' אצבעות, כשיעור המקום. ואם השני תפילין הוא לאו דוקא אלא שאין מקום לג', א&quot;כ אף אם שיעור התפילין הוא ב' אצבעות, מכל מקום אפשר לעשותם גם יותר מד' אצבעות אלא שלא יהיו ששה כשיעור ג' תפילין. וכן הוא לשון המרדכי &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דקאמר ב' תפילין ותו לא. והב&quot;ח בסימן ל&quot;ב &lt;small&gt;(ד&quot;ה ואין שיעור)&lt;/small&gt; כתב ההסבר בזה, דלשון מקום יש בראש להניח שני תפילין, משמע לא פחות ולא יותר.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד נראה שמוכח כן גם מהמשך הסוגיא &lt;small&gt;(עירובין צה:)&lt;/small&gt;, שהרי מעיקרא היה דעתם שאין מקום אלא לזוג אחד ולא יותר, שבתחילה על מה שאמרו דלא שרו רבנן אלא במקום תפילין, מקשה בפשיטות אי הכי זוג אחד אין טפי לא, אלא שאח&quot;כ תירץ מדרב שמואל בר רב יצחק שיש מקום לשתי תפילין. וא&quot;כ כיון שמעיקרא היה פשוט בעיניהם שאין מקום אלא לתפלה אחת, אלא שנתחדש להם אח&quot;כ מדרב שמואל בר רב יצחק על שתי תפילין, אין לך בו אלא חידושו. ומנא לן להוסיף על סברת הש&quot;ס מה שלא אמרו הם.<br /> <br /> ועכ&quot;פ רוב הראשונים והרא&quot;ש מכללם סברי דשני תפילין דוקא הוא, ואך הר&quot;י לשיטתו סובר דשני תפילין הוא לאו דוקא. ואם כן השיטה של יתר מאצבע וראייתה, אינה אלא דעת הר&quot;י ואין כן דעת כל הראשונים ז&quot;ל, ומובן מה שלא מובא בתוספות ומרדכי וריטב&quot;א.<br /> <br /> וקצת צ&quot;ע בדברי הרא&quot;ש ז&quot;ל מה שכתב שאם הבתים רחבים ב' אצבעות אין מקום לשתי תפילין עם התיתורא והמעברתא, הלא כיון שאין מפורש בתלמוד שום שיעור לתפילין, אלא שהביא מהשימושא רבא ששיעור הבתים ב' אצבעות, א&quot;כ מנא לן ששיעור מקום התפילין הוא רק ד' אצבעות, דילמא הוא יותר, באופן שיש מקום לשני תפילין עם התיתורא והמעברתא, הלא אין שום רמז ראיה מהתלמוד נגד זה. ולא הביא אלא מהשימושא רבא שכתב שיעור שתי אצבעות, והוא כתב זה על הבתים, דהלא כתב שיהא כן מרובע, והריבוע הוא מלבד המעברתא, ומנא ליה שאינו כן. והריטב&quot;א לא הביא מהשימושא רבא, אלא מהמדרש ששיעורו ב' אצבעות, וכתב לבסוף שיש להסתפק אם המעברתא בכלל. ואולי היה להרא&quot;ש איזה הוכחה מלשון המדרש ששיעורו שתי אצבעות עם המעברתא, וצ&quot;ע שלא כתב מזה מאומה.<br /> <br /> ואולי י&quot;ל על פי מה שכתב בשו&quot;ת חוות יאיר סימן קנ&quot;ט, שכל דברי הרא&quot;ש אינם רק קיצור מדברי התוספות עם קצת תוספות מקצת פוסקים, לכן נקוט כללא בידך אם תלמודך בדברי הרא&quot;ש קשים עליך כברזל, לך נא ראה ועיין בדברי התוספות אולי הם ישלימו חסרונך, כי באמת לפעמים קיצר הרא&quot;ש יותר מדאי, עיי&quot;ש. ואם כן י&quot;ל גם כאן בדברי הרא&quot;ש שסובבים על דברי התוספות שהביאו מהמדרש, ויוכל להיות שהבין מהמדרש ששיעורו שתי אצבעות עם המעברתא.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שיש להתבונן עוד, כיון שמתירין תפילין קטנים אפילו מכאצבע, כסתימת דברי השו&quot;ע, האיך נוהגים להתיר תפילין גדולים משתי אצבעות ואפילו בג' או בד' אצבעות, כיון שאין מקום בראש אלא לשני תפילין. הלא ראיית הר&quot;י שאי אפשר שיהיה השיעור פחות מאצבע, דאם כן לא ישאר לכהן גדול מקום להניח תפילין, כיון שהציץ היה רחב ב' אצבעות, ולא מצא באליה רבה &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; תירוץ על קושיא זו, אלא שאינו בש&quot;ס שהציץ היה על השער. ור&quot;ל דכיון שהציץ לא היה על השער, א&quot;כ אף אם שיעור התפילין אינו אלא אצבע, והוי שיעור המקום של שני תפילין לא יותר משתי אצבעות, ג&quot;כ יוכל הכהן גדול להניח תפילין. וא&quot;כ אי אפשר להכשיר יותר משתי אצבעות.<br /> <br /> הן אמת שהאליה רבה סיים לעשות רחב אצבעיים לא פחות ולא יותר, אבל לא נראה כן מדברי הראשונים. גם אין נוהגים כן כלל. ואפשר שגם האליה רבה לא כתב כן אלא לבעל נפש, לא מעיקר הדין. ועוד כיון דלהלכה כשר לכתחילה אפילו פחות מאצבע, כמו שכתבו הב&quot;ח והאליה רבה מסתימת דברי הפוסקים, א&quot;כ שיעור שני תפילין הוא ג&quot;כ פחות משתי אצבעות, וכבר הבאתי מרוב הראשונים ז&quot;ל, דשיעור שני תפילין הוא דוקא ולא יותר, וא&quot;כ אין להתיר אפילו כשיעור שתי אצבעות.<br /> <br /> והמג&quot;א &lt;small&gt;(סי' לב ס&quot;ק נו)&lt;/small&gt; כתב להחמיר כשיטת הגאונים שיהיה כשתי אצבעות, והשימושא רבא כתב בפירוש דאי עבדינהו יתר מב' אצבעות שפיר דמי. הן אמת שאין ראיה מהשימושא רבא, דלדידיה שיעור התפילין הוא שני אצבעות, אבל כל החולקים עליו לא כתבו פלוגתתם אלא בזה שאין שיעור לתפילין, ולא מצינו שום פוסק שיחלוק עליו בזה שמתיר לעשות יותר משתי אצבעות.<br /> <br /> ובריטב&quot;א בעירובין פרק י' &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; הביא מחלוקת הגדולים במה שאיתא במדרש דשיעור תפילין ב' אצבעות, אם הוי השיעור למטה או למעלה, והביא הכרעת בעלי התוספות דהשיעור הוא למטה. וכן היא דעת השימושא רבא, דאי עבדינהו בפחות כתב דלא מיפסל, והיינו בדיעבד אבל לכתחילה אין לעשותם פחות משתי אצבעות, ובעבדינהו יותר כתב דשפיר דמי, וזה משמע לכתחילה. ואי הוו חולקים עליו גם בזה, לא הוו שתקו מלומר דנהפוך הוא דלמעלה מב' אצבעות אסור ולמטה מותר, אבל הם לא אמרו בפלוגתתם אלא שאין שיעור לתפילין, א&quot;כ לא חלקו עליו אלא במה שנתן שיעור דהיינו למטה, אבל לא במה דכתב הוא שאין שיעור דהיינו למעלה.<br /> <br /> והמחצית השקל בסימן ל&quot;ד ס&quot;ק ה' כתב דלפי מה שכתב המג&quot;א בסימן ל&quot;ב דרוחב התפילין ב' אצבעות, א&quot;כ אין מקום בראש כי אם שיעור ד' אצבעות, לכן צריכים ליזהר המניחים שני תפילין דרש&quot;י ור&quot;ת בפעם אחת שלא יהיה כל אחד יותר משתי אצבעות, למען יוכלו שניהם להיות במקום תפילין. ואם כן פשוט בעיניו ששיעור מקום תפילין הוא ד' אצבעות, מחמת דברי המג&quot;א שכתב לחוש לדברי הגאונים.<br /> <br /> ואינו מובן, כיון דלא כתב המג&quot;א אלא לחוש לדברי המחמירין, א&quot;כ אינו אלא מחמת חששא לא מעיקר הדין, והא תינח לחומרא אפשר לומר שיש לחוש, אבל לא להמציא מהחששא קולא להקל על ידי זה עד ד' אצבעות. ואף לו יהא אלא ספק שמא שיעור התפילין סגי בכאצבע, הוי יותר מב' אצבעות ומכל שכן ג' או ד' ספיקא דאורייתא שמא אינו מונח במקום התפילין, ואי אפשר להתיר. ומכל שכן שאין לעשות ספק להקל נגד סתימת הטוש&quot;ע, ונתפשט המנהג שסומכין על זה להתיר אפילו פחות מאצבע, כמו שכתבו הב&quot;ח והאליה רבה ושאר פוסקים.<br /> <br /> ובאמת כי תפילין גדולים מהשיעור חמור יותר מתפילין קטנים מהשיעור, דתפילין קטנים נראה לדברי הכל שאינו אלא מדרבנן, דלא מצינו בתוה&quot;ק מדה לתפילין, ובתוספות כתבו הסמך דדמי לציץ, וציץ גופיה אין שיעורו אלא מדרבנן, כמבואר במסכת סוכה. ובפרט להסוברים דלכל הדיעות אפילו לשיטת הר&quot;י שברא&quot;ש מותר בדיעבד אפילו בפחות מאצבע, ואין איסורו אלא לכתחילה, א&quot;כ הוי בודאי רק מדרבנן. ושיעור מקום התפילין הוא מדאורייתא, דיליף מקרא במסכת מנחות דף ל&quot;ז ע&quot;א בין עיניך &lt;small&gt;(שמות יג, טז)&lt;/small&gt; זו קדקוד, מקום שמוחו של תינוק רופס, ושם בגמרא ע&quot;ב דאי לאו גזירה שוה מקרחה, הוו אמרינן בין עיניך ממש ולא על הראש כלל. ועיין תוספות קידושין דף ל&quot;ו ע&quot;א ד&quot;ה תפילין, דיש לימוד מבין עיניכם שאין מניחים תפילין בכל הראש. ואם כן אם אין התפילין במקום שנקרא בין עיניכם אלא בשאר מקום שבראש, הוי כמונחים ברגל, כי אימעוט מקראי, וא&quot;כ אין להתיר זה אפילו אם היה לנו ספק גמור, דהוי ספיקא דאורייתא, ומכל שכן כשאין לנו ספק גמור.<br /> <br /> אבל מעשים בכל יום יוכיחו שבאלו הדורות רוב התפילין הם יותר מב' אצבעות, והרבה מהם ג' או ד' אצבעות, וככה עושים גדולי ישראל, אף שמתירין לכתחילה גם תפילין קטנים מכאצבע, ואין עושים מזה שום ספק, והאיך אפשר לקיים שניהם.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ז&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ולפענ&quot;ד לא מצאתי פתרון לדבר, אלא שעל כרחנו אנו מוכרחים לומר בזה, דהנה בלאו הכי קשה טובא לכאורה דנתקשו הרבה בתוספות ובריטב&quot;א ובמרדכי במה שאמרו מקום יש בראש להניח שתי תפילין, הלא כיון שאין מוזכר בתלמוד שום שיעור לתפילין, האיך שייך לומר שיש שיעור מקום לדבר שאין לו שום שיעור, ותירצו כולם מדברי המדרש והשימושא רבא דיש שיעור לתפילין שתי אצבעות. וגם בשימושא רבא הוא מימרא דרבא, ועיין תוספות ישנים יומא דף ע&quot;א ע&quot;ב ד&quot;ה אמר, דיש בשימושא רבא הרבה מימרות מאמוראים שלא הוזכרו בתלמוד, עכ&quot;פ שיעור זה היה בימי חכמי הש&quot;ס.<br /> <br /> אמנם להרי&quot;ף והרמב&quot;ם והטור ושו&quot;ע וכל העומדים בשיטתם הסוברים שאין שיעור לתפילין אפילו לכתחילה, וטעמם ונימוקם בשביל שלא הזכיר מזה כלום בתלמוד, חזרה הקושיא למקומה איך אמרו מקום יש בראש לדבר שאין לו שום שיעור ומדה. כי לא נמצא בראשונים ובאחרונים ז&quot;ל תירוץ אחר על קושיא זו, אלא מה שאיתא במדרש ובשימושא רבא שיש שיעור של ב' אצבעות.<br /> <br /> ועל כרחך צריך לומר דיען שנמצא במדרש ובשימושא רבא, מזמן הש&quot;ס שהיו נוהגין אז בשיעור התפילין שני אצבעות, מיושב הקושיא אף להסוברים שאינו מן הדין, דמש&quot;ה סברו שאינו להלכה יען שלא הוזכר מזה כלום בש&quot;ס. והרבה מנהגים היו שלא נקבעו בש&quot;ס להלכה. והב&quot;י בסימן ל&quot;ב &lt;small&gt;(ד&quot;ה ומ&quot;ש ריבוע)&lt;/small&gt; הביא מספר אורחות חיים &lt;small&gt;(סי' כו)&lt;/small&gt; שהיה מנהג הגאונים והחכמים ואבות בי&quot;ד שהיה תפילין שלהם גבוהים ג' אצבעות ואצל התלמידים היו אצבע ומחצה, ולא הביא חולק על זה, ואע&quot;פ כן לא הביאו להלכה בשו&quot;ע. והמג&quot;א &lt;small&gt;(שם ס&quot;ק נו)&lt;/small&gt; הביא דברי האורחות חיים. ואין נוהגין עכשיו כן כלל לא החכמים ולא התלמידים. והרבה מנהגים היו בטעמם ונימוקם שלא היה דעתם לפסק הלכה. וא&quot;כ אף שהיה להם ראיה ממה שלא הוזכר בתלמוד, שאינו לפסק הלכה, אין זה ראיה להכחיש דברי המדרש והשימושא רבא שהיו אז נוהגין כן.<br /> <br /> גם בשיטת הר&quot;י נראה שצריך לומר כן, שהרי התוספות הביאו בשם הר&quot;י שמצא במדרש דשיעור תפילין שתי אצבעות, ובהרא&quot;ש הביא בשם הר&quot;י ששיעורו יתר מכאצבע, ואם כן זה סתירה בדברי הר&quot;י. וצריך לומר דאף שהביא מהמדרש ששיעורו שני אצבעות, מכל מקום סובר שיש לומר שאינו אלא מנהגא, אבל להלכה סגי ביתר מכאצבע.<br /> <br /> והנה כתב המג&quot;א סימן ש&quot;א ס&quot;ק נ&quot;ד לתרץ קושיית התוספות יו&quot;ט &lt;small&gt;(עירובין פ&quot;י מ&quot;א ד&quot;ה מכניסן)&lt;/small&gt;, דכיון דקיי&quot;ל &lt;small&gt;(רמב&quot;ם הל' תפילין פ&quot;ד ה&quot;י; טוש&quot;ע סי' לא ס&quot;א)&lt;/small&gt; שבת לאו זמן תפילין, אם כן יכניס שני זוגות בבת אחת, כדאיתא בגמרא &lt;small&gt;(עירובין צה:)&lt;/small&gt;. ותירץ דכיון דאנן לא בקיאינן לכוין המקום, כמ&quot;ש סימן ל&quot;ד, ואם יניח שלא במקומו יהיה משאוי, לכן לא יכניס אלא זוג אחד. ולכאורה אינו מובן שאין שם בש&quot;ע דאנן לא בקיאין, שהרי אדרבא כתב שם &lt;small&gt;(ס&quot;ב)&lt;/small&gt; להניח שני זוגות דרש&quot;י ור&quot;ת בפעם אחת, אלא שכתב אח&quot;כ שמי שאינו יודע לכוין המקום יניחם זה אחר זה. אם כן לאו כללא הוא. אבל ביאר במחצית השקל, דכיון דהרבה אנשים אינם בקיאים לצמצם מקום שני התפילין, לכן לא הותר כי אם זוג אחד משום לא פלוג. וזה דבר המובן שאם יתירו יעשו כן גם האינם בקיאים, ויבואו לידי חילול שבת.<br /> <br /> ואפשר להסביר עוד, כי התבוננתי במה שנחלקו כל הראשונים וטרחו הרבה לידע שיעור התפילין, ועדיין אין לנו דבר ברור, הלא מבואר בגמרא מנחות דף ל&quot;ז ע&quot;א עירובין דף צ&quot;ה ע&quot;ב, השיעור מתחלת צמיחת השער עד מקום שמוחו של תינוק רופס, ומקום יש בראש להניח ב' תפילין, א&quot;כ אפשר למדוד השיעור שעד מקום שמוחו של תינוק רופס, ונדע כי החצי מזה הוא שיעור התפילין. ונראה מזה שעל כרחך עוד בזמן הראשונים, לא היו בקיאין בשיעור שמוחו של תינוק רופס. אך קשה מה שהביאו בשו&quot;ע &lt;small&gt;(סי' כז ס&quot;ט)&lt;/small&gt;. אלא שנמצא גם במקומות אחרים &lt;small&gt;(עי' רמ&quot;א סי' שיז ס&quot;א)&lt;/small&gt; שמביאין הפוסקים והש&quot;ע מלשונות הש&quot;ס, אף שאין לנו בקיאות בו.<br /> <br /> ואם כן בזמן הש&quot;ס שהיו בקיאין בשיעור של מוחו של תינוק רופס, היו יכולין לכוין כל אחד ואחד בשיעור השני תפילין, משא&quot;כ עכשיו לאו כל אדם יכול לכוין, אף שיודעין השיעור מהתחלת עיקרי השער, ובלאו הכי נתמעט הבקיאות בכל דבר. ועכ&quot;פ כתב המג&quot;א דכיון שיש בני אדם שאינם בקיאים לכוין המקום, אי אפשר להתיר אף לבקיאים. וא&quot;כ אם היה אז המנהג שהיו התפילין כשיעור שני אצבעות, לא התירו גם בתפילין קטנים יותר ממה שהוא מותר בתפילין הרגילין, דלא פלוג. ולכן מיושב מה דאמר מקום יש בראש להניח ב' תפילין, דהיינו שתי תפילין הרגילים אז כמבואר במדרש, אף שאינו הלכה.<br /> <br /> ואם כן מיושב מנהגנו שמתירין תפילין קטנים וגם גדולים. שאף שעל פי הלכה אין שיעור לתפילין וכשרים גם הקטנים, מ&quot;מ שיעור המקום שבראש להניח בו שתי תפילין אמרו בגמרא על התפילין שהיו רגילים אז. ואף שבדרך זה נסתר הראיה שהביא הר&quot;י לדבריו על שיעור יתר מכאצבע, מכל מקום לא קשה מידי, די&quot;ל שהר&quot;י לשיטתו שסובר יש שיעור לתפילין מדינא, ומתפרש שפיר מה שאמרו מקום יש בראש להניח שתי תפילין, דקאי על התפילין שכשרים לכתחילה מדינא, הוי מזה ראיה על שיעור התפילין. אבל הסוברין שמחמת שלא הוזכר בתלמוד שום שיעור ומדה לתפילין, על כרחך שאין שיעור לתפילין, וא&quot;כ אי אפשר לפרש מה שאמרו מקום יש בראש להניח שתי תפילין, אלא על התפילין שהיו נוהגין אז, ושוב אין משם ראיה לשיעור התפילין מדינא.<br /> <br /> ואפשר שגם המרדכי שכתב שאינו ראיה גמורה, הוא מטעם זה, שאפשר לפרש דקאי על התפילין הנהוגים. ואפשר שגם התוספות והרא&quot;ש והריטב&quot;א כתבו בלשונם בטעם המדרש והשימושא רבא שצריך ב' אצבעות לדמות לציץ, דלא ניחא להו למימר שיש על זה לימוד גמור ממה שאמרו מקום יש בראש להניח שתי תפילין, דאפשר לפרש דקאי על התפילין הנהוגים. אך הר&quot;י בלבד לא מסתבר ליה דקאי על תפילין הנהוגים, אלא על תפילין הכשרים מדינא, ואין כן דעת שארי הראשונים ז&quot;ל. ועכ&quot;פ מיושבת ההלכה לדעת הסוברים שאין שיעור כלל לתפילין, שלדעתם על כרחך דקאי בגמרא רק על התפילין שהיו נוהגים.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ח&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ותמה אני על המשנה ברורה, שכתב בסימן ל&quot;ב &lt;small&gt;(ביאור הלכה סמ&quot;א)&lt;/small&gt; דאפילו לפי דעת הש&quot;ע דסתם להלכה דאין שיעור לתפילין, מ&quot;מ לפי מה דמוכח שם בגמרא דאין מקום אלא לשני תפילין ולא לשלשה, יש ליזהר שלא ללבוש תפילין פעם קטנים מאד ופעם שיהיו גדולים שלשה פעמים כמו הראשונים, כגון שבפעם הראשון היו כשיעור אצבע וחצי על שיעור אצבע וחצי ובפעם השני היו ד' אצבעות וחצי על ד' אצבעות וחצי וכה&quot;ג. דממה נפשך או דתפילין הראשונים היו קטנים מהשיעור, או דתפילין השניים מונחים שלא במקום תפילין, ועיין לקמן בסימן רל&quot;ג שאין לעשות תרתי דסתרי אפילו שלא ביום אחד, עכ&quot;ל.<br /> <br /> ודבריו תמוהים מאד, דלפי דבריו שזה הוי תרתי דסתרי אהדדי, ולפי פסק השו&quot;ע דמותר בתפילין קטנים, מונחים התפילין הגדולים שלא במקום תפילין, א&quot;כ בודאי זה אסור לכ&quot;ע אפילו למי שלא הניח תפילין קטנים מעולם. ואף אלו היה ספק, היה ג&quot;כ ספיקא דאורייתא.<br /> <br /> ואין לו שום דמיון למה שהביא מסימן רל&quot;ג סעיף א', דשם בתפלת מנחה אמרו בגמרא &lt;small&gt;(ברכות כז.)&lt;/small&gt; דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, דהוי ספיקא דרבנן. ובאמת דעת כמה פוסקים דהיכא דהוי תרתי דסתרי, קולא וחומרא לכל צד, אין מקילין אפילו בצד אחד לא בספק דרבנן ולא בספק ספיקא, כמבואר בתוספות ביצה דף י&quot;ד ע&quot;א ד&quot;ה איכא ותוספות בבא קמא דף י&quot;א ע&quot;א ד&quot;ה דקא, ועוד בכמה פוסקים. וצריך לומר לדידהו מה שהקילו בכה&quot;ג בתפלת המנחה לומר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, הוא כמו שכתב הרא&quot;ש בריש מסכת ברכות &lt;small&gt;(סי' א)&lt;/small&gt; דבתפלה הקילו. ועכ&quot;פ זה ודאי דבספק בתפילין שהוא ספיקא דאורייתא שבלאו הכי אין להתיר כלל, ומכל שכן כשיש בו תרתי דסתרי אהדדי אפילו כשהוא בשני בני אדם.<br /> <br /> ועוד האיך נוכל לעשות בזה אפילו ספק, הלא הפסק מבורר בש&quot;ע &lt;small&gt;(סי' לב שם)&lt;/small&gt; שכשרים התפילין הקטנים על פי שיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם והרא&quot;ש והטור, וכבר כתב הפמ&quot;ג &lt;small&gt;(בהקדמה ליו&quot;ד, כללי הוראת איסור והיתר אות ו)&lt;/small&gt; שאין לצרף לספק או לספק ספיקא מה שהוא נגד הש&quot;ע, וא&quot;כ אם נימא דהנחת התפילין הגדולים היא סתירה נגד פסק הש&quot;ע שמתיר הקטנים, אין שום מבוא להתירם אפילו אם יצטרף לזה עוד איזה ספק. ועל כרחך מוכרחין לומר שאין טעם ההיתר בזה אלא בשביל שיש איזה סברא שאינו סתירה לפסק הש&quot;ע שמתיר בקטנים, וא&quot;כ לא הוי תרתי דסתרי אהדדי, ומותר אף לאדם אחד לעשות פעם כך ופעם כך.<br /> <br /> ומה שכתב על זה המ&quot;ב אחר כך, ואף דיש לדחות דבזמן הגמרא היו תפיליהם ממוצעים כאצבעיים ויותר, משא&quot;כ בזמן הזה, אבל א&quot;כ אזדא ראיית הרא&quot;ש שם, והש&quot;ע דפסק דלא כהרא&quot;ש לא נזכר באחרונים שיהיה מחמת זה כי אם מטעם אחר, עיין בב&quot;י ובביאור הגר&quot;א.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד ברור שאין בזה שום הוכחה, דהנה גם הוא ז&quot;ל לא כתב אלא ממה שלא נזכר באחרונים רק טעם אחר, אבל מהראשונים לא הביא שום הוכחה. כי באמת אין שום רמז הוכחה מדברי הראשונים ז&quot;ל, כי הראשונים לא כתבו שום טעם לדחות ראיית הר&quot;י שברא&quot;ש, כי הרי&quot;ף והרמב&quot;ם לא הביאו כלל מכל הענין של שיעור התפילין, ולמדו מהשמטה זו שסוברים שאין שום שיעור בהחלט, ולא נודע לנו טעמם ונימוקם. וברא&quot;ש ובמרדכי ובטור מבואר הטעם שאין נוהגין כהשימושא רבא להקפיד על שיעור שני אצבעות, בשביל שאינו מוזכר כלל בתלמוד. אבל למה שלא חשו לראיית הר&quot;י שברא&quot;ש, על זה לא כתבו שום טעם, ושפיר יוכל להיות שהוא באמת מאותו הטעם דקאי על תפילין הנהוגים לא על הכשרים מדינא.<br /> <br /> אך בתוספות סוכה &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; פלפלו אם היה הציץ על המצח, אבל כבר כתבתי שמדברי התוספות נראה שהיה להם סברא לדמות תפילין לציץ אם היה על הראש בצידו, על דרך שכתב הב&quot;ח, ונגד זה אין נפקא מינה באיזה אופן מתפרש שיעור המקום של שני תפילין, ואך אם הציץ היה על המצח נדחה סברא זו לדמות תפילין לציץ כאשר ביארתי לעיל &lt;small&gt;(סוף אות ב)&lt;/small&gt;, וא&quot;כ אין שום הוכחה מכל דברי הראשונים ז&quot;ל.<br /> <br /> אבל לפי זה גם באחרונים לא מצא מאומה, כי מה שהראה מקום להב&quot;י והגר&quot;א, הנה מה שהביא מהב&quot;י הוא תמוה, כי אין בב&quot;י שום טעם ורמז לדחות ראיית הר&quot;י שברא&quot;ש, אלא שהעתיק דברי הראשונים כצורתן והוויתן בלי שום הערה בעלמא כלל. וגם מטעם זה, אם היה הציץ על המצח, לא זכר מאומה. אך הגר&quot;א ז&quot;ל כתב טעם זה, שלדעת הרמב&quot;ם אין שום ראיה שהציץ היה מונח על השער. אבל הגר&quot;א ז&quot;ל לא הביא שיטת הר&quot;י שברא&quot;ש, כי לא הזכיר כלל מדברי הרא&quot;ש אלא מדברי התוספות ושאר ראשונים, ושפיר י&quot;ל שבשביל שמדברי התוספות ועוד ראשונים נראה שהיה להם סברא לדמות תפילין לציץ אם היה מונח על השער, לכן הוצרך לבאר פרט זה שלא היה מונח על השער. ואדרבא מדלא רמז כלל לדברי הרא&quot;ש אלא לדברי שאר הראשונים, נראה דלא נחית כלל לראיית הרא&quot;ש בזה. ועכ&quot;פ אין סרך ראיה מדבריו.<br /> <br /> ויותר היה לו להראות מקום על האליה רבה &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, כי שם כתב לדחות ראיית הר&quot;י שברא&quot;ש מטעם שהיה הציץ על המצח. אבל באמת גם מהאליה רבה אין ראיה. ראשית, הלא האליה רבה כתב שלא לעשות תפילין יותר משתי אצבעות, וצריך לומר שסובר שאין במקום תפילין יותר, ואם כן הפוסקים והנוהגין לעשות תפילין גדולים מב' אצבעות, על כרחך לא סבירא להו בזה כהאליה רבה. אבל י&quot;ל שגם האליה רבה אינו סובר כן לעיקר הדין, אלא כתב שבעל נפש יחמיר בדבר. ומה שכתב רק התירוץ שהציץ היה על המצח, בשביל שתירוץ זה כולל יותר אף לנגד סברת כמה ראשונים לדמות תפילין לציץ. והלא כל יסודו של האליה רבה שם הוא על דברי הב&quot;ח, ובאותו סעיף עצמו כתב שם הב&quot;ח לבאר זה שיש לדמות תפילין לציץ, ולכן בחר האליה רבה לכתב טעם זה שכולל לשניהם ונדחה הכל.<br /> <br /> ובלאו הכי, הנה מבואר בגמרא יבמות דף מ&quot;ח ע&quot;ב, אמר רב כהנא אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, ואמר לי אי הכי וכו' לישני ליה הא, ולטעמיך לישני ליה הך, אלא חד מתרי ותלת טעמי קאמר, וכן הוא בגמרא זבחים דף י' &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; ודף צ&quot;ד &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt;, ועוד בכמה מקומות. והרי שגם בש&quot;ס אין מביאין ראיה ממה שכתב טעם אחד והשמיט טעמים אחרים, אף שיש בהו נפקא מינה לדינא. ובשו&quot;ת תומת ישרים &lt;small&gt;(סי' עב)&lt;/small&gt; הובא בכנסת הגדולה בכללי התלמוד &lt;small&gt;(אות סח)&lt;/small&gt;, דאף דקיי&quot;ל כבבלי נגד הירושלמי, מ&quot;מ אין זה אלא כשחולק בהדיא, אבל אם אמרו בירושלמי טעם שלא אמרו בבבלי אף שיש בו נפקא מינה לדינא, ראוי לחוש גם לדברי הירושלמי, שאין זה כחולק בהדיא. וק&quot;ו כשאותו הטעם כולל יותר, דיש לומר דלכן אמרו.<br /> <br /> וכמה פעמים כתבו התוספות דהוה מצי לתרץ גם בענין אחר, וכתב הכנסת הגדולה בכללי הפוסקים אות י' דכשהתוספות אומרים הוא הדין דהוה מצי למימר הכי, הוא דאפילו לפי האמת מצי למימר הכי, אלא דחדא מינייהו נקט, או שקיצר בלשונו. וכשאומרים הוה מצי למימר הכי בלא הוא הדין, כוונתם לומר דהוה מצי למימר הכי לתרץ קושיא זו, אלא משום דאיכא קושיא אחריתא שאינה מתורצת בזה, לכן לא תירץ כן ותירץ במה שמתורצת ג&quot;כ הקושיא האחרת, יעיי&quot;ש. ומכל שכן שאין לבנות יסוד על דיוקים כאלה בדברי האחרונים שהרבה פעמים לא נחתי לפרש כל הפרטים.<br /> <br /> גם בלאו הכי אין ראיה ממה שלא דחו ראיית הר&quot;י מטעם זה, כי הוא מילתא דתליא בסברא, והר&quot;י לשיטתו שיש שיעור לתפילין מדינא, מסתבר ליה יותר לפרש בכוונת הש&quot;ס על תפילין הכשרים מדינא. אבל הפוסקים שסברו שיש הכרח מן הש&quot;ס ממה שלא כתבו שום שיעור, שאין שיעור כלל לתפילין, א&quot;כ על כרחך מתפרש מה שאמרו מקום יש בראש, על התפילין הנהוגים. ובש&quot;ע פסק כאותן הפוסקים.<br /> <br /> ובאמת שאף לפי מה שהבין במ&quot;ב שדרך זה הוא נגד איזה מהאחרונים ז&quot;ל, הכי בשביל זה יותר טוב לומר שעושין פסק הלכה ונוהגין מה שהוא סתירה נגד השו&quot;ע והרבה מגדולי הראשונים ז&quot;ל, הלא יותר טוב להכריע הדרך שהוא מסכים עם הש&quot;ע והראשונים ז&quot;ל, אף שהוא נגד איזה מהאחרונים ז&quot;ל. אך הדבר ברור כמו שכתבתי שאין הוכחה נגד זה משום מקום גם מהאחרונים ז&quot;ל, ובפרט שלהתיר ספיקא דאורייתא נגד השו&quot;ע זה דבר שאי אפשר לאמרו.<br /> <br /> גם קשה טובא על דבריו במה שכתב אח&quot;כ בביאור הלכה, והנכון לאדם שיהיו תפיליו תמיד ממוצעים, לא פחות מאצבעיים על אצבעיים ולא יותר מד' על ד', דבזה יצא עכ&quot;פ מדינא ידי הכל. הלא לפי דבריו שאין לחשוב שיעור המקום של שתי תפילין, אלא לפי ערך תפילין הכשרים מדינא, דנמצא שלדעת הש&quot;ע שכשרים באצבע, הוי בג' אצבעות שיעור מקום של ג' תפילין, והאיך קאמר שכשרים לכ&quot;ע עד ד' אצבעות, הלא אין להתיר בד' אצבעות אלא למ&quot;ד ששיעורן של תפילין ב' אצבעות. והאליה רבה &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; באמת הזהיר מטעם זה שלא יהיו התפילין יותר מב' אצבעות. ועכ&quot;פ אין זה לכו&quot;ע לפי דרכו של המ&quot;ב.<br /> <br /> גם מה שהזהיר שלא יהיו גדולים שלש פעמים כמו הראשונים, ובפחות מזה לא חש, הלא רוב הראשונים דעתם שמה שאמרו ב' תפילין, הוא דוקא, ולא יותר, כמו שהבאתי למעלה &lt;small&gt;(אות ה)&lt;/small&gt;. ואף לשיטת הר&quot;י די&quot;ל שנים הוא לאו דוקא, אלא שאין מקום לג', ודאי דגם לשיטתו אין זה דבר מוחלט, שהרי אין שום גילוי דעת בש&quot;ס לומר כן שהוא לאו דוקא, אלא שאין ראיה גם להיפך לומר שהוא דוקא, דאפשר בשביל שאין מקום לג' נקט ב', ולכן אין ראיה אלא ליתר מאצבע. וא&quot;כ להקל אי אפשר לסמוך על זה אף לדעתו, כי עכ&quot;פ אין לנו ראיה ברורה מן הש&quot;ס על זה. ובפרט שכמה ראשונים כתבו בפירוש ששיעורו דוקא שתי תפילין ולא יותר, וא&quot;כ לדברי המשנה ברורה דהוי תרתי דסתרי אהדדי, היה לו להחמיר אף כשאינן שלש פעמים אלא יותר משתי פעמים.<br /> <br /> גם מה שעשה החשבון מאצבע וחצי על ד' וחצי, זה אין לו שום פירוש, שהרי לא נוכל לחשוב אלא או לפי השיעור של שני אצבעות כשיטת המדרש והשימושא רבא, או לפי שיעור יתר מאצבע כשיטת הר&quot;י, או אפילו פחות מאצבע כשיטת הש&quot;ע. וא&quot;כ מי שהניח תפילין של אצבע וחצי, בעל כרחך צריך לומר שסמך או על שיטת הש&quot;ע, או עכ&quot;פ על שיטת הר&quot;י ששיעורו ביתר מאצבע, וא&quot;כ בהגיעו אף לג' וחצי כבר הגיע לשיעור של שלש פעמים. כי מה שהניח בכשיעור אצבע וחצי, זה לא מעלה ולא מוריד, כיון שאין שום שיטה על זה בפוסקים, וכי תורת כל אחד ואחד בידו לעשות חשבון שיעור מקום תפילין לפי ערך התפילין שיעלה בדעתו להניחם, הלא ודאי שאין לחשוב אלא השיעורין שהמה בפוסקים, וא&quot;כ החשבון של שלש פעמים שעשה על ד' וחצי. אין לו שום פירוש.<br /> <br /> גם מה שכתב דמי שהניח תפילין של אצבע וחצי, לא יניח אח&quot;כ של ד' וחצי, דא&quot;כ מי שלא הניח תפילין קטנים משתי אצבעות, מתיר לכתחילה להניח גם תפילין של ד' וחצי, גם זה צ&quot;ע, שהרי בריטב&quot;א מבואר בהדיא שלא יהיו התפילין גדולים מד' אצבעות, אף לשיטתו שסובר ששיעור התפילין הוא ב' אצבעות. אך בזה יש לצדד לפי דברי השימושא רבא שכתב אצבעיים על אצבעיים מרובע, והריבוע הוא מלבד המעברתא, נמצא דלדעת השימושא רבא שיעור הב' אצבעות הוא מלבד המעברתא, דנמצא לפי זה שעם המעברתא שיעורן של שני תפילין הוא יותר מה' אצבעות, כי המעברתא היא יותר מחצי אצבע, שהרי הרצועה שבתוכה היא חצי אצבע, ועם עובי דופן המעברתא היא יותר מחצי אצבע.<br /> <br /> והמג&quot;א בסימן ל&quot;ב ס&quot;ק נ&quot;ו כתב לחוש לדברי הגאונים שלא יהיו קטנים מב' אצבעות, וזהו מדברי המרדכי שהביא מהשימושא רבא, ומשמע שדעתו כהשימושא רבא שכוונתו בלא המעברתא, והפמ&quot;ג &lt;small&gt;(א&quot;א שם)&lt;/small&gt; מסתפק אם התיתורא בכלל ולא הזכיר כלום מהמעברתא, ובאמת אפשר לפרש בלשון השימושא רבא שכוונתו עם התיתורא, שגם התיתורא צריכה להיות מרובעת. וקצת משמע מלשון התניא &lt;small&gt;(סעיף סג)&lt;/small&gt; לדקדק על הבתים בעצמם שיהיו רוחב ב' אצבעות. אך במחצית השקל כתב על המג&quot;א שכוונתו עם המעברתא, וכתב זה לפי פירושו שהרכיב דברי הרא&quot;ש בביאורו על השימושא רבא עם ראיית הר&quot;י ממה דלא אמר בש&quot;ס מקום יש בראש לג' תפילין, וכבר כתבתי שדברי המחצית השקל בזה צ&quot;ע.<br /> <br /> ועכשיו אני רואה יותר שאי אפשר לפרש בדברי הרא&quot;ש כפירושו, דלפי פירושו צריך לומר שכוונתו עם המעברתא, ואי אפשר לפרש כן בדברי השימושא רבא, שהרי כתב שיהא מרובע כן. וזה ראיה למה שכתבתי למעלה &lt;small&gt;(אות ב)&lt;/small&gt; בכוונת דברי הרא&quot;ש על השימושא רבא שאינו אלא מאותו הטעם דמסתבר לדמותו לציץ. אמנם בדברי הרא&quot;ש עצמו מבואר אח&quot;כ, שדעתו ששיעור מקום השני תפילין שבראש, הוא ביחד עם המעברתא, ופליג בזה על השימושא רבא. ובריטב&quot;א לא הביא מהשימושא רבא אלא מהמדרש ששיעור התפילין הוא ב' אצבעות, ולבסוף כתב שיש להסתפק אם המעברתא בכלל. נמצא שתפילין גדולים מד' אצבעות עם התיתורא והמעברתא הוא ספיקא דדינא.<br /> <br /> שוב ראיתי בשו&quot;ת בית שערים או&quot;ח סימן כ&quot;ח שמצדד בהיתר תפילין גדולים מד' אצבעות עם המעברתא, מחמת שלפי דברי השימושא רבא השתי אצבעות הם מלבד המעברתא. אבל לא העיר כלום מדברי הרא&quot;ש והריטב&quot;א שהבאתי. אמנם גם הוא לא כתב אלא שאין להרעיש עולם על זה, אבל ודאי דלמעשה ראוי לעשות לכתחילה לצאת כל הדיעות, דהיינו שלא יהיו קטנים מב' אצבעות ולא גדולים מד' אצבעות, ואין נפקא מינה בין מי שהניח לפעמים קטנים או לא.<br /> <br /> ומה שכתב בש&quot;ע שאין שיעור לאורך ורוחב התפילין, אף דבודאי יש שיעור מחמת המקום שבראש שלא יהיו מונחים שלא במקום תפילין, זהו פשוט דלא מיירי בשיעור המקום שבראש, אלא בשיעור הבתים בעצמם, ויש נפקא מינה אם יש שיעור להבתים בעצמם, כיון שבראש יש מקום לשני תפילין. ומה שלא הזכיר כלום בש&quot;ע משיעור המקום שבראש, אלא כתב השיעור עד מקום שמוחו של תינוק רופס, שאין אנו בקיאים בזה. צריך לומר שהעתיק לשון הש&quot;ס כדרך הפוסקים בכמה מקומות, ולא טרח לבאר כמה הוא, דאולי לא היה שכיח להניח תפילין גדולים יותר מד' אצבעות, כמו שהשמיטו הפוסקים כמה הלכות בשביל שאינם שכיחים, כמו שכתב הבעל המאור בהקדמתו.<br /> <br /> אמנם נראה לפענ&quot;ד שעכשיו אף שמדינא יוצאים לכל הדעות בשיעור של ארבע אצבעות, כמו שביארתי לעיל אף לדעת הש&quot;ע דלא הוי תרתי דסתרי, מ&quot;מ יש לעשותן קטנים מד' אצבעות, דכבר הבאתי &lt;small&gt;(אות ז)&lt;/small&gt; דברי המג&quot;א סימן ש&quot;א שלכן לא התירו עכשיו בהמוצא תפילין בשבת אלא זוג אחד, יען שיש שאינם בקיאים לכווין המקום כמו שנתבאר בסימן ל&quot;ד, ואף שיודעים השיעור מהתחלת עיקרי השער, מכל מקום לאו כל אדם יכול לכוון היטב, והבקיאות נתמעט בכל דור ודור. ואם אין יודעין לכווין בשני תפילין, אם כן גם באחד שהוא גדול כשנים הוא כן. ומי שרוצה לדקדק שיהיו הבתים בעצמם ב' אצבעות, צריך לעשות תיתורא קצרה מאד. וסיפר לי סופר אחד שראה בעצמו התפילין של מרן הדברי חיים זלה&quot;ה, והיו קטנים הרבה מד' אצבעות, לערך ג' אצבעות עם התיתורא והמעברתא יחד.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ט&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומעתה אחר שנתבארו דברי הפוסקים בשיעור אורך התפילין, הדברים ברורים שגם ברוחב יש מקום לשני תפילין, ואי אפשר לומר כלל כמו שהחלטתם, שברוחב אין בהשיעור שבין עיניכם אלא מקום מצומצם לתפלה אחת ולא יותר, דהנה ראש המדברים בשיעור התפילין הוא השימושא רבא שכתב, אמר רבא מאן דבעי למעבד תפילין, ליתי אעא טבא אצבעיים על אצבעיים, ואי עביד טפי שפיר דמי. ומשם למדו דשיעור תפילין ב' אצבעות. וא&quot;כ האיך כתב דאי עבדינהו טפי שפיר דמי, הלא צריך להיות מרובע מהלכה למשה מסיני, כמו שכתב אצבעיים על אצבעיים, ואי עביד טפי באורך ולא ברוחב, פסול מחמת שאינו מרובע. ועל כרחך שגם ברוחב יוכל לעשות יותר, ואם אין שם אלא שיעור מצומצם לתפלה אחת, האיך אפשר לעשות יותר.<br /> <br /> ובריטב&quot;א &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; כתב בהדיא דכיון דשיעור תפילין הוא ב' אצבעות, אין להוסיף על ד' כשיעור מקום של שני תפילין, ומבואר בזה דעד ד' שהוא מקום שני תפילין, מותר להוסיף. ואם כן אם נימא דאין שיעור מקום לשני תפילין אלא באורך לא ברוחב, האיך אפשר להוסיף על התפילין כשיעור שני תפילין, דהלא אם יוסיף על האורך ולא על הרוחב, יהיו פסולים מחמת שאינם מרובעים. ועל כרחך שגם ברוחב יש מקום לשני תפילין כמו באורך, ולכן אפשר להוסיף על הרוחב כמו על האורך. והחולקים על השיעור של שני אצבעות וסברי דאין שיעור לתפילין, כבר נתבאר דלא חלקו אלא במה שנתן שיעור למטה, ולא במה שלא נתן שיעור למעלה, ומכל שכן שאין לעשות פלוגתא חדשה בין הראשונים בשיעור מקום התפילין, מה שלא נמצא בזה שום פלוגתא.<br /> <br /> וכן נראה גם משיטת הר&quot;י, דכבר נתבאר &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt; שהביא מהמדרש דשיעורו ב' אצבעות, כמבואר בתוספות, והרא&quot;ש כתב שהביא ראיה על יותר מכאצבע, וצריך לומר שהביא מהמדרש שכן היה המנהג, ולהלכה סובר ביתר מכאצבע. והר&quot;י לשיטתו סובר שחושבין מקום השני תפילין, לפי ערך תפילין הכשרים לדינא, כמו שנתבאר למעלה &lt;small&gt;(אות ז)&lt;/small&gt; באריכות. וא&quot;כ לפי מה שסובר ששיעור התפילין ביתר מכאצבע, הוי ב' אצבעות קרוב לשיעור שני תפילין, ואע&quot;פ כן הביא דברי המדרש שהיו נוהגין בתפילין של ב' אצבעות, שהוא קרוב לשיעור שני תפילין, ועל כרחך שגם ברוחב יש שיעור כנ&quot;ל.<br /> <br /> וכן מוכרח ממשמעות הש&quot;ס, דהנה בש&quot;ס לא כתבו שום שיעור לתפילין, שמזה למדו הראשונים שהכריעו כוותייהו בשו&quot;ע שאין שיעור לתפילין והכל כשר אפילו לכתחילה, מדשתקי להודיענו איזה שיעור. והא תינח באורך, שהודיעו &lt;small&gt;(מנחות לז.)&lt;/small&gt; שיעור מקום התפילין בראש מצמיחת השער עד מקום שמוחו של תינוק רופס, ולכן אם אין שיעור לבתים, לא הוצרכו להודיענו יותר, דידעינן מזה שבמשך אותו השיעור של מקום תפילין הכל כשר. אבל ברוחב שלא כתבו שום שיעור גם על מקום התפילין, אלא שצריך להיות באמצע בין עיניך, וזה ודאי שמקום של אצבע אחד הוא ממוצע יותר ממקום של ב' אצבעות, שבב' אצבעות הוא נוטה יותר לכאן ולכאן ממקום אצבע אחד, ואם הוא כחוט השערה הוא ממוצע יותר שאינו נוטה כלל לכאן ולכאן.<br /> <br /> וא&quot;כ יען שלא הודיעו לנו שיעור התפילין לא נוכל לידע ג&quot;כ שיעור מקום התפילין, והאיך אפשר לומר שאין ברוחב אלא שיעור מצומצם לתפלה אחת ולא יותר, הלא התפילין בעצמם אין להם שום שיעור וכשרים גדולים וקטנים, ובאיזה תפילין נוכל לחשוב שיעור המקום, ואי אפשר ליתן שיעור להמקום בדבר שאין לו שיעור כלל, והאיך שתקו מלהודיענו איזה שיעור ברוחב, ואנחנו לא נדע מאומה.<br /> <br /> ועל כרחך שכיון שלא פירשו כלל בש&quot;ס שיעור לתפילין, שמזה הוכחה שהכל כשר אם עכ&quot;פ עומד במקום התפילין, וממילא שכשרים עד ד' אצבעות שהוא שיעור המקום של שני תפילין, מדלא נתן שיעור לא למעלה ולא למטה אלא למקום התפילין, וכיון שנשמע מסתימת דבריהם שכשר באורך עד שיעור המקום של שני תפילין, ממילא יש הוכחה גם על הרוחב, כי התפילין צריכים להיות מרובע, ועל כרחך שגם ברוחב יש מקום לשני תפילין, ולכן לא הוצרך להודיענו מאומה, שמשיעור האורך נדע שיעור הרוחב וילמד סתום מן המפורש.<br /> <br /> ולכן הביא מרן ז&quot;ל בסוף התשובה שאין שיעור לתפילין אפילו ברוחב, אף דלא נשאל שם על שיעור התפילין אלא על שיעור מקום התפילין, אבל הביא זה דמשם יש ראיה גם על מקום התפילין, כמו שביארתי.<br /> <br /> וסיים &lt;small&gt;(הדברי חיים)&lt;/small&gt; וכן הוא משמעות המרדכי, דהמרדכי כתב דכיון דלא אתפרש בתלמוד, יש להחמיר כשיטת הגאונים בשיעור שתי אצבעות, ואל תטוש תורת אמך. ומזה נראה שלא החליט המרדכי שאין הלכה כדעת האומרים שאין שיעור לתפילין, אלא מחמת חומרא כתב להחמיר כדעת הגאונים משום אל תטוש תורת אמך. ואם נימא שאין ברוחב אלא שיעור מצומצם למקום תפילה אחת וביתר מהכי מיפסל, א&quot;כ הוי חומרא דאתי לידי קולא, דאם מתכשר בפחות, אם מחמיר לעשות יותר, עומד שלא במקום התפילין ופסול. ואפילו אם השיעור הוא בשני אצבעות, מ&quot;מ אי אפשר לצמצם, וכמו שהבאתי לעיל &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt; בשם רש&quot;י ותוספות דרוב בני אדם אינם יכולים לצמצם, ויוכל להיות שיעמוד שלא במקומו, והאיך שייך לומר להחמיר בכה&quot;ג, אם אינו מן הדין. ועל כרחך דעל זה אין לחוש, כי מקום יש בראש להניח שני תפילין, ואם מגדיל התפילין בשיעור שני אצבעות, אינו אלא חומרא ולא קולא.<br /> <br /> וכבר הארכתי &lt;small&gt;(אות ו־ח)&lt;/small&gt; במה שנתפשט המנהג, דאף שסומכין על הש&quot;ע להתיר בתפילין קטנים, מ&quot;מ מתירין גם גדולים. והמשנה ברורה כתב על זה שהוא תרתי דסתרי אהדדי, ואע&quot;פ כן התיר אם אינו באדם אחד, ועל כרחך בשביל שהוא מנהג ברור גם בגדולי ישראל, לכן נדחק כל כך להתיר. ולפענ&quot;ד הארכתי בזה שלא כדבריו, אלא שהוא דרך מרווח להתיר. אבל כל יסודי ההיתר, הן מ&quot;ש המשנה ברורה והן מה שכתבתי בזה, הכל נבנה רק על אותו היסוד שיש מקום בראש להניח שני תפילין. וא&quot;כ אותן החושבין שאין מקום בראש לשתי תפילין אלא באורך, וברוחב אין מקום אלא לתפלה אחת, האיך מצאו ידיהם ורגליהם בביהמ&quot;ד, שמניחין תפילין גדולים באורך וברוחב, שעל כרחך צריך להיות מרובע, ונמצא שברוחב מונחים שלא במקום תפילין ואין פוצה פה ומצפצף.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;י&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שקשה לכאורה דאם יש מקום לב' תפילין ברוחב כמו באורך, א&quot;כ יש מקום לד' תפילין, שנים באורך ושנים ברוחב, ולמ&quot;ד בהמוצא תפילין &lt;small&gt;(עירובין צה.)&lt;/small&gt; מכניסן שנים, למה לא יכניס ד'. אבל באמת לא קשה מידי, דכבר הבאתי &lt;small&gt;(אות ז)&lt;/small&gt; דברי המג&quot;א במה שלא התירו עכשיו יותר מזוג אחד, כיון שאין הכל בקיאין לכוין המקום לב' תפילין שיהיו מונחים במקומם, לכן משום לא פלוג אין להתיר אף לבקיאים, וצריך לומר שבזמן הש&quot;ס היו הכל בקיאין.<br /> <br /> והא תינח באורך, דמלבד שהיו יודעין אז המקום שמוחו של תינוק רופס, יש סימן הניכר לכל, התחלת צמיחת השער, שמשם מתחיל מקום התפילין, והכל היו יכולין אז לכוין השיעור. משא&quot;כ ברוחב שאין שום סימן להמקום, אלא שצריך לכוין מקום האמצעי שבראש שלא יטה לכאן ולכאן ממקום האמצעות, ולא מיבעיא למ&quot;ד שאי אפשר לצמצם אף בידי אדם, שבודאי אי אפשר לכוין צמצום המדה של שני תפילין. אלא אפילו למ&quot;ד אפשר לצמצם, מ&quot;מ כתבו רש&quot;י ותוספות שרוב בני אדם אינם יכולים לצמצם, והוא טורח גדול. ובכה&quot;ג ודאי דלא התירו אף למיעוט הבקיאים לצמצם, משום לא פלוג. והוא ק&quot;ו ממה שלא התירו עכשיו שנים אפילו באורך מחמת שיש בני אדם שאינם יכולים לכוין, אף שאינם רובא דעלמא, כנראה משו&quot;ע סימן ל&quot;ד &lt;small&gt;(ס&quot;ב)&lt;/small&gt;, ומכל שכן ברוחב שאף בזמן הש&quot;ס הרוב לא יכלו לצמצם, והוא טורח גדול, ולכן אין להתיר אלא באורך, ועל זה אמרו מקום יש בראש להניח שני תפילין. אבל ודאי דגם ברוחב יש מקום, אלא שאין נפקא מינה לדבר מזה שם.<br /> <br /> ומה שכתב הריטב&quot;א שלא יוסיף על ד' אצבעות, כשיעור מקום התפילין, דמשמע דעד ד' אין חשש להוסיף. צריך לפרש כוונתו, שבא להודיע שיעור התפילין מעיקר ההלכה, דכשמוסיף על ד' בוודאי אין מונחים במקומם, אבל בשיעור ד' יש מקום מעיקר ההלכה אם יוכל לצמצם עכ&quot;פ. וממילא דמי שאינו יכול לצמצם, צריך לעשות קטנים מד' אצבעות שהוא שיעור שני תפילין. ובלאו הכי כתבתי שגם באורך עם המעברתא ביחד ראוי לעשותן קטנים מד' אצבעות.<br /> <br /> גם יש לומר על פי מה שתירץ המג&quot;א עוד בסימן ש&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ק נד)&lt;/small&gt; על קושיית התוספות יו&quot;ט למה אין מתירין עכשיו בהמוצא תפילין בשבת להכניס יותר מזוג אחד, דהרש&quot;א &lt;small&gt;(עירובין צו: ד&quot;ה בא&quot;ד משום)&lt;/small&gt; כתב דאפילו למ&quot;ד שבת לאו זמן תפילין אסור ללבוש יותר מזוג אחד, דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול, כדאיתא בגמרא &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, וכן כתב הרבינו יהונתן &lt;small&gt;(שם לא. ד&quot;ה המוצא)&lt;/small&gt;, והא דאוקימנא כמ&quot;ד שבת זמן תפילין משום דמתניתין רבי מאיר היא דס&quot;ל כן. ובשו&quot;ע התניא שם סעיף נ&quot;א לא העתיק רק טעם זה, דמש&quot;ה אין להתיר ב' זוגות, כיון שבחול אין לובש לעולם ב' זוגות, א&quot;כ זוג השני אינו נקרא דרך לבישה אלא מיחזי כמשאוי, וזה לא התירו חכמים, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> אמנם המחצית השקל כתב על דברי המג&quot;א בזה, דיש לגמגם, דנהי דהיה אפשר לדחות בש&quot;ס כסברת המהרש&quot;א והוצרך להוכחה אחרת, אבל חזינן דאמרו בש&quot;ס דאי שבת לאו זמן תפילין מותר אפילו שנים שנים, וכדס&quot;ל לרבן גמליאל.<br /> <br /> ונראה לפענ&quot;ד לפי מה שהביא בעטרת זקנים &lt;small&gt;(ריש)&lt;/small&gt; סימן ל&quot;ד על תפילין דרש&quot;י ור&quot;ת וז&quot;ל, מצאתי כתוב בכתבי האר&quot;י &lt;small&gt;(שער הכוונות, ענין תפילין, דרוש ו)&lt;/small&gt; ששני הסברות הם אמיתיות, ועל ידי כל אחד מהזוגים פועל פעולה מיוחדת, וזהו שאמרו בגמרא מקום יש בראש להניח שני תפילין. ושוב הביא מהזוהר חדש &lt;small&gt;(בתיקונים, קנח:)&lt;/small&gt; דתרוייהו צריכי, כעין מה שכתב הזוהר &lt;small&gt;(ח&quot;ג רלא:)&lt;/small&gt; בתקיעות. והביא גם מהמצות שמורים &lt;small&gt;(הל' תפילין)&lt;/small&gt; שמזהיר מאד מאד להניח שניהם בפעם אחת, שלא להפרידם.<br /> <br /> והאמת שכן הוא בפרי עץ חיים שער התפילין פרק ט', שכתב ששני הסברות אמיתיות, כמו שאמרו בגמרא מקום יש בראש להניח שני תפילין, וכן הוא בזוהר במקומות רבים ובתיקונים. והעתיק לשון הזוהר בפרשת פנחס &lt;small&gt;(רנח.)&lt;/small&gt;, דאית תפילין דעלמא דאתי, דאינון הוויות באמצע, ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין אית ברישא מקום להניח ב' זוגי תפילין.<br /> <br /> והנה זה ודאי שהשרידים אשר ה' קורא, היו מניחין עוד בזמן הש&quot;ס שני זוגי תפילין דרש&quot;י ור&quot;ת, כמו שהביא שהוא נזכר כמה פעמים בזוהר ובתיקונים, וזה היה בזמן התנאים. אמנם מה שהעמיס זה בכונת דברי הש&quot;ס שאמרו מקום יש בראש להניח שני תפילין, שסובב על רש&quot;י ור&quot;ת, זה אינו מובן לכאורה, שהרי מימרא זו אינה אלא בשני מקומות בש&quot;ס, בעירובין פרק המוצא תפילין דף צ&quot;ה ע&quot;ב ובעבודה זרה פרק כל הצלמים דף מ&quot;ד ע&quot;א [ובפרי עץ חיים הראה מקום לפרק הקומץ, אבל לא נמצא בפרק הקומץ, ונראה שהוא ט&quot;ס, וצריך לומר פרק המוצא].<br /> <br /> ובעירובין הביאו זה בהמוצא תפילין שמונחים בבזיון בשבת אם להתיר שנים, יען שמקום יש בראש, וזה לא מיירי כלל בשני מיני תפילין דרש&quot;י ור&quot;ת, אלא בסתם תפילין שמוצא, ואין שם שום רמז על רש&quot;י ור&quot;ת. ומכל שכן בעבודה זרה שהביאו זה על הא דדוד המלך ע&quot;ה שהיתה העטרה הולמתו במקום תפילין, ופריך והא בעי אנוחי תפילין, ותירצו דמקום יש בראש לשתי תפילין. וא&quot;כ כיון שבחצי המקום תפילין היה מונח העטרה כמו שכתב רש&quot;י ז&quot;ל שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה מקום יש)&lt;/small&gt;, ולא נשאר לו שיעור מקום אלא לתפלה אחת, ובודאי שלא היה מניח שני תפילין דרש&quot;י ור&quot;ת בפעם אחת, והאיך אפשר להעמיס שם בכוונת דבריהם רש&quot;י ור&quot;ת.<br /> <br /> אבל לפי הנ&quot;ל ניחא שפיר, דמה שהתירו בעירובין להביא שנים שנים, אף שמקום יש בראש, אין זה מספיק אם אינו דרך לבישה כלל בחול, דהוי כמשאוי, ועל זה אמרו בכוונתם דמקום יש בראש להניח שני תפילין, דר&quot;ל רש&quot;י ור&quot;ת, וא&quot;כ כיון שיש נזהרין להניח שני התפילין בפעם אחת &lt;small&gt;(עי' סי' לד ס&quot;ב)&lt;/small&gt;, או מטעם שכתבו הפוסקים שלא יהיה ספק ברכה, או מטעם המקובלים שלא להפרידם, ועכ&quot;פ כיון שהמדקדקים עושים כן בחול, שוב הוי דרך לבישה ולא מיחזי כמשא, ומותר להביא בשבת אף שני תפילין דרש&quot;י, והא בהא תליא. ואך בזמן הש&quot;ע שאף בין המניחין תפילין דרש&quot;י ור&quot;ת היו הרבה שלא הניחום בפעם אחת, מטעם שאינם בקיאים לכוין המקום, והבקיאות נתמעט בכל עת, לכן חששו שבדורות האחרונים לא הוי שני זוגות תפילין דרך לבישה.<br /> <br /> ובדוד המלך ע&quot;ה אף שלא היה מקום אלא לתפלה אחת, כי היתה העטרה מונחת במקום תפילין. מכל מקום י&quot;ל, דלכאורה אינו מובן מה שהקשו בגמרא והא בעי אנוחי תפילין, הלא אפשר לומר שבבוקר לא הניח העטרה על ראשו על זמן קצר כדי לקיים מצות תפילין, ושוב תיכף חלץ התפילין והניח העטרה על ראשו. וצריך לומר לפי מה שכתב הרמב&quot;ם בהלכות תפילין פרק ד' הלכה כ&quot;ה וכ&quot;ו, דתפילין מצוותן ללבשן כל היום, ואמרו על רב שכל ימיו לא ראוהו בלא תפילין, וכן הוא בגמרא סוכה דף כ&quot;ח ע&quot;א ברבי יוחנן בן זכאי ובמגילה דף כ&quot;ח ע&quot;א ברבי זירא [ומה שאין נוהגין עכשיו להיות מעוטר בתפילין כל היום, יש בזה טעמים אחרים שאין מקומם פה], ולכן לא ניחא להו לתרץ שדוד המלך ע&quot;ה הלך כל היום בלא תפילין, אלא בזמן קצר, וניחא להו יותר לפרש על פי המימרא דמקום יש בראש, ואפשר לקיים שניהם כל היום. אבל לצאת שתי הסברות להניח של רש&quot;י ור&quot;ת בפעם אחת, שפיר אפשר לומר שיצא בזמן קצר, ושוב סגי ליה בכל היום במה שהניח תפלה אחת שהוא מעיקר ההלכה, ועושין כן רוב העולם.<br /> <br /> ומעתה כיון שלא התירו בשבת אלא מה שהוא דרך לבישה בחול, ואין דרך לבישה בשנים אלא בשביל סברת רש&quot;י ור&quot;ת, ומבואר בפרי עץ חיים &lt;small&gt;(ענין תפילין, פ&quot;י)&lt;/small&gt; דתפילין של ר&quot;ת צריך להניחם למעלה בגובה על של רש&quot;י, והטעם הוא על פי סודן של דברים כמבואר שם. ועיין בתשובות רמ&quot;ע מפאנו סימן ק&quot;ז, דתפילין של רש&quot;י צריך להניחן בהתחלת עיקרי השער במקום הגלוי ותפילין של ר&quot;ת צריך להניחן למעלה בגובה הראש במקום המכוסה במצנפת, וסיים כך היה מנהגם של דורות הראשונים שזכרנו בשל רש&quot;י ור&quot;ת, הנח להם לישראל שבני נביאים הם, יעיי&quot;ש. ועל כל פנים כיון שגילה לנו האר&quot;י ז&quot;ל מסודן של דברים שכן הוא מקום הנחתן, בודאי שגם בזמן הש&quot;ס אותן שנהגו להניח שני תפילין כסברת רש&quot;י ור&quot;ת עשו כן, שהניחו תפילין דר&quot;ת בגובה ולא ברוחב, ואם כן ברוחב לא היה דרך לבישה כלל לשני תפילין, ואין שום היתר לזה בשבת, לכן לא דברו חכז&quot;ל מזה אלא מהמקום שיש לרש&quot;י ור&quot;ת כמו שכתב האר&quot;י ז&quot;ל בכוונת דברי הש&quot;ס, ואתי שפיר היטב.<br /> <br /> אך מדברי הר&quot;י שברא&quot;ש לא משמע כן, דאם כן נסתרה ראייתו ממה שלא אמרו בש&quot;ס שיש מקום לג' תפילין, דהלא אפשר לומר דמשום הכי לא אמרו ג' תפילין, בשביל שאינו דרך לבישה. אבל כבר ביארתי &lt;small&gt;(אות ד)&lt;/small&gt; שדברי הר&quot;י שברא&quot;ש הוא דעת יחיד, גם המרדכי כתב על ראייתו שאינה ראיה גמורה, ולהסוברים שאין שיעור לתפילין דכוותייהו פסק בשו&quot;ע, בלאו הכי צריך לומר דלא סברי כלל ראיית הר&quot;י שברא&quot;ש גם מטעם אחר, כאשר הארכתי למעלה.<br /> <br /> וקצת י&quot;ל גם בדברי הר&quot;י שברא&quot;ש, כי באמת יש ג' תפילין עם תפילין דשימושא רבא, והרמ&quot;ע מפאנו בסימן ק&quot;ז כתב על השימושא רבא שהוא משמיהו דהגאונים שקבלו מרבנן סבוראי ומהאמוראים, ובפרי עץ חיים שער התפילין פרק י' כתב ששלשתן רמוזים בפסוק &lt;small&gt;(תהלים לז, לז)&lt;/small&gt; שמר תם, תפילין דר&quot;ת, וראה ישר, תפילין דרש&quot;י, כי אחרית לאיש שלום, אלו תפילין דרב שר שלום שהם נקראים שימושא רבא, ובמגלה עמוקות אופן קע&quot;ב כתב ידוע ומפורסם שיש שלשה מיני תפילין, יעיי&quot;ש, אבל זה ודאי שאי אפשר להניח ג' מיני תפילין בפעם אחת, שאין מקום בראש. וא&quot;כ אפשר שזה דברי ר&quot;י, שאילו היה מקום לג', היו השרידים אשר ה' קורא מניחין כל הג' בפעם אחת, ושוב היה היתר גם בשבת.<br /> <br /> ובדרך פשוט י&quot;ל שאינו דומה שיעור הרוחב לשיעור האורך, שבאורך יש סימן ברור לשיעור המקום מהתחלת עיקרי השער עד מקום שמוחו של תינוק רופס כמבואר בגמרא, ולכן כל מי שרצה להניח יותר מתפלה אחת הניחו באורך, שכל משך המקום היו יכולין לכווין היטב בזמן הש&quot;ס בלא טורח, והוי דרך לבישה, משא&quot;כ ברוחב שאין שום סימן אלא לצמצם המקום שבאמצע, שאף למ&quot;ד אפשר לצמצם, מ&quot;מ רוב בני אדם אינם יכולין לצמצם, ואף היכולים לצמצם, מ&quot;מ טורח גדול בדבר, כמו שהבאתי למעלה &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt; מדברי רש&quot;י ותוספות, ואין דרכם של בני אדם לטרוח כל כך, ולכן לא הוי דרך לבישה, ואף היודע לצמצם אסור בשבת דמחזי כמשאוי. ובזה מיושב לכו&quot;ע אף לדעת הר&quot;י.<br /> <br /> נמצא לפי זה ברור לדינא, שבתפלה אחת שהיא קטנה הרבה משיעור שני תפילין, אין הצמצום מעכב כל כך, שעדיין יש שיעור מרווח לשיעור המקום של שני תפילין. ובודאי צריך להתאמץ בכל מה דאפשר לכווין ע&quot;י השערה ומישוש היד שיעמדו התפילין במכוון באמצע ממש, אבל מה שאי אפשר לכווין אין לחוש, דזה ברור מכמה הוכחות שיש מקום בראש להניח שני תפילין אף ברוחב, וכבר הראיתי שכמה ראשונים כתבו כן בהדיא.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;יא&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובעיקר הדבר מה שכתב שם מרן ז&quot;ל אם להסתכל במראה לכווין מקום התפילין, הנה ודאי שרובא דרובא מכלל ישראל שבכל הדורות ובכל המקומות עם הגדולי ישראל היו מניחין התפילין בביהכנ&quot;ס ובביהמ&quot;ד, ואילו היה דעת איזה מהם שיש צורך להסתכל במראה בשעת הנחת תפילין לצמצם המקום, הוו מתקנים בביהכנ&quot;ס ובביהמ&quot;ד מראה לצורך תפילין, ולא ראינו ולא שמענו כזאת מעולם, ועל כרחך שאין צורך בדבר. והעושה מנהג נגד כל גדולי ישראל בכל העולם, בודאי צדקו דברי מרן ז&quot;ל שהוא מנהג בורות, ונגד המנהג כה&quot;ג שהוא בכל העולם אמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(יבמות קב. ועוד)&lt;/small&gt; שאפילו יבא אליהו אין שומעין לו.<br /> <br /> הארכתי קצת לבאר דברי מרן ז&quot;ל, ואגב גם באיזה פרטים המסתעפים בענין שיעור מקום תפילין, ועדיין לא יצאתי ידי חובתי ולא כתבתי הרבה דברים מה שיש לדבר עוד בענינים אלו, כי לא אוכל להאריך יותר. ועכ&quot;פ המבין יבין שדברי מרן ז&quot;ל ברורים, כשמש מאירים, ותורה יבקשו מפיהו.<br /> <br /> והנני ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה, מברכו בחג כשר ושמח<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%94&diff=2957 2026-05-20T18:11:24Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ד|תווית_קודם=אורח חיים סימן ד|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ו|תווית_הבא=אורח חיים סימן ו}}<br /> <br /> == '''~ סימן ה ~''' ==<br /> ב&quot;ה, אלול תשט&quot;ז<br /> <br /> שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי תלמידי הרה&quot;צ, המאור הגדול, חריף ובקי, חסידא ופרישא בנש&quot;ק, כש&quot;ת מוה&quot;ר אברהם יצחק קאהן שליט&quot;א בעיה&quot;ק ירושלים תובב&quot;א.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה כמשפט, היות כי כבוא מכתבו לכאן לא הייתי בביתי, כי הייתי מחוץ לעיר לצורך רפואה, והגם שנשלחו המכתבים מהכא להתם אבל היה סיבה בכמה מכתבים שנשארו פה ולא ראיתים עד הנה, וביום י&quot;ג אלול בא לנגד עיני מכתבו בדבר שאלתו בפלוגתת הפוסקים שבפרשת והיה אם שמוע בתפילין, ושם כתב לאמר שביום ט&quot;ו אלול יהיה בנו נ&quot;י בר מצוה וצריך תשובה דחופה באופן שיהיו נגמרים התפילין ביום ט&quot;ו, והיות שמעת ראיתי את מכתבו ביום י&quot;ג אין שום מציאות שיגיע לשם תשובתי עד יום ט&quot;ו, ובודאי עשה איזה הכרעה וכבר נגמרו התפילין, וא&quot;כ אין עוד נפקא מינה כל כך במכתבי למעשה, אך ראיתי להשיב מפני הכבוד.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה בעיקר השאלה העתיק במכתבו הרבה גדולים שנחלקו בדבר, ויש לדבר בזה הרבה, אך לא ראיתי להאריך בהענין, כי מי אנכי להכריע בין ההרים הגדולים, ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. אך זה אוכל לכתוב לו, כי התפילין שלי המה של כ&quot;ק אבא מארי הגה&quot;ק זלה&quot;ה שהיה מניחם כל הימים שאני זוכר, ולאחר פטירתו נפלו לי בירושה ומאז אני מניחם, והסופרים בסיגוט שראו התפילין הכירו הכתב שהוא של ר' שמואל סופר זלה&quot;ה שהיה סופר מצויין בסיגוט ומפורסם בחסידות עצומה בימי זקיני הגה&quot;ק מאור הגולה בעל ייטב לב זלה&quot;ה, ובאלו התפילין אני רואה שנכתבו בשיטת הטורי זהב &lt;small&gt;(סי' לב ס&quot;ק כו)&lt;/small&gt;, וא&quot;כ אני רואה שאבותי הקדושים זלה&quot;ה נהגו למעשה כשיטת הטורי זהב.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> יעודים שבספר אהבת יונתן אימתי זמן קיומם<br /> <br /> מה שהביא מספר אהבת יונתן פרשת בלק &lt;small&gt;(בהפטורה, ד&quot;ה והיה ביום ההוא)&lt;/small&gt;, שם מבואר בפירוש דמיירי בשעת מלחמת גוג ומגוג, וזה יהיה אחר ביאת המשיח.<br /> <br /> ומה שכתב שאין יודעין מתי יהיה מלחמת גוג ומגוג. הנה בפירוש אמרו בגמרא עבודה זרה דף ג' ע&quot;ב, אין מקבלים גרים לימות המשיח וכו', אלא שנעשו גרים גרורים ומניחין תפילין בראשיהן ובזרועותיהן ציצית בבגדיהן מזוזה בפתחיהם, כיון שרואים מלחמת גוג ומגוג אומר להם על מה באתם, אומרים לו על ה' ועל משיחו, שנאמר &lt;small&gt;(תהלים ב, א)&lt;/small&gt; למה רגשו גוים וכו'. ומבואר שכל זה יהיה אחר ביאת המשיח, כמו שהוא בקרא &lt;small&gt;(שם ב)&lt;/small&gt; יתיצבו [וגו'] על ה' ועל משיחו.<br /> <br /> ובזוהר הק' פרשת בשלח דף נ&quot;ח ע&quot;ב, זמין קוב&quot;ה לאחייא לכל אינון מלכין דעקו לישראל ולירושלים, לאנדריאנוס ולנבוכדנצר וכו' ולשלטאה לון כקדמיתא וכו', וזמין קוב&quot;ה לאתפרעא מינייהו באתגליא סחרני ירושלים וכו', ודא לזמנא דאתא משיחא וכו' וברוח אפיך וכו', בהאי זימנא ולזמנא דמלכא משיחא ולזמנא דגוג ומגוג. וכן מבואר בכמה מקומות דמלחמת גוג ומגוג היא אחר ביאת המשיח.<br /> <br /> וגם ברמב&quot;ם פרק י&quot;ב מהלכות מלכים &lt;small&gt;(ה&quot;ב)&lt;/small&gt; כתב שבתחילת ימות המשיח יהיה מלחמת גוג ומגוג, אלא שהביא שם פלוגתא אם ביאת אליהו יהיה קודם מלחמת גוג ומגוג או עוד קודם ביאת המשיח, אבל במה שמלחמת גוג ומגוג יהיה אחר ביאת המשיח על זה לא הביא שום פלוגתא, כי הוא פשוט בכמה מקראות ובכמה מקומות מדברי חכז&quot;ל.<br /> <br /> ועד ביאת המשיח יהיה המלך המשיח בעצמו באדום, כמבואר במדרש רבה סדר שמות פרשה א' סימן כ&quot;ו וז&quot;ל, ואף מלך המשיח שעתיד ליפרע מאדום יושב עמהם במדינה, שנאמר &lt;small&gt;(ישעי' כז, י)&lt;/small&gt; שם ירעה עגל ושם ירבץ וגו'. ובגמרא פסחים דף פ&quot;ז ע&quot;ב, צדקה עשה הקב&quot;ה בישראל שפיזרן לבין האומות. ובתנא דבי אליהו רבה פרק יו&quot;ד כתב על הא שפיזר הקב&quot;ה את ישראל בין האומות, בודאי יודע הבעל הבית באיזה מקום יפקיד את כליו, וכשיבוא בעל הבית לתוך הבית יביא את כליו עמו לתוך הבית, עכ&quot;ל.<br /> <br /> ומה שהביא מאהבת יונתן &lt;small&gt;(שם ד&quot;ה ובד&quot;א יובן)&lt;/small&gt; שכתב על המימרא שבקרא &lt;small&gt;(עובדיה א, כא)&lt;/small&gt; דועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, זה ודאי יהיה אחר ביאת המשיח, שהרי כתבו ז&quot;ל &lt;small&gt;(עי' סוכה נב:)&lt;/small&gt; דועלו מושיעים המה המלך המשיח עם הז' רועים עמו, והובא זה גם ברד&quot;ק ובמצודות &lt;small&gt;(עובדי')&lt;/small&gt; שם, וכמו שמבואר באותו הקרא והיתה לה' המלוכה, שאז יתגלה מלכותו ית&quot;ש בכל העולם, שזה יהיה אחר גמר התיקון שאחר ביאת המשיח, וכל זה פשוט ומבואר.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> בדבר קבלת השילומים מארץ אשכנז<br /> <br /> מה ששאל בדבר השילומים מארץ אשכנז. גם אנכי אין דעתי נוחה מזה, והיו אנשים שנמנעו מלבקש, יען שהכירו בי שאין לי קורת רוח מזה. אמנם אע&quot;פ כן לא ראיתי למחות בהמקבלים כי יש סברות לכאן ולכאן ואי אפשר להאריך בזה בכתב, גם אין לי פנאי לאריכות, ואע&quot;פ כן קשה להגיד החלטה. ואמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(שבת קמה:)&lt;/small&gt; אמור לחכמה אחותי את &lt;small&gt;(משלי ז, ד)&lt;/small&gt;, אם ברור לך כאחותך שהיא אסורה תאמר ואם לאו אל תאמר, ובגלל זה נמנעתי מלדבר דבר בזה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> נוסח אתקינו סעודתא<br /> <br /> מה ששאל אם לומר בליל שבת קודש לסעדא בהדה. מי אנכי להשיג בנסתרות. וכפי הנראה בסידורים ובדבריהם הקדושים זלה&quot;ה, משמע לומר בליל שבת קודש, בהדה, לשון נקיבה. וביום, בהדיה, לשון זכר.<br /> <br /> והנני מברכו בכוח&quot;ט לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים. והשי&quot;ת יהיה בעזרו שיזכה לישב באהלה של תורה ועבודת השי&quot;ת מתוך נחת והרחבת הלב, ויזכה לשבוע רוב תענוג ונחת מבנו היקר שנעשה בר מצוה ומכל צאצאיו ויו&quot;ח, ויתמלאו כל משאלות לבבו לטובה כחפצו הטוב וכלב ונפש ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה, מצפה לשמוע ממנו אך טוב כל הימים<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%95&diff=2956 2026-05-20T18:10:48Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ה|תווית_קודם=אורח חיים סימן ה|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ז|תווית_הבא=אורח חיים סימן ז}}<br /> <br /> == '''~ סימן ו ~''' ==<br /> ב&quot;ה. שלו' וכל טוב אל כבוד ידידי הרב החריף ובקי טובא, גדול בתורה ויראת ה' אוצרו, הנגיד המפואר לשם ולתהלה, כש&quot;ת מו&quot;ה עקיבא בלוי נ&quot;י ויופיע, בק&quot;ק קראסנא יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחד&quot;ש, מכתבו הגיעני בדבר שאלתו בהני נשי שרגילות בזיבת דבר לח במראה כשירה, ואי אפשר לבדוק בכל פעם, אם יכולין לתלות במצוי, שבודאי הוא ממראה הכשירה אף שלא בדקה. ולדעת התרומת הדשן &lt;small&gt;(סי' רמו)&lt;/small&gt; בהרגישה אף בבדקה ולא מצאה כלום טמאה. וכת&quot;ה פלפל בחכמה הרבה בזה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובגוף דינו של התרומת הדשן במה שהקשו עליו בדרכי משה &lt;small&gt;(סי' קפח אות ב)&lt;/small&gt; וברדב&quot;ז ז&quot;ל &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' קמט)&lt;/small&gt; וכתבו שלא נמצא חומרא זו בשום מקום, גם בשאילת יעב&quot;ץ &lt;small&gt;(ח&quot;ב סי' ה)&lt;/small&gt; הקשה כמה קושיות על התרומת הדשן, יש להסתפק בדעתם אם מתירין רק בבדקה ולא מצאה כלום, דכולי האי לא חיישינן להחמיר ולומר דודאי נאבד או נימק בעד, אבל בלא בדקה מאומה החמירו גם הם, או אולי הא בהא תליא ולדעתם יש להקל אף בלא בדקה כלל.<br /> <br /> אמנם בסדרי טהרה סימן ק&quot;ץ באמצע ס&quot;ק ג' &lt;small&gt;(ד&quot;ה ועוד (ב)&lt;/small&gt;) הביא ראיה לדברי התרומת הדשן מדברי התוספות &lt;small&gt;(נדה)&lt;/small&gt; דף י&quot;ב ע&quot;א, גבי הא דאמר אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה, ואמר ליה לא תבדוק ותבדוק ומה בכך, א&quot;כ לבו נוקפו ופורש. וכתבו התוספות &lt;small&gt;(ד&quot;ה לבו)&lt;/small&gt;, פירש ר&quot;ח כיון דרואה אשתו בודקת, מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת, לפי שיודעת שחכמים לא תיקנו לבדוק. וא&quot;כ מוכח מכאן דברי התרומת הדשן, דהיכא דהרגישה לא מהני בדיקה. דאי ס&quot;ד דמהני לה בדיקה, אמאי יפרוש הא בדקה את עצמה, אלא ודאי דלא מהני לה בדיקה אחר שהרגישה.<br /> <br /> ודחה ראייתו דדילמא הכי פירושו, שהבעל יחוש לעצמו שמתוך שמהומה לביתה לא בדקה שפיר, כמו דאמרינן לעיל &lt;small&gt;(ה.)&lt;/small&gt; דעד שלפני תשמיש אינו ממעט מהאי טעמא. אבל אילו היה יודע שבדקה שפיר, ליכא למיחש דילמא ראתה טיפת דם כחרדל ונאבד או נימק, דלהא לא חיישינן.<br /> <br /> וראיה זו עם דחייתה כיוונתי לדעתו הגדולה טרם שראיתיה נכתב. ועוד הוספתי בדחיה, דממה שחששו חכז&quot;ל שיהיה לבו נוקפו ופורש, אין ראיה שכן הוא הדין באמת שטמאה על ידי זה. שהרי בתר הכא איבעיא להו עוד בגמרא, אשה מאי שתבדוק עצמה כדי לחייב את בעלה אשם תלוי, ופשט ליה דלא תבדוק, דא&quot;כ לבו נוקפו ופורש. ושם קאי אלאחר תשמיש, שאם יראה אח&quot;כ ששימש עם טמאה יהיה פורש מכאן ולהבא, ולדעת ר' שמחה גם באיבעיא הראשונה קאי אלאחר תשמיש, עיין ב&quot;י &lt;small&gt;(ריש)&lt;/small&gt; סימן קפ&quot;ד וקפ&quot;ו &lt;small&gt;(ד&quot;ה משמע)&lt;/small&gt;. ושם בודאי אין הדין כן שאם אירע פעם אחת שמצאה דם אף באמצע תשמיש, שיצטרך לפרוש על ידי זה מכאן ולהבא, ועל כרחך צריך לומר דחיישינן שיהיה לבו נוקפו ויחמיר אף במקום שאין צריך להחמיר מן הדין.<br /> <br /> וא&quot;כ אין ראיה מדברי התוספות שכתבו דע&quot;י שיחשוב שבודאי הרגישה יהיה לבו נוקפו ופורש, שכן הוא הדין באמת שצריך להיות פורש ע&quot;י שהרגישה, דאולי חיישינן שיהיה לבו נוקפו אף במקום שאין צריך לחוש מדינא, כמו דחיישינן בלאחר תשמיש.<br /> <br /> והנה ממה שכתב הסדרי טהרה לדחות ראייתו מהתוספות, די&quot;ל דמשום הכי יהיה לבו נוקפו, כיון דמהומה לביתה לא בדקה שפיר, אבל אילו בדקה שפיר אין לחוש. מזה נראה דגם דעתו דאף אם לא נימא כדעת התרומת הדשן להחמיר אף בבדקה ולא מצאה כלום, אבל מכל מקום לכתחילה צריכה לבדוק. דאי לא תימא הכי, אף דמהומה לביתה ולא בדקה שפיר מה בכך, הלא אין צריך להחמיר ולבדוק כלל. ואם נימא דהוא יחמיר בלא בדקה אף שאין צריך בדיקה מן הדין, א&quot;כ אף בבדקה שפיר י&quot;ל דיחמיר יותר מן הדין, כאשר כתבתי למעלה, והסדרי טהרה לא הזכיר מזה מאומה די&quot;ל שיחמיר יותר מן הדין.<br /> <br /> אלא ודאי דסובר דלכתחילה צריכה בדיקה, וכעין דאמרינן &lt;small&gt;(נדה טז.)&lt;/small&gt; בווסת למ&quot;ד ווסתות דרבנן דצריכה בדיקה, ובבדקה לא חיישינן שמא נאבד או נימק. וזה ודאי גרע, דהרגשה הוא סברא יותר שראתה אם לא בדקה שפיר.<br /> <br /> ואך להחמיר שאף אם בדקה שפיר, לומר דנאבד או נתקנח דגם זה הוא חשש רחוק, בזה הוא דפליגי התרומת הדשן עם שאר פוסקים. וכן מבואר בהדיא בהרדב&quot;ז ז&quot;ל אחר שהרבה לחלוק על התרומת הדשן ודחה דבריו שאין להחמיר כלל בבדקה ולא מצאה כלום, אע&quot;פ כן סיים דלכתחילה יש לחוש לבדוק.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה הסדרי טהרה אחר שדחה ראייתו מהתוספות לדברי התרומת הדשן, סיים, אבל בחידושי הרמב&quot;ן שם &lt;small&gt;(סוד&quot;ה בעא מיניה)&lt;/small&gt; מפורש כדעת התרומת הדשן, שכתב וז&quot;ל ובשם ר&quot;ח מצאתי דמשום הכי לבו נוקפו, דסובר אלמלא לא הרגישה כלום לא בדקה, כלומר דהא קיי&quot;ל &lt;small&gt;(יב.)&lt;/small&gt; כל לבעלה לא בעי בדיקה, וזה אינו סובר שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה, וחוששין כיון שהרגישה ודאי בא אורח וטיפה כחרדל היתה ונאבדה בעד, עכ&quot;ל. מלשון זה מוכח דדינא הוא דאם הרגישה, שחוששת לזה דמסתמא האורח בא ונאבד או נימק, עכ&quot;ד.<br /> <br /> ונראה מה שלא דחה גם הראיה מהרמב&quot;ן ז&quot;ל כמו מדברי התוספות, דמשו&quot;ה לבו נוקפו שחושב יען שמהומה לביתה לא בדקה שפיר, כיון שהרמב&quot;ן ז&quot;ל סיים החששא שנאבד או נימק בעד, ואם נימא שחושש שלא בדקה שפיר, אין צריך לומר שנאבד בעד, די&quot;ל שלא היה מעולם על העד יען שלא בדקה שפיר, אבל אלו היתה בודקת שפיר היה נמצא על העד.<br /> <br /> אמנם לפי מה שכתבתי לדחות הראיה מהתוספות, די&quot;ל הפירוש שיחוש יותר מהדין, בזה נדחה גם הראיה מהרמב&quot;ן ז&quot;ל, דיש לפרש כוונת הרמב&quot;ן ז&quot;ל, דאף בבדקה שפיר יחוש משום סברא דהרגשה דודאי אורח בא ונאבד או נימק בעד, אף שאין הדין לחוש. ומה שכתב בתחלת דבריו, וזה אינו סובר שמחמרת אלא שבודקת משום הרגשה, דמשמע דאין הבדיקה מחמת חומרא אלא מצד הדין, זה קאי אתחלת הבדיקה, די&quot;ל דצריכה באמת לבדוק לכתחילה מצד הדין, אבל היכא שבדקה לומר דנאבד או נתקנח בעד, זה אינו אלא חומרא שיהיה לבו נוקפו, ואינו מדינא, כאשר ביארתי לעיל גם דעת הסדרי טהרה כן.<br /> <br /> ובשו&quot;ת דברי חיים ח&quot;א &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; סימן ל&quot;ד כתב ממש היפוך דברי הסדרי טהרה, שהביא ראיה מדברי הרמב&quot;ן האלו דהרגשה לא הוי מידי, דלא כדעת התרומת הדשן, דאל&quot;כ בודאי לא יחשוד הבעל שאשתו ח&quot;ו תעשה איסור על פי הדין, ורק מחמת שעל פי הדין אין צריך בדיקה כלל, ורק הוא יחוש שמא מ&quot;מ ראתה ע&quot;י הרגשה ולא בדקה שפיר, מחמת שעל פי הדין באמת אין צריך בדיקה.<br /> <br /> וסיים שמזה נראה ברור שהרמב&quot;ן ז&quot;ל לא ס&quot;ל כהמהרי&quot;א, ולא כהסדרי טהרה שהוכיח מכאן כסברת המהרי&quot;א, עכ&quot;ד ז&quot;ל. ונראה דעתו שלדעת החולקים על התרומת הדשן אין צריך בדיקה כלל מצד הדין.<br /> <br /> אמנם לא זכיתי להבין דבריו הקדושים, מה שכתב בכוונת דברי הרמב&quot;ן ז&quot;ל שלכן יחוש שלא בדקה שפיר, מחמת שעל פי הדין באמת אין צריך בדיקה. דא&quot;כ אינה בודקת אלא מחמת חומרא, והלא בהדיא כתב הרמב&quot;ן ז&quot;ל בלשונו וזה אינו סובר שמחמרת, אלא שבודקת מחמת שהרגישה, הרי שסובר הרמב&quot;ן ז&quot;ל שיחשוב שבדיקתה הוא מצד הדין ולא מחמת חומרא. גם מה שכתב שחושש שלא בדקה שפיר, אי אפשר לכווין בדברי הרמב&quot;ן ז&quot;ל שסיים בטעם החששא שמא נאבד בעד.<br /> <br /> גם מלשון המרדכי בריש הלכות נדה &lt;small&gt;(שבועות סי' תשלה א:)&lt;/small&gt; והובא בקצרה בדרכי משה סימן קפ&quot;ד &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt; שכתב שיהיה לבו נוקפו ולא יאמין לה שהיא טהורה, משמע שאינו מאמין לה בעיקר הטהרה.<br /> <br /> גם קשה, דאם נימא דמדברי הרמב&quot;ן ז&quot;ל משמע דלא כדעת התרומת הדשן, כיון דאי אפשר לומר שחושד אותה שתעשה איסור על פי הדין, ועל כרחך דהרגשה אינה כלום. א&quot;כ לפי זה צריך לומר דגם דעת התוספות ושאר פוסקים שמפרשים האיבעיא בגמרא אלפני תשמיש, כולם חולקין על דברי המהרי&quot;א ז&quot;ל, דהרי אין להם טעם אחר למה יהיה לבו נוקפו ע&quot;י בדיקה שלפני התשמיש, אלא בשביל שחושב שודאי הרגישה, ואלו היה בהרגשה איזה איסור על פי הדין, אי אפשר לומר שחושד אותה לזה.<br /> <br /> וא&quot;כ הלא הטור והשו&quot;ע &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt; בסימן קפ&quot;ד פסקו כדעת התוספות וסייעתו דאין לה לבדוק קודם תשמיש, שלא יהיה לבו נוקפו, ואף לא הביאו כלל שום חולק בזה. ובסימן ק&quot;ץ &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt; וקפ&quot;ח &lt;small&gt;(ס&quot;א ברמ&quot;א)&lt;/small&gt; סתם בשו&quot;ע כדעת התרומת הדשן בלי שום חולק, ונמצא פסקי השו&quot;ע סותרים זה את זה.<br /> <br /> ומה שכתב הדברי חיים ז&quot;ל דודאי לא יחשוד שתעשה אשתו איסור על פי הדין. הנה לפי מה שפירש הוא ז&quot;ל בכוונת דברי הרמב&quot;ן שיחוש דילמא לא בדקה יפה, הנה בחששא זו באמת מצינו בגמרא דעד שלפני תשמיש אינו ממעט, דמשום דמהומה לביתה אימור לא בדקה יפה. ושם מיירי אף בבדיקה הנצרכת מדינא, דמיירי באשה העסוקה בטהרות דתקנת חכמים הוא להיות בודקת שחרית וערבית ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, כמבואר במשנה &lt;small&gt;(יא.)&lt;/small&gt;, וכללא כייל דלפני תשמיש אין הבדיקה ממעט כלום.<br /> <br /> ואף דאנו מאמינים לה בבדיקה שלאחר תשמיש ובשאר בדיקות, מ&quot;מ בבדיקה שלפני תשמיש חיישינן יותר שלא להאמין לה. וכן לענין החפיפה בלילה חיישינן יותר מתוך שמהומה לביתה &lt;small&gt;(עי' רש&quot;י סח. ד&quot;ה ותמה)&lt;/small&gt;. ואם כן אין תימה אם ניחוש אבדיקה זו שלפני תשמיש יותר מבשאר בדיקות דלא חשדינן לה כלל, אף אם גם בדיקה זו היא על פי הדין.<br /> <br /> אמנם באמת כבר כתבתי דקשה לכוון בדברי הרמב&quot;ן ז&quot;ל החשש דלא בדקה יפה. אבל גם בלאו הכי אין תימא אם נימא שיהיה לבו נוקפו שלא להאמין לה, דהרי מבואר ברמ&quot;א סימן קכ&quot;ז סעיף ג' דאף שבודאי איסור אשה נאמנת לומר תקנתיו, אבל בספק דשמא אין כאן איסור או שיש צדדים להקל, אין אשה נאמנת, דסומכת להקל.<br /> <br /> וא&quot;כ בהאי דינא דתרומת הדשן כבר כתב הנודע ביהודה תנינא &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; סימן קי&quot;ח וקי&quot;ט דהתרומת הדשן לא החמיר אלא מספק ואינו ודאי איסור, די&quot;ל שהיה הפתיחה למראה טהורה, ובדברי חיים סימן הנ&quot;ל חולק על הנודע ביהודה, וביאר דגם בעיקר ההרגשה יש ספק שמא הרגישה ולא ראתה כלום, ועכ&quot;פ לדברי שניהם אינו אלא ספק איסור. וגם כיון שבדקה ולא מצאה כלום, והיא רגילה בכל ימי ספירתה שאם הבדיקה עולה יפה אין חוששין כלל שמא נאבד או נתקנח. וא&quot;כ אין לנו שום הכרח דאין בזה איסור כלל על פי הדין, כיון דסגי לומר דיש בזה רק צדדים להקל, לכן יש מקום לומר שלא להאמין לה יותר מבשאר דברים שמאמינים לה.<br /> <br /> ואף אם נימא דבאמת מאמינים לה בכאן אף בזה, אבל עכ&quot;פ אין תימה כל כך אם חששו חכז&quot;ל שמא הבעל יהיה לבו נוקפו, כיון שיש לומר שיש בזה צדדים להקל, ויחוש יותר אף שמאמין לה בשאר דברים. סוף דבר לא זכיתי להבין דברי קדשו ז&quot;ל.<br /> <br /> ולהלכה, הנה גם הדברי חיים ז&quot;ל אף שכתב שהרמב&quot;ן ז&quot;ל חולק על התרומת הדשן, מ&quot;מ סיים דאין בידינו להקל כיון דרמ&quot;א ז&quot;ל פסקו להלכה, וכל גדולי האחרונים פסקו להחמיר, וא&quot;כ אין לנו לדון בנידון התרומת הדשן כלום. ואין לנו אלא הכרעת השו&quot;ע להחמיר אף בבדקה ולא מצאה כלום, ואין נ&quot;מ בחקירה זו אם לדעת החולקים מותר אף בלי בדיקה או לאו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אמנם בנידון דידן שרגילה בליחה לבנה, התיר הדברי חיים ז&quot;ל בפשיטות היכא שבדקה כמה פעמים וגם נתנה מוך דחוק באותו מקום, והיה המוך אצלה בשעה שהיו כמה הרגשות, ובדקו המוך ולא נמצא רק מראות לבנות כשרות. ואחריו החזיקו בשיטה זו דכחא דהתירא, רוב גדולי האחרונים ז&quot;ל.<br /> <br /> אמנם הבית שלמה צווח ככרוכיא, וכתב בחלק שני סימן ל&quot;ו, חדשים מקרוב באו לסמוך על ספר חכמת אדם &lt;small&gt;(שער בית הנשים כלל קיג, בינת אדם אות ז)&lt;/small&gt; להקל בזה, ישתקע הדבר ולא יאמר, דהלא רוב דמים באשה טמאים, ואין להקל מחמת חזקת טהרה של האשה, ועוד הביא ראיות לדבריו מן הש&quot;ס ויובאו להלן.<br /> <br /> ובשו&quot;ת תשורת ש&quot;י סימן תנ&quot;ו ישב כל השגות הבית שלמה ז&quot;ל בטוב טעם ודעת, גם בתשובות מהרש&quot;ם &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' קפח, ובהשמטות)&lt;/small&gt; ישב השגותיו בדברים נכונים.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד אין אנו צריכים גם לכל זה, לפי מה שסיים בדברי חיים שם דלא גרע ממכה שיודעת שמוציאה דם, שתולה אליבא דכו&quot;ע &lt;small&gt;(עי' סי' קפז ס&quot;ה)&lt;/small&gt;, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה במכה המוציאה דם אין צריך אלא שיתוודע לנו שמכה זו מוציאה דם, ואין צריך שיהיה זה הבירור על ידי רוב ראיות, אלא כיון שנודע לנו שיש לה מכה כזו שמוציאה דם, תולין בה. ולדעת כמה פוסקים סגי אף אם אין ידוע שמוציאה דם, אלא שיכולה להוציא דם, ועכ&quot;פ אי ידעינן בודאי שמוציאה דם, אין שום פלוגתא עוד. וכבר ביאר הנודע ביהודה ז&quot;ל בקמא &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; סימן מ&quot;א כל דברי השו&quot;ע בזה, וזהו מדינא דגמרא &lt;small&gt;(סו.)&lt;/small&gt; דאמרו ז&quot;ל נאמנת אשה לומר מכה יש שממנה יוצא הדם.<br /> <br /> ועל כרחך דאף דרוב דמים שבאשה טמאים, אין זה אלא היכא שאין שום סיבה להדם, אלא מטבע הנשים שיש להם דם במקור, בזה אמר הראב&quot;ד ז&quot;ל &lt;small&gt;(בעלי הנפש, שער תיקון הווסתות)&lt;/small&gt; דרוב דמים שבאשה טמאים. אבל היכא דאפשר לומר שהוא דם מכה שיש לה בהמקור, ואינו כלום מדם המקור שבא בטבע, אין לחוש בזה מחמת רוב דמים שבאשה, שדם המכה אינו מגדר הרוב דמים שבה, ומחמת חזקת טהרה שלה אמרינן דאין זה כלל מדם היוצא מגופה.<br /> <br /> וכבר כתב הרשב&quot;א ז&quot;ל בתורת הבית &lt;small&gt;(ב&quot;ז סוף שער רביעי)&lt;/small&gt; הובא בבית יוסף &lt;small&gt;(סי' קפז ד&quot;ה וכתב הרשב&quot;א)&lt;/small&gt; דחזקת טהרה של האשה מועיל לענין זה. וכבר ביאר הנודע ביהודה ז&quot;ל במהדו&quot;ק &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; סימן מ&quot;ח שאין המכה מטהר את הדם, אלא הדם היוצא מן המכה, כיון שנתברר שיש לנו סיבה המוציאה דם.<br /> <br /> ומעתה מובן היטב שק&quot;ו בזה שהוחזקה בליחה לבנה, א&quot;כ נתברר שיש לה סיבה לזיבות כאלה שאינם דם המקור, ובודאי תולין ההרגשה בזה, ולמה ניחוש בזה לרוב דמים שבאשה, יותר מבדם ממש היכא שיש סיבה להוצאת הדם.<br /> <br /> ומובן דלפי זה לא קשיא מידי מה שהקשה, מהא דאמרינן בסוף פרק כל היד &lt;small&gt;(כ:)&lt;/small&gt; דנאמנת לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ומבואר דלולא דיבורה טמאה מספק. והרגיש בעצמו דיש לחלק משם, כאשר כתב לבסוף, ואין להקל ולחלק בין נשים לנשים, מחמת שאשה דרכה בזיבה לבנה במה שלא שערום הראשונים. וראיה לזה מהא דדחקו רש&quot;י &lt;small&gt;(ד&quot;ה ובמגעות)&lt;/small&gt; ותוספות &lt;small&gt;(ד&quot;ה ובמגעות)&lt;/small&gt; בפירוש הברייתא ריש פרק הרואה &lt;small&gt;(נז:)&lt;/small&gt; בהא דקתני ובמגעות והיסטות הלך אחר הרוב, והש&quot;ס פריך שם אשמואל לאו אם רוב ימיה טמאים טמאה ואע&quot;ג דלא ארגישה, ולמה לא מוקי בכה&quot;ג דהרגישה ולא בדקה, ואם רוב ימיה דרכה לראות בהרגשה דם טמא טמאה, אבל אם רוב ימיה דרכה לראות בהרגשה דם טהור טהורה, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הנה הרגיש בעצמו שיש לחלק בין [סתם] נשים לנשים שרגילות בזיבות כאלה. וממילא לא קשיא כלל מהך ברייתא דנאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, דשם לא מיירי כלל מנשים שרגילות בזיבות לבנות. ואך לא נראה בעיניו חילוק זה מחמת קושיא, דלא מוקי בגמרא מה דאמר בברייתא הלך הרוב בענין זה.<br /> <br /> אמנם לפי מה שנתבאר דתלינן בזה, כמו דתלינן בדם מכה, אין זה מטעם רוב כלל, הלא הפוסקים שסוברים דתולין בה אף אם אין ידוע שמוציאה דם, אין צריך לראות הוצאת דם מן המכה אפילו פעם אחת. ולהסוברים דצריך שתהא ידועה לנו שמוציאה דם, אבל פשיטא דאין צריך לזה שום רוב בעולם, אלא אם נתברר פעם אחת סגי, והוא מחמת חזקת טהרה. ושלא בשעת ווסתה, יש בזה גם חזקה דאורח בזמנו בא, אבל אין שייך בזה לומר הלך אחר הרוב.<br /> <br /> וכן הוא ממש זה הדין שתולין בליחה לבנה, שאין צריך אלא שיתברר שיש לה סיבה שמוציאה ליחה לבנה, ואי אפשר לכווין זה במה שאמרו הלך אחר הרוב.<br /> <br /> ומה שכתב על זה שהוא חילוק שלא שערום הראשונים, כבר שערום הראשונים במה שאמרו לתלות בדם מכה, ואין המכה מטהר, אלא הסיבה המוציאה מטהרת, ואין חילוק.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> גם מה שכתב כת&quot;ה להקל מחמת שאין להם הרגשת פתיחת פי המקור ורק הרגשת זיבת דבר לח, ופלפל בראיות הנודע ביהודה ז&quot;ל &lt;small&gt;(מהדו&quot;ק יו&quot;ד סי' נה ד&quot;ה ומעתה)&lt;/small&gt; דהרגשת זיבת דבר לח מיקרי ג&quot;כ הרגשה, מהא דפריך הש&quot;ס בריש פרק הרואה כתם &lt;small&gt;(נז:)&lt;/small&gt; כמה קושיות על שמואל, ולמה לא הקשו ממשנה קדומה &lt;small&gt;(יז:)&lt;/small&gt; דדם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור, וה&quot;ד אי דארגשה א&quot;כ ודאי מן המקור הוא, ואי דלא ארגשה אמאי טמאה.<br /> <br /> ותירץ החתם סופר &lt;small&gt;(שו&quot;ת יו&quot;ד סי' קסז)&lt;/small&gt; על פי דרכו של הכרתי ופלתי &lt;small&gt;(סי' קפג ס&quot;ק א)&lt;/small&gt;, ועוד כמה פוסקים לפרש דברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(הל' איסורי ביאה פ&quot;ה ה&quot;ה)&lt;/small&gt; מה שכתב בדם הנמצא בפרוזדור שטמא ודאי, שחזקת דם שבא בהרגשה, וסברה שהוא מחמת הרגשת העד. וכן י&quot;ל בדברי המשנה שחזקתו מן המקור וחזקת דם שבא בהרגשה, וסברה שהוא הרגשת העד.<br /> <br /> וכת&quot;ה הקשה על זה כמה קושיות ולא קשיא מידי, דמה שהקשה דאכתי קשה על המקשן דאמאי לא יפרוך מזה כיון דלא ידע עדיין סברא זו דהרגשת עד הוא, ומנא ליה דמועיל סברא זו לעשותה ודאי טמא לשרוף עליה קדשים.<br /> <br /> הנה באמת אין ספק דודאי יש חילוק בין דם הנמצא בפרוזדור לדם הנמצא מבחוץ, דבנמצא בפרוזדור בודאי החזקה יותר אלימתא שהוא מן המקור מבחזקת הרגשה, ושע&quot;י חזקות אלו תלינן בהרגשת עד. ואין מקום להקשות ממה דלא ניחא ליה להמקשן לתרץ בדם הנמצא בחוץ לתלותו בהרגשת עד, שיהיה הכרח מזה גם לדם הנמצא בפרוזדור שלא לתלותו.... (חסר ההמשך, חבל על דאבדין)<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%96&diff=2955 2026-05-20T18:09:17Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ו|תווית_קודם=אורח חיים סימן ו|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ח|תווית_הבא=אורח חיים סימן ח}}<br /> <br /> == '''~ סימן ז ~''' ==<br /> ב&quot;ה<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ספר תורה שנפל צד אחד מהעצי חיים לארץ, ואולי גם היריעה, מה דינו לענין תענית&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ב&quot;ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרב המאור הגדול חו&quot;ב יראת ה' היא אוצרו כש&quot;ת מוה&quot;ר שלמה ברוך פראגער נ&quot;י האב&quot;ד דק&quot;ק פעטראוואסעללא יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשה&quot;ט כמשפט, מכתבו הגיעני בדבר השאלה שאירע בבית המדרש דתלמוד תורה בקהלתו בשעת גלילת ספר תורה, שנשתלשלו היריעות למטה מעץ החיים ולא היה באפשרי לגוללו, לזה רצה המגביה לסייע שיוכל הגולל לגלול והניח מידו צד אחד על ברכיו שיוכל בידו להגביה את היריעות, וגם הגולל הניח אח&quot;כ את הצד מידו כדי להגביה את היריעות, ועל ידי זה נפל אותו צד לארץ על עץ החיים, ואולי גם היריעות נגעו בארץ.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה כבר ראו עיניו דברי האחרונים ז&quot;ל בזה, דהמג&quot;א בסימן מ&quot;ד &lt;small&gt;(ס&quot;ק ה)&lt;/small&gt; הביא מהמשפטי שמואל &lt;small&gt;(סי' יב)&lt;/small&gt; שכתב סמך להתענות אף בנפלו תפילין מידו, ודברי המשפטי שמואל המה מהא דהרואה תפילין שנשרפו בזרוע צריך שתי קריעות &lt;small&gt;(מועד קטן כו.)&lt;/small&gt; כמו ספר תורה שנשרף ר&quot;ל. ותמהו כולם &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ת דברי חיים ח&quot;א יו&quot;ד סי' נט. וע&quot;ע מאסף לכל המחנות סי' מ אות ד)&lt;/small&gt; דאין ראיה משם, דהלא מבואר בהדיא בגמרא דאין זה אלא בזרוע וכמעשה שהיה, לא באונס.<br /> <br /> ובכפות תמרים סוכה דף מ&quot;א &lt;small&gt;(ע&quot;ב ד&quot;ה ודע)&lt;/small&gt; כתב סמך מהא דאיתא שם בגמרא &lt;small&gt;(סוכה)&lt;/small&gt; לא יאחוז אדם ספר תורה ותפילין בידו ויתפלל וכו', ופירש רש&quot;י ז&quot;ל דחייש שמא יפלו מידו לארץ. הרי דהוי זלזול נפילה לארץ, ולכן נכון להתענות. אמנם גם בזה הקשו כולם &lt;small&gt;(עי' דברי חיים שם)&lt;/small&gt;, דאין ראיה משם אלא למי שנפלו מידו, אבל למה שנהגו להתענות כל העם שהיו בבית המדרש אין ראיה משם.<br /> <br /> ובשו&quot;ת אמרי אש &lt;small&gt;(או&quot;ח)&lt;/small&gt; סימן ו' כתב סמך מהירושלמי דסוטה &lt;small&gt;(פ&quot;ז ה&quot;ד)&lt;/small&gt; על הכתוב &lt;small&gt;(דברים כז, כו)&lt;/small&gt; ארור אשר לא יקים, וכי יש תורה נופלת, אלא זה החזן. וכתב הרמב&quot;ן &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; בחד פירושא לפרש זה החזן, דהיינו המתעסק בבית הכנסת, שאינו מקים ספר תורה להעמידו כתיקונו שלא יפול. ולפי זה מי שהעמיד הספר תורה שלא כתיקונו ועל ידי זה נפל לארץ אפילו בשוגג, הרי הוא בכלל ארור ח&quot;ו, לזה מתענין שיצא מכלל ארור ויבוא לכלל ברוך. ולכן מתענין כולם, כי כל אחד לבו נוקפו אולי אם היה משגיח היטב, היה יכול להחזיק לבלתי יפול לארץ ולקיימו כתיקונו.<br /> <br /> ובשו&quot;ת דברי חיים &lt;small&gt;(ח&quot;א יו&quot;ד)&lt;/small&gt; סימן נ&quot;ט הביא דברי האמרי אש הנ&quot;ל, וכתב דגם משם אין הוכחה שיצטרכו כולם להתענות. ולזה כתב הוא ז&quot;ל טעם המנהג ממסכת תענית &lt;small&gt;(טז.)&lt;/small&gt;, שאמר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו. הרי שעוונות גורמין לבזיון התורה, ואם ח&quot;ו נקרה סיבה לבזיון התורה, ודאי מחמת חטא אנשי אותה העיר. וזקני זלה&quot;ה באבני צדק &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; סימן קי&quot;ז קלסיה להאי טעמא. וכן ראיתי שהגאון מהר&quot;ש קלוגער &lt;small&gt;(בשנות חיים)&lt;/small&gt; [בספר סת&quot;ם] הלכות תפילין סימן נ&quot;ה העיר ג&quot;כ מראיה זו דמסכת תענית, דמשמע דבזיון התורה בא ע&quot;י עוונם.<br /> <br /> ובעניי לא זכיתי להבין ראיה זו, דהלא שם בודאי היה כל הסיבה ע&quot;י עוונם, דהרי היה עצירת גשמים ולא נענו בתפילתם, ולזה התענו ואמרו להם דברי כבושים להחזירם בתשובה ולהזכירם מעשה נינוה, וכל עשייתם שעשו אז התענית והתפילות שברחוב העיר, הכל היה בסיבת עוונם. ואילו היה בהוצאת התיבה איזה הוספת חטא או הוראה על העוון, לא היו עושין זה בשעת הזעם, ואדרבה הם עשו זה שיהיה מליצה טובה על עוונם לומר שדי להם בצרתם שהצטערו על עוונותיהם, עד שכל כך גרם החטא שגם הכלי צנוע נתבזה, ועל ידי זה ירחם השי&quot;ת ויאמר די לצרתם ויהיו נענים בתפילתם. אבל האיך נשמע מזה שאף כשאין לנו שום ידיעה מאיזה סיבה בא בזיון התורה, שיהיה ראיה שהוא בעוון אנשי העיר.<br /> <br /> גם כל החילוקים שכתבו על הראיות המובאים לעיל, יש גם בזה. דמה שמחלקים דאין ראיה מספר תורה שנשרף בזרוע, דאין זה אלא בזרוע, לא כשנעשה באונס, לפי זה יש לחלק גם בזה. דהלא שם הוציאו התיבה ברצון ובשאט נפש, דהוי בזיון יותר מדבר הנעשה באונס. גם מה שכתבו דאין ראיה מהא דאמרו בגמרא לא יאחוז אדם ספר תורה ותפילין בידו, אלא למי שמידו נפל אבל לא לשאר העם שהיו שם, ובדברי חיים כתב גם אראיית האמרי אש מהירושלמי בארור אשר לא יקים דאין ראיה לשאר הרואין, לפענ&quot;ד יש לחלק בזה גם מהא דמסכת תענית, דשם נעשה הוצאת התיבה בהסכמת כל הקהל, וכל העם רואין בבזיונה ואין מי שיאספה הביתה, שפיר יש לומר דהוא בחטא כולם. אבל כאן שאר העם אין להם שום חלק בדבר, ונעשה הכל באונס וברגע אחד והקימו תיכף, ומאי הוה להם למיעבד. ואך זה שנפל מידו, י&quot;ל שהוא גרם בדבר, שלא היה השמירה כראוי.<br /> <br /> גם יש לחלק, דאף אם נימא דהתם בתענית הוא ראיה שהוא בעוון העיר, אין ראיה לכאן. דהרי גם בנהרג אדם ח&quot;ו בתוך העיר, אם לא נודע מי הכהו צריכין כל העיר כפרה, דלזה מביאין עגלה ערופה ומבקשים כפר לעמך ישראל ונכפר להם הדם, אבל כשנודע מי שהרג, בין שהיה ההריגה ברצון או בשגגה ואונס, כל העיר פטורין, ולא מצינו שיצטרכו לבקש אז שום כפרה.<br /> <br /> וביומא דף כ&quot;ג &lt;small&gt;(ריש ע&quot;ב)&lt;/small&gt; בהא שהיו רצין ועולין בכבש, שאמר ר' צדוק על מי להביא עגלה ערופה, פריך שם והא לא נודע מי הכהו כתיב &lt;small&gt;(דברים כא, א)&lt;/small&gt;, והא נודע מי הכהו. ובסוטה דף מ&quot;ז &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; משרבו הרוצחין בטלה עגלה ערופה, שאינה באה אלא על הספק, ופירש רש&quot;י ז&quot;ל בשביל שנודע ההורגין מי הם. ובשבת פרק האורג דף ק&quot;ה &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; מדמה יציאת נשמת האדם לספר תורה שנשרפה. וא&quot;כ כמו שיש חילוק בהריגת אדם בין היכא שלא נודע בשל מי נעשית הרעה הזאת, דיש לתלות בעון כל העיר, להיכא שנודע אצל מי נעשית, דכל העיר פטורין, כמו כן יש לחלק גם בזה, דשם בהוצאת התיבה שגרמו במעשיהם, לא נודע להם מי גרם לכל המעשים האלה, לכן נקרא הכל על שמם שם כל העיר, שצריכים כולם כפרה, אבל כשנודע ונראה לנו אצל מי שנעשה הסיבה, מהיכא תיתי לתלות גם בשאר העם שהיו שם.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה במה שכתב הדברי חיים על האמרי אש דאין ראיה מהירושלמי להאחרים שהיו שם, הנה האמרי אש הרגיש בזה, וכתב לתקן דבריו, דהאחרים כל אחד לבו נוקפו אולי אם היה משגיח היטב היה יכול להחזיק לבלתי יפול לארץ. וכפי הנראה לא נראה זה בעיני מרן ז&quot;ל בדברי חיים לחייב את האחרים בשביל חשש זה דאולי אם היה משגיח היטב, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד יש להסביר עוד, על פי מה שכתבו בתוספות בבא מציעא פרק המקבל דף ק&quot;ו &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; על הא דאמר התם, מתיב רב ששת רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס, אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם יכול להציל וכו', ואמאי נימא ליה אי הוית התם הוה מקיים בי גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך. ופריך בתוספות שם ד&quot;ה מתיב, אמאי לא פריך ממתניתין &lt;small&gt;(שם צג:)&lt;/small&gt; דתנן הארי והדוב הרי זה אונס, ואמאי נימא ליה אילו הוה נלחם בהם הוה מקיים ביה גם את הארי ואת הדוב וגו', ותירץ דכיון שהיה שם ולא בא לו רוח גבורה אין יכול לומר דהוה מקיים ביה, אבל הכא שלא היה שם, דילמא אי הוה התם היה בו רוח גבורה ודעת להלחם, והוה מקיים ביה גם את הארי וגו', יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ונשמע מזה דאף מה שאי אפשר להיעשות אלא בדרך נס להציל מן הארי ומן הדוב, מי שראוי לעשות על ידו נס כזה, ההכרח שיבוא לו דעת ורוח גבורה להלחם ולהציל, וכיון שהיה שם ולא בא דעת ורוח גבורה לזה, בודאי אינו ראוי להתקיים בו קרא הזה גם את הארי וגו'.<br /> <br /> ומעתה י&quot;ל, דהנה כתב רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(דברים יא, כט; כז, יב)&lt;/small&gt; שכל הארורים הנאמרים שם בפרשת כי תבא פתחו קודם בברוך, וא&quot;כ אמרו ברוך אשר יקים, ולפי הפירוש שבירושלמי בארור אשר לא יקים, דקאי על מי שאינו מעמיד הספר תורה כתיקונו שלא יפול, ממילא דברוך אשר יקים הפירוש הוא דמי שמעמידו כתיקונו ומחזיקו שלא יפול הוא בכלל ברוך. וא&quot;כ אלו שהיו שם ולא בא להם דעת ורוח גבורה להחזיק הספר תורה שלא יפול, לא זכו לעשות מעשה להיות בכלל ברוך, וחששא הוא שמא אינם ראוים לכך, כיון דמי שהוא ראוי לדבר בא לו דעת ורוח גבורה לכך. ולזה מתענין, לזכות להיות ראוי לבוא לכלל ברוך.<br /> <br /> עוד יש ליתן איזה סמך, על דרך שכתב המג&quot;א בסימן תר&quot;ג מהבאר שבע &lt;small&gt;(סנהדרין צה. ד&quot;ה על)&lt;/small&gt; והוא גם בתשובת מהרי&quot;ו &lt;small&gt;(סי' קכה)&lt;/small&gt; ושאר פוסקים, דמי ששלח שליח ונהרג בדרך צריך כפרה, והוא מהגמרא דפרק חלק &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; שאמר הקב&quot;ה לדוד על ידך נהרג נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג, ונענש על הדבר אף שלא עשה מאומה, כיון שעל ידי שעשו הכהנים עמו טובה נהרגו, נקרא גם הוא גורם והוצרך לכפרה. ולמדו מזה על כל שליח שהלך לטובת המשלח וניזק בדרכו, שצריך המשלח כפרה.<br /> <br /> והנה הספר תורה הזאת ניתן לנו לתועלתינו, וחבה יתירה נודעת לנו שניתן לנו כלי חמדה &lt;small&gt;(אבות פ&quot;ג מי&quot;ד)&lt;/small&gt;, וא&quot;כ כל אותן הבעלי בתים אשר הוא להם למורשה ולשמירה מעולה בכל עת ובכל רגע, כמאמר הכתוב &lt;small&gt;(משלי ו, כב)&lt;/small&gt; בשכבך תשמור עליך, ואם אירע לה איזה מקרה ובזיון, לא גרע משליח בשר ודם בעת עסקו לטובת המשלח, אשר המשלח צריך כפרה במה שיארע לו.<br /> <br /> עוד אפשר לומר, על דרך שאמרו במתניתין &lt;small&gt;(ברכות לד:)&lt;/small&gt; המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. וי&quot;ל דמקרה כזה בעת עוסקו בספר תורה להוציאו ולהביאו או לגוללו, גרע מטעות התפלה שאין שם שום בזיון, ואולי הוא ח&quot;ו סימן רע לשולחיו. ובאמת שמירת הספר תורה הוא מוטל על כל אנשי הקהל שלא יבוא לידי אדם שיוכל לבוא לידי בזיון ח&quot;ו, וגם שלא לטלטלו בחנם, ומי שנתמנה על כך או לוקחו בעצמו לצורך הציבור, הוי שליח ציבור כמו שארי שלוחי ציבור בתפלה וכדומה, ושלוחו של אדם כמותו והוי הוראה לשולחיו, לזה מתענין שיהיה סימנא טבא להם ולכל ישראל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה לפי תשובת דברי חיים חלק א' ביו&quot;ד סימן נ&quot;ט, צריכין להתענות אף אותן שלא היו שם בבית הכנסת, אלא כל אנשי החברה אשר הספר תורה הוא שלהם. אבל יש סתירה גדולה בדבריו, שבחלק ב' בחו&quot;מ סימן ל&quot;ג כתב בנגנב הספר תורה, שאין חטא לשום אדם אלא להשמש שפשע ולא סגר שערי בית הכנסת. וכבר נתקשה בזה בתשובות בית היוצר בסימן ט&quot;ו, וכתב הרבה תירוצים וכולם אינן מוכרחין כלל להמעיין בדבריו הקדושים בדברי חיים בשני המקומות, ואין להאריך.<br /> <br /> ואולי בשביל שלא היה שם הבזיון כל כך, לכן הקיל, כאשר הזכיר גם זה. שכתב, ובפרט כי כפי הנראה לא היה הבזיון כל כך, ואף דמשמע דנמצא מוטל בארץ, כי התנצל בעד המוצאים אותו שאינם חייבים, ואילו לא היו מוצאים אותו בארץ אינם צריכין המוצאים יותר התנצלות מאחרים, אולי לא היה מונח כל כך בבזיון. ובחלק ראשון היה המעשה שנמצא מונח באשפה. ולפי זה היה מקום להקל בנידונן, שלא היה הבזיון כל כך.<br /> <br /> אמנם באמת גם זה אין נראה כלל, דשם במקום שהקיל הדברי חיים ז&quot;ל, נראה מלשונו ברור שהקיל גם בלאו הכי, [שכתב] שאין שום חטא, וכתב רק לרווחא דמילתא שלא היה הבזיון כל כך. ובחלק ראשון שהחמיר, נראה שהחמיר אף בכל מה שנקרא בזיון, דהלא הוצאת התורה לרחוב בודאי אינו בזיון יותר. וסתירת דבריו צריך עיון גדול ליישב.<br /> <br /> והנה היה מקום להקל, יען כי כפי הנראה ממכתבו אינו אלא ספק שמא נגעה היריעה בקרקע, ויוכל להיות שלא נגע בקרקע אלא העץ חיים. אמנם כבר כתב ה&quot;ר יונה ז&quot;ל &lt;small&gt;(ריש ברכות א: ד&quot;ה והא)&lt;/small&gt; דספק עבירה חמור מודאי עבירה. וגם בנפילתו על העץ, אולי לפי מה שכתב המג&quot;א &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דבספר תורה אף אם נפל בנרתיקו צריך להתענות, וחמור מתפילין שאינו צריך להתענות אם נפל בנרתיקו, ולזה אולי גם בנפל על העץ חיים הוא כן.<br /> <br /> ומה שלא היה רק צד אחד וצד השני נשאר בידו, כבר מבואר בשו&quot;ת בית יצחק יו&quot;ד ח&quot;ב סימן קס&quot;ה ממסכת עירובין &lt;small&gt;(צז:)&lt;/small&gt; דלענין בזיונא אין נפקא מינה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובמספר התעניתים, כתבו הדברי חיים והאבני צדק &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; להתענות בה&quot;ב, ומי שקשה לו התענית יפדה עצמו בממון כפי יכולתו. אמנם ודאי המגביה והגולל שמידם נעשה המעשה צריכין כפרה יותר. ובשו&quot;ת ערוגת הבושם &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' כ)&lt;/small&gt; הביא משיורי ברכה &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' רפב אות ג)&lt;/small&gt; להתענות ג' הפסקות מב' ימים, וכתב שבתשובות רבותינו האחרונים הקילו הרבה יותר, שבאמרי אש ובדברי חיים כתבו רק להתענות בה&quot;ב.<br /> <br /> והנה בדבריהם לא נתבאר שום קולא, אלא אדרבה הם החמירו על דברי שיורי ברכה, דמה שכתב בשיורי ברכה להתענות ג' הפסקות, הוא מיירי ממי שנפל הספר תורה מידו, כי לשארי הקהל כתב הוא שם &lt;small&gt;(אות ד)&lt;/small&gt; בפירוש שאין צריכין להתענות כלל. אמנם בשו&quot;ת אמרי אש מיירי משארי הקהל ועליהם כתב להתענות בה&quot;ב, וזה חומרא מבעל שיורי ברכה שפוטרם לגמרי. ולזה שעלה שם לספר, שעל ידו היה הסיבה שנפל, סתם הדברים ולא כתב מספר התעניתים, אך כתב וז&quot;ל, והעולה, עליו מוטל יותר כבוד התורה בכל אשר לאל ידו לעשות. הנה כתב שהוא צריך לעשות יותר, אך סתם הדברים ולא פירש כמה.<br /> <br /> ובתשובות דברי חיים היה המעשה שבאו גנבים בלילה וגנבו הספר תורה, ולא נפל מיד שום אדם שבבית הכנסת, אלא מיד הגנבים. ולדעת השיורי ברכה כולם פטורים, כי לא חייב אלא מי שמידו נפל. ולזה לא ידעתי אנה מצא בדבריהם קולא מבעל שיורי ברכה.<br /> <br /> אמנם הבעל שיורי ברכה בעצמו בספרו חיים שאל סימן י&quot;ב הביא גם כן דברי הרמ&quot;ז &lt;small&gt;(אגרות סי' לז)&lt;/small&gt; האלו שכתב להתענות למי שמידו נפל, ג' הפסקות של ב' ימים שעולים לפ&quot;א תעניות, וכתב עליו דכל כי הני מילי דמר הם מילי דחסידותא, והא אשכחן &lt;small&gt;(מו&quot;ק כה.)&lt;/small&gt; דרב הונא התענה מ' תעניות על דאתהפיכא ליה רצועה דתפילין, אבל להורות לרבים ודאי לא אמרה הרב ז&quot;ל. הרי שגם הוא ז&quot;ל כתב דאין להורות כן לרבים, ובפרט בדור חלוש בודאי אין להחמיר בתעניתים, ויצא שכרו בהפסדו. ועכ&quot;פ בממון יפדו עצמם המגביה והגולל יתר התעניתים יותר משארי הקהל, והמגביה והגולל אם יפדו עצמם הכל בממון, מהראוי שעל כל פנים יום אחד לא יסמכו על הפדיון ויתענו דוקא. אמנם יען שאיני מכיר אותם, ואולי הם תשושי כח, לזה לא אוכל להחליט, וכת&quot;ה נ&quot;י לפי יודעו ומכירו אותם יחוה להם.<br /> <br /> והעיקר הוא מהיום ולהלאה ליתן כבוד לתורה, ועיקר כבוד התורה לעסוק בה בטהרה, כי זה חפצה ורצונה זה כבודה. ומהראוי לקבוע עתים לתורה ברבים ולהגות בה בציבור, ולהשגיח על התלמוד תורה בעינא פקיחא, בפרט כי זה קרה אצל החברה תלמוד תורה, בודאי צריך איזה תיקון בצרכי התלמוד תורה שיהיה יסוד מוסד יותר לילדי בני ישראל על דרך התורה והיראה, ושלא לשוח בבית המדרש בשעת התפלה וקריאת התורה.<br /> <br /> וזקיני זלה&quot;ה כתב שם לגמור תהלים בציבור בכל שבוע, וזה תיקון גדול, ויעשו זה באשמורת ליל שישי או בבוקר בעש&quot;ק קודם התפלה, ואם אין להם פנאי אז, יהיה ביום אחר. והוא רחום יכפר עוון, ורעה אליהם לא יאונה ח&quot;ו, ויזכו להיות בכלל ברכה, להתברך ברכת שמים מעל, ויעלו מעלה מעלה, ויצליחו בכל דרכיהם.<br /> <br /> אלו דברי ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה מברכו בכל עניניו<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%97&diff=2954 2026-05-20T18:06:36Z

<p>Be69455: /* ~ סימן ח ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ז|תווית_קודם=אורח חיים סימן ז|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ט|תווית_הבא=אורח חיים סימן ט}}<br /> <br /> == '''~ סימן ח ~''' ==<br /> ב&quot;ה<br /> <br /> ב&quot;ה.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;*&lt;/nowiki&gt;) אל כבוד הרב הגאון החסיד האמיתי שליט&quot;א<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה כראוי לגברא רבא דכוותיה, הגיעני מכתבו, והיות שלגודל טרדותי כעת לא אוכל בשום אופן להאריך במכתב לבאר הענין, ובפרט שהוא בלא תועלת, כי מה אוכל לכתוב מה שאינו נגלה לפניו לרוב בקיאותו בחד&quot;ת, והוא כדאי לעצמו לברר לו ההלכה.<br /> <br /> אמנם להשיב מפני הכבוד הנני כותב בקיצור נמרץ כי לפענ&quot;ד שב ואל תעשה עדיף, ומוטב להתפלל בביתו מלהתפלל בבית הכנסת שמחללין שבת בפרהסיא, ובפרט שאינו מבורר גם בימות החול אם יש ציבור שלם וש&quot;ץ שאינם מחללים שבת בפרהסיא. והמחלל שבת בפרהסיא אסור לצרפו למנין, ואין להם דין ציבור &lt;small&gt;(עי' שערי תשובה סי' צ אות יא)&lt;/small&gt;, וברכת הש&quot;ץ לבטלה ואסור לענות אחריו.<br /> <br /> והנה מבואר בגמרא ראש השנה דף ל&quot;ה &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; ובטור או&quot;ח סימן תקצ&quot;א, דעם שבשדות וזקן או חולה, הש&quot;ץ פוטרו. ואם כן אם מתפלל בביתו יכול לכוין דעתו לציבור וש&quot;ץ המעולה שבישראל לפוטרו, וזה טוב יותר. כתבתי לו דעתי העניה בקיצור נמרץ, ואתו הבחירה לפי דעתו הרחבה.<br /> <br /> והשי&quot;ת ישלח לו רפואה שלימה וגמורה, ועוד ינוב בשיבה טובה דשן ורענן לעמוד על המשמר, משמרת התורה ועבודת השי&quot;ת בהרחבת הדעת, ויזכה לכתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים גמורים, ויזכנו השי&quot;ת לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן.<br /> <br /> והנני ידידו בלתי מכירו דושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> <br /> <br /> <br /> '''*)''' הוא הרה&quot;ג מוהר&quot;ר מיכאל אליעזר ליפמאן פארשלעגער, תלמיד מובהק לבעל האבני נזר זצ&quot;ל.<br /> <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%98&diff=2953 2026-05-20T18:05:42Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ח|תווית_קודם=אורח חיים סימן ח|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_י|תווית_הבא=אורח חיים סימן י}} <br /> <br /> == '''~ סימן ט ~''' ==<br /> ב&quot;ה.<br /> <br /> שלום וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרב הגה&quot;צ, ותיק מלא עתיק, בנש&quot;ק מאלים ותרשישים, כש&quot;ת מוה&quot;ר שלום יחזקאל שרגא הלברשטאם שליט&quot;א מציעשינוב יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה, בדבר שאלתו אודות המנהג שיש נוהגים לקרות הנשיאים בספר תורה בכל יום ויום מראש חודש ניסן ואילך &lt;small&gt;(עי' לקוטי מהרי&quot;ח, סדר הנהגת חודש ניסן)&lt;/small&gt;, ויש שרוצים לעשות חדשות לקרות בספר תורה קודם מוסף, בכדי שלא לטלטל הספר תורה פעמיים.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה האריך בפלפולים אם צריך להקדים תפלת מוסף מטעם תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ומרבה לפלפל דלא שייך בזה תדיר קודם, ועוד האריך בטעמים אחרים בקדימת תפלת מוסף. וכל זה הוא ללא צורך, שהרי גם בחול שאין תפלת מוסף כלל, היו נוהגים כל אלו הצדיקים שהיו קורין הנשיא בספר תורה, שהיו מחזירין הספר תורה ביום הקריאה אחר קדושה דסידרא, ואחר עלינו הוציאו עוד הפעם הספר תורה בשביל קריאת הנשיא, א&quot;כ אי אפשר לחשוב כלל שהיה טעמם בשביל להקדים תפלת מוסף.<br /> <br /> והנה לפי פשוטו אפשר לומר טעם, שצריך לעשות הפסק והיכר בין קריאה חיובית לקריאה שאין בה חיוב כלל אלא רשות גמור ומנהג בלבד. וכמו שהביא המג&quot;א באו&quot;ח סימן תקפ&quot;א ס&quot;ק י&quot;ד בשם הלבוש, הטעם שאין תוקעין בערב ראש השנה, להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחיוב, לכן מפסיקין ביום כ&quot;ח. ובלבוש עצמו שם בסימן תקפ&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt; איתא הלשון כדי להפסיק ולהבדיל בין זו השופר שהיא מתקנת חכמים לשופר של ראש השנה שהיא מן התורה, והמג&quot;א שינה הלשון וקראו תקיעות דרשות.<br /> <br /> וצריך לומר דבשביל שהביא הטור מפרקי דרבי אליעזר &lt;small&gt;(פ' מו)&lt;/small&gt; וכתב הלשון התקינו חכז&quot;ל שיהיו תוקעין בכל חודש אלול, לכן כתב הלבוש שהוא מתקנת חכמים, אבל יען שנראה אח&quot;כ מלשון הטור והשו&quot;ע שנוהגין לתקוע בחודש אלול, שמזה נראה שאינו אלא מנהג בעלמא, ובפרט שבגמרא לא הוזכר כלל מזה, ואינו כשאר תקנת חכמים שנעשה במנין, לכן קראו המג&quot;א תקיעות דרשות שאינו עכ&quot;פ תקנה גמורה מצד הדין.<br /> <br /> וא&quot;כ חזינן דאף באלו התקיעות שיש בהם עכ&quot;פ קצת חיובא כמ&quot;ש הטור התקינו חכז&quot;ל, מ&quot;מ צריך להפסיק בין התקיעות של חיוב יום שלם, ואף דאפילו [אם] היו תוקעין בערב ראש השנה מ&quot;מ יש הפסק מעת לעת עד אחר תפלת שחרית דראש השנה, מ&quot;מ לא סגי בזה אלא צריך הפסק יום שלם בלי תקיעה, שיהיה היכר גמור.<br /> <br /> ומכל שכן באותו הקריאה של פרשת הנשיא שאינו אלא מנהג פרטי במקומות מיוחדים, ואין לו שום מקור בשולחן ערוך כלל, ורוב העולם אין נוהגין כן, ואם יקראו הנשיא תיכף אחר קריאת התורה באותו מעמד ובאותו ספר תורה, לא יהיה שום הכירא שאינו קריאה חיובית, ובודאי שצריך להפסיק ולהוציא ספר תורה אחרת שיהיה היכרא בדבר.<br /> <br /> ובענין טלטול הספר תורה אודות הנשיא אין קפידא, דאך בטלטול הספר תורה מבית המדרש לחוץ או אפילו מבית לבית איכא קפידא &lt;small&gt;(עי' סי' קלה סי&quot;ד)&lt;/small&gt;, אבל באותו בית המדרש שמונח שם בארון אין קפידא. שהרי בשביל כך הונח שם בארון, ללמוד ולקרות ממנו, לא שיהיה מונח בארון. אלא שבשעה שאין קורין ולומדין ממנו, צריך להיות משומר בארון, אבל בשביל קריאה ולימוד בכל אופן ואופן אין גנאי להוציאו.<br /> <br /> והא ראיה, שהיה איזה גאונים וקדושים יחידים שהיו נוהגים להוציא הספר תורה בשביל קריאתם שנים מקרא ואחד תרגום, אף שבודאי אין שום חיוב בדבר, וכל הציבור לא היו נוהגים אחריהם כן, אלא כולם יצאו ידי חובת קריאת שנים מקרא ואחד תרגום מתוך החומש, ואותם היחידים שהוציאו הספר תורה לזה אך לגרמייהו היא דעבדו והוציאו הספר תורה אך בשביל יחיד לקריאה שאין בו שום סרך חיובא כלל ועיקר שיהיה בספר תורה. ועל כרחך שכן דעתם בהחלט, שאין בכה&quot;ג שום חשש זלזול לספר תורה, שזה רצונו וכבודו אם הוא באותו הבית המדרש להוציאו בשביל קריאה ולימוד באיזה אופן שהוא.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה בלאו הכי מתחילה אחרי ראותי השאלה לא הבנתי מה זו שאלה, הלא מבואר בגמרא יומא דף ע' ע&quot;א דבעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, בשביל שאין גוללין ספר תורה בציבור. ולדעת הרשב&quot;א גם לדידן במקום שאין שם אלא ספר תורה אחד בשבת ר&quot;ח וביו&quot;ט, צריך לקרות המפטיר בעל פה שלא לגלול בציבור, כמובא בב&quot;י סימן קמ&quot;ד. ואך לדעת המרדכי &lt;small&gt;(גיטין רמז תסג)&lt;/small&gt; אין לבטל קריאת המפטיר בשבת ויו&quot;ט מהספר תורה בשביל הך דאין גוללין, ועיי&quot;ש בב&quot;י ומג&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ק ז)&lt;/small&gt; הטעם. אבל במקום שיש שני ספר תורה, הכל מודים דאין גוללין וצריך להוציא שני ספרי תורה. וא&quot;כ מה תאמר לקרות הנשיא אחר הקריאה שלא יצטרך להוציא ספר תורה אחר עוד הפעם, הלא גם אם יקראו תיכף אחר הקריאה, יצטרך להוציא ספר תורה אחר בשביל הטעם שאין גוללין בציבור.<br /> <br /> ועכשיו ראיתי בסוף התשובה שכ&quot;ת בעצמו הרגיש בזה, וא&quot;כ כל האריכות אך למותר. ובלאו הכי הלא כל אותם הצדיקים וקדושים שנהגו לקרות הנשיא, כולם נהגו כן אחר סיום כל התפילה, והאיך יעלה על הדעת לשנות מדבריהם.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובאמת עיקר קריאת הנשיא אין לו שום מקור בגמרא וש&quot;ע ובפוסקים, גם אין לזה שום טעם על פי נגלה, שהרי קרבנות התמידים אנו מחויבים בכל יום והמוספים בכל שבת, אלא שאי אפשר להקריב בשביל שאין בית המקדש ומזבח וכהן, וא&quot;כ מהראוי לקיים עכ&quot;פ ונשלמה פרים שפתינו &lt;small&gt;(הושע יד, ג, עי' יומא פו: וטור סי' מח)&lt;/small&gt;, ואע&quot;פ כן אין קורין בספר תורה לא התמידים ולא המוספים בעתם ובזמנם בכל יום, אלא יש איזה נוהגין לקרות הקרבנות פעם אחת בשנה בי&quot;ג מדות &lt;small&gt;(עי' ליקוטי מהרי&quot;ח סוף סדר דיני ומנהגי עשי&quot;ת)&lt;/small&gt;. וא&quot;כ חנוכת הנשיאים שלא עשו כן אלא פעם אחת בחנוכת המזבח, ושוב לא עשו כן מעולם, גם חנוכת הבתי מקדשים לא היה בסדר זה, וכיון שאף בזמן שבית המקדש היה קיים לא עשו כן מעולם, איזה צורך יש עכשיו לקיים בזה ונשלמה פרים שפתינו.<br /> <br /> אבל הטעם הוא בזה אך על פי סוד, שמקור הדבר הוא מהשל&quot;ה הק' &lt;small&gt;(הוב&quot;ד בבאר היטב סי' תכט ס&quot;ק ו)&lt;/small&gt;, וכתב שם בריש מסכת פסחים הטעם, וזהו לשון קדשו, שכל נשיא ונשיא היה לו סודות גדולות אשר המשיכו שפע רוחניות כל אחד לשבטו כל ימי עולם, ולכל אחד היו לו סודות מיוחדות, והם סודות מופלגות מושגות למי שחלק לו השם מהחכמה האמיתית, ובקריאת הפרשה הוא מעורר קדושת היום, עכ&quot;ל בקיצור. ועכ&quot;פ אין בקריאת הנשיא על פי נגלה כלל, אלא על פי סודן של דברים כידוע ליודעי חן. ואנחנו לא נדע, אלא עושין הכל על דעתם וכוונתם.<br /> <br /> והרבה גאונים וקדושים היו שלא קראו כלל את הנשיא בספר תורה, וא&quot;כ הנוהגים כמותם שלא לקרות כלל הנשיא בספר תורה אין בזה חסרון, שבודאי בענינים כאלו דעביד כמר עבד ודעביד כמר עבד, אלא שמהראוי לכל אחד ואחד להחזיק במנהג אבותיו ורבותיהם הקדושים זלה&quot;ה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. אבל הנמשך אחר הצדיקים שקראו את הנשיא מספר תורה, וסומך על דעתם בזה, ומשנה את סדרם שלא לעשות כדרכם, זהו דלא כמר ודלא כמר.<br /> <br /> ובמה שמתחסד יותר מהם להיות נזהר כל כך בכבוד הספר תורה שלא להוציאו שני פעמים, כאילו כל אותן הקדושים שנוהג כמותם, לא היו זהירים כל כך בכבוד הספר תורה כמותו, או שהוא יודע יותר מהם, אין זה אלא מלגלג על דברי חכמים, וטוב לו הרבה יותר שלא יקרא כלל את הנשיא, אם אינו סומך על דבריהם. ובגמרא מלקות דף כ&quot;ב ע&quot;ב, אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה.<br /> <br /> וסידור הענינים לאו מילתא זוטרתא הוא, וכמה קולמוסין נשתברו אם לשנות בנוסחאות ספרד ואשכנז, וכתב המשנת חסידים &lt;small&gt;(בהקדמתו לתפילת ערבית)&lt;/small&gt; שאין לשנות מנהג אבות בעיקר התפילה, לפי שחילוקי המנהגים באו מחילוק שורש הנשמות, ולכל מנהג יש לו שורש מסילה שמורה לו למעלה להעלותו, ואין אדם נוגע במוכן לחברו. וכן הוא בהקדמת פרי עץ חיים &lt;small&gt;(הקדמת שער התפלה)&lt;/small&gt; מהאר&quot;י זצוק&quot;ל שיש י&quot;ב חלונות נגד י&quot;ב שבטים, ואך בנוסח האר&quot;י ז&quot;ל הכין שער הכולל שראוי לכל אחד ואחד.<br /> <br /> ובדברי חיים חלק ב' או&quot;ח סימן ח' האריך בכל זה, וכתב באמצע התשובה שעיקר החילוק בין נוסח אשכנז לנוסח ספרד הוא בברוך שאמר קודם הודו, יעיי&quot;ש. והרי דאף במה שאין בו שינוי אלא בסדר הדברים מה להקדים ולאחר, יש בזה ענינים נשגבים להבין שורש נשמתו במי שרוצה לעשות איזה שינוי. הגם שיש עוד כמה שינוים בין נוסח אשכנז לספרד גם בעיקר הנוסחא, אבל מלשון הדברי חיים ז&quot;ל מבואר שעיקר השינוי הוא שינוי הסדר.<br /> <br /> ובאמת כבר נתבאר טעמים מספיקים וברורים על מה שאחרו קריאת הנשיא עד אחר סיום כל התפלה להוציא ספר תורה בשביל זה, אבל כתבתי זה רק בשביל שמצוה להבין דעת קדושים בכל מה דאפשר, והראשונים ז&quot;ל נתנו טעמים גם למצות המבוארות בתורה הק'.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אמנם מה שכתב כ&quot;ת נ&quot;י על זה, שצריך לידע להורות מיד ולדורות הלכה למעשה, והביא שכבר החלו לעשות שינויים, אין זה אלא דברי תימה, הכי יש מקום להסתפק בהלכה למעשה אם אותם הקדושים עשו ח&quot;ו שלא כהוגן בטלטול הספר תורה בחנם, והלא אף במה שאין אנו מבינים כלל טעמם ונימוקם, הוא ברור שכל דבריהם כגחלי אש, ובמה נחשב כל שכלינו והכרעתנו נגד אפס קצהו של צפרנם של הראשונים. ומעשה רב של הדורות הקודמים זהו בעצמו בירור ההלכה. ובפרט, כיון שבעיקר קריאת הנשיא בספר תורה אין אנו מבינים הטעם אלא סומכים על דעתם ז&quot;ל, היאך לא נסמוך על דעתם ז&quot;ל בסידור הדברים לעשות שינויים שהוא דלא כמר ודלא כמר.<br /> <br /> ואם עושין בזה ספק להלכה שאם אין אנו מבינים טעמם ח&quot;ו לא נסמוך עליהם, על כיוצא בו אמרו רז&quot;ל בסנהדרין דף ק' &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; באותו תלמיד שאמר לרבי יוחנן, רבי דרוש ולך נאה לדרוש כשם שאמרת כך ראיתי, א&quot;ל ריקה אם לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה. וזה דרך המתחדשים להתחכם על דורות הקודמים במעטה החסידות ר&quot;ל, וכל המשנה ידו על התחתונה.<br /> <br /> והשי&quot;ת יזכינו לילך בעקבות הצדיקים הקדושים שבדורות שלפנינו, ונזכה במהרה לקבל פני משיח צדקינו, ובאלה הימים המבורכים, עוד נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ואת חג המצות, יחוג בכשרות ובדיצות, כאשר אוותה נפשו וכלב ונפש ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%98&diff=2952 2026-05-20T18:05:18Z

<p>Be69455: /* ~ סימן ט ~ */</p> <hr /> <div>{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ח|תווית_קודם=אורח חיים סימן ח|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_י|תווית_הבא=אורח חיים סימן י}} <br /> <br /> == '''~ סימן ט ~''' ==<br /> ב&quot;ה.<br /> <br /> שלום וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרב הגה&quot;צ, ותיק מלא עתיק, בנש&quot;ק מאלים ותרשישים, כש&quot;ת מוה&quot;ר שלום יחזקאל שרגא הלברשטאם שליט&quot;א מציעשינוב יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה, בדבר שאלתו אודות המנהג שיש נוהגים לקרות הנשיאים בספר תורה בכל יום ויום מראש חודש ניסן ואילך &lt;small&gt;(עי' לקוטי מהרי&quot;ח, סדר הנהגת חודש ניסן)&lt;/small&gt;, ויש שרוצים לעשות חדשות לקרות בספר תורה קודם מוסף, בכדי שלא לטלטל הספר תורה פעמיים.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה האריך בפלפולים אם צריך להקדים תפלת מוסף מטעם תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ומרבה לפלפל דלא שייך בזה תדיר קודם, ועוד האריך בטעמים אחרים בקדימת תפלת מוסף. וכל זה הוא ללא צורך, שהרי גם בחול שאין תפלת מוסף כלל, היו נוהגים כל אלו הצדיקים שהיו קורין הנשיא בספר תורה, שהיו מחזירין הספר תורה ביום הקריאה אחר קדושה דסידרא, ואחר עלינו הוציאו עוד הפעם הספר תורה בשביל קריאת הנשיא, א&quot;כ אי אפשר לחשוב כלל שהיה טעמם בשביל להקדים תפלת מוסף.<br /> <br /> והנה לפי פשוטו אפשר לומר טעם, שצריך לעשות הפסק והיכר בין קריאה חיובית לקריאה שאין בה חיוב כלל אלא רשות גמור ומנהג בלבד. וכמו שהביא המג&quot;א באו&quot;ח סימן תקפ&quot;א ס&quot;ק י&quot;ד בשם הלבוש, הטעם שאין תוקעין בערב ראש השנה, להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחיוב, לכן מפסיקין ביום כ&quot;ח. ובלבוש עצמו שם בסימן תקפ&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt; איתא הלשון כדי להפסיק ולהבדיל בין זו השופר שהיא מתקנת חכמים לשופר של ראש השנה שהיא מן התורה, והמג&quot;א שינה הלשון וקראו תקיעות דרשות.<br /> <br /> וצריך לומר דבשביל שהביא הטור מפרקי דרבי אליעזר &lt;small&gt;(פ' מו)&lt;/small&gt; וכתב הלשון התקינו חכז&quot;ל שיהיו תוקעין בכל חודש אלול, לכן כתב הלבוש שהוא מתקנת חכמים, אבל יען שנראה אח&quot;כ מלשון הטור והשו&quot;ע שנוהגין לתקוע בחודש אלול, שמזה נראה שאינו אלא מנהג בעלמא, ובפרט שבגמרא לא הוזכר כלל מזה, ואינו כשאר תקנת חכמים שנעשה במנין, לכן קראו המג&quot;א תקיעות דרשות שאינו עכ&quot;פ תקנה גמורה מצד הדין.<br /> <br /> וא&quot;כ חזינן דאף באלו התקיעות שיש בהם עכ&quot;פ קצת חיובא כמ&quot;ש הטור התקינו חכז&quot;ל, מ&quot;מ צריך להפסיק בין התקיעות של חיוב יום שלם, ואף דאפילו [אם] היו תוקעין בערב ראש השנה מ&quot;מ יש הפסק מעת לעת עד אחר תפלת שחרית דראש השנה, מ&quot;מ לא סגי בזה אלא צריך הפסק יום שלם בלי תקיעה, שיהיה היכר גמור.<br /> <br /> ומכל שכן באותו הקריאה של פרשת הנשיא שאינו אלא מנהג פרטי במקומות מיוחדים, ואין לו שום מקור בשולחן ערוך כלל, ורוב העולם אין נוהגין כן, ואם יקראו הנשיא תיכף אחר קריאת התורה באותו מעמד ובאותו ספר תורה, לא יהיה שום הכירא שאינו קריאה חיובית, ובודאי שצריך להפסיק ולהוציא ספר תורה אחרת שיהיה היכרא בדבר.<br /> <br /> ובענין טלטול הספר תורה אודות הנשיא אין קפידא, דאך בטלטול הספר תורה מבית המדרש לחוץ או אפילו מבית לבית איכא קפידא &lt;small&gt;(עי' סי' קלה סי&quot;ד)&lt;/small&gt;, אבל באותו בית המדרש שמונח שם בארון אין קפידא. שהרי בשביל כך הונח שם בארון, ללמוד ולקרות ממנו, לא שיהיה מונח בארון. אלא שבשעה שאין קורין ולומדין ממנו, צריך להיות משומר בארון, אבל בשביל קריאה ולימוד בכל אופן ואופן אין גנאי להוציאו.<br /> <br /> והא ראיה, שהיה איזה גאונים וקדושים יחידים שהיו נוהגים להוציא הספר תורה בשביל קריאתם שנים מקרא ואחד תרגום, אף שבודאי אין שום חיוב בדבר, וכל הציבור לא היו נוהגים אחריהם כן, אלא כולם יצאו ידי חובת קריאת שנים מקרא ואחד תרגום מתוך החומש, ואותם היחידים שהוציאו הספר תורה לזה אך לגרמייהו היא דעבדו והוציאו הספר תורה אך בשביל יחיד לקריאה שאין בו שום סרך חיובא כלל ועיקר שיהיה בספר תורה. ועל כרחך שכן דעתם בהחלט, שאין בכה&quot;ג שום חשש זלזול לספר תורה, שזה רצונו וכבודו אם הוא באותו הבית המדרש להוציאו בשביל קריאה ולימוד באיזה אופן שהוא.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה בלאו הכי מתחילה אחרי ראותי השאלה לא הבנתי מה זו שאלה, הלא מבואר בגמרא יומא דף ע' ע&quot;א דבעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, בשביל שאין גוללין ספר תורה בציבור. ולדעת הרשב&quot;א גם לדידן במקום שאין שם אלא ספר תורה אחד בשבת ר&quot;ח וביו&quot;ט, צריך לקרות המפטיר בעל פה שלא לגלול בציבור, כמובא בב&quot;י סימן קמ&quot;ד. ואך לדעת המרדכי &lt;small&gt;(גיטין רמז תסג)&lt;/small&gt; אין לבטל קריאת המפטיר בשבת ויו&quot;ט מהספר תורה בשביל הך דאין גוללין, ועיי&quot;ש בב&quot;י ומג&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ק ז)&lt;/small&gt; הטעם. אבל במקום שיש שני ספר תורה, הכל מודים דאין גוללין וצריך להוציא שני ספרי תורה. וא&quot;כ מה תאמר לקרות הנשיא אחר הקריאה שלא יצטרך להוציא ספר תורה אחר עוד הפעם, הלא גם אם יקראו תיכף אחר הקריאה, יצטרך להוציא ספר תורה אחר בשביל הטעם שאין גוללין בציבור.<br /> <br /> ועכשיו ראיתי בסוף התשובה שכ&quot;ת בעצמו הרגיש בזה, וא&quot;כ כל האריכות אך למותר. ובלאו הכי הלא כל אותם הצדיקים וקדושים שנהגו לקרות הנשיא, כולם נהגו כן אחר סיום כל התפילה, והאיך יעלה על הדעת לשנות מדבריהם.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובאמת עיקר קריאת הנשיא אין לו שום מקור בגמרא וש&quot;ע ובפוסקים, גם אין לזה שום טעם על פי נגלה, שהרי קרבנות התמידים אנו מחויבים בכל יום והמוספים בכל שבת, אלא שאי אפשר להקריב בשביל שאין בית המקדש ומזבח וכהן, וא&quot;כ מהראוי לקיים עכ&quot;פ ונשלמה פרים שפתינו &lt;small&gt;(הושע יד, ג, עי' יומא פו: וטור סי' מח)&lt;/small&gt;, ואע&quot;פ כן אין קורין בספר תורה לא התמידים ולא המוספים בעתם ובזמנם בכל יום, אלא יש איזה נוהגין לקרות הקרבנות פעם אחת בשנה בי&quot;ג מדות &lt;small&gt;(עי' ליקוטי מהרי&quot;ח סוף סדר דיני ומנהגי עשי&quot;ת)&lt;/small&gt;. וא&quot;כ חנוכת הנשיאים שלא עשו כן אלא פעם אחת בחנוכת המזבח, ושוב לא עשו כן מעולם, גם חנוכת הבתי מקדשים לא היה בסדר זה, וכיון שאף בזמן שבית המקדש היה קיים לא עשו כן מעולם, איזה צורך יש עכשיו לקיים בזה ונשלמה פרים שפתינו.<br /> <br /> אבל הטעם הוא בזה אך על פי סוד, שמקור הדבר הוא מהשל&quot;ה הק' &lt;small&gt;(הוב&quot;ד בבאר היטב סי' תכט ס&quot;ק ו)&lt;/small&gt;, וכתב שם בריש מסכת פסחים הטעם, וזהו לשון קדשו, שכל נשיא ונשיא היה לו סודות גדולות אשר המשיכו שפע רוחניות כל אחד לשבטו כל ימי עולם, ולכל אחד היו לו סודות מיוחדות, והם סודות מופלגות מושגות למי שחלק לו השם מהחכמה האמיתית, ובקריאת הפרשה הוא מעורר קדושת היום, עכ&quot;ל בקיצור. ועכ&quot;פ אין בקריאת הנשיא על פי נגלה כלל, אלא על פי סודן של דברים כידוע ליודעי חן. ואנחנו לא נדע, אלא עושין הכל על דעתם וכוונתם.<br /> <br /> והרבה גאונים וקדושים היו שלא קראו כלל את הנשיא בספר תורה, וא&quot;כ הנוהגים כמותם שלא לקרות כלל הנשיא בספר תורה אין בזה חסרון, שבודאי בענינים כאלו דעביד כמר עבד ודעביד כמר עבד, אלא שמהראוי לכל אחד ואחד להחזיק במנהג אבותיו ורבותיהם הקדושים זלה&quot;ה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. אבל הנמשך אחר הצדיקים שקראו את הנשיא מספר תורה, וסומך על דעתם בזה, ומשנה את סדרם שלא לעשות כדרכם, זהו דלא כמר ודלא כמר.<br /> <br /> ובמה שמתחסד יותר מהם להיות נזהר כל כך בכבוד הספר תורה שלא להוציאו שני פעמים, כאילו כל אותן הקדושים שנוהג כמותם, לא היו זהירים כל כך בכבוד הספר תורה כמותו, או שהוא יודע יותר מהם, אין זה אלא מלגלג על דברי חכמים, וטוב לו הרבה יותר שלא יקרא כלל את הנשיא, אם אינו סומך על דבריהם. ובגמרא מלקות דף כ&quot;ב ע&quot;ב, אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה.<br /> <br /> וסידור הענינים לאו מילתא זוטרתא הוא, וכמה קולמוסין נשתברו אם לשנות בנוסחאות ספרד ואשכנז, וכתב המשנת חסידים &lt;small&gt;(בהקדמתו לתפילת ערבית)&lt;/small&gt; שאין לשנות מנהג אבות בעיקר התפילה, לפי שחילוקי המנהגים באו מחילוק שורש הנשמות, ולכל מנהג יש לו שורש מסילה שמורה לו למעלה להעלותו, ואין אדם נוגע במוכן לחברו. וכן הוא בהקדמת פרי עץ חיים &lt;small&gt;(הקדמת שער התפלה)&lt;/small&gt; מהאר&quot;י זצוק&quot;ל שיש י&quot;ב חלונות נגד י&quot;ב שבטים, ואך בנוסח האר&quot;י ז&quot;ל הכין שער הכולל שראוי לכל אחד ואחד.<br /> <br /> ובדברי חיים חלק ב' או&quot;ח סימן ח' האריך בכל זה, וכתב באמצע התשובה שעיקר החילוק בין נוסח אשכנז לנוסח ספרד הוא בברוך שאמר קודם הודו, יעיי&quot;ש. והרי דאף במה שאין בו שינוי אלא בסדר הדברים מה להקדים ולאחר, יש בזה ענינים נשגבים להבין שורש נשמתו במי שרוצה לעשות איזה שינוי. הגם שיש עוד כמה שינוים בין נוסח אשכנז לספרד גם בעיקר הנוסחא, אבל מלשון הדברי חיים ז&quot;ל מבואר שעיקר השינוי הוא שינוי הסדר.<br /> <br /> ובאמת כבר נתבאר טעמים מספיקים וברורים על מה שאחרו קריאת הנשיא עד אחר סיום כל התפלה להוציא ספר תורה בשביל זה, אבל כתבתי זה רק בשביל שמצוה להבין דעת קדושים בכל מה דאפשר, והראשונים ז&quot;ל נתנו טעמים גם למצות המבוארות בתורה הק'.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אמנם מה שכתב כ&quot;ת נ&quot;י על זה, שצריך לידע להורות מיד ולדורות הלכה למעשה, והביא שכבר החלו לעשות שינויים, אין זה אלא דברי תימה, הכי יש מקום להסתפק בהלכה למעשה אם אותם הקדושים עשו ח&quot;ו שלא כהוגן בטלטול הספר תורה בחנם, והלא אף במה שאין אנו מבינים כלל טעמם ונימוקם, הוא ברור שכל דבריהם כגחלי אש, ובמה נחשב כל שכלינו והכרעתנו נגד אפס קצהו של צפרנם של הראשונים. ומעשה רב של הדורות הקודמים זהו בעצמו בירור ההלכה. ובפרט, כיון שבעיקר קריאת הנשיא בספר תורה אין אנו מבינים הטעם אלא סומכים על דעתם ז&quot;ל, היאך לא נסמוך על דעתם ז&quot;ל בסידור הדברים לעשות שינויים שהוא דלא כמר ודלא כמר.<br /> <br /> ואם עושין בזה ספק להלכה שאם אין אנו מבינים טעמם ח&quot;ו לא נסמוך עליהם, על כיוצא בו אמרו רז&quot;ל בסנהדרין דף ק' &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; באותו תלמיד שאמר לרבי יוחנן, רבי דרוש ולך נאה לדרוש כשם שאמרת כך ראיתי, א&quot;ל ריקה אם לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה. וזה דרך המתחדשים להתחכם על דורות הקודמים במעטה החסידות ר&quot;ל, וכל המשנה ידו על התחתונה.<br /> <br /> והשי&quot;ת יזכינו לילך בעקבות הצדיקים הקדושים שבדורות שלפנינו, ונזכה במהרה לקבל פני משיח צדקינו, ובאלה הימים המבורכים, עוד נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ואת חג המצות, יחוג בכשרות ובדיצות, כאשר אוותה נפשו וכלב ונפש ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%99&diff=2951 2026-05-20T18:00:04Z

<p>Be69455: /* ~ סימן י ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ט|תווית_קודם=אורח חיים סימן ט|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יא|תווית_הבא=אורח חיים סימן יא}}<br /> <br /> == '''~ סימן י ~''' ==<br /> <br /> <br /> <br /> '''&lt;big&gt;מחיצת בית הכנסת שניראות הנשים דרכה, ושיעור גובה המחיצה כמה צריך להיות, ואם צריך לעשות המחיצה באופן שלא יראו הנשים את האנשים&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ב&quot;ה. שלו' וכט&quot;ס אל כבוד ידידי הה&quot;ג חריף ובקי טובא, ותיק מלא עתיק, החסיד המפואר ירא ושלם כש&quot;ת מו&quot;ה חנניה יו&quot;ט דייטש שליט&quot;א שהיה אב&quot;ד בק&quot;ק העלמעטץ יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה, בדבר שאלתו אודות מה שנפרץ במילואו במדינה זו באמריקע גם בבתי כנסיות של הארטהאדאקסן, שנעשית העזרת נשים באופן שניראות הנשים לבית הכנסת. ושלח לי מה שנדפס תשובה מהרב הגאון ר' משה פיינשטיין שליט&quot;א שכתב שאין לחוש להסתכלות. וגם במקדש שעשו תיקון גדול שיהיו הנשים למעלה והאנשים למטה &lt;small&gt;(סוכה נא:)&lt;/small&gt;, היה בלי מחיצות, ולא חשו להסתכלות אלא בעת שהיו הנשים למטה, אף שהיו בחדר אחר והיה שם מחיצות, אבל כיון שהשערים היו פתוחין ויוכלו להרבות בדברים דרך השערים, לכן הוי כמעורבין שבאים לידי קלות ראש, אבל אח&quot;כ שהיו הנשים למעלה על הגזוזטרא ולא יכלו להרבות בדברים, לא הוצרכו לעשות שום מחיצה.<br /> <br /> ומטעם זה התיר גם בבית הכנסת אם הנשים למעלה על גזוזטרא אף בלי מחיצה, שאין להקפיד על הסתכלות. וגם התיר מטעם זה אף שהנשים עומדות למטה בבית הכנסת, אם יש הבדל מחיצה עד אחר הכתפים. אלו תוכן דבריו והאריך בראיות, כאשר אביא להלן.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה נפלאתי בראותי דברי התשובה ההיא בכל המשך דבריו. ומה שכתב לבסוף להתיר אף כשהנשים עומדות למטה בבית הכנסת אם יש מחיצה עד אחר הכתפים, על סמך סברתו שכתב שמסתבר שאז אין לבוא לקלות ראש, זה תמוה אף לפי שיטתו שטעה בהבנת דברי הש&quot;ס לומר שלא הקפידו על הסתכלות אלא כשעומדות למטה שאז אפשר להרבות בדברים, א&quot;כ מה יועיל לזה המחיצה שעד אחר הכתפים אם הראשים והצורות מגולות, הלא יכולים להרבות בדברים ושחוק וקלות ראש, והמחיצה שבין הגופים אינה כלום, כי הכל בתר רישא גרירי, שמשם בא הקלות ראש והשיחה של הבל ואיסור.<br /> <br /> והלא הוא הכריח שם באותה התשובה מן הש&quot;ס שהוא איסור דאורייתא, והאיך אפשר להתיר באיסור דאורייתא על סמך סברא בעלמא אף אלו היה הסברא טובה, וכמבואר בגמרא גיטין דף ל&quot;ז ע&quot;א שאמר רבי יוחנן וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה, ופירש רש&quot;י ז&quot;ל מדמין, נראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו. ובש&quot;ס מיירי מסברת רבי יוחנן שהיתה בודאי טובה, עם כל זה אמר שאין להקל על סברא שלא שמע מרבותיו. וא&quot;כ אנן יתמי דיתמי האיך נבוא להקל באיסורי דאורייתא על סמך סברא שלא נאמרה מפי רבותינו זלה&quot;ה. אבל באמת אין שום מקום לסברא זו, כאשר כתבתי.<br /> <br /> אמנם אין להאריך בפרט זה, כי גם עיקר החלטתו שהחליט שאין לחוש להסתכלות, זה אינו. וברמב&quot;ם ז&quot;ל בפירוש המשניות בסוכה &lt;small&gt;(פ&quot;ה מ&quot;ב)&lt;/small&gt; מבואר בפירוש שעשו מקום הנשים למעלה, כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים, וא&quot;כ ודאי שנעשה באופן שלא יכלו האנשים להסתכל בנשים.<br /> <br /> ובתשובה הנ&quot;ל רוצה להעמיס בדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל בפירוש המשניות, שאין כוונתו לחוש להסתכלות, אלא להסתכלות כזאת שיכולה להביא לידי שיחה וקלות ראש. וזה ודאי אי אפשר להעמיס כלל בדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל, שהרי אין שם שום רמז ורמיזה בדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל משיחה וקלות ראש, ונמצא שכל הטעם שחשו חכז&quot;ל בזה חסר לגמרי מדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל, כי לא הזכיר אלא טעם ההסתכלות בלבד, שזה אינו אמת לפי דבריו שאף כשהיו הנשים למעלה יכלו האנשים להתסכל, וזה ברור לכל מעיין שמדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל בפירוש המשניות מוכרח שנעשה באופן שלא יכלו האנשים להסתכל בנשים.<br /> <br /> וכן מבואר בתוספות יו&quot;ט שם על המשנה בפרק החליל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; וז&quot;ל, פירש הרמב&quot;ם כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים, והדין עמו כי האנשים של מטה היו הרואין בשמחה, לא השמחים בעצמם, כמו שכתב הר&quot;ב במדות שם &lt;small&gt;(פ&quot;ב מ&quot;ה)&lt;/small&gt;, כי השמחים היו חסידים וכו', וא&quot;כ הוצרך לטעם. ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש, כי הוא ימשל בך כתיב &lt;small&gt;(בראשית ג, טז)&lt;/small&gt;, ועוד משום קישוי לדעת ושמא יראה קרי, כל שכן בחצרות בית ה', עכ&quot;ל. ומבואר בדבריו בפירוש שהבין בדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל שחשו להסתכלות בלבד, שהוא המביא לידי קלות ראש ולעבירות חמורות של הוצאת ז&quot;ל ר&quot;ל, שמבואר בשו&quot;ע אבן העזר סימן כ&quot;ג סעיף א' שזה חמור מכל עבירות שבתורה. והתוספות יו&quot;ט כתב בזה על דברי הרמב&quot;ם שהדין עמו. ולהלן יתבאר עוד דברי התוספות יו&quot;ט והרמב&quot;ם בזה.<br /> <br /> גם מכח סברא נראה, דמה שאמרו בגמרא בעת שהיו הנשים למטה שראו שבאו לידי קלות ראש, אין כוונתם שבאו שם לידי שיחה בהבל ואיסור וכדומה, דברים שבגלוי, כמו שכתב בתשובה הנ&quot;ל, שהרי כתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל בפרק ו' מהלכות יו&quot;ט הלכה כ&quot;א ובטור ושו&quot;ע סימן תקכ&quot;ט &lt;small&gt;(ס&quot;ד)&lt;/small&gt; שחייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ופרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו אנשים ונשים. ובודאי שבשוקי בראי אצל הגנות והפרדסים לא היה מציאות לעשות מחיצות מבדילות, גם אי אפשר לגזור על הנשים שלא ילכו כלל לחוץ, שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, והעמידו עכ&quot;פ שוטרים לתקן מה דאפשר שלא יתקבצו עכ&quot;פ. ואם כן כל שכן שהיו מעמידין שוטרים במקדש ה'.<br /> <br /> ובפרט שהיה שם מחיצה המבדלת, ולא היה החשש אלא במקום השערים שהיו פתוחין ודרך שם היו רואין, ולא היה צורך להעמיד השוטרים אלא במשך מקום השערים, והיה אפשרות שיהיה שמירה מעולה שלא להניח לדבר האנשים עם הנשים כלל. ומבואר ברמב&quot;ם פרק כ&quot;א מהלכות איסורי ביאה הלכה ב' שהיו לוקין מכות מרדות להקורץ בידיו וברגליו או רומז בעיניו, וכדומה שאר קלות ראש כמו להמתכוין להביט בה, ומכל שכן במקדש ה' שהיו לוקין מכות מרדות על קלות ראש, והלא בבית המקדש אסור קלות ראש ושיחה בטילה מדאורייתא אפילו בין האנשים בלבד משום מורא מקדש, דכתיב &lt;small&gt;(ויקרא יט, ל)&lt;/small&gt; ומקדשי תיראו &lt;small&gt;(עי' ברכות נד. ורמב&quot;ם הל' בית הבחירה פ&quot;ז ה&quot;א)&lt;/small&gt;, ואף בבית הכנסת הדין כן כמבואר בגמרא מגילה דף כ&quot;ח ע&quot;א ובשו&quot;ע או&quot;ח סימן קנ&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> וא&quot;כ אם היו מעמידין שוטרים במקום השערים ולוקין את כל הנוהג קלות ראש שם עם הנשים, האיך באו לידי קלות ראש, ולמה הוצרכו עבור זה לעבור על איסור דאורייתא להוסיף על הבנין שהוא אסור משום הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל &lt;small&gt;(דברי הימים־א כח, יט, עי' סוכה שם)&lt;/small&gt;, אם היה אפשרות לעשות שמירה מעולה בדבר. ובגמרא ראש השנה דף כ&quot;ט ע&quot;ב שאסרו לתקוע שופר בשבת שמא יעבירנו מחמת שכחה, ואע&quot;פ כן במקום הסנהדרין לא גזרו, שאימת הסנהדרין עליהם ולא ישכחו לעבור, יעיי&quot;ש בגמרא ומפרשים. וא&quot;כ בבית המקדש בעת שהיו שם הסנהדרין וכל ראשי הדור החסידים ואנשי מעשה, והיה ידם תקיפה, האיך לא יכלו למנוע מהעם קלות ראש שבגלוי שם במקום השערים.<br /> <br /> ועל כרחך נראה ברור שהיה החשש רק בשביל הסתכלות, שעל פי רוב אי אפשר להשגיח על זה ולהבחין אם היה הבטה בכוונה, אבל סוף כל סוף הרגישו שהיה בין העם הסתכלות והרהורי עבירה, וזה נקרא קלות ראש כמו שכתב התוספות יו&quot;ט. ועיין רש&quot;י מגילה כ&quot;ח ע&quot;א גבי הא דאמר בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש, דאין אוכלין וכו' ואין מטיילין ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה וכו', ופירש רש&quot;י ז&quot;ל שם כולהו פירושא דקלות ראש הן, לשון קלות שמקילין אותה. וא&quot;כ הסתכלות בנשים והרהורי עבירה בודאי קלות ראש הן.<br /> <br /> ולדעת הרבה ראשונים איסור הסתכלות הוא איסור דאורייתא, מדכתיב &lt;small&gt;(במדבר טו, לט)&lt;/small&gt; ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. והרהור אפילו בפנויה לכו&quot;ע אסור מדאורייתא, עיין שו&quot;ע אבן העזר סימן כ&quot;א בית שמואל ס&quot;ק ב'. ובירושלמי ברכות פרק א' הלכה ה' כתב לא תנאף לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אמר ריש לקיש עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה, אמר הקב&quot;ה אי יהבת לי לבך ועינך, אנא ידע דאת לי, יעיי&quot;ש. ובמדרש רבה &lt;small&gt;(פרשה יז אות ז)&lt;/small&gt; ובתנחומא &lt;small&gt;(אות טו)&lt;/small&gt; פרשת שלח על הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, הלב והעינים הם סרסורין לגוף, שהם מזנים את הגוף, לכך נאמר &lt;small&gt;(שם מ)&lt;/small&gt; למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. הרי שהכל תלוי רק בעינא וליבא, ולכן שפיר קראו להסתכלות קלות ראש.<br /> <br /> ובקידושין דף פ&quot;א &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; גבי סקבא דשתא ריגלא, כתבו התוספות ד&quot;ה סקבא, פירוש ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה, ימות הרגל. שיש קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה, ונותנין עין זה על זה. ולכך נהיגי להתענות בה&quot;ב, יעיי&quot;ש. הנה התחיל ביחוד ועבירה וסיים רק בשימת עין, גם אי אפשר שיהיה יחוד במקום קבוצה. וצריך לומר שבימות הרגל לא היה רק שימת עין ע&quot;י שהיה בעת הילוכם להדרשה בהדרך קבוצת אנשים ונשים, ששם במשך הדרך אי אפשר לתקן, אבל השימת עין גרם אח&quot;כ יחוד ועבירה על כל השנה. הרי ששימת עין גורם הכל.<br /> <br /> ובגמרא ברכות דף כ&quot;ד ע&quot;א ושבת דף ס&quot;ד ע&quot;ב, למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף, וברב נסים גאון שם במסכת ברכות הביא לשון הברייתא &lt;small&gt;(ירושלמי חלה פ&quot;ב ה&quot;א)&lt;/small&gt; המסתכל בעקיבה של אשה כאלו מסתכל בבית הרחם, והמסתכל בבית הרחם כאלו בא עליה. הרי שאמרו על הסתכלות, כמו על ענין ביאה ר&quot;ל. ובהתיקון גדול שעשו תקנו שלא יסתכלו, כדברי הרמב&quot;ם והתוספות יו&quot;ט, כאשר אבאר.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה בתשובה הנ&quot;ל הביא ראיות שלא הקפידו על הסתכלות. וכל ראיותיו אינם כלום, ואבוא על סדר דבריו. בתחילה כתב להוכיח שאנו רואים שלא הקפידו מצד עצם ההסתכלות בנשים, שהרי ידעו גם מתחילה ומ&quot;מ התירו זה כשלא ידעו שיבואו לידי קלות ראש, ואך כשראו שבאו לידי קלות ראש מצד הסתכלות, היינו שהרבו שיחה ביניהם בדברי הבל ואיסור וכדומה, התקינו וכו'.<br /> <br /> ואין זה שום הוכחה, דהרבה ענינים מצינו כן בש&quot;ס. וביבמות דף ל&quot;ט ע&quot;ב, מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה, עכשיו שאין מתכונין לשם מצוה, אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום. הרי, שבתחילה שבאו לקיים מצות יבום לא עלה על דעתם לשם נוי או אישות או שום דבר אחר, ולכן אמרו מצות יבום קודמת, אבל אח&quot;כ נשתנה הדבר שבעת שבאו לקיים מצות יבום נתכוונו גם לדבר אחר, נשתנה הדין ואמרו מצות חליצה קודמת. ועיי&quot;ש בגמרא שאמרו וכי אכשור דרי.<br /> <br /> וכמו כן גם בזה, דבתחילה כשבאו לשמחת בית השואבה לראות הריקודים של החסידים ואנשי המעשה, שהיה בדביקות נפלאה להקב&quot;ה, ובתוספות סוכה דף נ' ע&quot;ב ד&quot;ה חד בשם הירושלמי &lt;small&gt;(פ&quot;ה ה&quot;א)&lt;/small&gt; שמשם היו שואבין רוח הקודש, ובגמרא דף נ&quot;ג ע&quot;א שאמרו אלו ואלו, אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו, והכל היו באים לשם לשאוב קדושה ותשובה שלימה, לא עלה אז על דעתם להסתכל בנשים, שיהיה תרתי דסתרי, ובגמרא עבודה זרה דף כ' ע&quot;ב בעבידתיה טריד ולא אתי להרהורא. אבל אח&quot;כ נשתנה הדור, והיו מאותן הבאים לשם גם מסתכלין בנשים, שזהו קלות ראש במקום הקודש, לכן ראו הכרח לעשות תיקון גדול.<br /> <br /> גם מבלעדי זה אין קושיא ממה שהיה בתחלה, שהרי הרבה תקנות ודרשות נתחדשו בזמנים שונים בימי חכמי הש&quot;ס מה שלא נודע מקודם, והקב&quot;ה הראה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש &lt;small&gt;(ירושלמי פאה פ&quot;ב ה&quot;ד)&lt;/small&gt;, אבל לא נתגלה עד שבא אותו תלמיד ותיק, שזה היה חלקו בתורה הק'. ומצינו גם בענין זה בזבחים דף ס&quot;ב ע&quot;א שהקשו והא כתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, אלא אמר ר' יוסף קרא אשכח ודרש. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל שם, שלמה לא הבין לדרשו והם דרשוהו, והוסיפו עליו לפי הצורך להם. וכעין זה הוא בתוספות זבחים דף ל&quot;ג ע&quot;א ד&quot;ה וליעבד, דכתבו והא דמוסיפין על העיר ועל העזרות, היינו היכא דאיכא למימר קרא אשכח ודריש, כההוא דסוכה, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הרי, שנתגלה להם דרשות בקראי, מה שלא היה נודע מקודם. וכן הוא אותה הדרשה שבסוכה. ולכן בתחילה טרם שמצאו אותה הדרשה לא יכלו לעשות התיקון שבגזוזטרא למעלה, כאשר באמת הקשו על זה בש&quot;ס מהכתוב דהכל בכתב וגו', ורק אח&quot;כ דקרא אשכחו ודרשי, יכלו לעשות התיקון.<br /> <br /> ומה שלא מנעו הנשים שלא יבואו כלל לשמחת בית השואבה טרם עשייתם התיקון, אפשר שראו לנחוץ שיקחו גם הנשים חבל באותה המצוה של שמחה, דנשים חייבים בשמחת הרגל מן התורה &lt;small&gt;(הל' יו&quot;ט פ&quot;ו הי&quot;ז)&lt;/small&gt;, ואמרו ז&quot;ל &lt;small&gt;(סוכה נא.)&lt;/small&gt; מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו, וגם שמשם היו שואבים קדושה ותשובה גם הנשים, ולרובא דרובא היה מזה תועלת עצום ליראת שמים ולקיום התורה הק', לכן לא ראו למנוע כל ביאתם לגמרי, עד שמצאו המקרא שמזה יש היתר להוסיף על הבנין בשביל התיקון, שוב היה חיוב לתקן אף בשביל מיעוטא דמיעוטא שבאו לידי קלות ראש. ופשיטא שאין אנו יכולין להתדמות לראשונים.<br /> <br /> וחוץ לזה אין בדבריו כלום מה שהוכיח שלא חשו אלא על שיחה של איסור לא על הסתכלות, ממה שהתירו בתחלה אף שידעו. דהלא אדרבה יותר קשה לדבריו שלא יכלו לתקן אך בשביל שיחה של איסור ושאר קלות ראש שבגלוי, האיך התירו זה בתחילה, וכי זה לא ידעו בתחלה שהסתכלות יוכל להביא לידי כך, הלא כל הש&quot;ס מלא מזה ולמדוה מקראי, וקצת מאמרי חכז&quot;ל בזה הבאתי למעלה.<br /> <br /> אבל האמת הברור כמו שבארתי, שהיה שם שמירה מעולה ואימת הסנהדרין וכל ראשי ישראל, ולא היה חשש על דברים שבגלוי, אמנם אע&quot;פ כן לא כדורות הראשונים דורות האחרונים, שבדורות הראשונים לא עלה על דעת הבאים במקדש ה' לשאוב קדושה וטהרה להסתכל אז בנשים, ק&quot;ו ממצות יבום שאף בעשיית מעשה לא עלה על הדעת להתכוון לשם נוי, אבל אח&quot;כ נשתנו הדורות, ויתבאר עוד להלן בזה. וגם תירוץ השני שכתבתי דאח&quot;כ קראי אשכחו, הוא נכון. ועכ&quot;פ בודאי שאין מזה נדנוד ראיה, אדרבא, וזה פשוט וברור.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה שכתב עוד דאף שהרמב&quot;ם מפרש כדי שלא יסתכלו, על כרחינו אין לפרש מצד איסור הסתכלות, שהלא אף כשהן למעלה הן ניראות, כיון שלא הוזכר כלל שהיה מחיצה להגזוזטרא. ודוחק לומר שמכיון שלא נראו אלא להעומדים באמצע, וכיון שהם חסידים ואנשי מעשה, שרק הם היו המרקדים בשמחת בית השואבה, אין קפידא בהסתכלות, כרב גידל בברכות דף כ' ע&quot;א, שהרי לא בכל חסידים ואנשי מעשה מצינו מעלה זו, שהרי רבנן דרב גידל &lt;small&gt;(בברכות שם)&lt;/small&gt; וכן רבנן דר' אחא בכתובות דף י&quot;ז ע&quot;א היו גם כן חסידים ואנשי מעשה, ולא היה להם מעלה זו, ואדרבה אמר אביי בסוכה &lt;small&gt;(נב.)&lt;/small&gt; ובתלמידי חכמים יותר מכולם, והאריך עוד בזה.<br /> <br /> הנה אותו הפירוש שדחאו כאן, הוא בתוספות יו&quot;ט במה שכתב כי האנשים דלמטה הם הרואין בשמחה, לא השמחים בעצמם, כי השמחים היו חסידים. והוטב בעיניו אותו הפירוש, שכתב בשביל זה והדין עמו, דלא כמו שכתב בתשובה הנ&quot;ל.<br /> <br /> ובאמת מה שנתקשה בזה מרבנן דרב גידל ורבנן דר' אחא ושאר מקומות, שרואין שלא סמכו על חסידותם ותורתם נגד היצר הרע, אין זה ענין לכאן, דהתם בדרב גידל דיתיב אשערי טבילה ואמר להו הכי טבילו והכי טבילו, היה מוכרח להסתכל בהן להורות להן אופני הטבילה, ועל זה אמרו ליה ולא מיסתפי מר מיצר הרע, וכן ברב אחא דמרקיד לה על כתפו, וכן הוא בכל מקום שיש שליטת היצר הרע מצינו לפעמים שמתגרה בתלמידי חכמים יותר מבכולם. אבל בכאן החסידים ואנשי מעשה לא היו מסתכלין כלל למעלה על הנשים, ואמרו בגמרא סוטה דף ח' ע&quot;א גמירי דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, ועל זה בודאי היו נאמנים על עצמם החסידים ואנשי מעשה שלא יסתכלו שם כלל, ולא תתחיל שום שליטה מיצר הרע עליהם.<br /> <br /> ובלאו הכי אמרו &lt;small&gt;(יבמות קה:)&lt;/small&gt; המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, ואותן החסידים ואנשי המעשה שהיו מרקדים בדביקות נפלאה ותשובה אמיתית לפני הקב&quot;ה, בודאי היו עיניהם למטה ועצמו עיניהם מראות במקום שאינו צריך לראות.<br /> <br /> וברמב&quot;ם פרק כ&quot;א מהלכות איסורי ביאה הלכה ג', גבי הא דאמר דבאשה הרוצה לישא אותה מותר להסתכל בפניה לבודקה, וכתב על זה הראב&quot;ד, חכמים אמרו &lt;small&gt;(ב&quot;ב קסח.)&lt;/small&gt; האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא, לידבר עם הארץ בהדיה, דילמא מיחלפא ליה מיניה. אלמא אין דרך תלמיד חכם בכך. וכתב על זה הרב המגיד שאין זה השגה, לפי שצורבא מרבנן אפילו נתסכל בה ובדקה בפעם אחת לא יכירה אם יחליפוה, לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים, אבל עם הארץ יכירה בפעם אחת. הרי שסתם תלמיד חכם אינו רגיל כלל להסתכל בנשים. ומכל שכן שהיה כן באותם החסידים ואנשי המעשה שאמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו, או אשרי זקנתינו שכפרה על ילדותינו &lt;small&gt;(סוכה נג.)&lt;/small&gt;, ומילתא דלא שכיחי לא גזרו בהו רבנן. משא&quot;כ בפשוטי עם דשכיחי טובא מהרגילין להסתכל בעוה&quot;ר.<br /> <br /> גם במה שכתבתי למעלה על תלמידי חכמים והחסידים ואנשי מעשה, לא נוכל עכשיו להתדמות להם, כי מלבד שאין לנו עכשיו דין תלמיד חכם כנודע &lt;small&gt;(עי' רמ&quot;א יו&quot;ד סי' רמג ס&quot;ז ופתחי תשובה שם ס&quot;ק ג)&lt;/small&gt;, ק&quot;ו בעניני זהירות שנתקיים בעוה&quot;ר הכתוב &lt;small&gt;(איכה א, ט)&lt;/small&gt; ותרד פלאים, במלוא מובן המילה.<br /> <br /> גם י&quot;ל שכל אותם החסידים ואנשי מעשה שהיו מרקדים שמה, היו מאותן שידעו בנפשותם דאינו מזיק להם, כמו לרב גידל ורב אחא. שהרי לא אמרו בגמרא שכל החסידים ואנשי מעשה היו מרקדים, אלא שהמרקדים היו חסידים ואנשי מעשה, ואפשר שהיו גם הרבה מהחסידים ואנשי מעשה שיראו לנפשותם ולא עמדו שם בין המרקדים אלא תחת הגזוזטרא בין שאר כל ישראל, ואותם החסידים ואנשי מעשה שהיו המרקדים, היו נאמנים על עצמם שאינו מזיק להם, כמו שהיו נאמנים על עצמם רב גידל ורב אחא ועשו בדרך זה לעיני כל העם. ובודאי דלאו כל אדם נאמן על עצמו בענין זה, אלא המפורסמים בחסידותם כתנאים ואמוראים שבהם היה העובדא, וזה פשוט.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה שכתב עוד שבודאי היה באמצע אנשים מהעם הבאים לראות, שהרי לא נזכר בשום מקום שלא הניחו להרואים לעמוד במקום המרקדים, אין זה שום ראיה, דבגמרא לא באו להשמיענו אלא עיקר החידוש מה שהוסיפו על הבנין, שזה באמת אסור מהכתוב דהכל בכתב וגו', ואך יען שראו שאי אפשר לתקן באופן אחר עשו גם זה. אבל יתר הפרטים מה שנעשה בפנים בסידור עמידת האנשים, אין צריך לפרוט, דבודאי עשו כל טצדקי לגדור גדר בפני הערוה. וגם דממילא נשמע, דכיון שאמרו שעשו תיקון גדול, בודאי היה התיקון בשלימות בכל האפשרי, דבר ולא חצי דבר.<br /> <br /> והרמב&quot;ם שכתב בפרק ו' מהלכות יו&quot;ט הלכה כ&quot;א, דחייבים בית דין להעמיד שוטרים שיהיו מסבבין ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות. ולא נמצא על זה מקור בגמרא, אלא שכתב הרב המגיד שזה למד מדאמר בשלהי קידושין &lt;small&gt;(פא.)&lt;/small&gt; סקבא דשתא ריגלא. והנה גם שם לא נמצא שחייבים בית דין להעמיד שוטרים, אלא כיון שאמרו שיש בזה מכשול, שמעינן ממילא שחייבים בית דין לעשות כל טצדקי. וכן בזה שאמרו שעשו תיקון גדול, שמעינן ממילא שסדרו הכל באופן שלא יהיה הסתכלות, ואטו כי רוכלא לחשוב וליזל כל הפרטים. וזה דרך הש&quot;ס ברוב המקומות שצריך להבין דבר מתוך דבר.<br /> <br /> ובאמת נראה לפענ&quot;ד דשפיר י&quot;ל שעשו גם מחיצה על הגזוזטרא באופן שהיו עושין בכל בתי כנסיות, שעשו למעלה מחיצה של קנים סמוכים זה לזה בחללים קטנים ביניהם, באופן שהנשים שעומדים למעלה אצל המחיצה רואים לבית הכנסת, והאנשים העומדים למטה בבית הכנסת אינם רואים כלל מה שלמעלה.<br /> <br /> ומהא שלא הזכירו בגמרא מאותה המחיצה, אין הכרח כלל, שלא הוצרכו לפרט כל הפרטים, כמו שכתבתי לעיל. תדע דהרי על כרחך הוצרכו לעשות איזה מחיצה על הגזוזטרא, שאי אפשר לעמוד על הגזוזטרא בלי שום מחיצה כלל, כי יפול הנופל משם, בפרט בעת שדוחקין לראות ויעברו על לא תשים דמים בביתך &lt;small&gt;(דברים כב, ח, עי' רמב&quot;ם הל' רוצח פי&quot;א ה&quot;ג)&lt;/small&gt;, דמי&quot;ם תרתי משמע, שגם על חטא זה אמרו בגמרא נדה י&quot;ג ע&quot;ב ידיכם דמים מלאו &lt;small&gt;(ישעיה א, טו)&lt;/small&gt;. ואף דלמחיצה לצורך מעקה שלא ליפול אין צריך שיהיה גבוה כל כך כמו בשביל הסתכלות, אבל כיון דחזינן שעל כרחך עשו איזה מחיצה, אף שלא נזכר בש&quot;ס אלא דממילא נשמע, כמו כן י&quot;ל שעשו מחיצה גבוהה שלא יסתכלו אף שלא נזכר בש&quot;ס אלא דממילא נשמע, כיון שכל התיקון אינו אלא בשביל הסתכלות, כאשר ביארתי למעלה.<br /> <br /> גם י&quot;ל כיון שמדבר בזה מהנעשה בבית המקדש ואין נפקא מינה כעת, לא האריך כל כך לבאר כל הפרטים, כמו שכתבו התוספות סוכה דף ד' ע&quot;א ד&quot;ה בית, שדרך הש&quot;ס לקצר משניות של סדר טהרות כשמביאם, ובפרט במה שתלוי בתבנית הבית מבואר בתוספות יו&quot;ט יומא פרק ה' משנה ה' דבנין העתיד לא נתפרש על פי חכז&quot;ל, והביא מהרמב&quot;ם &lt;small&gt;(הל' בית הבחירה פ&quot;א ה&quot;ד)&lt;/small&gt; שכתב בנין העתיד להבנות אע&quot;פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, אלא כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו כבר בא אליהו והתיר כל הספקות, יעיי&quot;ש. וא&quot;כ כשביארו עניני בית המקדש לא ביארו אלא מה שעבר ומאי דהוה הוה, ובבית הכנסת אין צריך למילף כלל מבית המקדש, דשם היה אסור להוסיף והוצרכו ללמוד מקראי שיהיה היתר לתקן, אבל בבית הכנסת בלאו הכי הדבר פשוט שהחיוב לתקן שלא יהיה קלות ראש, והא למה לי קרא.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> שוב התבוננתי בלשון הרמב&quot;ם ז&quot;ל בפרק ב' דמדות משנה ה' על המשנה דחלקה היתה בראשונה, שכתב ענין חלקה שהיתה פרוצה ואין כותל מקיף לה. א&quot;כ מבואר בלשונו שאח&quot;כ עשו כותל מקיף לה להגזוזטרא, שגזוזטרא בלבד אינה נקראת כותל כמו שכתב הרמב&quot;ם בפרק ח' דעירובין משנה ח', גזוזטרא הוא מקום מקורה יוצא מן הכותל. גם ממה שכתב שהיתה פרוצה, ואם גם אח&quot;כ לא עשו מחיצה, א&quot;כ גם אח&quot;כ היתה פרוצה. ועל כרחך שכוונתו שבשביל התיקון עשו כותל על הגזוזטרא למחיצה, ולא היתה פרוצה כבתחילה.<br /> <br /> ובקרבן העדה על הירושלמי פרק החליל &lt;small&gt;(ה&quot;ב)&lt;/small&gt; הביא שני הפירושים, שהיתה חלקה בלי זיזין, ולישנא אחרינא שהיתה חלקה בלי מחיצה ומעקה, וכתב בזה כפל לשון מחיצה ומעקה. ונראה שכיון בזה, שבשביל שני הטעמים עשו הכותל שעל הגזוזטרא, בשביל מחיצה בפני הסתכלות ובשביל מעקה.<br /> <br /> וכן נראה הפירוש בדברי הרמב&quot;ם במה שכתב &lt;small&gt;(מדות שם)&lt;/small&gt; שעשו שקופין אטומים, דר&quot;ל שעשו המחיצה באופן שלהנשים שלמעלה היה שקופין ולהאנשים שלמטה היה אטומים, וכל זה שלא יוכלו לראות כלום על דרך שכתוב &lt;small&gt;(מלכים־א ו, ד)&lt;/small&gt; חלוני שקופים אטומים, ואין לזה פירוש אחר כאשר יתבאר להלן.<br /> <br /> ומה שכתב עוד בתשובה הנ&quot;ל שממה שכתב הרמב&quot;ם &lt;small&gt;(פיה&quot;מ סוכה פ&quot;ה מ&quot;ב)&lt;/small&gt; שהיו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים, ומקום הנשים למעלה מהאנשים, משמע שלא היה מקום האנשים למטה מהנשים, אלא מקום האנשים היה למטה על הרצפה ומקום הנשים היה למעלה במקום גבוה, ופירש בזה מה שכתב שקופין אטומים, שכוונתו שלא היו זיזין יוצאין מן הכותל, אלא שעשו הגזוזטרא אטומה עד הקרקע, ולא היה מקום כלל תחת הגזוזטרא, ונמצא שנראו הנשים לכל האנשים, והאריך בדבר.<br /> <br /> וכל זה אינו אלא דברי תימה, וכי בשביל שכתב הרמב&quot;ם שמקום הנשים היה למעלה מן האנשים, יש איזה משמעות שלא היה מקום לעמוד תחת הגזוזטרא, הלא אם עמדו האנשים למטה תחת הגזוזטרא הוי ג&quot;כ מקום הנשים למעלה מן האנשים, ואין בזה שום משמעות.<br /> <br /> גם אי אפשר לומר כלל שהיה בנין אטום עד הקרקע, ראשית הלא איסור דאורייתא להוסיף על הבנין, אלא שהותר בשביל התיקון של קלות ראש, ולתיקון זה די בגזוזטרא כפירוש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(סוכה נא: ד&quot;ה והקיפוה)&lt;/small&gt; וכל המפרשים, אבל במה שמוסיפין עוד לבנות עד הקרקע, זה אינו כלל בשביל צורך התיקון, כי אדרבה הוא מזיק להתיקון, שמתוקן יותר אם יש אפשרות לעמוד תחת הגזוזטרא שלא יוכלו להסתכל, וא&quot;כ אין שום היתר לזה.<br /> <br /> ועוד שהוא שינוי גדול הרבה מאד מגזוזטרא, שבגזוזטרא לא נתקטנה העזרה, שאינה אלא למעלה, אבל כשנבנה עד למטה נתקטנה העזרה הרבה במדה מרובה. כי אמרו ז&quot;ל &lt;small&gt;(במשנה דמדות שם)&lt;/small&gt; והקיפוה גזוזטרא, שהיה מוקף בכל הרוחות בגזוזטרא, והוא בשביל שהיה צריך למקום הרבה בשביל רוב הנשים שבאו, ואם בכל ההיקף שהיה להגזוזטרא היה נבנה עד למטה, ולא היה אפשרות לשום אדם לעמוד שם, לא נשאר בעזרה לעמידת האנשים אלא מקום קטן וצר באמצע, ונמצא שהיו מצירין לישראל בזה מאד, שבלאו הכי היו עומדין צפופין &lt;small&gt;(אבות פ&quot;ה מ&quot;ה)&lt;/small&gt; כפירוש הרע&quot;ב שם, שהיה מחמת דוחק רוב העם, ובפרט ברגלים דנפישי עולי רגלים, ק&quot;ו בשמחת בית השואבה שמי לא בא לאותה שמחה אשר אמרו ז&quot;ל &lt;small&gt;(במשנה סוכה נא.)&lt;/small&gt; שלא נראה כזאת מעולם.<br /> <br /> ובפסחים דף ס&quot;ד ע&quot;ב שביקש אגריפס המלך לידע אוכלסי ישראל וראה בפסחים, שנטל כוליא מכל אחד והיה כפליים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך כל פסח ופסח שלא היו נמנין עליו יותר מעשרה בני אדם. ובמדרש רבה &lt;small&gt;(איכה א אות ב)&lt;/small&gt; כתב עוד שלפעמים היו חמישים ואפילו מאה. נמצא שהיה אוכלסי ישראל הרבה מאות רבבות, וכל מדת העזרה של קל&quot;ה אמה &lt;small&gt;(מדות פ&quot;ב מ&quot;ו)&lt;/small&gt; אין די לזה אלא בדרך נס ופלא.<br /> <br /> וכתב הרמב&quot;ן בפרשת נח &lt;small&gt;(ו, יט)&lt;/small&gt; שבדרך הטבע לא היה מקום בהתיבה להחזיק את כל המובא לשם, אבל היה בדרך נס להחזיק מועט את המרובה, וא&quot;ת יעשנה קטנה ויסמוך על הנס, אבל עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות כל אשר ביד האדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים. וא&quot;כ בעזרה שהיה מן הנסים עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, האיך הותר להם לסמוך יותר על הרבות בנסים לעשות המקום צר כל כך מהכיל, בפרט באותה המדה שניתן בנבואה כמו שאמר הכתוב הכל בכתב וגו', האיך יכלו לבטל כל כך מאותה המידה להיצר לישראל, כיון שלצורך התיקון דאשכחו בקרא סגי בגזוזטרא.<br /> <br /> גם הוי הורדה גדולה לאותו מקום הקודש אם נתבטל משם עמידת ישראל לראיית פנים ולתפילה ועבודה. ובמדרש רבה &lt;small&gt;(איכה א אות לא)&lt;/small&gt; על הכתוב &lt;small&gt;(שם א, ד)&lt;/small&gt; דרכי ציון אבלות וגו', א&quot;ר הונא הכל מבקשין תפקידן וכו' אמר רב אבדימי אפילו דרכים מבקשין תפקידן, הדא הוא דכתיב דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד וכו' כל שעריה שוממין שלא היו נכנסין ויוצאין בהם. והרי, שגם הדרכים שברחובות קריה, אם נחסר מהם פעמי רגליהם של באי מועד, המה אבלים ושוממים ומבקשים תפקידם, ומכל שכן מקומות הקדושים שבעזרה שנעשו רק לתפקיד זה לביאת ישראל לעבודה וליראות פנים ולתפלה, וביתי בית תפילה נקרא &lt;small&gt;(ע&quot;פ ישעיה נו, ז)&lt;/small&gt;, ואם עושין שם מקומות אטומים ונמנעים משם באי מועד, המה אבלים ושוממים ומבקשים תפקידם. ואולי הוא גם בכלל איסור נתיצה &lt;small&gt;(עי' ס' המצוות להרמב&quot;ם לאוין סה; חינוך מ' תלז, וע&quot;ע רמב&quot;ם הל' יסודי התורה פ&quot;ו ה&quot;ז ובית הבחירה פ&quot;א הי&quot;ז)&lt;/small&gt;, שנתבטל אותו המקום. ועכ&quot;פ שודאי אסור לעשות כן מטעמים הנ&quot;ל.<br /> <br /> ובגמרא אין שום רמז ורמיזה לזה, אדרבה נהפוך הוא שלא אמרו במשנה ובגמרא אלא גזוזטרא, וגזוזטרא אינו בנין כזה עד הקרקע אלא כמו שכתב הרמב&quot;ם בעירובין שגזוזטרא הוא דבר מקורה יוצא מן הכותל, וכן פירשו כל המפרשים בסוכה. ואיך אפשר להעמיס בדברי הרמב&quot;ם דבר תמוה כזה שאין לו שום מקור ולהמציא עוד מזה להלכה שלא חשו להסתכלות, על סמך דיוק קלוש כל כך מה שנראה בעיניו.<br /> <br /> ולפי האמת אין בזה שום סרך דיוק לא מיניה ולא מקצתיה, כי גם לשון הרמב&quot;ם ז&quot;ל מיתפרש ברווחא אף אם עמדו האנשים למטה תחת הגזוזטרא, כמו שהעתקתי לשונו למעלה, וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יוכל לראות כן בלשון הרמב&quot;ם ז&quot;ל, וממילא נדחה גם פירושו שפירש בלשון שקופין אטומים. ובאמת גם עצם הלשון של שקופים אטומים אינו סובל פירושו, אלא שאין להאריך בזה, כי בלאו הכי עיקר הדבר אי אפשר לאומרו כלל, אבל הפירוש שכתבתי בשקופים אטומים, שהיו שקופים לגבי הנשים ואטומים לגבי האנשים שלא יכלו לראות, זה נכון וברור.<br /> <br /> ובתשובה הנ&quot;ל דחה פירוש זה יען שלא אמר חלונות. ואין זה כלום, כי לא היה בצורת חלונות, אלא סובב והולך על מה שהיה שם כותל מקיף, ואמר שהיה הכותל בדרך שקופים אטומים, ואין זה נקרא חלון אלא כותל מנוקב. ולא דמי למה שאמר בבית המקדש שהיו חלונות שקופים אטומים, ששם היה בצורת חלונות כדרך שעושין לבתים. ואפילו אלו היה בצורת חלונות, ג&quot;כ אין דיוק במה שהשמיט תיבת חלונות, כי עיקר הענין במה שאמר שקופים אטומים, ובמה שחסר תיבת חלונות לא חסר אלא קריאת השם בלבד. והרבה פעמים מצינו בפירוש המשנה להרמב&quot;ם שכתב לשון קצר וחסר איזה מילין אם עכ&quot;פ נכתב עיקר הענין, ואי אפשר לומר על זה עיקר חסר מן הספר, ואין לבנות כלל על דיוקים כאלה להוציא הדברים מפשוטן.<br /> <br /> נמצא לפי זה שיש לנו שני דרכים באיזה אופן שנעשה בבית המקדש שלא יהיה הסתכלות, האחד דרכו של התוספות יו&quot;ט שעמדו האנשים תחת הגזוזטרא, והיה הגזוזטרא מקיף את כל העזרה, זולת מקום קטן נשאר באמצע לעמידת החסידים ואנשי מעשה שהיו המרקדים. והשני מה שנראה מלשון הרמב&quot;ם ז&quot;ל ומפירושו של הקרבן העדה, שהיה על הגזוזטרא כותל מקיף בדרך שקופים אטומים. ועכ&quot;פ זה ודאי שפירושו של הרמב&quot;ם ז&quot;ל אמת שהיה נעשה באופן שלא יכלו לבוא לידי הסתכלות.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שהביא בתשובה הנ&quot;ל מדברי הרמב&quot;ם בהלכותיו &lt;small&gt;(הל' לולב פ&quot;ח הי&quot;ב; הל' בית הבחירה פ&quot;ה ה&quot;ט)&lt;/small&gt; שכתב שלא יהיו מעורבבין, לא הוצרך להביא זה מדברי הרמב&quot;ם בהלכותיו שגם בלשון המשנה במסכת מדות פרק ב' כתב לשון זה שלא יהיו מעורבבין, ולדבריו שזה סותר דעת האומרים שלא יהיה הסתכלות, נמצא שהרמב&quot;ם בפירוש המשנה והתוספות יו&quot;ט שהאריך לבאר כן, נסתר מדברי המשנה עצמו, וזה ודאי אינו.<br /> <br /> אמנם אין בזה שום סרך קושיא על הרמב&quot;ם והתוספות יו&quot;ט, שהרי בעל כרחך אין כוונתם על תערובות ממש, שהרי מעולם לא היו בחדר אחד, כמו שאמרו בגמרא &lt;small&gt;(נא:)&lt;/small&gt; שהיו האנשים מבפנים והנשים מבחוץ או בהיפך, וכן כתב הוא בעצמו בתשובה הנ&quot;ל, אלא שכתב הכוונה דנחשבין כמעורבבין כיון שבאין מזה לקלות ראש, ועל זה בנה יסוד שמצד הסתכלות אין לחוש. ואין זה שום יסוד, דכיון שבעל כרחך מוכרח להודות שקראו מעורבבין למה שמביא לידי קלות אף שאינו תערובות ממש, א&quot;כ גם הסתכלות בכלל זה, דכבר נתבאר דהסתכלות והרהורים בנשים הוי קלות ראש, והוא העיקר, עינא וליבא. ועיין בטור או&quot;ח סימן ר&quot;מ שמפרש מה שאמרו בש&quot;ס &lt;small&gt;(נדרים כ:)&lt;/small&gt; בני ערבוביא, שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת אפילו שתיהן נשיו. הרי שבשביל המחשבה בלבד, אף שלא היה אז שום הסתכלות ולא היתה כלל באותה הרשות, מ&quot;מ על ידי הרהור המחשבה בלבד נקרא ערבוביא, וכן קראו להסתכלות והרהורים שנמשך דעתו אחריהם, תערובות.<br /> <br /> וגדולה מזו השריש לנו הרמב&quot;ן ז&quot;ל בחידושיו למסכת עירובין בתחילת המסכתא &lt;small&gt;(יז:)&lt;/small&gt;, שנתקשה טובא למ&quot;ד תחומין דאורייתא &lt;small&gt;(עי' עירובין שם)&lt;/small&gt; האיך מועיל העירוב לעבור על איסור דאורייתא. דבשלמא למ&quot;ד תחומין דרבנן, הם אמרו והם אמרו, וכן במערב ברגליו &lt;small&gt;(שם לח.)&lt;/small&gt; אפשר שהוא מן התורה, לפי שהוא קונה שביתתו במקום רגליו וכאן הוא מקומו, אבל עירוב הפת האיך הוא מועיל מן התורה. וניחא ליה לבסוף, די&quot;ל דחכמים סבורין דכיון שדעתו בכאן, עשאו ביתו, ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו &lt;small&gt;(שמות טז, כט, עי' עירובין נא.)&lt;/small&gt;, וכדאמרינן בפרק הדר &lt;small&gt;(עג.)&lt;/small&gt; אנן סהדי דאי הוה מיתדר ליה התם ניחא ליה טפי, ומהתם משחינן ליה, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הרי, שהמקום שדעת האדם נמשכת אחריו, אף שהוא ממרחק כל כך שאינו רואה אותו כלל, נחשב ג&quot;כ שהוא שמה ממש אפילו להקל על ידי זה בדאורייתא, ונקרא עירוב שהוא עירוב רשויות. וק&quot;ו במקום שיש הסתכלות שיוכל להביא להרהורי תאות ר&quot;ל, וח&quot;ו יהיה שמה איזה מהם שנמשכין דעתם ולבם אחרי עיניהם, ונחשב בודאי שהמה שמה בין הנשים יותר מע&quot;י הנחת עירוב בפת, ואין שום קושיא אם קרא לזה תערובות.<br /> <br /> גם לפי שנתבאר לעיל &lt;small&gt;(סוף אות א)&lt;/small&gt; מדברי התוספות ששימת עין שברגל מביא אח&quot;כ בכל השנה ליחוד ולעבירה, י&quot;ל עוד שנקרא תערובות על שם הפעולה היוצאת אח&quot;כ שמביא ליחוד ולעבירה, שזה ודאי הוי תערובות. וכבר הבאתי &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; מדברי רז&quot;ל שאמרו על הסתכלות כאילו בא עליה, שזה יותר מתערובות ר&quot;ל.<br /> <br /> ועכ&quot;פ כיון שבלאו הכי על כרחך מוכרח להודות שכוונת אומרם מעורבבין, אין כוונתם על תערובות ממש, אלא קלות ראש, תו אין להוציא מן הכלל הסתכלות, ושפיר פירשו הרמב&quot;ם והתוספות יו&quot;ט לשון מעורבבין שכתבו במשנה, על הסתכלות, וכבר ביארתי שפירוש זה הוא מוכרח. והרמב&quot;ם ז&quot;ל בהלכותיו בספר היד העתיק לשון המשנה שעשו התיקון שלא יהיו מעורבבין, ונודע בכל הפוסקים &lt;small&gt;(עי' יד מלאכי ח&quot;ב כללי הרמב&quot;ם אות ה)&lt;/small&gt; דרכו של הרמב&quot;ם ז&quot;ל שמעתיק לשון התלמוד ואינו משנה מלשונם ז&quot;ל, וכמו שפירש לשון המשנה כן מתפרש לשונו שבהלכותיו, ובפרט שאין בזה שום דוחק וגמגום, אדרבה הוא ברור ופשוט, כמו שנתבאר.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ז&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> כתבתי כל זה לברר האמת שאף בבית המקדש שהיה איסור דאורייתא בעשיית תיקון זה שאסור להוסיף על הבנין, מ&quot;מ ראו חיוב לעבור על זה בשביל החיוב לגדור גדר שמה עבור הסתכלות, וא&quot;כ מכל שכן בבית הכנסת.<br /> <br /> אבל באמת אף אלו לא היה דבר זה מבואר בש&quot;ס, היה סגי ג&quot;כ במה שרואין שבכל העיירות שבישראל במקומות היראים וגדולי התורה, היו טורחין לעשות הבית הכנסת בחלונות שקופים אטומים, באופן שלא יהיו הנשים נראות כלל לעזרת האנשים. ואך חדשים מקרוב באו לעשות שינוים בזה, רק אצל המתחדשים לפרוץ גדרן של ראשונים, ופה באמעריקא פשתה המספחת ביותר גם בשאר מנהגי ישראל ועיקרי דת תורה הק'. ולעבור על מנהג שמקדמת דנא, מה שיש בו גדר וסייג של איסור, אף אם אין לו שום מקור בש&quot;ס, אסור לעבור על זה מדאורייתא מטעם נדר, עיין שו&quot;ע יו&quot;ד סימן רי&quot;ד.<br /> <br /> וכתב החתם סופר ביו&quot;ד סימן ק&quot;ז לענין חלב עכו&quot;ם, דלדעת הרדב&quot;ז &lt;small&gt;(ח&quot;ד סי' אלף קמז)&lt;/small&gt; שאינו דבר שנאסר במנין ואינו אסור במדינה שאין שם חלב טמא, א&quot;כ צריך לומר דמה שנהגו בני אשכנז שלא לשתות חלב עכו&quot;ם בכל מקום, הוא מטעם נדר, יוכל להיות שאסור מדאורייתא. אבל להחולקים על הרדב&quot;ז וסברי שיש בזה איסור מדינא בכל מקום, והוא בכלל הגזירה שגזרו חכז&quot;ל על חלב עכו&quot;ם, אין בו אלא איסור דרבנן, כמו שהתנו חכז&quot;ל על כל איסור דרבנן שעשו שלא יהיה בו דין דאורייתא, ונמצא חומרו קולו, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והגם שיש לפקפק בזה, דכיון דמיירי החתם סופר ממקום דלא שכיח כלל חלב טמא ואינו אסור מדינא, וטעמא דמנהגא ג&quot;כ בשביל שנאסר במנין, א&quot;כ לא קבלו עליהם אלא חומר איסור דרבנן כמו שאר דבר שנאסר במנין, ולמה יהיה אסור מדאורייתא. ואולי בשביל זה לא החליט החתם סופר, אלא כתב בלשון ספק שיוכל להיות שאסור מדאורייתא. אבל מנהג כזה שהוא גדר וסייג לערוה, שתלוי ביה הרבה איסורים חמורים מדאורייתא, קבלה זו היא בודאי דאורייתא כשאר נדרים. נמצא מבואר דמחיצות כאלו בבית הכנסת, הוא ממה נפשך איסורא דאורייתא, בין מדינא דגמרא ובין מטעמא דמנהגא.<br /> <br /> וזה ודאי שבאמעריקא אין שום מנהג, כי אין נקרא מנהג אלא מה שנתייסד במקום גדולי תורה ויראה, לא מנהגי בורות, כנודע בכל הפוסקים. והר&quot;ת &lt;small&gt;(עי' שלטי גבורים על המרדכי גיטין ז, ג, וראה שו&quot;ת בעלי התוספות סי' יא)&lt;/small&gt; והמהרי&quot;ל &lt;small&gt;(עי' שדי חמד כללים אות מ, כלל לח ד&quot;ה מה ששגור, בשמו. וראה מנהגי מהרי&quot;ל הל' מאכלות אסורות בפסח אות טז, ובהקדמת רבי זלמן מלקט המהרי&quot;ל)&lt;/small&gt; כתבו שבמנהג שנעשה באיסור, הוי מנהג אותיות &quot;גהנם&quot;. ובאמעריקא לא היה התישבות המדינה מתחילה מגדולי תורה ויראה כנודע, והיה הכל מנהג בורות גם בתחלה, ושוב אח&quot;כ נפרץ במלואו בכל פעם יותר ויותר, כי הפרצות מתרבים בעוה&quot;ר בדורותינו אלה עיקבתא דמשיחא בכל מקום. ומכל שכן במדינה שלא היה לה מעולם יסוד לתוה&quot;ק. וזה לא כבר שנתלקטו לאמעריקא מסבת כל הסיבות קצת אנשים יראים ותלמידי חכמים, הדבר ברור שחיובא רמיא עליהם מנהגי הארץ אשר באו משם, וחלילה לשנות.<br /> <br /> ומבואר בגמרא בבא מציעא דף פ&quot;ג ע&quot;ב וליחזי היכי נהיגי, בעיר חדשה, ונחזי מהיכא קא אתי, בנקוטאי, פירש רש&quot;י ז&quot;ל שנתלקטו ממקומות שונים. וכתב שם הנמוקי יוסף &lt;small&gt;(נב, א ד&quot;ה וגרסינן)&lt;/small&gt; בשם הרשב&quot;א והרנב&quot;ר &lt;small&gt;(פג, ב ד&quot;ה וניחזי)&lt;/small&gt; דמדאמרינן הכא ונחזי מהיכא קא אתי, שמעינן דכל עיר חדשה, הכל כמנהג אותו המקום שבאו משם. וכן הוא בשו&quot;ע חו&quot;מ סימן של&quot;א סעיף א' ברמ&quot;א שם, דבלא היה מנהג בעיר, אזלינן בתר מנהג העיר שבאו משם. ומכל שכן במילתא דאיסורא, שלעולם נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם &lt;small&gt;(עי' פסחים נ.; רמב&quot;ם הל' שמיטה ויובל פ&quot;ז הי&quot;ב)&lt;/small&gt;, הדבר ברור שאין שום היתר לשנות בבית הכנסת מכל מה שנעשה במקומות היראים שמשמה באו לכאן כל הנוהגים על פי דת תורה הק'.<br /> <br /> ועיין חו&quot;מ סוף סימן ל&quot;ז ברמ&quot;א ובש&quot;ך שם &lt;small&gt;(ס&quot;ק לח)&lt;/small&gt; דבמנהג, גם לא ראינו הוי ראיה, שאם לא ראינו נוהגין כן מקדמת דנא, הוי מנהג שצריכין לילך אחריו. ומכל שכן במנהג המחיצות שראינו שנעשו המחיצות כדינו, בודאי שאסור לשנות. ועיין מהרי&quot;ק שורש קע&quot;א שמנהג מהני אף להוציא ממון. והנה חזקת ממון אלים יותר אף מרובא, וכח המנהג אלים אף מחזקת ממון, ומכל שכן כשיש בו גדר וסייג לעבירה שחמור ממנהגא דממונא.<br /> <br /> וזה יותר ממאה ושלשים שנה, בשנת תקע&quot;ט, התחילו הפורצים במדינת אשכנז לעשות שינויים בבית הכנסת, כמו בעמידת הבימה וכדומה, והיה זה בימי הגאונים האדירים הרעק&quot;א והחתם סופר זלה&quot;ה ושאר גדולי ארץ עמודי העולם, וכולם צווחו ככרוכיא בחומר האיסור כי נורא הוא לעשות איזה שינויים בבית הכנסת ממה שהיה מקדמת דנא. ותשובה אחת מענינים אלו נדפסה בשו&quot;ת חתם סופר חלק ששי בסימן פ&quot;ו, והאריך בפרטי איזה ענינים של מנהגי בית הכנסת שכולם ממקור קדוש יהלכו ואין להם היתר, וסיים שאף אם אמור יאמר שאם לא נתיר להם איכא למיחוש להמרת דת ר&quot;ל, לא חשו חכז&quot;ל לזה, אלא חששו שישארו באמונת ישראל ויבנו במה לעצמם, ואתי לאמשוכי ישראל בתרייהו, כצדוק ובייתוס בימי חכמי המשנה, וענן ושאול בימי הגאונים, ואין אחריותן עלינו. והראה מקום לברכות ס&quot;ג &lt;small&gt;(ריש ע&quot;ב)&lt;/small&gt;, יעיי&quot;ש. ובמקום אחר הבאתי עוד ראיות לדבריו &lt;small&gt;(עי' חיו&quot;ד סי' לה אות ד)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ושוב יצא לאור שני חיבורים מאחד מגדולי תלמידי החתם סופר זלה&quot;ה ספר מחולת המחנים וספר הר תבור, והאריך מאד בבירור הענין של תוקף האיסור לעשות איזה שינוים בבית הכנסת מהמנהג שנתפשט בישראל מימים קדמונים, אף בדבר שאין לו טעם. ובהר תבור סימן א' מביא כי מאות מכתבים באו מכל גדולי ישראל מכל ארץ הקדושה ומכל מדינות רוסיא וליטא ומדינת פולין ואונגארין, שאסרו זאת בלתי הפוגות.<br /> <br /> והנה גם המתפרצים אז לעשות שינויים בבית הכנסת, לא עלה אז על דעתם לעשות שינוי כזה שתהיה המחיצה באופן שיוכל להיות הסתכלות מהאנשים על הנשים, שזה ודאי אסור מדינא דגמרא בלי ספק, ולא העיזו פניהם כל כך.<br /> <br /> אמנם כחמישים שנה אח&quot;כ בשנת תרכ&quot;ו הגיעה הפירצה עד ככה שהפורצים התחילו לעשות מחיצות כאלו, ולזה בהפסק דין שנדפס בשנת תרכ&quot;ו שחתום עליו יותר משבעים גאונים וצדיקים, ובספר לב העברי ח&quot;ש ועוד בכמה ספרים שנתפשטו אז, העתיקו פסק דין זה אות באות. וכתבו שם ט' סעיפים ממנהגי בית הכנסת, ובסעיף ה' כתבו, אסור לעשות מחיצה המבדלת בין עזרת נשים ואנשים, רק באופן אשר לא יוכלו להסתכל אנשים בנשים, רק יעשו כנהוג מימי קדם, וכן אם כבר נעשה לא יכנסו בה. וסיימו לבסוף וז&quot;ל, ואלו בתי כנסיות אשר כתבנו שאסור ליכנס בתוכם, אין חילוק בין שאר ימים לשבת ויו&quot;ט וראש השנה ויום הכיפורים, ואף אם צריך להתפלל על ידי זה ביחידות. והאריכו עוד אח&quot;כ לבאר שזה חמור יותר מכל איסורין שבתורה, יעיי&quot;ש בנועם דבריהם. ואח&quot;כ חתמו על זה גם רבותינו הקדושים מצאנז ומזידיטשוב זצוקללה&quot;ה. ולמען חיבת הקודש אעתיק לשונם.<br /> <br /> וז&quot;ל מרן הקדוש בעל דברי חיים זלה&quot;ה מצאנז, כל הדברים הנ&quot;ל אסורים המה על פי השו&quot;ע והפוסקים, ואסור לשנות שום מנהג ישראל בבנין בית הכנסת או באיזה נימוס ומנהג המקובל מאבותינו ומדורות הראשונים, והמשנה ידו על התחתונה. וחתם שמו הקדוש. וכן כתב אח&quot;כ מרן הקדוש מהרי&quot;א זלה&quot;ה מזידיטשטב, וז&quot;ל, הנני באתי כיהודא ועוד לקרא ליתן תוקף לתורה הק' דת ישראל שיקוים, ואסור לשנות ולנטות מדרך התורה הנמסר לנו ממעמד הר סיני ומנהג אבותינו התנאים והאמוראים הקדושים, כמבואר לעיל בחתימות הרבנים, ולכל השומע ינעם. וחתם שמו הקדוש.<br /> <br /> הנה מפורש בדבריהם שכל זה אסור על פי השו&quot;ע והפוסקים, ואין זה איסור חדש. ומאן ספין בדור הזה לחלוק על האריות האלה. ואף אם יתקבצו כל דורינו זה, אין בכחינו להכריע אף צפורן אחת מהם, ואמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(שבת קיב:)&lt;/small&gt; אם הראשונים כמלאכים וכו' אנו כחמורים, אבל אנחנו אין אנו אפילו כצפרני החמורים לגבי הראשונים כמלאכים, אך אלו היינו עומדים על המשמר שלא לשנות עכ&quot;פ מדרכיהם וממנהגיהם הקודמים, לא היינו מגיעים לירידה נוראה כזאת אף בעיקבא דמשיחא ר&quot;ל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ח&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה בשו&quot;ת תשורת ש&quot;י &lt;small&gt;(ח&quot;א)&lt;/small&gt; סימן קכ&quot;ד החמיר עוד יותר, שצריך לעשות הבית הכנסת באופן שגם הנשים לא יוכלו לראות אל האנשים, והביא על זה מהספרי &lt;small&gt;(עי' מדרש שוחר טוב, שמואל פי&quot;ג)&lt;/small&gt; הובא בילקוט שמעוני שמואל ט' &lt;small&gt;(רמז קח)&lt;/small&gt; וז&quot;ל, כבואכם העיר וגו' &lt;small&gt;(שמואל־א ט, יג)&lt;/small&gt; כל האורך הזה למה, מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שביעות ממנו דברי ר' יודא, א&quot;ל ר' יוסי א&quot;כ עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון עיניו מאשה שאינה ראויה לו כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה, עכ&quot;ל יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד אין להחמיר בזה שנהגו מקדמת דנא בין הראשונים במקום גדולים וקדושים שהיה בית הכנסת באופן זה שיכלו הנשים לראות. גם בפסק דין הנ&quot;ל לא נזכר שום קפידא על הנשים אלא על האנשים, וכן היה בבית המקדש בשמחת בית השואבה, כמבואר במשנה ובגמרא וכל המפרשים שהנשים יכלו לראות.<br /> <br /> ומה שנראה לכאורה מהספרי, הנה ראשית י&quot;ל דלא סברי כן, מחמת שאין רמז מזה בש&quot;ס, והרבה פוסקים סוברים שהוא כלל גדול דכל תוספתא או ברייתא שלא הוזכרה בגמרא משבשתא היא, דמסתמא כיון שרצו חכמי הש&quot;ס לחבר התלמוד, חקרו ודרשו בכל הספרים וביררו אותם שהם בני סמכא בדוקא, כמו שכתב הר&quot;ש אלגזי בספר גופי הלכות &lt;small&gt;(כלל תקלד)&lt;/small&gt;. ואף מדברי המשנה אין למדין אלא מהגמרא, כמבואר במסכת נדה דף ז' ע&quot;ב אין למדין הלכה מפי תלמוד, ופירש רש&quot;י דאין למדין הלכה מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהן הלכה כפלוני, שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה. ובירושלמי &lt;small&gt;(פאה פ&quot;ב ה&quot;ד)&lt;/small&gt; אמרו אין למדין לא מן הלכות ולא מן אגדות ולא מן התוספתות, אלא מן הגמרא.<br /> <br /> ואף שדעת כמה פוסקים שלמדין מברייתות ואפילו מן האגדות שלא הוזכרו בש&quot;ס, היכא שאין סותרין דברי הש&quot;ס. אבל אם יש סתירה נגדם בש&quot;ס, דברי הש&quot;ס עיקר. ועיין ברמב&quot;ם פרק ו' מהלכות מעילה הלכה ד', שתמה הראב&quot;ד על הרמב&quot;ם למה סמך על תוספתא שהיא נגד המשנה והגמרא. ובכסף משנה תירץ שאפשר ליישב התוספתא שאינה סותרת המשנה והגמרא, ולכן הביאה. ובהלכות מקוואות פרק ט' הלכה י&quot;א שם הוא בהיפך, שהרמב&quot;ם השמיט התוספתא והראב&quot;ד הביאה, וכתב שם בכסף משנה הטעם שהשמיטו הרמב&quot;ם והרא&quot;ש התוספתא, בשביל שבמשנה נכתב בסתם, משמע שאין המשנה סוברת כוותיה. וצריך לומר להראב&quot;ד ושאר פוסקים שהביאו דברי התוספתא, שאפשר לתרץ ולהשוות עם דברי המשנה. עכ&quot;פ אין ללמוד הלכה משום מקום שסותר דברי הש&quot;ס.<br /> <br /> וז&quot;ל האור זרוע הגדול בתשובותיו סימן תשנ&quot;ד, והנה התלמוד שלנו שאנו עסוקים בו תמיד כמה גירסות משונות יש בו, כל שכן ברייתות וירושלמי שאין אנו עסוקים בו, ואפילו תוספתא דרבי חייא ספרא וספרי אנו רואין שבכמה מקומות מביאן בתלמוד ומחסר בהן ומייתר בהן, לפיכך אין לסמוך על שום ברייתא אם הוא כנגד התלמוד, כי התלמוד נכתב להוראה, כדאמרינן &lt;small&gt;(ב&quot;מ פו.)&lt;/small&gt; רבינא ורב אשי סוף הוראה, אמנם טוב להביא סעד מן הברייתות לבאר דבר שהוא סתום ונעלם בתלמוד, אבל לא לסתור דברי התלמוד, כי הספרים נשתבשו בידי סופרים או הוי פלוגתא, ואלו הובאה בתלמוד שמא היו משבשין או מעמידין אותה כיחידאה, לפיכך אין לסמוך כי אם על התלמוד.<br /> <br /> וכבר הבאתי &lt;small&gt;(אות ה)&lt;/small&gt; שמבואר במשנה פרק ב' דמדות משנה ה' שחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצטרה, שהנשים רואות מלמעלה, ובמסכת סוכה &lt;small&gt;(נא.)&lt;/small&gt; קראו לזה תיקון גדול.<br /> <br /> ובתשובת תשורת ש&quot;י הנ&quot;ל העיר בזה, וכתב שאין דנין אפשר משאי אפשר, כדאיתא בפרק קמא דחולין דף י&quot;ב ע&quot;א, והכא נמי לא היה אפשר מלהקיף מחמת רבויין, וגם לעכב ע&quot;י הנשים שלא יבואו לראות, לא היה אפשר. ואין דבריו מובנים כלל למה לא היה אפשר לעכב על הנשים שלא יבואו, הלא אז בזמן שבית המקדש היה קיים היה ידם תקיפה ושמרו בבית המקדש שלא יכנס שום אדם למקום שאסור לו ליכנס, ואלו היו רוצים לעכב על הנשים שלא יבואו, בודאי היו יכולין לעשותו, ואין זה דמיון לחולין י&quot;ב ע&quot;א, שלא היה שום אפשרות כלל לבדוק בפסח וקדשים.<br /> <br /> ומה שהביא ראיה ממה שלא עיכבו את הנשים בראשונה כשבאו לידי קלות ראש, כבר ביארתי לעיל &lt;small&gt;(אות ב)&lt;/small&gt; טעמם ונימוקם שבראשונה, ואין להביא מזה ראיה כלל כמובן, ואין צורך להאריך בזה כלל. אך קצת י&quot;ל שלכן לא היה אפשר, בשביל שראו לנחוץ שיראו הנשים עבודה זו בבית המקדש שהיה יסוד גדול לקדושה וטהרה ושמירת כל התורה כולה בכל השנה, וא&quot;כ אולי אפשר לומר שאף שזה אסור בכל מקום, מ&quot;מ התועלת הגדול שהיה נמשך מראיית שמחת בית השואבה, דוחה זה, ואין לבטלו. אבל מסתמיות דברי המשנה והש&quot;ס שכתבו שעשו בזה תיקון גדול, ולא העירו כלל שעדיין אית ביה איסורא אלא שהתירו אז, נראה שהוא תיקון בהחלט, ולית ביה איסורא בשום מקום. ואין קושיא אם נימא שהראשונים ז&quot;ל הבינו מדברי המשנה והש&quot;ס בזה שהוא נגד הספרי. ולהלן יתבאר עוד הרבה ראיות ברורות יותר מן הש&quot;ס נגד דברי הספרי.<br /> <br /> ומה שכתב בתשובת תשורת ש&quot;י מכח דברי הספרי האלו דהגם דדורות שלפנינו לא נזהרו בזה, כבר אמרו בפרק קמא דחולין דף ו' ע&quot;ב וכתת נחש הנחושת וכו' &lt;small&gt;(מלכים־ב יח, ד)&lt;/small&gt; אפשר בא אסא וכו'. אין זה דמיון כלל להתם, דשם מיירי ברבי ורבי מאיר שהתירו מה שאסרו אבותיהם, כי תנאים היו ופליגי, שהתנאים האחרונים יכלו לחלוק על התנאים הראשונים, ועל זה הביא מאסא ויהושפט. וכתבו שם התוספות דף ז' ע&quot;א ד&quot;ה אלא, דצריך לומר טעם הטעות שטעו בו הראשונים, שהיו סבורים שאסור לבערו יען שנעשה על פי הדיבור, וחזקיהו המלך הבין שזה טעות, והיה בכחו לחלוק עליהם ולומר שטעו. אך כדי לתרץ האיך אפשר לומר דהגיע אליהם טעות כזה, על זה משני שהסיבה הוא בשביל שהניחו לו מקום להתגדר.<br /> <br /> אבל היכא שאי אפשר לומר דפליגי, כמו בכל מקום שמקשין על איזה אמורא מהתנאים, אינו מתרץ בשום מקום שלכן אמר דלא כוותיה בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, דכיון שלא יוכל לחלוק עליו, לא יוכל ג&quot;כ לומר עליו שטעה והניחו לו מקום להתגדר. ומכל שכן אנן יתמי דיתמי שלא נוכל לומר כך על גאונים וקדושים שבדורות שלפנינו, והלואי שנזכה להבין דעת חכמים אף מקצת מן המקצת מדרכיהם ומנהגיהם שבעומק חכמתם, וכי ח&quot;ו נוכל גם אנחנו להתיר מה שאסרו הראשונים ז&quot;ל כמו שהתירו רבי מאיר ורבי על סמך זה שהניחו להם מקום להתגדר, וחלילה לנו להעלות על הדעת כן, דלא ליפוק מיניה חורבא.<br /> <br /> והרשב&quot;א בתשובות חלק ב' סימן שכ&quot;ב כתב לראשונים שומעים וכו', שדברי ראשונים שהיו בקיאים ונודעה חכמתן ומקצתן הם דברי קבלה וכו', ואפילו אומרים על ימין שהוא שמאל, כלומר אפילו מה שיראה בעיניך שהוא ימין והם אומרים שהוא שמאל, שמע להם, עכ&quot;ל. ועיין רמב&quot;ם פרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ו' שסמך על הגאונים אף במה שלפי דעתו הוא נגד דברי הש&quot;ס, יען שהקבלה והמעשה המה עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות, ובפרט שזה רגיל הרבה בדברי הפוסקים שדוחין איזה ברייתא שלא הובאה בש&quot;ס, אם לפי דעתם נראה מסוגיית הש&quot;ס שחולקת על אותה הברייתא, והבאתי למעלה מקצת מקומות, ויש טובא כזה, ואין להאריך.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ט&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ונראה לענ&quot;ד עוד ראיות ברורות מן הש&quot;ס. בברכות דף כ' ע&quot;א דרב גידל הוה יתיב אשערי טבילה, אמרי ליה רבנן לא מסתפי מר מיצר הרע, אמר להו דמיין באפאי כי קאקי חיוורי. רבי יוחנן הוה רגיל דאזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן בנות ישראל מטבילה מסתכלן בי, וניהוי להו זרעא שפירי דכוותי, אמרי ליה רבנן ולא מיסתפי מר מעינא בישא, א&quot;ל אנא מזרע דיוסף קאתינא וכו'. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל, רבי יוחנן אדם יפה תואר הוה. והשתא לדעת הספרי שעשו בנות ישראל איסור במה שהסתכלו ביפיו של שאול המלך, א&quot;כ האיך עשה רבי יוחנן בכוונה שיסתכלו בו בנות ישראל וליעבדו איסורא. ועל כרחך שבש&quot;ס לא סברו בזה שום איסור.<br /> <br /> ובהגהות הב&quot;ח שם כתב, דהא דלא אמרו לרב גידל מעינא בישא כמו לרבי יוחנן, היינו משום דרבי יוחנן הוו מסתכלי ביה ושייך עינא בישא, משא&quot;כ רב גידל. אבל קשיא אמאי לא אמרי לרבי יוחנן לא מיסתפי מר מיצר הרע, ותירץ משום דרבי יוחנן עפעפיו מכסין את עיניו ולא ראה. ולפענ&quot;ד מה שלא אמרו ליה לרבי יוחנן ולא מיסתפי מר מיצר הרע בלאו הכי לא קשיא מידי, דאחר שחידש לנו רב גידל דמי שברור בנפשו דדמיין ליה כקאקי חיוורי אין לחוש, א&quot;כ ידעו דגם לרבי יוחנן אפשר לתרץ כן. אבל דא ודאי קושיא לפי דברי הספרי דכיון שהסתכלו בו הנשים כל כך עד שאמרו לו לפחוד מעינא בישא, הוו להו למימר ליה לא מיסתפי מר מאיסור הסתכלות גופיה של הנשים שאינם במדריגה זו, ועל כרחך שאין לחוש לזה בנשים.<br /> <br /> עוד ראיה, דהנה ז&quot;ל הברייתא כפי מה שהובאה בילקוט שמעוני שמואל ט' על הכתוב כבואכם העיר כן תמצאון אותו וגו', כל כך למה, רב אמר שהנשים דברניות הן, ושמואל אמר כדי להסתכל ביופיו של שאול, רבי אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. ואית דאמרי בהאי לישנא, כל האורך הזה למה, מביטות בנויו של שאול היו, דברי ר' יודא. אמר ליה ר' יוסי א&quot;כ עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון עיניה מאיש שאינו שלה, אלא שלא הגיעה עדיין השעה וכו'.<br /> <br /> נמצא לפי זה דאף בלשון הברייתא שבספרי בלישנא קמא לא נזכר שום לשון איסור על הסתכלות של הנשים, אלא ג' פלוגתות בטעם אריכת הדברים, ואפשר כלהו איתנייהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואך בלשון האית דאמרי מוזכר לשון איסור לפי דעת ר' יוסי. ובגמרא ברכות דף מ&quot;ח ע&quot;ב הביא לישנא קמא של הברייתא הג' פלוגתות בלשון שהובאו בספרי בלישנא קמא, אלא שבמקום רבי כתב רבי יוחנן, ולשון האית דאמרי השמיטו לגמרי בש&quot;ס ולא הזכירו כלל מלשון איסור. א&quot;כ חזינן בהדיא שדעת הש&quot;ס כלישנא קמא שאין שם שום רמז לאיסור.<br /> <br /> גם לפי הספרי שהביא שתי הלשונות, מבואר בתוספות עבודה זרה דף ז' ע&quot;א ד&quot;ה בשל, דלדעת ריב&quot;א כל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר, והלכה כלישנא קמא, ורבינו שמשון היה מפרש דבכל מקום שיש להתברר כחד מיניהו משיטת התלמוד, בתריה אזלינן. נמצא דלשיטת ריב&quot;א אף לפי דברי הספרי אין לאסור, כי אין האיסור אלא בלשון אית דאמרי, ואין הלכה כן אלא כלישנא קמא. אלא אפילו לדעת הסוברים דלישנא בתרא עיקר, מ&quot;מ אין זה אלא כשאין לנו הוכחה אחרת, אבל לא פליגי על מה שהביאו בשם הר&quot;ש דבכל מקום שיש להתברר כחד מיניהו בשיטת התלמוד בתריה אזלינן, וכיון שנתבאר משיטת התלמוד שלא הביאו אלא לישנא קמא, ודאי דהלכה כן, בפרט שיש גם ראיות אחרות מן הש&quot;ס.<br /> <br /> גם נראה, לפי מה שכתב הרא&quot;ש בפרק שני דברכות סימן ט' דמדנקיט בגמרא האי טעמא ושביק הני טעמי אחריני דמנחות, ש&quot;מ דאליבא דהלכתא נקט טעמא. וכן מבואר בתוספות סוכה דף י&quot;א ע&quot;א ד&quot;ה דרב, דמדנקיט האי טעמא ושביק טעמי אחריני דמנחות, ש&quot;מ דהוא עיקר. ונמצא דאף בשני טעמים שהובאו בש&quot;ס ולא הכריעו איזה מהם העיקר, מ&quot;מ אם במקום אחר לא כתבו אלא חד טעמא, ידעינן שהוא העיקר. וא&quot;כ נראה שגם בשני לשונות כן, דאף לדעת הסוברין דלישנא בתרא עיקר, מ&quot;מ אין זה אלא כשאין לנו הכרעה אחרת, אבל אם במקום אחר השמיטו לשון בתרא ולא כתבו אלא הלישנא קמא, הוי זה הכרעה שהוא העיקר. ולפי זה אף אלו היו מביאין בש&quot;ס באיזה מקום שני הלשונות כמו שהמה בספרי, אם השמיטו במקום אחר, אין לחוש לו, ומכל שכן כשלא הובא כלל בש&quot;ס, דודאי אמרינן דנדחה מדברי הש&quot;ס.<br /> <br /> גם ממה שכתבו בש&quot;ס כמה פעמים &lt;small&gt;(ע&quot;ז כ:)&lt;/small&gt; חומר האיסור של הסתכלות האנשים בנשים ואפילו בבגדי צבעונין שלה, ולא הזכירו בשום מקום שגם לנשים אסור להסתכל, וזה ודאי שאיסור הסתכלות של האנשים חמור יותר אף לפי אותו הלשון של הספרי שאוסר גם לנשים, שהרי כתב הלשון כשם שאסור לאיש וכו' כך אסור לאשה ותלה זה בזה, ובכיוצא בזה אמרו במסכת תענית דף ז' ע&quot;א מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול, וא&quot;כ אם אסור גם לנשים הוי זה רבותא יותר, ולמה שבקי בש&quot;ס מה שהוא רבותא יותר דאיכא למיטעי. ובכיוצא בזה כתב רש&quot;י ז&quot;ל במסכת ביצה דף י&quot;ט &lt;small&gt;(ריש)&lt;/small&gt; ע&quot;א שאין ראוי לפרש כן לדרדקי דבי רב, דא&quot;כ ליתני קילתא ושמעינן חמירתא, אבל השתא דאשמעינן משיקין איכא למימר דוקא נקט, אבל הטבלה לא. וכעין זה הוא בנידון דידן, דמדלא אמרו בש&quot;ס איסור זה של הסתכלות בכל מקום אלא באנשים, ש&quot;מ דדוקא הוא רק באנשים.<br /> <br /> ואולי גם בלשון הספרי אין האיסור אלא בידעינן שמביטות לשם תענוג מיופיו, כמו שסובב על הלשון שאמר ולא היו שביעות ממנו, וזה ודאי גרע &lt;small&gt;(ועיין עוד בחידושי פרקי אבות פרק ב', שעל ראיית פריצות צריך להזהיר את הנקבות יותר מן הזכרים)&lt;/small&gt;, אבל בסתם לא חיישינן להכי בנשים, כמו שהוכחתי בראיות ברורות מן הש&quot;ס. ויפה עשו הראשונים שלא הקפידו בבית הכנסת אם היה נעשה באופן שיהיו הנשים רואות כמו שהיה בבית המקדש, ואין להחמיר כלל במה שלא החמירו הם מכמה טעמים, בפרט שלפעמים הוא חומרא דאתי לידי קולא. אבל אם נעשה באופן שנראות הנשים להאנשים אף במקצת באיזה אופן שהוא, זה ודאי איסור ברור מדינא דש&quot;ס והפוסקים, כאשר נתבאר למעלה &lt;small&gt;(אות א־ ו)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;י&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הוצרכנו לכל זה במקום שהולכים בצניעות כשנים קדמוניות, וכמו שהיה בבית המקדש שבודאי לא הלכו שם בגילוי שער או גילוי בשר ח&quot;ו, וכמו שלמדו זה &lt;small&gt;(סוכה נב.)&lt;/small&gt; מקרא &lt;small&gt;(זכריה יב, יב)&lt;/small&gt; דוספדה הארץ, שזה קאי על לעתיד אחר ביאת המשיח ואחר שנשחט היצר הרע, שבודאי יהיה אז הכל כדת וכהלכה, אע&quot;פ כן במקום קיבוץ צריך לעשות גדר לערוה במחיצות כראוי. אבל במקום שהולכין בגילוי שער וגילוי זרועות ובשר, בלאו הכי אסור להתפלל ולומר שום דבר שבקדושה נגדם אפילו להאיש בביתו, כמבואר בגמרא &lt;small&gt;(ברכות כד.)&lt;/small&gt; ובשו&quot;ע סימן ע&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ובתשובה הנ&quot;ל סמך עצמו להתיר גם זה על סמך דברי הערוך השלחן &lt;small&gt;(סי' עה ס&quot;ז)&lt;/small&gt; שאף שצווח ככרוכיא על גודל הפירצה של גילוי שער, וכתב אוי לנו שעלתה בימינו כך, אע&quot;פ כן לענין אם להתפלל ולברך נגדם, כתב דכיון שפשתה המספחת ואין שומע ורגילין לעשות כן, שוב הוי לענין תפלה כמו שכתבו &lt;small&gt;(עי' טור וב&quot;י או&quot;ח סי' עה)&lt;/small&gt; בבתולות דכיון שרגילות לעשות כן ליכא הרהור.<br /> <br /> והנה באלו הבתי כנסיות אף לפי דברי הערוך השלחן אסור להתפלל ולומר שם דבר שבקדושה כאשר אבאר להלן, אך תחלה ראיתי לבאר שגם דברי הערוך השלחן בזה המה תמוהים, מה שחידש להתיר בנשואות מחמת שרגילים בפירצה בעוה&quot;ר לדמותם על ידי זה לבתולות, הלא בבתולות לא אסרו חכז&quot;ל מעולם, אבל בנשואות שכבר אסרו חכז&quot;ל ופשט איסורו בכל ישראל מזמן הש&quot;ס עד עכשיו, מבואר בגמרא ביצה פרק קמא &lt;small&gt;(ה.)&lt;/small&gt; וברמב&quot;ם פרק ב' מהלכות ממרים הלכה ב' וג' שגזירה שנתפשטה בישראל אי אפשר לבטלה אפילו בטל הטעם שבשבילו גזרו הראשונים, ובדאית ביה סייג לעבירה, אפילו בית דין גדול מן הראשונים לא יוכל לבטלו. ובתוספות פסחים פרק מקום שנהגו דף נ' ע&quot;א שאסור לעשות מלאכה בערבי פסחים בשביל הקרבן, ואף בזמן הזה דליכא הקרבה, כיון שנאסר אז אסור לעולם, וכן הוא בכמה מקומות.<br /> <br /> וזה ודאי דלא דמי למה שאין נזהרין משום גילוי כיון שאין הנחשים מצויין בינינו, כמו שכתבו התוספות בעבודה זרה דף ל&quot;ה ע&quot;א ד&quot;ה חדא, שאין לומר בזה דבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו, כי ודאי הוא כשאסרו מתחלה, לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויין, וכמו שכתבו התוספות שם בעבודה זרה דף נ&quot;ז ע&quot;ב &lt;small&gt;(ד&quot;ה לאפוקי)&lt;/small&gt; לענין יין נסך, שלא אסרו אלא על המנסכים. ועיין פרי חדש &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' קטז אות ב)&lt;/small&gt; שהאריך.<br /> <br /> והדברים פשוטים, דבגילוי, גם אז בשעת הגזירה היו מקומות שלא היו נחשים מצויין, וכן ביין נסך, גם אז היו נכרים שלא היו מנסכים ולא פלחי לעבודה זרה, א&quot;כ גם אז בתחלת הגזירה שלא אסרו אלא על המקומות שנחשים מצויין, ונמצא שהוציאו את המקומות שאין הנחשים מצויין מכלל האיסור עוד בתחילת הגזירה, ולא נאסרו מעולם. א&quot;כ גם עכשיו מקומות שאין הנחשים מצויין, לא נשתנו מכמו שהיה כן בתחלת הגזירה ולא נכנסו למנין מעולם, וכן כיו&quot;ב. אבל בגילוי שער בנשואות שאסרו חכז&quot;ל, זה ודאי היה אסור לעולם, כי לא היה הפירצה הרעה הזאת בישראל, ולא עלה על דעת מעולם, אך ע&quot;י הפרוצות האלה שבדור האחרון ר&quot;ל אתה רוצה לבטל תקנות חכז&quot;ל מה שנאסר עוד מזמן הש&quot;ס, וזה ודאי אסור אף אלו היה האמת כדבריו שע&quot;י הפריצות פסק כח היצר הרע ובטל הטעם.<br /> <br /> ועוד דודאי כשגזרו חכז&quot;ל על הנשואות, לא פלוג רבנן בתקנתן ואסרו אף ברגילות, דהגע עצמך הלא בין בתולות לנשואות אין הפרש זמן אלא איזה רגעים של זמן החופה או הביאה, וזה ודאי שלא נזכר בשום מקום כמה זמן יהיה אחר הנשואין שיתחיל האיסור, ועל כרחך שלא חלקו בזה, אלא תיכף אחר הנישואין מתחיל האיסור. וא&quot;כ כיון שעד הנשואין לא היה לנו לחוש להרהורא מחמת הרגילות, האיך באותן הרגעים המעטים של זמן הנשואין נשתנה אצלה הטבע מרגילות לשאין בה רגילות. ועל כרחך דכך היה התקנה, בנשואה אסור ובבתולה מותר, ולא פלוג רבנן בתקנתם, דכיון שנעשית נשואה אינו מועיל אף מה שהיתה רגילה בהיתר. וכן מי שנזדמן לפניו נשים שאין לו שום היכרות עמם ואינו יודע כלל אם המה בתולות או נשואות, הדין הוא כך שלנגד הבתולות מותר להתפלל ונגד הנשואות אסור. אף שאצלו לא שייך כלל אותו הטעם לחלק בין רגילות לאינן רגילות, כי אינו יודע כלל מה המה ואין לו שום רגילות והכירות עמם, ועל כרחך שזה תקנה מוחלטת לחלק בין בתולה לנשואה.<br /> <br /> ומה שכתבו איזה פוסקים הטעם מחמת שבתולה רגילה כן, זה רק טעם והסבר על תחילת התקנה מה שראו חכז&quot;ל לחלק בין בתולה לנשואה, שבבתולה על פי רוב הרגילות כן, כי העיקר מה שהיה נפקא מינה בתקנה זו להאיש בביתו בבנותיו ומשפחתו, כי אין שכיח כל כך לאנשים כשרים שיצטרכו לקרות ק&quot;ש ולהתפלל נגד נשים זרות, ובבית הכנסת בודאי היה מחיצה כדינו. וכל תקנות חכז&quot;ל נעשו לפי מה שראו המה ששכיח על פי רוב, אבל בעצם התקנה בודאי לא פלוג רבנן בתקנתם, ולא ניתן לנו לחקור אם יש בו רגילות או לא, ואין בכחינו לבטל כלל מדבריהם אפילו אי היה בטל הטעם.<br /> <br /> ועוד לפי מה שהסביר הפרי חדש שם הטעם שלא התירו בגבינות עכו&quot;ם אף במקומות שמעמידים בעשבים, דאפשר שיבא זמן שלא יעמידו בעשבים, או לאיזה סיבה גם הם יעמידו בעור קיבת נבילה, ומשום הכי לא פלוג רבנן במילתייהו, יעיי&quot;ש. ולפי זה בודאי שאין לדמות כלל נשואות לבתולות, שבבתולות שמותרין לילך בגילוי ראש זה דבר שאינו משתנה לעולם, אבל בנשואות שאסורין מן התורה לילך בגילוי ראש, ואינו אלא פריצות נוראה, הכי נחליט ח&quot;ו שאי אפשר שישובו בתשובה לעולם והמצב הרע והמר הזה ח&quot;ו לא ישתנה עוד, ובדבר שאפשר שישתנה להיות חוזר חלילה, לא פלוג רבנן במילתייהו לבטל תקנתם, כמו שלא התירו מטעם זה בגבינות אף במקומות שמעמידין בעשבים, ועכ&quot;פ אינו דומה לבתולות.<br /> <br /> ובגמרא ראש השנה דף ל' ע&quot;א וסוכה דף מ&quot;א &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; שגזר רבי יוחנן בן זכאי על יום הנף, מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו וכו'. ואין מקום לגזירה זו אלא כשנבנה בלילה או סמוך לשקיעת החמה. ופירשו שם רש&quot;י &lt;small&gt;(ר&quot;ה שם ד&quot;ה לא צריכא; סוכה שם ד&quot;ה אי נמי)&lt;/small&gt; ותוספות &lt;small&gt;(סוכה שם ד&quot;ה אי נמי)&lt;/small&gt; דאף דאין בנין בית המקדש בלילה, גם אינו דוחה יו&quot;ט, הני מילי בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים.<br /> <br /> הרי, שגזרו גזירה מתחלה מה שאינו רק עבור אותו היום שיהיה אחר שיבוא הבית המקדש מן השמים בנוי ומשוכלל, ואז בודאי כל ישראל יעשו תשובה, כמבואר ברמב&quot;ם פרק י&quot;א מהלכות מלכים הלכה ד' שהמלך המשיח יכוף את כל ישראל לילך כפי תורה שבכתב ושבעל פה ולחזק בדקה, ויתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, ובפרק י&quot;ב הלכה ב' כתב שיעמוד אז נביא ליישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר &lt;small&gt;(מלאכי ג, כג)&lt;/small&gt; הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'.<br /> <br /> גם כעת בגולה במצב הרע והמר ר&quot;ל, אף שבדרך כלל בודאי לא אכשיר דרא, מ&quot;מ באיזה מקומן לפעמים באיזה פרטים נעשה שינוי למעליותא. גם לפעמים באים למקומות הפרוצים אנשים מסביבה אחרת שנוהגים בצניעות ואינם רגילים כלל בפריצות, ולהם בודאי אסור, וא&quot;כ נצטרך לומר במקום אחד לאו כל אפין שוין, לזה מותר ולזה אסור. ועכ&quot;פ כיון שאנו רואין שגזרו גזירה מתחלה אף שאינו אלא עבור אותו היום שהוא אחר שיבוא בית המקדש מן השמים בנוי ומשוכלל, מכל שכן שאין לבטל גזירה שנגזרה כבר על משך זמן ארוך כל כך, עבור פירצה שנעשה בזמן האחרון, אשר אחר שיבא קצת רוח טהרה לישראל יתבטל הפירצה ולא התקנה, ובכה&quot;ג בודאי דלא פלוג רבנן בתקנתם, ואין שום יסוד להיתר זה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;יא&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הוצרכתי לבאר כל זה לפי דבריו שכתב שע&quot;י רגילות הפירצה פסק יצרא דהרהורי עבירה, ובטל הטעם. אבל עיקר הדבר ליתא, דמאן יימר לנו שע&quot;י רגילות הפירצה בטל הטעם של הרהורי עבירה, ראשית הלא אדרבה מחמת גודל הפירצה מתרבה כח התאוה בעולם ומתגבר יצר הרע עוד יותר להרהורי עבירה ר&quot;ל.<br /> <br /> וחכז&quot;ל &lt;small&gt;(ברכות כד.)&lt;/small&gt; למדו מקרא דגילוי שער מרבה כח התאוה, ומבואר בתרגום יונתן סוף בראשית על הכתוב &lt;small&gt;(ו, ב)&lt;/small&gt; ויראו וגו', וחמון בני רברביא ית בנת אנשא ארום שפירן הינון, וכחלן ופקסן ומהלכין בגילוי בישרא, והרהירו לזנו, ונסיבו להון נשין מכל דאתרעיו. הרי, שבדור המבול היה הפירצה של גילוי בשר, וזה הביא למה שהביא ר&quot;ל. והנה גם בגילוי בשר כתבו &lt;small&gt;(עי' ב&quot;י שם ריש סי' עה)&lt;/small&gt; הטעם בשביל שדרכו להיות מכוסה, ולכן מותר לברך נגד פניה וידיה בשביל שדרכם להיות מגולה וליכא הרהורא, ונמצא לפי דבריו שבדור המבול שהיה דרכם לילך בגילוי בשר לא היה לו להזיק, דהוי לפי דבריו מקומות הרגילין להיות מגולה. אבל חזינן בתרגום יונתן דאדרבה ע&quot;י שהיו רגילין בגילוי בשר, זה הביא יותר להרהורי עבירה ר&quot;ל, עד שבאו לידי השחתה גמורה ר&quot;ל.<br /> <br /> גם אינו דומה רגילות של עבירה לרגילות של היתר, שמה שנעשה בעבירה מזיק יותר, ואמרו חכז&quot;ל עבירה גוררת עבירה, ופירש רש&quot;י ז&quot;ל שם באבות פרק ד' משנה ב' וז&quot;ל, כיצד עבירה גוררת עבירה, דמתוך עשייתה של זו תכשל לו באחרת ותקרנה לו שתים, שכן דרך היצר הרע מוסיף והולך להכשילו בעבירה כדי לטרדו מן העולם. הרי, שרגילות של עבירה מוסיף כח היצר הרע ואינו ממעטו.<br /> <br /> ואולי מחמת גודל הפירצה שהרבה כל כך הרהורי עבירה בעולם, היה מהראוי לגזור אף נגד הבתולות שדרכם להיות מגולה. אך ודאי שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו מה שלא אסרו חכז&quot;ל, אבל מה שאסרו חכז&quot;ל וכבר נתפשט בכל ישראל עוד מזמן הש&quot;ס, בודאי שאין בכחינו להתיר מחמת הפירצה, ועכ&quot;פ אינו דומה רגילות של עבירה לרגילות של היתר.<br /> <br /> גם זה פשוט דמה שכתבו הפוסקים דבמקומות מגולים ליכא הרהורא, בודאי דאין הכוונה דבזה ליכא הרהורא כלל, שהרי למדו מקרא בעבודה זרה דף כ' ע&quot;ב ונשמרת מכל דבר רע &lt;small&gt;(דברים כג, י)&lt;/small&gt; שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ומבואר שם בעבודה זרה דף כ' &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ובגמרא שם אפילו שטוחה על גבי כותל.<br /> <br /> הרי, שאפילו במקומות המגולין, ואפילו בבגדיה שהן ודאי מגולין לעולם אית בהו הרהורא, ונלמד מקרא. ועל כרחך צריך לומר דמה שכתבו הפוסקים שבזה ליכא הרהורא, הוא לאו דוקא, אלא שאינו כל כך כמו מקומות שדרכם להיות מכוסים שעלול יותר להרהורים, ולא נחתי לבאר היטב, אלא כתבו קצת טעם והסבר למה שחילקו חכז&quot;ל בזה.<br /> <br /> ובאמת בגמרא אינו מבואר כלל טעם זה, אלא שהפוסקים חידשו מדעתם טעם וסברא, ויוכל להיות שרק יען שהותר להבתולות לילך כן, לא רצו חכז&quot;ל להטריח כל כך, כיון שעכ&quot;פ יש חילוק בין מקומות שאסורים להיות בגלוי ששם עלול יותר להרהורים. ומנא לן ללמוד מזה היתר אף לעוברי עבירה, כיון שודאי איכא למיחש להרהורא בכל אופן ואופן, לא מצינו בדברי חכז&quot;ל להקל אף בזה.<br /> <br /> והראשונים ז&quot;ל לא דברו מהרגילים באיסור, כי אטו ברשיעי עסקינן, ולא עבדי תקנתא לרשיעיא, ובפרט שאין הטעם מוזכר בגמרא, יוכל להיות שהיה להם עוד טעמים אחרים להחמיר יותר בנשואות. וכמו שמבואר בגמרא שחמור יותר באשת איש אפילו היא מכוערת. וצריך לומר דכיון שהאיסור חמור יותר, מתגבר יותר היצר הרע, וכמו שכתבו הראשונים ז&quot;ל &lt;small&gt;(עי' ריטב&quot;א קידושין לא, א ד&quot;ה דאמר)&lt;/small&gt; בטעם שגדול המצווה ועושה, דבכל מה שמחויב יותר, יש יותר התגברות היצר הרע.<br /> <br /> ובגמרא עבודה זרה דף ל&quot;ה ע&quot;א, כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלי טעמא עד תריסר ירחי שתא, דילמא איכא אינש דלא ס&quot;ל ואתי לזלזולי ביה. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל, דילמא איכא דלית ליה האי טעמא, ולא בדיל מיניה ומזלזל ביה, אבל השתא דלא מגלי טעמא דמילתא בדלי מיניה כו&quot;ע, דסברי קמו רבנן במילתא דאתי מיניה חורבא, ואנן הוא דלא בקיאינן בטעמא. וצריך לומר מה שלא חששו אחר תריסר ירחי שתא לגלות הטעם, הוא בשביל דכיון שנתפשט בישראל במשך השנה אין לבטלו עוד, אף אי איכא אינש דלא ס&quot;ל האי טעמא, דגזירה שנתפשטה בישראל אין נפקא מינה בטעמים.<br /> <br /> וא&quot;כ בטעם זה שאינו מוזכר כלל בגמרא, אין לנו לחדש נגד מה שנתפשט בישראל מזמן הגמרא, והפוסקים לא כתבו אלא טעם והסבר למה שנתפשט כבר, לא לעשות חדשות לדינא. כמו שכתבו הראשונים ז&quot;ל טעמי המצות ללמוד ולהבין, אבל לא להמציא מזה יסודות לדינא. וק&quot;ו בדברי סופרים, שאין דנין דברי סופרים מדברי סופרים אף בק&quot;ו, כמבואר במסכת ידים &lt;small&gt;(פ&quot;ג מ&quot;ב)&lt;/small&gt; ובמפרשים שם, ולא עלה על דעת הפוסקים להמציא מדבריהם היתרים לרגילים בעבירה, וזה ברור לפענ&quot;ד.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;יב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> שוב ראיתי בדברי שאר אחרונים ז&quot;ל שכתבו כן בפשיטות, עיין בהרא&quot;ש פרק ג' דברכות דף כ&quot;ד ע&quot;א גבי טפח באשה ערוה, שכתב הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' לז)&lt;/small&gt; דבר שרגיל להיות מכוסה באשה, וכתב שם בתפארת שמואל &lt;small&gt;(אות לז)&lt;/small&gt; וז&quot;ל, ולאפוקי מה שדרך נשים להיות מגולה כגון הפנים והצואר והידים, אבל נראה בעיני במיקל שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם, זהו מנהג רע, וקורא אני בהם חוקים לא טובים &lt;small&gt;(יחזקאל כ, כה)&lt;/small&gt;, וטפח באשה ערוה. הרי שכתב כן בפשיטות דמה שרגילין לגלות באיסור, אינו דומה למה שדרכה לגלות בהיתר.<br /> <br /> הן אמת שבערוך השלחן אחר שכתב היתר זה בגילוי שער, הביא לבסוף שהרי&quot;ף והרמב&quot;ם &lt;small&gt;(הל' קריאת שמע פ&quot;ג הט&quot;ז)&lt;/small&gt; השמיטו לגמרי דין שער וקול, משום דס&quot;ל דלאו לקריאת שמע איתמר. ומזה נראה שהרגיש בחולשת דבריו לסמוך על סברא זו, אלא שחזי לאצטרופי לשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שמתירין בלאו הכי, ולכן בתחלת הסימן &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt; כשמדבר מטפח מגולה, שם לא הזכיר כלל מהיתר זה, דשם גם הרמב&quot;ם אוסר. א&quot;כ אין סתירה לדבריו מדברי התפארת שמואל דמיירי מטפח מגולה. אמנם כיון שדחה סברא זו בפשיטות שרגילות של איסור אינו כלום, ובשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם הכריע השו&quot;ע &lt;small&gt;(ס&quot;ב)&lt;/small&gt; דלא כוותיה, אין להקל.<br /> <br /> ובחיי אדם כלל ד' אות ה' כתב וז&quot;ל, שערות בנשים ערוה ואסור בדברי תורה, ודוקא בנשואות שיש איסור תורה לילך בגילוי, אבל בתולות שמותרין ודרכן לילך בגילוי ראש מותר. וצ&quot;ע עכו&quot;ם כיון שאין מוזהרין לכסות שערן, אם דומין לבתולות, עכ&quot;ל.<br /> <br /> והנה כתב בטעם האיסור בנשואות, בשביל שהוא אסור מן התורה, ולא הזכיר שם כלל מה שדרכן לכסות, ואך בהיתר הבתולות כתב תרווייהו שמותרין ודרכן, כי להתיר צריך שני טעמים, אבל לאסור בנשואות סגי במה שאסור לגלות, ואין נפקא מינה אם דרכן כן או לאו. ובמה שנסתפק לבסוף בעכו&quot;ם שאין מוזהרין לכסותו אם דומין לבתולות בזה, מבואר בפירוש שדעתו שהכל תלוי רק אם מוזהרות על זה או לאו, כי העכו&quot;ם בודאי דרכן לילך בגילוי ראש, ואינו מדבר מזה כלל האיך דרכן של העכו&quot;ם לילך, אך כל ספיקו הוא יען שאין העכו&quot;ם מוזהרות על זה, וגזירת חכז&quot;ל היה נגד המוזהרין לכסות, או דילמא לא פלוג רבנן בתקנתן לאסור בנשואות. נמצא שבישראל שמוזהרין על כך, אינו מסתפק כלל שבודאי אסור.<br /> <br /> ובמשנה ברורה סימן ע&quot;ה ס&quot;ק י' כתב וז&quot;ל, ודע עוד, דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי ראש בשוק כדרך הפרוצות אסור, וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני, כיון שצריכה לכסות הראש מצד הדין, וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות בזה מימות אבותינו מעולם עד עתה, ערוה היא ואסור לקרות כנגדם, ולא בא למעט רק בתולות שמותרות לילך בפרוע הראש או כגון שער היוצא חוץ לצמתן, שזה תלוי במנהג מקומות, שאם מנהג ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה, ממילא בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדם, ואם לאו מותר, דכיון שרגילין בהן ליכא הרהורא.<br /> <br /> הרי שהחליט בפשטיות שאין מועיל טעם הרגילות אלא במקום שיש היתר, אבל בפרוע ראש שאסור מן התורה &lt;small&gt;(עי' כתובות עב.)&lt;/small&gt;, ומדת משה מימות אבותינו מעולם, אינו מועיל הרגילות אף אם הולכין באותו מקום בפריצות ר&quot;ל. עכ&quot;פ הנה חזינן שדעת האחרונים ז&quot;ל המה בהחלט נגד דברי הערוך השלחן בזה, ואין לסמוך להקל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;יג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אמנם גם לדברי הערוך השלחן שחידש להתיר מטעם הרגילות, שבשביל הרגילות ליכא הרהורא, לא שייך זה גם לנשים דאתי מעלמא שאין רגילים ואין מכירים כלל זה את זה, דמה יועיל הפריצות הרגילה, וכי בשביל שרגיל בביתו בפריצות, מועיל זה גם נגד פרוצות אחרות שאין רגיל בהם כלל, הלא כמו שאין מועיל רגילות הבתולות לגבי הנשואות, כמו כן אינו מועיל בנשואות מרגילים לשאינם רגילים.<br /> <br /> ובערוך השולחן אינו מדבר בבית הכנסת, כי זה לא היה נפרץ שם כל כך והיו הבתי כנסיות כדינו, אך פירצה זו של גילוי שער נפרץ כבר במדינת רוסיה מעת שהיה באיזה זמן גזירת המלכות שלא יגלחו הנשים שערן והיה על זה עונש קשה של משפט מאסר, ולא יכלו לגלח שערן מחמת הסכנה, וזה הביא אח&quot;כ שבאו לידי גילוי שער, ושוב נעשה להם כהיתר מחמת עבר ושנה, ואף שנתבטלה הגזירה אח&quot;כ, אבל הפירצה וההיתר של עבר ושנה לא נתבטל, ונפרץ כל כך עד שלא יכלו גדולי הדור לתקנו אח&quot;כ. אבל הבתי כנסיות היו אז עדיין בכשרות, ולכן לא דיבר הערוך השלחן מזה כלל. ולכן אף לפי דבריו הבו דלא להוסיף עלה ללמוד מדבריו היתר גם בבית הכנסת, מה שאינו נזכר בדבריו, וחילוק גדול יש בדבר כמו שכתבתי למעלה.<br /> <br /> וכפי הנראה מה שהביא לבעל הערוך השלחן לנטות לבו להיתר זה, הוא בשביל שעת הדחק גדול, כמו שכתב שם שכל מה שמצווחין בצעקות על פירצה זו, הוא לא לעזר ולא להועיל, ומה יעשה האיש בביתו שאי אפשר לו לגרש אשתו ובנותיו מביתו, ונמצא שיאכל כל ימיו בלי ברכה ובלי קידוש, ומחמת הדוחק הגדול הזה נטה לבו לצרף דעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם אף שלא הובאו בשו&quot;ע בצירוף סברתו שחידש. אבל לילך לבתי כנסיות כאלו, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירם &lt;small&gt;(ע&quot;פ ישעיה א, יב)&lt;/small&gt; של בתי כנסיות כאלו, להתפלל ולברך באיסור.<br /> <br /> גם ממה שהביא בערוך השלחן שם שיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שהקילו בשער, ובאותו הסעיף שמדבר מגילוי בשר, שם לא כתב היתר כלל, נראה בהדיא שלא כתב לסמוך על זה אלא בגילוי שער שיש לו צירוף גם משיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם, אבל בגילוי בשר שחמור יותר לא התיר כלל. ואם כן בבתי כנסיות שבאים בגילוי זרועות ובשר, אין היתר כלל גם בערוך השולחן, ואסור לכו&quot;ע. וגם שבבגדי פריצות אי אפשר לומר שיש בהן רגילות, כי הפירצות מתחדשות בכל יום ויום חדשים לבקרים, וכל אחת מתאמצת לילך בחדשות מה שלא נראה עוד מעולם אצל האחרות, ואין בזה רגילות מכבר, אלא יצרם מתחדש בכל יום תמיד, ונפל כל ההיתר בבירא.<br /> <br /> ולדינא כבר כתבתי שכל דברי הערוך השולחן בזה, המה נגד שאר גדולים שדחו סברתו בפשטיות, והארכתי בראיות נכוחות. אלא שלרווחא דמילתא אני אומר שאלו הבתי כנסיות אסורים אף לפי דברי הערוך השלחן.<br /> <br /> ולפי דברי התשובה הנ&quot;ל שמתיר להתפלל בבתי כנסיות כאלו מטעם שרגילין בפריצות, נמצא דמי שהוא אדם כשר וביתו מתנהג בצניעות, גם אינו רגיל להסתכל ח&quot;ו בנשים זרות הפרוצות ר&quot;ל, זה ודאי אסור לו להתפלל באותו בית הכנסת, כי הוא אינו רגיל בפריצות, ונסתר אצלו כל יסוד ההיתר.<br /> <br /> וא&quot;כ אסורין לקבל רב או בעל תפילה מאנשים כשרים שאינם רגילים בפריצות, כי אסור להם להתפלל ולומר שם איזה דבר שבקדושה, ומצווין ועומדין שלא לקבל רב או בעל תפילה רק מאלה האנשים שרגילים בפריצות, ואין זה אלא חוכא וטלולא וצחוק המכאיב את הלב בעוה&quot;ר. והדבר ברור כי אלו ואלו אסורים להתפלל ולומר שם איזה דבר שבקדושה לכו&quot;ע, ואף לפי דברי הערוך השלחן כמבואר לעיל. ומי שהוא במקום שאין שם בית הכנסת אחר, יתפלל בחדרו כדת וכהלכה כאשר הובא למעלה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;יד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה ששאל אם גם בהספידא צריך ליזהר מתערובות אנשים ונשים, איני יודע מה זו שאלה, הלא בגמרא סוכה דף נ&quot;ב ע&quot;א למדו זה מקרא דוספדה הארץ, דאף לעתיד ועוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט, אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, וזה מיירי בלעתיד שהכל יהיו באותו הצער והספידא, גם לא יהיה יצר הרע אז כמו שכתב רש&quot;י שם דכתיב &lt;small&gt;(יחזקאל יא, יט)&lt;/small&gt; והסירותי לב האבן, והקב&quot;ה שוחטו ליצר הרע. ומכל שכן עכשיו בהספידא דיחיד, שאין כל הנאספים קרובים באותו הצער, גם איכא התגברות היצר הרע, דבודאי החיוב ליזהר.<br /> <br /> גם איכא סכנה בהלוית המת לראות פני נשים כמבואר בזוה&quot;ק &lt;small&gt;(ויקהל דף קצ&quot;ו)&lt;/small&gt; וחמירא סכנתא, עיין מעבר יבוק &lt;small&gt;(שפתי רננות פ&quot;י)&lt;/small&gt;, ואין צריך להאריך בזה לרוב פשיטותו. והשי&quot;ת יאיר עינינו בתורתו הקדושה.<br /> <br /> והנני ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה, מברכו בכל עניניו, ויזכה להרביץ תורה וטהרה בישראל מתוך נחת והרחבת הדעת והלב, ולהעמיד דור ישרים יבורך ברוב הצלחה, כאשר איותה נפשו ולב ונפש ידידו, הכו&quot;ח אור ליום ו' עש&quot;ק לסדר נעשה ונשמע כו&quot;ס ברכו&quot;ת לפ&quot;ק, פה ברוקלין יצ&quot;ו<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%99%D7%90&diff=2950 2026-05-20T17:59:00Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_י|תווית_קודם=אורח חיים סימן י|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יב|תווית_הבא=אורח חיים סימן יב}}<br /> <br /> == '''~ סימן יא ~''' ==<br /> ב&quot;ה. י&quot;ט למבנ&quot;י תשח&quot;י <br /> <br /> שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הה&quot;ג חו&quot;ב, החסיד המפואר, ירא ושלם, כש&quot;ת מו&quot;ה חנניה יו&quot;ט ליפא דייטש שליט&quot;א שהיה אבדק&quot;ק העלמעץ וכעת בקליוולאנד יצ&quot;ו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה, מכתבו הגיעני על דבר שאלתו, היכא שהבהמות והדיר של ישראל כשר שומר שבת, אם להתיר אצלו כשהעכו&quot;ם חולב ואין ישראל רואהו.<br /> <br /> הנה מבואר ברמ&quot;א &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' קטו ס&quot;א)&lt;/small&gt; שהיתר זה אינו אלא כל מקום שאין בית עכו&quot;ם מפסיק, ואם כן בכה&quot;ג שהבהמות והדיר המה מחוץ לעיר ומביאין החלב העירה, שכמה בתי עכו&quot;ם מפסיקין, אין להתיר זה אף לדעת המקילין.<br /> <br /> ומה שהביא מספר ערוך השולחן &lt;small&gt;(שם ס&quot;ט)&lt;/small&gt;, גם הוא לא התיר אלא אם נתקיים עכ&quot;פ תקנת חכמים שהיה ישראל בשעת החליבה, אך בתחלת החליבה לא היה ונחלבו מקצתן טרם שבא, ובזה כתב לסמוך על המתירין בשעת הדחק. ומדלא סמך על זה אלא בשעת הדחק, א&quot;כ גם הוא מודה שרבים מחמירין ואוסרין.<br /> <br /> וכל זה מיירי אם היה שם ישראל עכ&quot;פ מאמצע החליבה, כמבואר בדבריו, אבל אם לא היה שם ישראל בשעת החליבה אפילו מאמצע, גם הוא לא סמך להתיר אפילו בשעת הדחק.<br /> <br /> אמנם אף היכא שהוא באופן שמתיר בשעת הדחק, הדבר ברור שכיון שהיכולת ביד הקהל להעמיד משגיח כראוי, אין זה שעת הדחק. והרמ&quot;א ז&quot;ל באו&quot;ח סימן רנ&quot;ז &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt; כתב על מה שמותר בדיעבד, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. וצריך לומר דאם רגיל לעשות כן הוי פשיעה, ותו אין להתיר אף בדיעבד. ומכל שכן מה שאינו מותר אפלו בדיעבד אלא בשעת הדחק, ואין זה שעת הדחק, אלא בזדון מונעים עצמם מלתקן, שאין שום היתר.<br /> <br /> וכל זה הוא לדברי בעל ערוך השולחן, ואין צריך לומר לדעת הרבים המחמירין ואין מתירין כלל, ומכל שכן כשאין שם ישראל כלל בשעת החליבה, שבזה גם בערוך השולחן לא סמך כלל להתיר אפילו בשעת הדחק, כמו שנתבאר. ואין שום ספק שזכות גדול הוא לתקן שיהיה חלב כשר כראוי.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה שכתב בענין המקוה שהאומן אינו מבטיח שלא יהיה זוחלין אלא אם יניח שם טסין של ברזל. אין בדברי האומן ההוא ממש, כאשר דיברתי עם כמה אומנים, ולכל היותר אומרים לעשות אייזן בעטאן, שזה נעשה ע&quot;י הנחת דראטין באיזה מקומות באמצע הצימענט, וזה קיל הרבה יותר מטאסין &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ת דברי חיים ח&quot;א יו&quot;ד סי' מד)&lt;/small&gt;. ובאמת יש בנמצא צימענט טוב מאוד שאינו זוחל מאומה אף אם אין בתוכו כלל. אך במקום שאין השגחה כראוי ויש לחוש, אומרים לכל היותר לעשות אייזן בעטאן כנ&quot;ל.<br /> <br /> ובזה כבר כתבתי הנראה לענ&quot;ד בתשובתי &lt;small&gt;(סי' עז)&lt;/small&gt; לק&quot;ק ווינה לאחיו נ&quot;י, וכבר הדפיס אותה התשובה. אבל אין צורך כלל לכנוס לפירצה דחוקה של טסין.<br /> <br /> ולא אוכל להאריך ולבאר יותר, כי הנני כותב בחפזון רב מגודל הטירדות העצומות, אבל הדברים כפשוטן ואין צריך להאריך, ובלאו הכי כבר נודע לו כי אני עמוס התלאה, ואי אפשר לי בשום אופן לבוא יותר בכתובים.<br /> <br /> והנני ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה, מברכו בכל עניניו<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%99%D7%91&diff=2949 2026-05-20T17:57:42Z

<p>Be69455: /* ~ סימן יב ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יא|תווית_קודם=אורח חיים סימן יא|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יג|תווית_הבא=אורח חיים סימן יג}}<br /> <br /> == '''~ סימן יב ~''' ==<br /> <br /> ב&quot;ה. שלו' וכט&quot;ס אל כבוד ידידי הה&quot;ג, חו&quot;ב טובא, ותיק מלא עתיק, כש&quot;ת מוה&quot;ר יונתן שטייף נ&quot;י דומ&quot;ץ בקה&quot;י פעסט יצ&quot;ו.<br /> <br /> הגיעני מכתבו זה איזה שבועות, ומחמת טירדות הימים ופגעי הזמן נשמט הדבר ולא השבתי לו, כעת נזכרתי, והנה טרידנא טובא גם בעניני הפסח, אך בקיצור נמרץ ראיתי להשיבו.<br /> <br /> אודות הצמוקים הקטנים אם לעשות מהם יין, הנה קשה להחליט בזה דבר ברור כי לא נמצא מזה מבואר בדברי הראשונים ז&quot;ל &lt;small&gt;(עי' שדי חמד, אסיפת דינים, פאת השדה, מע' ברכות סי' כג)&lt;/small&gt;, ומה שכתבו האחרונים איזה הערות, אין זה דברים ברורים ואפשר לנטות לכאן ולכאן, כמבואר להמעיין בדבריהם, וקשה לכתחילה לעשות מעשה לברך בורא פרי הגפן וכדומה.<br /> <br /> ומה שנאמר לו שעשו פה עירנו הפירמא לעפקאוויטש יין מצמוקים כאלה בהסכמתי, להד&quot;מ, ואדרבה בשנה זו היה בדעתם לעשות, ויען שאמרתי להם שאין ההיתר ברור, חדלו מלעשות.<br /> <br /> אמנם בהצמוקים הגדולים, כבר נתפשט ההיתר לעשות מהם יין לפסח ע&quot;י סינון, קודם זמן איסורו. ומה שהביא מהפמ&quot;ג &lt;small&gt;(א&quot;ח סי' תסז משבצות ס&quot;ק ז)&lt;/small&gt; שחילק בין הצמוקים הגדולים להקטנים, אין זה ענין לכאן, כי שם מיירי מחומרא דפירות יבישים שמבואר שם ברמ&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(ס&quot;ח)&lt;/small&gt; שתלוי לפי המנהג, ובודאי היה מנהג מקומו של הפמ&quot;ג ז&quot;ל להחמיר בגדולים לא בקטנים, וכפי הנראה לא נעשה היובש בהם כמו באופן של הגדולים, ואולי היה אז מוחזק יותר בהקטנים שלא נעשה בהם דבר חימוץ.<br /> <br /> אבל כל זה לא מיירי אלא כשאוכלם בעינם, אבל כשנעשה מהם משקה ומסנן קודם הפסח מבואר שם בסימן תס&quot;ז &lt;small&gt;(מג&quot;א ס&quot;ק ח)&lt;/small&gt; שלא החמירו כלל באופן זה בפירות יבישים. וא&quot;כ בעשיית יין מהצמוקים, אין נפקא מינה כלל בדברי הפמ&quot;ג האלו. ובענין הצמוקים הקטנים, כבר חקרתי אצל איזה סוחרים הבאים משם אופן גידולם, אולי על ידי זה יהיה אפשרות קצת לברר הענין, אבל לא יכולתי להוציא מהם דבר ברור.<br /> <br /> והרבה יש לדבר בפרטים הנזכרים בהלכה, אבל לא אוכל לכתוב כעת מרוב טירדות הזמן, וכתבתי רק בחפזון רב שורות אלה, שלא להניח בלא תשובה.<br /> <br /> וכת&quot;ה נ&quot;י יזכה לישב באהלה של תורה ועבודה מתוך נחת והרחבה גדולה, והשי&quot;ת ירחם על שארית עמו ישראל במהרה, ויוציאנו מאפילה לאורה, ואת חג המצות, נחוג בכשרות ובדיצות.<br /> <br /> והנני ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%99%D7%92&diff=2948 2026-05-20T17:56:57Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יב|תווית_קודם=אורח חיים סימן יב|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יד|תווית_הבא=אורח חיים סימן יד}}<br /> <br /> == '''~ סימן יג ~''' ==<br /> ב&quot;ה, ה' תרומה תשט&quot;ו <br /> <br /> שלום וכט&quot;ס אל כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם, גן ההדסים, ערוגת הבושם, שלשלת פאר המיוחסים, בתורה ובחסידות, לו עשר ידות, כ&quot;ש מפארים מוה&quot;ר לוי יצחק גרינוואלד שליט&quot;א האב&quot;ד דקהל ערוגת הבושם פה ברוקלין יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו בדבר אשר התפלא עלי על מה שאמרתי לו בסעודת ברית מילה שאף אלו היה כזית בהלעקיך שאכלתי, מ&quot;מ אפשר לסמוך על מה שברכתי ברכת בורא נפשות רבות על הדגים, יען שלא היה בהלעקיך קמח כזית בכדי אכילת פרס. ובאמת אמרתי לו אז שלפי השערתי לא היה כזית כלל במה שאכלתי, אלא לרווחא דמילתא אמרתי לו שאף אלו היה כזית, אפשר לסמוך כנ&quot;ל, כי היה קצת ספק בלבי שמא היה כזית. ואבאר לו טעמי ונמוקי בזה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה כ&quot;ת נ&quot;י תפס בהחלט שהך דינא שבמחבר סימן ר&quot;ח סעיף ב' שצריך לברך על המחיה, מיירי אף באין בו כזית בכדי אכילת פרס, כמו שכתב המג&quot;א ס&quot;ק ט&quot;ו, וכתב דלית דין צריך בשש שצריך לברך על המחיה על כזית לעקיך.<br /> <br /> ותמהני שלא שם לבו לגודל המבוכה ופלוגתת הפוסקים שיש בזה, ודין צריך בשש הרבה לברר הלכה לאמיתה, דהנה ע&quot;י שהבין המג&quot;א דמיירי בסעיף ב' אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, נעשה מזה סתירה בדברי השו&quot;ע, שבסעיף ב' כתב לברך על המחיה, ובסעיף ט' כתב לברך בורא נפשות רבות.<br /> <br /> ובמה שהביא כ&quot;ת דרק בבישול מברך בורא נפשות רבות, בזה לא הועיל מאומה, דגם בסעיף ב' מיירי שעשה ממנו תבשיל כגון מעשה קדירה. ולכן חידש המג&quot;א לחלק בין אם עירב חמשת מיני דגן עם קמח קטניות, לעירב בשאר מינים, כמו שביאר זה בנשמת אדם כלל נ' סימן ו'.<br /> <br /> אמנם בלחם חמודות ברכות פרק כיצד מברכין סימן י&quot;ט כתב בהדיא שאין לחלק בין עירב עם קמח לעירב בשאר מינים, ולא אמר עם קמח אלא בשביל שדיבר ברגיל והווה, אבל הוא הדין לכל דבר שעירב.<br /> <br /> ובאליה רבה סימן ר&quot;ח ס&quot;ק ג' כתב על המג&quot;א בזה שהוא תימה, דאישתמיטתיה דברי הלחם חמודות שכתב בהדיא להיפך, והביאו בשיירי כנסת הגדולה &lt;small&gt;(הגה&quot;ט אות א)&lt;/small&gt; וכן כתב עולת תמיד, ואי חולק עליהם היה לו להזכירם ולחלוק, עכ&quot;ל האליה רבה.<br /> <br /> והנה בעולת תמיד לא ראיתי שידבר מזה אם לחלק בין עירב עם קמח או עירב עם שאר מינים, וצריך לומר שהאליה רבה הבין זה מדבריו במה שכתב ס&quot;ק ז' דצריך לומר שבסעיף ב' מיירי דוקא בדאיכא ביה כזית בכדי אכילת פרס, א&quot;כ ממילא נשמע מדבריו שאין לחלק בין קמח לשאר מינים, שהרי בסעיף ב' מיירי בשאר מינים ואע&quot;פ כן כתב דצריך לומר דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. וכן מבואר במאמר מרדכי סימן ר&quot;ח &lt;small&gt;(ס&quot;ק יז)&lt;/small&gt; דגם בסעיף ב' מיירי רק בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, ושאין לחלק בין עירב קמח לשאר מינים, ותמה ג&quot;כ על המג&quot;א.<br /> <br /> גם בביאור מרדכי ממהר&quot;ם באנעט פרק כיצד מברכין אות כ', הקשה על המג&quot;א שאין שום סברא לחלק בין קמח לשאר מינים בזה. וחידוש שלא הביא כלל מה שכתבו בלחם חמודות ושיירי כנסת הגדולה ואליה רבה ושאר פוסקים, אלא הקשה מסברא דנפשיה על המג&quot;א.<br /> <br /> ובאמת תמהתי מאין לקח זה המג&quot;א דמיירי בסעיף ב' אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, הלא לא מוכח משם מידי, ואדרבא מדכתב הלשון אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם, מבואר שכל הרבותא הוא רק בשביל שהדבש הוא יותר מהדגן. וכן מבואר בהדיא בלבוש &lt;small&gt;(ס&quot;ב)&lt;/small&gt; שכשהעתיק דין זה כתב בזה הלשון, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם, שהדבש הוא הרוב, או מינים אחרים הרבה יותר מהם שהם הרוב. הנה טרח לבאר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם, שהרבותא הוא בשביל שהוא רוב. ומבואר בגמרא ברכות דף ט&quot;ו ע&quot;א ופסחים דף מ&quot;ו ע&quot;א בהא דאפילו מיל אינו חוזר, דמינה דפחות ממיל הוא חוזר, וכתב רש&quot;י ז&quot;ל שם בפסחים ד&quot;ה ומינה וז&quot;ל, מהא דר' יוסי בר חנינא דאמר בהדיא אפילו מיל אינו חוזר, דוקא מיל קאמר, הא פחות ממיל חוזר, עכ&quot;ל, וכן הוא בכמה מקומות בש&quot;ס. ומבואר בזה דכל היכא דאומר רבותא, ולא אמר רבותא יותר, על כרחך דברבותא יותר אין הדין כן.<br /> <br /> וא&quot;כ גם כאן שאמר הרבותא אפילו אם הדבש או המינים אחרים המה הרוב, ולא אמר רבותא יותר שאין בהדגן אפילו כזית בכדי אכילת פרס, שזה ודאי דבדלית ביה כזית בכדי אכילת פרס, גרע משאר מיעוט שיש בו עכ&quot;פ כזית בכדי אכילת פרס, דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, והוי ודאי רבותא יותר. ועל כרחך דבזה אין הדין כן, ומיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אלא שהמינים אחרים מרובים מהדגן.<br /> <br /> גם במקור הך דינא דסעיף ב' שהוא בטור סימן ר&quot;ח, כתב הלשון אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב, מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, וכתב שם הב&quot;י הכוונה שאפילו רובו ממין אחר, והביא כן מהרא&quot;ש &lt;small&gt;(ברכות פ&quot;ו סי' ז)&lt;/small&gt; והרשב&quot;א &lt;small&gt;(ברכות לו: ד&quot;ה דובשא)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ובשיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות א' כתב על מה שכתב הטור עד רובו, לאו דוקא רוב, אלא אפילו שתי רובים או יותר מדברים אחרים. והנה ודאי שזה פשוט שאין שום נפקא מינה בין רוב אחד או שנים או יותר, כולהו חד דינא אית להו, כל זמן דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, שהוא עכ&quot;פ אחד משמנה. וצריך לומר דבשביל שלשון עד רובו, הוא מיעוט עד רובו ולא יותר, לכן טרח לבאר שגם שתי רובים או יותר נכלל בזה, כי כן הוא האמת שלא מצינו הפרש בשום דבר בין רוב אחד או יותר. וא&quot;כ נשמע מזה דבלית ביה אפילו כזית בכדי אכילת פרס, שזה ודאי גרע, על כרחך אימעוט מלשון עד רובו, שגם הרא&quot;ש ז&quot;ל דעתו כרבינו חיים שלא נהפך כל התערובות אלא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כמו שהביא בפסקי הרא&quot;ש &lt;small&gt;(הלכות קטנות)&lt;/small&gt; סוף הלכות חלה, ובתשובת הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(כלל טז דין ב, וכלל כ דין לג במחודשים)&lt;/small&gt;, ועיין בתשובת בית אפרים סימן י&quot;ג שביאר דעת הרא&quot;ש ז&quot;ל בזה באורך. וא&quot;כ חזינן גם דעת הרא&quot;ש והטור וב&quot;י בדין זה, דמיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, ובודאי שגם במחבר הכוונה במה שאמר הרבה יותר מהם, אך בשביל שהוא הרוב, כמו שביאר הלבוש בהדיא.<br /> <br /> שוב ראיתי בשו&quot;ת שמש צדקה סימן ב' &lt;small&gt;(יא, ג)&lt;/small&gt; שהביא מהפרח שושן &lt;small&gt;(כלל א סוס&quot;י ג ד&quot;ה ומ&quot;מ עדיין)&lt;/small&gt; שהקשה על המג&quot;א במה שכתב דבסעיף ב' מיירי אפילו בדליכא כזית בכדי אכילת פרס, דמי גילה לו זה. והשמש צדקה תירץ דמדסתם סתומי, משמע שאף בהכי מיירי, דאי הוה מחלק בכך, דרך הפוסקים לפרש דבריהם.<br /> <br /> ובמשנה ברורה &lt;small&gt;(ס&quot;ק מח)&lt;/small&gt; החליט לגמרי נגד דעת המג&quot;א, ופסק דגם בהך דינא דסעיף ב' בעירב עם שאר מינים, צריך שיאכל כזית בכדי אכילת פרס, ואי לאו הכי אינו מברך אלא בורא נפשות רבות. ולא הביא כלל דעת המג&quot;א אף לעשות ספק בזה. וכתב בביאור הלכה &lt;small&gt;(ד&quot;ה בקדרה)&lt;/small&gt; הטעם שלא הביא דברי המג&quot;א, בשביל שרבים תמהו עליו בזה. וכתב שם בשער הציון אות מ&quot;ח, דהא דלא ביאר המחבר בסעיף ב' דמיירי רק בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, בשביל שסמך עצמו על מה שכתב בסעיף ט'.<br /> <br /> וגם זה אמת דהרבה פעמים דרך השו&quot;ע לקצר באיזה פרט, יען שסומך עצמו על מה שכתב בסעיפים שלאחריו, וכן דרך שאר פוסקים, כמו שאמרו &lt;small&gt;(ירושלמי ר&quot;ה פ&quot;ג ה&quot;ה)&lt;/small&gt; דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. אבל לפענ&quot;ד שכאן אין צריכים לזה, כי גם ממקומו הוא מוכרע במה שביאר הרבותא מה שהוא הרוב, כמו שכתבתי לעיל.<br /> <br /> והמחצית השקל &lt;small&gt;(ס&quot;ק טו ד&quot;ה ומיהו)&lt;/small&gt; הביא דברי הלחם חמודות שאין לחלק בין תערובת קמח לתערובת שאר דברים, אלא שהכריח דברי המג&quot;א מדברי הרא&quot;ש שכתב אפילו רובו ממין אחר וכו', והם דברי הש&quot;ס, והוא דין המוזכר בסעיף ב'. ואע&quot;פ כן סיים, אבל לא ידעתי סברא לחלק בין קמח לשאר דבר. הנה כתב שאין שום סברא לחילוקו של המג&quot;א, אלא שיש לו הכרח מדברי הרא&quot;ש והשו&quot;ע בסעיף ב'. ולא אוכל להבין, שלענ&quot;ד ברור שאין שום ראיה מדבריהם, אדרבא מוכיח מתוכם דלא מיירי כלל בנתמעט כל כך עד שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, כאשר ביארתי למעלה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה שכתב שלא אמר בסעיף ט' לברך בורא נפשות רבות, אלא בבישול, כפי הנראה כיוון בזה שאין לומר בורא נפשות רבות על לעקיך, יען שהוא אפוי ולא מבושל, לא כיוון יפה בזה, שאין הכוונה שם בשו&quot;ע לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם דמיירי בתערובת קמח בקמח, שבאפוי מברך עליו בתחלה המוציא כמו פת גמור, לכן צריך לברך לבסוף עכ&quot;פ על המחיה, ובמבושל יען שאינו מברך בתחלה אלא בורא מיני מזונות כמו פת הבאה בכיסנין, לכן אינו מברך לבסוף אלא בורא נפשות רבות. אבל בעירב בדבש או שאר מינים שהוא פת הבאה בכיסנין, ואינו מברך בתחלה אלא בורא מיני מזונות אפילו באפוי, שוב אין נפקא מינה בין אפוי למבושל.<br /> <br /> וזה פשוט ומבואר בכל האחרונים כאשר אבאר, דהנה המג&quot;א &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; נתקשה למה אם בשלו מברך אחריו בורא נפשות רבות, דלא מצינו רק באורז, וסייס בצ&quot;ע. והגר&quot;א ז&quot;ל שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה ולבסוף)&lt;/small&gt; הקשה אדרבא גם ארישא, באפוי שמברך בתחלה המוציא, אין לברך אחריו אלא בורא נפשות רבות. וכתב דמה שכתב שם בשו&quot;ע על המחיה, הוא ט&quot;ס וצריך לומר בורא נפשות רבות, וכמו שכתוב בסיפא אם בשלו וכו' דמאי שנא, וכן עיקר דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכדי אכילת פרס, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ובאליה רבה אות י&quot;ג כתב לתרץ דברי השו&quot;ע, שהטעם הוא דנחתינן חד דרגא, דבפת ראוי לברך ברכת המזון מברך מעין שלש, והכא שמברך בורא מיני מזונות מברך אחריו בורא נפשות רבות. ולפענ&quot;ד גם המג&quot;א נחית לחילוק זה, כי לא הקשה מאי שנא בין אפוי למבושל, אלא שלא הונח לו לחדש בזה ברכת בורא נפשות רבות, שלא מצינו רק באורז. אבל מה שמחלק בשו&quot;ע בין אפוי למבושל, צריך לומר כמו שכתב האליה רבה.<br /> <br /> ועיין פרמ&quot;ג שם בסימן ר&quot;ח אשל אברהם ס&quot;ק ט&quot;ו, שכתב על דברי השו&quot;ע שצ&quot;ע טובא, אם לא דנחתינן חד דרגא כמו שכתב האליה רבה. אמנם לבסוף כתב שם הפרמ&quot;ג באותו הס&quot;ק סברא אחרת, דבלית ביה כזית בכדי אכילת פרס הוא ספק ברכה, ולכן בפת שהספק הוא אם לברך ברכת המזון, הוי ספק דאורייתא וצריך לברך עכ&quot;פ מעין שלש, דיש לומר דיוצאין בו מן התורה במקום ברכת המזון למ&quot;ד מנין ברכות לא הוי דבר תורה &lt;small&gt;(עי' מג&quot;א סי' קצד ס&quot;ק ג)&lt;/small&gt;, משא&quot;כ בבישלו דהספק הוא אם לברך על המחיה, הוי רק ספק דרבנן &lt;small&gt;(עי' ט&quot;ז סי' רט ס&quot;ק ג)&lt;/small&gt;, לכן אין לברך אלא בורא נפשות רבות. ובראש יוסף ברכות &lt;small&gt;(לז: ד&quot;ה פסק)&lt;/small&gt; האריך יותר בסברא זו. והמהר&quot;ם באנעט בביאורו על המרדכי שם פרק כיצד מברכין, כתב רק טעם זה לחלק בין אפוי שהוא ספק בברכת המזון שהוא דאורייתא, ומבושל הוי ספק בעל המחיה שהוא דרבנן, יעיי&quot;ש, ולא הביא כלל דברי האליה רבה ושאר פוסקים. ושארי האחרונים ז&quot;ל הביאו דברי האליה רבה שכתב סתם דנחתינן חד דרגא.<br /> <br /> וכתב בספר כף החיים סימן ר&quot;ח אות נ&quot;ד דלפי מה שכתבו האחרונים הטעם דנחתינן חד דרגא, לפי זה גם בפת הבאה בכיסנין דינו כמבושל, דכיון דמברך בורא מיני מזונות נחתינן חד דרגא ומברך אחריו בורא נפשות רבות, יעיי&quot;ש. ובאמת דזה כולי עלמא מודים, שאין מקום לחלק בין אפוי למבושל אלא דוקא שם שיש חילוק בברכות, לא בפת הבאה בכיסנין, כאשר יתבאר עוד להלן.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה בביאור הגר&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ט ד&quot;ה ואם)&lt;/small&gt; כתב על הך דינא שבשו&quot;ע דבבשלו מברך אחריו בורא נפשות רבות, ועיין רש&quot;י מ&quot;א ע&quot;ב ד&quot;ה פת הבאה וכו' ומתוך וכו', ועיין תוספות שם ד&quot;ה אלא, שחולקים על זה, וכתבו ולא נהירא וכו' אבל ה&quot;ר יונה שם אע&quot;פ שגם הוא פירש &lt;small&gt;(כט. ד&quot;ה שאין)&lt;/small&gt; כפירוש התוספות, לא מחמת קושיא זו, ומשמע שבדינא לא פליג עליו, עכ&quot;ל. ונמצא לפי דבריו שדין זה הוא פלוגתת רש&quot;י ותוספות, ולכן צריך לדחוק שה&quot;ר יונה אף שגם הוא מפרש כפירוש התוספות, מ&quot;מ לדינא סובר כרש&quot;י, כי הך דינא שבשו&quot;ע הוא מדברי ה&quot;ר יונה שהובא באבודרהם &lt;small&gt;(הל' ברכות השער הראשון)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד קשה לי טובא על דבריו, כי לא נמצא כלל ברש&quot;י ז&quot;ל דמיירי בדלית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אלא סובב על הגמרא שאמרו סתם פת הבאה בכיסנין, ובודאי שסתם פת הבאה בכיסנין מיירי גם בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כמו שהאריכו הפוסקים &lt;small&gt;(עי' סי' קסח ס&quot;ז)&lt;/small&gt; מה נקרא פת הבאה בכיסנין. ומה שכתב רש&quot;י ז&quot;ל שמאכלה מועט, זהו כמו שכתב רש&quot;י ז&quot;ל גם למעלה, ואוכלין ממנו מעט, כי זהו הטעם של פת הבאה בכיסנין, שאין לו דין פת גמור מחמת שאין הדרך לקבוע סעודה עליו, אלא אוכלין ממנו מעט לא בדרך שביעה וקביעת סעודה.<br /> <br /> וכוונת דברי רש&quot;י ז&quot;ל מבואר בהדיא בשלטי גבורים על הא דמסיק הרי&quot;ף &lt;small&gt;(ל.)&lt;/small&gt; בסוף שמעתתא דעל פת הבאה בכיסנין מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, וכתב שם בשלטי הגיבורים &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt; דכל לבסוף ולא כלום הוא בורא נפשות רבות, והכי ס&quot;ל לרש&quot;י ז&quot;ל נמי דמברך אחריהם בורא נפשות רבות, אמנם פליגי עלייהו המיימוני &lt;small&gt;(הל' ברכות פ&quot;ג ה&quot;ט ויא)&lt;/small&gt; והתוספות, יעיי&quot;ש. והרי לך בהדיא שביאר כוונת רש&quot;י ז&quot;ל שסובר כדעת הרי&quot;ף דעל כל פת הבאה בכיסנין מברך אחריו בורא נפשות רבות, ומובא גם בב&quot;י סימן קס&quot;ח שכן הוא שיטת הרי&quot;ף.<br /> <br /> וכן נראה מדברי התוספות והרא&quot;ש דמיירי שם בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, שהרי הקשו התוספות על פירוש רש&quot;י ז&quot;ל מדאמרינן לעיל בגמרא כל שיש בו מחמשת המינים מברך אחריו ברכה מעין שלש. וכתב על זה הפני יהושע &lt;small&gt;(ד&quot;ה בתוס' בד&quot;ה אלא)&lt;/small&gt; ויש לתמוה דלא מצינו לעיל האי לישנא כלל, אלא הכי איתא &lt;small&gt;(לו:)&lt;/small&gt; רב ושמואל אמרי כל שיש בו מחמשת המינים, מברכין עליו בורא מיני מזונות, ולא נזכר כלל מברכה שלאחריו, יעיי&quot;ש שנדחק. אמנם בתוספות הרא&quot;ש &lt;small&gt;(מא: ד&quot;ה שאין)&lt;/small&gt; מבואר יותר הקושיא, שכתב דקיי&quot;ל דמברך אחריו מעין שלש מדאמרינן כל שיש בו מחמשת המינים מברכין בתחלה בורא מיני מזונות, ממילא דה&quot;ה לענין ברכה אחרונה הוא כן שמברכין מעין שלש, דחד דינא אית להו, וא&quot;כ יש לפרש גם בכוונת התוספות בדרך זה. וכעין זה כתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל בפרק ג' מהלכות ברכות הלכה י&quot;א, דכל שמברכין בתחלה בורא מיני מזונות מברכין לאחריו ברכה מעין שלש, חוץ מן האורז.<br /> <br /> אבל כבר ביאר המג&quot;א בס&quot;ק ט&quot;ו, דכלל זה ליתא אלא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אבל באין בו כזית בכדי אכילת פרס אי אפשר ללמוד לאחריו מלפניו, דברכת לאחריו צריכה שיעורא דכזית בכדי אכילת פרס ובברכת לפניו סגי בכל שהוא. ואם כן הרא&quot;ש ז&quot;ל שביאר בהדיא קושייתו על רש&quot;י ז&quot;ל שיש ללמוד ברכה אחרונה מברכה ראשונה, על כרחך דסובר דמיירי בסתם פת הבאה בכיסנין שיש בו כזית בכדי אכילת פרס, שאז שפיר יש הכרח ללמדו מברכה ראשונה, כיון שאכל שיעור מחמשת המינים, אבל כשאין בו שיעור אי אפשר ללמדו כלל מברכה ראשונה דסגי אם עכ&quot;פ אכל כל שהוא מחמשת המינים, אבל ברכה אחרונה צריך שיעור. וכבר כתבתי שנראה גם כוונת התוספות כדברי הרא&quot;ש ז&quot;ל, כי הביאו מגמרא מה שלא נזכר בדבריהם כלל, ואם כן מוכרח גם מדבריהם כנ&quot;ל.<br /> <br /> עוד נראה כן מדברי הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; במה שהקשה עוד על פירוש רש&quot;י ז&quot;ל דהאיך מצי לומר שלא יברך עליה ברכה אחת מעין שלש, כיון דאי הוה קבע סעודתא עליה הוה מברך המוציא וג' ברכות, כדמוכח לקמן &lt;small&gt;(מב.)&lt;/small&gt;, יעיי&quot;ש. וזה ודאי שג' ברכות אין מברכין אלא בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, כמבואר בשו&quot;ע כאן, שעל זה אין שום חולק, וא&quot;כ מבואר דגם בהך שקלא וטריא דפליגי על רש&quot;י ז&quot;ל, מיירי בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס. ומלשון הרא&quot;ש ז&quot;ל כאן נראה כסברת האליה רבה דלא נחתינן אלא חד דרגא לא תרי דרגי, דהיינו מג' ברכות למעין שלש או מברכת מעין שלש לבורא נפשות רבות, אבל לא תרי דרגי מג' ברכות לבורא נפשות רבות.<br /> <br /> ועכ&quot;פ נראה מזה דהך דינא שכתב כאן בשו&quot;ע לברך בורא נפשות רבות על פת הבאה בכיסנין אם אינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס מחמשת המינים, אינו תולה בפלוגתת רש&quot;י ותוספות כמו שכתב הגר&quot;א ז&quot;ל, אלא אדרבא נראה דכו&quot;ע מודי בזה. שהתוספות והרא&quot;ש לא פליגי על רש&quot;י אלא במה שסובר כשיטת הרי&quot;ף דעל סתם פת הבאה בכיסנין אף אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס מברך בורא נפשות רבות. וא&quot;כ אין להרחיק הפלוגתא יותר לומר דחולקין אף אם אין שיעורא מחמשת המינים, שלא דמי כלל לברכה ראשונה.<br /> <br /> וכבר כתב החכם צבי ז&quot;ל בסימן קל&quot;ד שזה אחד מעיקרי ויסודי התלמוד למעט בפלוגתא עדיף, ובספר דרכי שלום &lt;small&gt;(כללי הש&quot;ס אות ל סי' רנז)&lt;/small&gt; כתב שזהו כוונת הר&quot;ן ביומא פרק יום הכיפורים &lt;small&gt;(ג. סוד&quot;ה מתני')&lt;/small&gt; שכתב בשיעורא דכותבת דהוי פחות מכביצה, דאף על גב דלא מתפרש בגמרא, מסתבר דכיון דחד מ&quot;ד סבירא ליה יותר מכביצה, לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה, אלא פחות שבשיעורים, יעיי&quot;ש, ונראה ג&quot;כ הטעם שלא להרחיק הפלוגתא.<br /> <br /> ונראה דאף לשיטת ר&quot;ת &lt;small&gt;(הוב&quot;ד ברא&quot;ש חולין פ&quot;ז סי' לא)&lt;/small&gt; דסובר טעם כעיקר דאורייתא אף ללקות עליו בכל האיסורין, דנהפך כולו לאיסור אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס כלל, מ&quot;מ אין ראיה דסובר כן אף לענין ברכה. שהרי כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס ואוכל כל הפרס, כ&quot;ע מודי שהוא דאורייתא ללקות עליו אף אם רובו ממין היתר, ואע&quot;פ כן לענין ברכה מצינו בשאר מינים שאינם מה' מינים הולכין בתערובות אחר רובו, כמבואר בסימן ר&quot;ב סעיף א', ואין חילוק אף אם יש בהמיעוט הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס, מ&quot;מ כל שהוא מיעוט אין מברכין עליו, ואין חוששין לטעמא ושיעורא בכדי אכילת פרס, ואין מברכין אלא על הרוב.<br /> <br /> וכבר ביאר זה הטו&quot;ז ריש סימן ר&quot;ב, בשביל דלענין ברכה קיי&quot;ל &lt;small&gt;(סי' רד סי&quot;ב)&lt;/small&gt; כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. וצריך לומר דאף דסוברין טעם כעיקר דאורייתא, מ&quot;מ אינו אלא כעיקר בכף הדמיון, לא עיקר ממש, כידוע כלל זה בכל כף הדמיון, בכמה מקומות בש&quot;ס, ועיין תשובת חכם צבי סימן ע&quot;ז. ובכל האיסורין שבכל התורה כולה לא נפטרו אם הם טפלים לדבר אחר, ואין נפקא מינה בהם כלל אם הוא עיקר או טפל, לכן סגי בטעם כעיקר. אבל לענין ברכה דצריך להיות עיקר ממש, והטפל נפטר לגמרי בברכת העיקר, אינו מועיל הטעם לברך עליו, ואפילו אית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אינו מברך אלא על הרוב.<br /> <br /> ועיין פמ&quot;ג שם על הטו&quot;ז סימן ר&quot;ב ס&quot;ק א' שהביא על זה גם מסימן ר&quot;ח סעיף ט' בקמח מה' מינים שנתערב עם קמח אחר ואין כזית בכדי אכילת פרס, אינו מברך ברכת המזון, אף שניכר ונרגש טעם הדגן, וברכת המזון דאורייתא. מ&quot;מ לענין ברכה, כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ונראה דאף שאמרו &lt;small&gt;(ברכות לו:)&lt;/small&gt; כל שיש בו מחמשת המינים מברך עליו בורא מיני מזונות, דצריך לומר בזה דחמשת המינים נחשבים לעולם לעיקר אף אם המה המיעוט, מ&quot;מ לא מצינו זה אלא בברכה ראשונה דסגי בכל שהוא, וזה יש בו ממשו ועיקרו ממש, אבל בברכה אחרונה דצריך שיעורא, א&quot;כ אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו שיעורא מעיקרו אלא מטעמו, והוי טפל לגבי עיקר אפילו אם הוא מחמשת המינים. ובפרט לפי מה שנתבאר שדעת רש&quot;י והרי&quot;ף לברך בורא נפשות רבות על כל פת הבאה בכיסנין, אף שסתם פת הבאה בכיסנין יש בו רוב קמח מחמשת המינים, אין לומר שהחולקים עליהם חולקין אף בכה&quot;ג שאין בקמח כזית בכדי אכילת פרס.<br /> <br /> ואף דכמה מגדולי האחרונים כתבו שדין זה תלוי בפלוגתת הר&quot;ת והרא&quot;ש והרשב&quot;א &lt;small&gt;(תורת הבית ב&quot;ד ש&quot;א יא:)&lt;/small&gt; בדין טעם כעיקר, זה י&quot;ל דלדעת הרשב&quot;א &lt;small&gt;(ת&quot;ה הקצר שם ז.)&lt;/small&gt; והראב&quot;ד &lt;small&gt;(איסור משהו פ&quot;ב)&lt;/small&gt; שסברי דבכל התורה כולה לא אמרינן דנהפך כולו ע&quot;י טעם כעיקר אלא כשיש בו שיעורא בכדי אכילת פרס, בודאי מוכרח דכן הוא לענין ברכה דצריך שיעורא בכדי אכילת פרס, ואי אפשר לומר בענין אחר. אבל לדעת ר&quot;ת דבכל התורה כולה נהפך הכל ע&quot;י טעם כעיקר, אפשר לומר דסובר כן גם לענין ברכה. אבל בודאי דאינו מוכרח לומר כן, דשפיר אפשר לומר דכו&quot;ע מודי דבברכה אחרונה לא סגי בטעמו, כאשר ביארתי לעיל בדברים של טעם. ולפענ&quot;ד כן הוא העיקר כמו שכתבתי.<br /> <br /> והגר&quot;א ז&quot;ל דעתו ברורה לברך בורא נפשות רבות כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אפילו בפת שמברכין עליו המוציא, כאשר בשביל זה הגיה בשו&quot;ע וכתב שהוא ט&quot;ס. אבל קשה להבין מה ראה על ככה לשבש כל הספרים, שלשון זה הוא מאבודרהם בשם ה&quot;ר יונה, והובא בב&quot;י ובשו&quot;ע ובלחם חמודות וכל הפוסקים אחריהם, ולפי דבריו ז&quot;ל צריך לשבש הכל. ואם בשביל הקושיא שהקשה דמאי שנא מסיפא, הלא כיון שהוא בעצמו מביא המקור להך דינא דסיפא דאם בשלו, מדברי רש&quot;י ז&quot;ל בפת הבאה בכיסנין, א&quot;כ שפיר י&quot;ל דאך בפת הבאה בכיסנין הדין כן, אבל ברישא שיש לו חשיבות פת שמברכין עליו המוציא ואין לו דין פת הבאה בכיסנין, מברך עכ&quot;פ על המחיה. ואולי מסברא לא ניחא ליה לחלק בברכה אחרונה שצריך שיעורא, וסובר שאין דין זה תלוי כלל בחשיבות פת.<br /> <br /> ולפי מה שביארתי מדברי הראשונים ז&quot;ל שכוונת רש&quot;י ז&quot;ל הוא רק בשביל שהוא פת הבאה בכיסנין, כסתימות לשון הגמרא, ודין זה שברבינו יונה ושו&quot;ע לברך בבשלו בורא נפשות רבות, הוא ג&quot;כ בשביל שיש לו דין פת הבאה בכיסנין, שאף החולקים על רש&quot;י ז&quot;ל מודים בכה&quot;ג, מתורצין היטב דברי ה&quot;ר יונה והשו&quot;ע, ואין צורך לשבש כלל. כי החילוק מבואר בין פת גמור לפת הבאה בכיסנין, ובפת גמור אע&quot;פ שאין בו השיעור, מ&quot;מ מחמת חשיבות הפת שמברכין עליו המוציא, צריך לברך אחריו על המחיה עכ&quot;פ, או כמו שכתב האליה רבה ושאר אחרונים דנחתינן חד דרגא ולא תרי דרגי. וכבר הבאתי סמוכין לדברי האליה רבה מדברי תוספות הרא&quot;ש שכתב כעין סברא זו.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד הוא מוכרח גם בלשון ה&quot;ר יונה שבאבודרהם המובא בב&quot;י, שכתב וז&quot;ל, דוקא כשיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף ג' ברכות, אלא בתחלה מברך המוציא וכו' ולבסוף מעין שלש, והוא הדין כשבשלוהו בקדירה, שמברך בתחילה בורא מיני מזונות, אבל לבסוף מברך בורא נפשות רבות. ותמוה הלשון לכאורה מה שכתב בסיפא והוא הדין, הלא אין דין הסיפא דמי כלל לרישא לא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה. אבל לפי הטעם דנחתינן חד דרגא, י&quot;ל שכונתו דבזה דמי רישא לסיפא, שכמו שברישא נחתינן חד דרגא כמו כן בסיפא נחתינן חד דרגא. ובשו&quot;ע השמיט לשון והוא הדין, שאין נפקא מינה בזה לדינא אלא לביאור הטעם, ואין דרכו בשו&quot;ע לבאר הטעמים אלא לכתוב הדינים בקיצור.<br /> <br /> ועכ&quot;פ זה ודאי שאינו כמו שעלה על דעת כ&quot;ת נ&quot;י שכונת השו&quot;ע הוא דוקא בבישול לא בפת הבאה בכיסנין שהוא אפוי, שהרי גם הגר&quot;א ז&quot;ל כתב מקור הדין מרש&quot;י ז&quot;ל דמיירי מפת הבאה בכיסנין, וא&quot;כ אדרבה כל דין זה נצמח מפת הבאה בכיסנין, ולדעת הגר&quot;א אף בפת גמור הדין כן. ועכ&quot;פ בפת הבאה בכיסנין בודאי אין נפקא מינה בין אפוי למבושל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> עוד יש להסתפק בלשון השו&quot;ע סעיף ט', שברישא כתב ודוקא שיש בו כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, בלשון זה מבואר דלא סגי אם אוכל כזית מהתערובות אף אם יש באותו התערובות כזית דגן בכדי אכילת פרס, אלא צריך שיאכל כל כך שיהיה באכילתו כזית דגן בכדי אכילת פרס. וממה שסיים אם אין בו זה השיעור, ולא כתב אם לא אכל זה השיעור, משמע דהקפידא הוא רק אם יש בהתערובות זה השיעור, כשיטת רבינו חיים והרא&quot;ש שאם יש בהתערובות כזית בכדי אכילת פרס נהפך כולו, וסגי בכזית מהתערובות, וזה לכאורה סתירה בלשון מרישא לסיפא.<br /> <br /> ובתשובת בית אפרים &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' יג ד&quot;ה וכתב המג&quot;א)&lt;/small&gt; נוטה שדעת השו&quot;ע שאין צריך אלא שיהיה כזית בכדי אכילת פרס בתוך התערובות, וכן הוא בשו&quot;ת גינת ורדים &lt;small&gt;(כלל א סוס&quot;י כד ד&quot;ה ולענין ברכה)&lt;/small&gt;. ולא הבנתי האיך מפרשים לפי זה הלשון שברישא שמבואר שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, ובשו&quot;ת שמש צדקה סימן ב' &lt;small&gt;(יא, ג)&lt;/small&gt; הביא חולקין על הגינת ורדים בזה.<br /> <br /> והפרמ&quot;ג בפתיחה כוללת להלכות פסח בחלק שני פרק א' אות י&quot;ח התעורר בזה, וכתב דלפי מה דמשמע מרישא דצריך שיאכל כזית דגן, קשה מה שכתב בסיפא אם אין בו זה השיעור, דרבותא הוה ליה למימר אף שיש בו זה השיעור, כל שלא אכל כזית דגן. וכי תימא דאשמעינן אע&quot;פ שאכל כזית דגן, כל ששהה יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף, זה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכדי אכילת פרס ושוהה יותר. יעיי&quot;ש שנדחק אח&quot;כ, וסייס בצ&quot;ע.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד הנה בשתיית הקאווע שאי אפשר לשתות רביעית ביחד מחמת חומה, ועל כן הוא שותה מעט מעט באופן ששוהה יותר מכדי שתיית רביעית או לפעמים יותר מכדי אכילת פרס, יש בזה מחלוקת עצומה בין הפוסקים בשיורי כנסת הגדולה סימן ר&quot;ד &lt;small&gt;(הגה&quot;ט אות ג)&lt;/small&gt; ובמשנה למלך הלכות ברכות &lt;small&gt;(פ&quot;ג הי&quot;ב)&lt;/small&gt; ובכפות תמרים &lt;small&gt;(תוספות יום הכיפורים)&lt;/small&gt; יומא דף פ' &lt;small&gt;(ע&quot;ב ד&quot;ה אמנם)&lt;/small&gt; ועוד הרבה פוסקים, מערכה מול מערכה.<br /> <br /> והסוברים שצריך לברך, כתבו הטעם דכיון שאי אפשר לשתות רביעית בפעם אחת מחמת החום, הוי דרך שתייתו בכך לשהות יותר, וצריך לברך. והוא על דרך שכתב הטו&quot;ז בסימן ר&quot;י ס&quot;ק א' ביי&quot;ש שצריך לברך ברכה אחרונה אף בפחות מרביעית, יען ששותה כדרך העולם, שאין דרך העולם לשתות יותר מיי&quot;ש. והרבה חולקים וסוברים שאינו מועיל לשהיית הזמן מה שהוא דרך העולם אף שאי אפשר בענין אחר, והביאו ראיות לדבריהם יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ובשו&quot;ת שמש צדקה סימן ב' הביא עוד ראיה גם מהך דינא דסימן ר&quot;ח סעיף ט', שאינו מברך ברכת המזון אם אין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס, וכתב המג&quot;א הטעם דכיון דצריך שיאכל כזית בלא שהיה כדי אכילת פרס, והכא שמעורב על כרחך שוהה ביניהם. ואם נימא דמה שאי אפשר בענין אחר הוי דרך אכילתו בכך ואין מזיק השהיה, א&quot;כ גם בזה כיון שעל כרחו שוהה, צריך לברך, דהוי דרך אכילתו בכך. אלא ודאי שאין נפקא מינה בזה.<br /> <br /> ומעתה לפי זה שפיר י&quot;ל דבמה שאמר אם אין בו כשיעור הזה, אשמעינן רבותא דאם אין בתערובות השיעור אינו מברך ברכת המזון, אף אם אכל הרבה עד שאכל כזית דגן, כיון דבעל כרחו הוא שוהה יותר מכדי אכילת פרס, אינו מצטרף, כמו שכתב המג&quot;א. ולא קשה מידי קושיית הפרמ&quot;ג דזה היה יכול לאשמעינן כשיש כזית בכדי אכילת פרס ושוהה יותר, דאדרבה זה אינו רבותא כל כך, דכיון שיש בו שיעורא בכדי אכילת פרס ויכול לאכלו, הוי כן דרך אכילתו ובודאי דאינו מצטרף אם שוהה יותר. אבל כשאין בו זה השיעור, דבעל כרחו הוא שוהה, הוי כן דרך אכילתו, והיה מקום לומר דכשאכל כזית דגן אף שנשתהה יותר מכדי אכילת פרס מחמת ההכרח, מצטרף שפיר, כאשר באמת כן הוא דעת הרבה פוסקים גדולים ועצומים בשתיית הקאווע, ואשמעינן בזה רבותא גדולה שאינו מועיל אם בעל כרחו הוא שוהה, כמו שביאר המג&quot;א.<br /> <br /> ומתורץ בזה היטב לשון ה&quot;ר יונה והשו&quot;ע, שסמכו על מה שכתב ברישא שצריך שיאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס ובסיפא אשמעינן רבותא אחרת, כמבואר לעיל.<br /> <br /> והנה אף שיש מהאחרונים ז&quot;ל שהבינו מלשון השו&quot;ע שדעתו דסגי אם יש בתערובות כזית בכדי אכילת פרס, אבל המג&quot;א על כרחך לא הבין כן בדעת השו&quot;ע, שהרי כתב הטעם בשביל שעל כרחו שוהה יותר באכילת הכזית דגן כיון שמעורב, אם כן על כרחך סובר דלא סגי באכילת כזית מן התערובות.<br /> <br /> וכן מוכרח בדברי המג&quot;א סימן ר&quot;י &lt;small&gt;(ס&quot;ק א)&lt;/small&gt;, שכתב דגם לענין ברכה אם שהה בכדי אכילת פרס באכילתו לא מקרי אכילה, והביא ראיה מסימן ר&quot;ח סעיף ט'. ואם נימא דדעת השו&quot;ע הוא להצריך שיהיה בתערובות כזית דגן בכדי אכילת פרס, ואז סגי אם אוכל כזית מהתערובות, א&quot;כ אין הטעם כלל בשביל ששוהה באכילתו בכדי אכילת פרס, ואין משם ראיה כלל לדינו של המג&quot;א שבסימן ר&quot;י. וכן הוא גם בבית אפרים שאין ראיה משם לדינו של המג&quot;א, אלא אם נימא דצריך שיאכל כל הכזית דגן בכדי אכילת פרס. וכן כתב בביאור הגר&quot;א &lt;small&gt;(סי' רח ס&quot;ט ד&quot;ה כדי שיאכל)&lt;/small&gt; על הא שכתב בשו&quot;ע כדי שיאכל, ר&quot;ל ודוקא שיאכל ג&quot;כ בכדי אכילת פרס.<br /> <br /> ולדינא גם הבית אפרים, אף שהבין מדעת השו&quot;ע דאין צריך שיאכל כל הכזית דגן בכדי אכילת פרס, מ&quot;מ פסק לדינא להחמיר, כי אי אפשר לומר דסגי שיאכל כזית מן התערובות אלא לדעת ה&quot;ר חיים והרא&quot;ש, אבל לדעת הראב&quot;ד והרמב&quot;ם &lt;small&gt;(הל' מאכלות אסורות פט&quot;ו ה&quot;ב־ ג)&lt;/small&gt; והרשב&quot;א לא אמרינן דנהפך כולו אף אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא צריך שיאכל פרס שלם. והפרי חדש סימן תמ&quot;ב &lt;small&gt;(אות א ד&quot;ה והראב&quot;ד)&lt;/small&gt; כתב שהיא השיטה המחוורת מכולם, והכי נקטינן. והביא עוד הרבה פוסקים שפסקו כן, וצריך ליזהר כדבריהם. גם הפרי מגדים בפתיחה כוללת להלכות פסח חלק שני פרק א' &lt;small&gt;(אות טז)&lt;/small&gt; כתב דקיי&quot;ל כהראב&quot;ד והרשב&quot;א, יעיי&quot;ש. ובפרט שהמג&quot;א והגר&quot;א שניהם הבינו כן גם בדעת השו&quot;ע.<br /> <br /> מה שכתב שבבית אפרים המובא בשערי תשובה אות י&quot;ב מבואר שצריך לברך אחריו מעין שלש, אף אם אין בו כדי שיאכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, שם לא מיירי אלא מפת שמברך עליו המוציא, כמבואר בכל דבריו, ובזה מבואר גם בשו&quot;ע לברך אחריו מעין שלש, וכן כתבו כל הפוסקים, זולת הגר&quot;א ז&quot;ל שכתב גם בזה לברך בורא נפשות רבות. אבל מפת הבאה בכיסנין שמברך עליו בורא מיני מזונות כדין בשלו, מזה לא מיירי כלל הבית אפרים והשערי תשובה.<br /> <br /> ומה שכתב שמה שהביא הבאר היטב ס&quot;ק ג' ממהר&quot;א יצחקי &lt;small&gt;(שו&quot;ת זרע אברהם או&quot;ח סי' א)&lt;/small&gt; לברך בורא נפשות רבות אם לא אכל כזית דגן בכדי אכילת פרס, זה מיירי כשהוא לדבק, תמה אני האיך עלה על דעתו לומר כן, הלא בהדיא מפורש שם שמכשירו ומתקנו לאכילה ואין דינו כמו לדבק. ואלו היה רק לדבק, לא היה מועיל אף אם יש בו יותר מכזית בכדי אכילת פרס. והב&quot;ח &lt;small&gt;(ד&quot;ה ומ&quot;ש ואפילו)&lt;/small&gt; כתב שאם הוא לדבק אף אם רובו מחמשת המינים אינו מברך עליו בורא מיני מזונות. והטו&quot;ז בסימן ר&quot;ח ס&quot;ק ד' מצדד בלעקיך שרובו קמח שסובר שהוא לדבק, אלא מצדד בשביל שהוא הרוב. והאליה רבה &lt;small&gt;(ס&quot;ק ב)&lt;/small&gt; ושאר פוסקים חולקין עליו שלעקיך אינו לדבק, ומה שהוא לדבק אינו מועיל אף אם הוא רוב, ומכל שכן כשהוא מיעוט אלא שהוא יותר מכזית בכדי אכילת פרס, כל שהוא לדבק אינו כלום לכל הדיעות.<br /> <br /> אבל הדבר ברור שהמהר&quot;א יצחקי שכתב לברך מעין שלש כשאכל כזית בכדי אכילת פרס, הוא בשביל שסובר שם שמתקנו לאכילה ואין בו דין לדבק. ומה שכתב לברך בורא נפשות רבות כשלא אכל בכדי אכילת פרס, הוא בשביל שסובר כדעת רוב הפוסקים שחולקים על המג&quot;א ואינם מחלקים בין תערובות קמח לשאר מינים, וגם בסעיף ב' מיירי בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, כאשר הבאתי למעלה. גם ממה שכתב שאם אכל שיעור שהיה בו כזית דגן בכדי אכילת פרס, מבואר שסובר ג&quot;כ שצריך שיאכל זה השיעור, ולא סגי בכזית מן התערובות.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובחיי אדם כלל נ' אות כ&quot;א כתב אע&quot;פ שבכל דבר שיש בו מחמשת המינים מברכין בורא מיני מזונות, אבל על המחיה היה ראוי להחמיר אלא אם כן יש באותו מאכל כל כך שיאכל כזית קמח בכדי אכילת פרס, והעולם לא נהגו לדקדק בכך, ויש להם על מי לסמוך.<br /> <br /> וכתב שם בנשמת אדם אות ו', ותוכן דבריו שדחה דברי המג&quot;א שמחלק בין תערובות קמח לשאר דברים, והסתירה מסעיף ב' לסעיף ט' כתב, שבסעיף ב' הוא לשון הרא&quot;ש &lt;small&gt;(ברכות פ&quot;ו סי' ז)&lt;/small&gt; שסובר טעם כעיקר דאורייתא אף ללקות עליו, ובסעיף ט' הוא מדברי ה&quot;ר יונה, וי&quot;ל שסובר כהראב&quot;ד והרשב&quot;א דטעם כעיקר אע&quot;ג דאסור מדאורייתא, אין לוקין עליו אלא כשהיה כזית בכדי אכילת פרס ואכל כל הפרס, כדי שיאכל כזית מן האיסור, דלא נהפך היתר לאיסור, לכן גם לענין ברכה הוא כן. ומה שנוהגין העולם לברך על המחיה על צוקער לעקיך, אף שאין בו רק כזית ואין בו קמח אלא חצי זית, צריך לומר דתפסו לעיקר כשיטת הרא&quot;ש, וירא שמים ראוי שיראה שיאכל בודאי כזית קמח, אלו תוכן דבריו, יעיי&quot;ש שהאריך.<br /> <br /> והנה מבואר דעתו בזה שלפי דברי השו&quot;ע שבסעיף ט' אין לברך על המחיה על כזית לעקיך אם הקמח הוא חציו, עד שיאכל כל כך שידע בודאי שאכל כזית קמח בכדי אכילת פרס, כדעת הראב&quot;ד והרשב&quot;א, ובסעיף ב' הוא דעת הרא&quot;ש לברך על המחיה אף אם לא אכל כזית בכדי אכילת פרס, ובזה מיישב מנהג העולם שסומכין על הרא&quot;ש כמובא בסעיף ב'.<br /> <br /> ואני תמה האיך אפשר להעלות על הדעת לעשות סתירה בשו&quot;ע בסימן אחד. גם האיך מיושב בזה מנהג העולם כיון שבשו&quot;ע סעיף ט' לא פסק כן, אף שיש סתירה מסעיף ב', מ&quot;מ האחרון עיקר, ובכל מקום שמוצאין איזה סתירה חוקרין הפוסקים לידע איזה מהם נכתב באחרונה, דזה כלל גדול הלכה כמשנה אחרונה, וזה ודאי שבסימן אחד לא כתב סעיף ט' טרם שכתב סעיף ב', וא&quot;כ דעת השו&quot;ע הוא כמו שכתב בסעיף ט' שהוא האחרון, ונמצא דמנהג העולם הוא היפך השו&quot;ע. גם בלאו הכי כבר הבאתי מכמה פוסקים דקיי&quot;ל כהראב&quot;ד והרשב&quot;א, גם כתבתי דלענין ברכה אפשר דגם הר&quot;ת והרא&quot;ש מודי דצריך שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. וליישב מנהג העולם יותר טוב לומר שסומכין על המג&quot;א שסובר בדעת השו&quot;ע לחלק בין תערובות קמח לשאר מינים, ואף שרבים חולקים עליו ומסתבר טעמייהו ודברי המג&quot;א אינם מובנים כל כך, עם כל זה המג&quot;א הוא עמוד ההוראה ונתקבלו הוראותיו בכל העולם ונמשכין אחריו, ועכ&quot;פ יותר טוב לומר כן, מלעשות סתירה בדברי השו&quot;ע ולומר שעושין העולם נגד השו&quot;ע.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובמשנה ברורה &lt;small&gt;(ס&quot;ק מח)&lt;/small&gt; פסק ג&quot;כ שאין לברך על המחיה אלא אם אכל כזית בכדי אכילת פרס מהקמח עצמו, ולא סגי במה שאכל כזית מהתערובות. ובביאור הלכה שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה בקדרה)&lt;/small&gt; הביא דברי הנשמת אדם במה שדחה דברי המג&quot;א, אבל במה שכתב אח&quot;כ הנשמת אדם ליישב מנהג העולם השמיט דבריו ולא הזכירם כלל, אלא חתר למצוא דרך אחרת ליישב מנהג העולם, וכפי הנראה לא נראו לו דברי הנשמת אדם בזה, כאשר באמת הם תמוהים כמו שכתבתי.<br /> <br /> אבל מה שכתב הוא ז&quot;ל &lt;small&gt;(במשנה ברורה)&lt;/small&gt; ליישב מנהג העולם, הוא יותר תמיה. שכתב בזה, ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל, מצטרף עם האוכל גופא לשיעור, וכדאיתא כעין זה במג&quot;א סימן ר&quot;י &lt;small&gt;(ס&quot;ק א)&lt;/small&gt;. והנה מה שהביא מסימן ר&quot;י אין לו דמיון כלל לנידון דידן, דהתם מיירי המג&quot;א בהך דכל האוכלין מצטרפין וכל המשקין מצטרפין, והאוכל והשותה אינו מצטרף, ועל זה הביא מה שמבואר בגמרא יומא &lt;small&gt;(פ:)&lt;/small&gt; ציר שעל גבי ירק מצטרף, ולא אמרינן משקה הוא, דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא, והביא גם רש&quot;י בחולין &lt;small&gt;(קכ.)&lt;/small&gt; שכתב בציר שעל גבי הירק, דאע&quot;ג דתנן האוכל והשותה אין מצטרפין, הני מילי אכל ושתה, דקים להו לרבנן דלא מיתבא דעתיה בהכי, אבל ציר שעל גבי ירק קים להו לרבנן דמיתבא דעתיה. וכן בתוספות ישנים יומא דף פ' ע&quot;ב &lt;small&gt;(ד&quot;ה קמ&quot;ל)&lt;/small&gt; ובתוספות זבחים דף ק&quot;ט ע&quot;א &lt;small&gt;(ד&quot;ה עולה)&lt;/small&gt; דהטעם הוא דהוי דרך אכילה. א&quot;כ לא אמרינן זה אלא התם שאין החסרון בשביל שאינו מינו, אלא בשביל שהוא משקה, לכן אמר דאם מכשירו ונאכל עמו, דרך אכילה הוי כאוכל ומייתבא דעתיה. אבל הכא שאינו מצטרף בשביל שאינו מינו, לא מצינו בשום מקום שעל ידי שמכשירו הוא כמינו.<br /> <br /> ובאמת גם שם בסימן ר&quot;י בהך דינא דציר שעל גבי הירק פליג החיי אדם &lt;small&gt;(שם סי&quot;ז)&lt;/small&gt;, והקשה עליו מדברי התוספות ישנים ביומא דף פ' ע&quot;ב, שכתב בהדיא שאין זה אלא ביום הכיפורים דתליא ביתובי דעתיה, לא במקום אחר. גם בשדי חמד מערכת ברכות &lt;small&gt;(סי' א אות ז)&lt;/small&gt; כתב בזה שיש חולקין על המג&quot;א והוי ספק ברכה, ולא יברך. ובסידור התניא בסדר ברכת הנהנין פרק ח' &lt;small&gt;(ס&quot;ז)&lt;/small&gt; שהביא שם הך דינא שבמג&quot;א דהאוכל ושותה אין מצטרפין, לא הביא כלל מה שכתב אח&quot;כ בציר שעל גבי הירק, משמע דלא ס&quot;ל כלל.<br /> <br /> ולתרץ דברי המג&quot;א ממה שהקשה עליו הנשמת אדם מדברי התוספות ישנים שמבואר בהדיא שאין זה אלא ביום הכיפורים, המשנה ברורה &lt;small&gt;(שעה&quot;צ סי' רי אות ח)&lt;/small&gt; כתב שמדברי הרמב&quot;ם פרק ב' מהלכות שביתת עשור &lt;small&gt;(ה&quot;ז)&lt;/small&gt; משמע דדין הציר לאו דוקא לענין יום הכפורים. ולפענ&quot;ד אין שום משמעות ברמב&quot;ם, כי ממה שכתב סתם ולא פירש שהוא לענין יום הכיפורים, אין ראיה, דכיון שכל אותה ההלכה מדבר בהלכות יום הכיפורים, כאשר התחיל בתחלת הפרק, ממילא ידעינן דבכל הלכותיו שם קאי על יום הכיפורים, וכמה דינים כותב שם בסתמא וידעינן שהוא ביום הכיפורים.<br /> <br /> וקצת יש ליישב, דהמג&quot;א בסימן ר&quot;י הביא ראיה ממה שכתוב בסימן קנ&quot;ח סעיף ה', ושם בסימן קנ&quot;ח &lt;small&gt;(ס&quot;ק י)&lt;/small&gt; כתב המג&quot;א בפירוש דדוקא ציר היוצא מעצמו של הירק יש לו דין אוכל שלא יהיה לו דין טיבולו במשקה, אבל אם מטבל הירק בהציר, יש לו דין משקה. והביא שם כן מרשב&quot;א &lt;small&gt;(תורת הבית בית ו ש&quot;א)&lt;/small&gt; ורש&quot;ל &lt;small&gt;(יש&quot;ש חולין פ&quot;ח סוס&quot;י יח)&lt;/small&gt; ועוד פוסקים, וזה כלשון ראשון שברש&quot;י ז&quot;ל מסכת חולין דף ק&quot;כ &lt;small&gt;(ע&quot;א ד&quot;ה ציר)&lt;/small&gt; שהובא במג&quot;א סימן ר&quot;י. א&quot;כ מדמדמה הך דינא דסימן ר&quot;י למה שכתוב בסימן קנ&quot;ח, משמע דסובר גם בזה כלשון ראשון שברש&quot;י ז&quot;ל דמיירי בציר היוצא מעצמו, והתוספות ישנים הביא ראיה שאין דין זה אלא ביום הכיפורים ממה דמבואר בפסחים דף קט&quot;ו &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; דהוי משקה לענין טיבולו במשקה, והתם בפסחים מיירי שמטבל בהמשקה. וצריך לומר דהתוספות ישנים סובר כלשון שני שברש&quot;י, דגם הכא מיירי שמטבל בהמשקה. א&quot;כ להסוברים כלשון ראשון שברש&quot;י דהכא מיירי בציר היוצא מאליו, אין ראיה כלל מפסחים לחלק בין יום הכיפורים לשאר דברים, ולא קשיא קושיית התוספות ישנים.<br /> <br /> אך ממה שהביא המג&quot;א הדין שבתוספות זבחים בשרה פת ביין, אינו נראה שיסבור כלשון ראשון שברש&quot;י ז&quot;ל. ואולי בשרה פת ביין נבלע בו היין היטב, ועדיף ממטבל ירק במשקה, וזה דוחק. וצ&quot;ע להבין דברי המג&quot;א מה שהביא על זה מסימן קנ&quot;ח.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ז&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ולתרץ הקושיא מתוספות ישנים שהקשה בחיי אדם, אפשר עוד, כי גם בעיקר הדין שהביא המג&quot;א שם דהאוכל והשותה אין מצטרפין, הקשה הפרמ&quot;ג &lt;small&gt;(א&quot;א שם)&lt;/small&gt; שאין ראיה מיום הכיפורים דתליא ביתובי דעתיה, משא&quot;כ ברכה, נהנה מיקרי, דהא בשאר איסורין אין כל אוכלין מצטרפין, ורמז לעיין בחמד משה. ובחמד משה &lt;small&gt;(ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; הקשה ממה שנסתפקו התוספות &lt;small&gt;(יומא עט. ד&quot;ה ולא; סוכה כו: ד&quot;ה ולא)&lt;/small&gt; בשיעור שתיה, שמא אינו דומה ליום הכיפורים ששיעורו ברביעית דתליא ביתובי דעתיה, וכן בשיעור אכילה לא דמי ליום הכיפורים שזה בכזית וזה בככותבת.<br /> <br /> ובתשובת גינת ורדים בגן המלך סימן כ&quot;א הביא השאלה באוכל ושותה אם יצטרפו, אם לדמותו ליום הכיפורים או לאו, ופשיט ליה מהא דבעי תלמודא שם ביומא דף פ&quot;א &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; למיפשטה דבמחלוקת שנויה, דרבי יהושע וחכמים דפליגי בטומאה אם מצטרפין, ודחי תלמודא אפילו תימא רבנן דאמרי התם דמצטרפי, הכא לא מצטרפי דליכא יתובי דעתיה. ונראה לו דלא אמרו כן בתלמוד אלא דרך דחיה בעלמא, ולעולם קושטא דמילתא הוי, דמשנתינו זאת דגבי יום הכיפורים אתיא כרבי יהושע דהלכתא כותיה, ובר מן דין הלכה כרבי יהושע &lt;small&gt;(הל' טומאת אוכלין פ&quot;ד הי&quot;א)&lt;/small&gt;. גם הביא ראיה מהתוספות זבחים דף ק&quot;ט &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דמוקי למתניתין דמעילה &lt;small&gt;(טו:)&lt;/small&gt; דמצטרפין, בששרה פתו ביין, דהוי דרך אכילה ולא הוי שתיה, ולא בעי התוספות לאוקמיה כגון ששתה חצי רביעית ואכל חצי זית, משמע דאין מצטרפין זה עם זה אלא בששרה פתו בלבד, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ולא הבנתי מה שכתב תחלה דמה דאמרו בגמרא אפילו תימא רבנן, אינו אלא דרך דחיה, דכיון שהוא פלוגתא בגמרא רב חסדא ורב נחמן, וגם ריש לקיש ורבי יוחנן, דלרב חסדא וריש לקיש במחלוקת שנויה, דאין לחלק בין יום הכיפורים לטומאה, ולרב נחמן ורבי יוחנן אתיא אפילו לרבנן, דיש לחלק בין טומאה ליום הכיפורים דצריכא יתובי דעתיה, ומנין לנו לומר דמה שאמר רב נחמן ורבי יוחנן אינו אלא דרך דחיה. ובפרט בפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן, דקיי&quot;ל הלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש &lt;small&gt;(ראה יבמות לו. ובתוס' שם ד&quot;ה הלכתא)&lt;/small&gt;, ומנא לן דכאן דברי ריש לקיש עיקר ודברי רבי יוחנן אינם אלא דחיה בעלמא.<br /> <br /> גם מה שהביא ראיה מהתוספות דאוקמיה למתניתין דמעילה בששרה פתו ביין, אפשר שכתבו לאוקמיה כן שלא יקשה ממתניתין גם על רב חסדא וריש לקיש, ולהלכה אפשר סברי דמצטרפין גם בלאו הכי, אלא דנקטו הך גוונא דמתרצא מתניתין אליבא דכ&quot;ע.<br /> <br /> ומה שכתב ובר מן דין הלכה כרבי יהושע, לפענ&quot;ד גם מזה לכאורה אין ראיה, דאף דהלכה כרבי יהושע דבטומאה אין מצטרפין, מ&quot;מ לענין ברכה אפשר דאין למדין לא מיום הכיפורים ולא מטומאה, דיום הכיפורים תליא ביתובי דעתיה, ומטומאה אפשר בלאו הכי לא גמרינן מיניה, דכמה פעמים אמרו בש&quot;ס &lt;small&gt;(עי' יבמות קג:)&lt;/small&gt; איסור מטומאה לא ילפינן.<br /> <br /> דבשלמא לרב חסדא וריש לקיש שסברי דאף דלא מצינו פלוגתא בזה ביום הכיפורים, מ&quot;מ כיון שיש פלוגתא בזה בטומאה אמרינן ממילא דגם ביום הכיפורים פליגי, א&quot;כ על כרחך סברי שאין לחלק בין יום הכיפורים לשאר מילי בשביל יתובי דעתיה, ולמדין יום הכיפורים אף מטומאה. וצריך לומר לדידהו דאף דאיסור מטומאה לא גמרינן, מ&quot;מ יש לומר כמו שכתב רש&quot;י ז&quot;ל ביבמות דף ק&quot;ג ע&quot;ב גבי סנדל המוחלט דאיסור מטומאה לא גמרינן, ואח&quot;כ אמר רבא חליצתה כשרה, ופירש רש&quot;י ז&quot;ל דלאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא. ועיין עוד אבן העזר בית שמואל סוף סימן ו' ס&quot;ק ל&quot;ד שכתב דאע&quot;ג דלא ילפינן איסור מטומאה, מ&quot;מ בכה&quot;ג דאיכא סברא ילפינן. וכבר טרחו הפוסקים הרבה ליישב סוגיות הש&quot;ס שיש בזה כמה סתירות אם ילפינן איסור מטומאה &lt;small&gt;(עי' שדי חמד מערכת האל&quot;ף כלל רט־ריג)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ויהיה איך שיהיה, לרב חסדא וריש לקיש דסברי שאין לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה, ולמדין חד מחבריה אף מה שלא נשנה בו, משמע שפיר שיש ללמוד מזה אף לענין ברכה.<br /> <br /> אבל לרב נחמן ורבי יוחנן שחידשו לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה, ומה שאמרו בטומאה, לאו כללא הוא לכל מילי, אפשר שגם רבי יהושע מודה לסברא זו שאין ללמוד חד מחבריה, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. ולענין ברכה אי אפשר ללמוד גם משניהם, לא מיום הכיפורים ולא מטומאה, והלא דעת התוספות ביומא דף ע&quot;ט ע&quot;א ד&quot;ה ולא, דגם בשתיה מברכין לאחריו על כזית, אפילו למ&quot;ד דגם בקידוש צריך מלא לוגמיו, דטעמא הוי משום יתובי דעתיה כמו ביום הכיפורים, כמו שכתבו בתוספות יומא דף פ' ע&quot;א ד&quot;ה הכי, מ&quot;מ לענין ברכה שאני, ולא מדמינן ברכה אף לקידוש, כל שכן דלא מדמינן ליה לטומאה.<br /> <br /> ונראה סברת התוספות מה דלא ילפינן ברכה מיום הכיפורים כמו דילפינן קידוש מיום הכיפורים, בשביל שבברכה קיי&quot;ל כרבי מאיר דבאכילה שיעורא בכזית, דיליף &lt;small&gt;(ברכות מט: ; יומא עט:)&lt;/small&gt; מקרא דואכלת דסתם אכילה בכזית, ולא משמע ליה לחלק בשיעורא בין אכילה לשתיה, דבכל מקום שווין הם, דשתיה בכלל אכילה כמבואר ביומא דף ע&quot;ו ע&quot;א. אלא שאח&quot;כ נסתפקו התוספות דכיון דסבר רבי מאיר ושבעת זו שתיה, שמא לא דמי שיעורא דשתיה לשיעורא דאכילה, וכן הוא בטור &lt;small&gt;(סי' קץ; סי' רי)&lt;/small&gt; ושו&quot;ע &lt;small&gt;(סי' קץ ס&quot;ג)&lt;/small&gt;. ועיין ב&quot;ח סימן ק&quot;ץ &lt;small&gt;(ד&quot;ה ולענין)&lt;/small&gt; שכתב דמה שנסתפקו בשתיה שמא שיעורו ברביעית, הוא ג&quot;כ בשביל דשמא דמי ליום הכיפורים. אך לדעת הר&quot;י אין לחלק בשיעורא בין אכילה לשתיה, כמבואר בתוספות ברכות מ&quot;ט ע&quot;ב ד&quot;ה רבי מאיר, שכתבו ולענין שתיה אומר ר&quot;י שיש להחמיר ולברך אפילו בפחות ממלא לוגמיו.<br /> <br /> וכתב שם רעק&quot;א בגליון הש&quot;ס, וקשה לי האיך שייך להחמיר ולברך, הא בברכה ספיקו להקל, וסיים בצ&quot;ע.<br /> <br /> וחידוש הוא שנעלם ממנו שכבר קדמו בהערה זו הב&quot;י והטו&quot;ז באורח חיים סימן ק&quot;ץ. וז&quot;ל הב&quot;י שם &lt;small&gt;(סוף הסימן)&lt;/small&gt; אחר שהביא דברי הר&quot;י שיש להחמיר ולברך אחריו, ואני אומר שזה הוא חומרא במקום שאמרו ספק ברכות להקל. והטו&quot;ז כתב בסימן ק&quot;ץ ס&quot;ק ג' דלא קשה מידי, דאין כוונת הר&quot;י שיש בזה ספק גמור, דאלו היה לו בזה ספק גמור ככל הספיקות, היה לו לומר אסור לברך, אלא ודאי אין בזה ספק ברכה מעיקר הדין, יעיי&quot;ש שהאריך. ונראה הטעם שלא ראה זה לספק גמור, כמו שכתב שלדעתו אין לחלק בשיעורא בין שתיה לאכילה, והכריע כן להלכה.<br /> <br /> ונראה שגם הב&quot;י לא כיון בזה להקשות על הר&quot;י, אלא שהביא הכרעתו כמו שכתב בלשונו ואני אומר, ור&quot;ל דלפי מה שהביא שם מקודם דעת הרא&quot;ש ומסקנת התוספות, שמשמע מדבריהם שהוא ספק גמור, ממילא דאין לברך, דלא כדעת הר&quot;י שאינו מחשב זה לספק גמור.<br /> <br /> ומעתה לפי זה נראה בהך דינא דהאוכל ושותה שכתבו המג&quot;א והגינת ורדים דאין מצטרפין, שהוא ג&quot;כ מהך טעמא, כיון דעכ&quot;פ מידי ספיקא לא נפקא, שמא דמי ליום הכיפורים, שאין לנו ראיה מן הש&quot;ס שיש לחלק בזה, שוב אסור לברך מספק.<br /> <br /> וראיה ברורה שאף שכתב הגינת ורדים סתם בהחלט שאין מצטרפין, מ&quot;מ אין כוונתו אלא מחמת ספק, שהרי כתב הטעם שאין מצטרפין בשביל שאין שיעורן שוה, שזה בכזית וזה ברביעית, כמו שהוא בגמרא שתלוי אם אין משונה בשיעורין, והלא הך גופא שאין שיעור השתיה כשיעורא דאכילה, אינו אלא מחמת ספק, כמבואר בתוספות ורא&quot;ש וטור ושו&quot;ע בשני מקומות בסימן ק&quot;ץ ובסימן ר&quot;י, ובודאי אי אפשר לומר דפליג על כל זה. ובגמרא שמדמה יום הכיפורים לטומאה שתלוי בשינוי השיעורין, שם מיירי ביום הכיפורים, שבודאי אינו דומה שיעור שתיה לשיעור אכילה, אבל לענין ברכה הוי ספיקא. ועל כרחך דמה שכתב הגינת ורדים בסתמא דלא מצטרפי לברכה, הוא בשביל שכן הדין דמספק אין לברך.<br /> <br /> ובזה אפשר להבין ג&quot;כ מה שכתב דמה שאמר אח&quot;כ בתלמודא לחלק ביום הכיפורים משום יתובי דעתיה אינו אלא דחיה בעלמא, אף שאין לנו שום ראיה על זה דמילתיה דרבי יוחנן אינו אלא בדרך דחיה, מ&quot;מ מידי ספיקא לא נפקא, שיש לומר דמה שאמרו אפילו תימא רבנן, כונתם שאפשר לומר דאף רבנן מודי ואין ראיה דבמחלוקת היא שנויה, אבל עכ&quot;פ מידי ספיקא לא נפקא. וא&quot;כ לא קשה מידי גם מה שהקשו החמד משה והפרמ&quot;ג על המג&quot;א במה שהעתיק כאן הך דהאוכל והשותה אין מצטרפין, דאף שיש לומר חילוק בין ברכה ליום הכיפורים, אבל בשביל הך ספיקא אסור לברך.<br /> <br /> ומעתה לא קשה מידי גם מה שהקשו על המג&quot;א במה שהביא לכאן הך דציר שעל גבי הירק מצטרפין מדברי התוספות ישנים, דהתוספות ישנים כתבו רק דמדחזינן בטיבולו במשקה שיש לו דין משקה, על כרחך דלא ילפינן בזה כל מילי מיום הכיפורים. אבל לענין ברכה שפיר דמצטרפין ציר שעל גבי הירק, דממה נפשך אם נימא דלא ילפינן ברכה מיום הכיפורים, א&quot;כ גם בלאו הכי מצטרפין אף האוכל והשותה, דכל עצמינו שאמרנו דהאוכל והשותה אין מצטרפין, הוא בשביל הך ספיקא שמא דמי ליום הכיפורים וילפינן משם, א&quot;כ אי אפשר למילף מיום הכיפורים יותר ממה שהוא שמה, דציר שעל גבי הירק הוי אוכלא ומצטרפין.<br /> <br /> נמצא לפי זה שאף לדעת המג&quot;א הוי רק ספק אם אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא, אלא שבדין האוכל והשותה מהני לברך עליו מכח ממה נפשך, אבל בשאר עניני ברכות שאפשר אינו דומה כלל ליום הכיפורים, כמו שאינו דומה בשיעורא דכביצה וככותבת, הוי זה ספק ברכה שאין לברך בכה&quot;ג אף לדעת המג&quot;א, מלבד שהבאתי דהוי ספק ברכה מחמת החולקין על המג&quot;א.<br /> <br /> הארכתי בפרט זה לרווחא דמילתא, שאף לפי דמיונו של המ&quot;ב שמדמה זה להך דינא שבמג&quot;א, הוי ג&quot;כ ספק ברכה. אבל באמת בנידון דידן אין צריך לכל זה, דבלאו הכי אין לו שום דמיון כלל, דלא אמרינן אכשורי אוכלא כאוכלא אלא לענין זה דלא הוי משקה כיון שהוא דרך אכילה, לא במקום אחר, כמו שהבאתי למעלה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ח&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> גם בעיקר הסברא שכתב &lt;small&gt;(המשנה ברורה)&lt;/small&gt; שהצוקער והדבש בא להכשיר את הקמח. לא ידעתי מי גילה לו זה, דלמא בהיפך שהקמח בא לתקן הדבש, כסתימת לשון הפוסקים ראשונים ואחרונים &lt;small&gt;(ראה ב&quot;י ריש סי' רח ד&quot;ה ומ&quot;ש רבינו בשם הרשב&quot;א ברכות לו: ד&quot;ה דובשא)&lt;/small&gt; שהקמח בא לתקן ולהכשיר את האוכל. ואף שיש להקמח חשיבות בשביל שהוא מה' מינים, זהו בכל מאכל שיש בו מחמשת המינים, שעל כרחך צריך לומר שדעת בני אדם עיקר על חמשת המינים, דהלא בכל המינים אמרינן שהרוב הוא העיקר ופוטר את המיעוט, מטעם עיקר פוטר את הטפל, וכלל זה דעיקר פוטר את הטפל הוא גם בחמשת המינים אם המה טפילים למין אחר, כמו דחזינן אפילו בפת אם הוא טפל לדג מלוח נפטר הפת בברכת הדג, כמבואר בסימן רי&quot;ב &lt;small&gt;(ס&quot;א)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ועל כרחך דבמאכל שיש בו תערובת שיערו חכז&quot;ל דעת בני האדם שעיקר בעיניהם חמשת המינים, ושארי המינים המה טפילים אף אם המה הרוב, כאשר ביארו זה הראשונים ז&quot;ל &lt;small&gt;(ראה ב&quot;י שם)&lt;/small&gt;, ואע&quot;פ כן אינו מועיל זה אלא בברכה ראשונה דסגי בכל שהוא, אבל בברכה אחרונה שצריך שיעורא, לא אמרינן דע&quot;י שהם טפילים לחמשת המינים נחשבים כמותם להצטרף לשיעורא. וא&quot;כ מה יוסיף תת כח בלעקיך אף אם כוונתו עיקר להקמח, אין זה מועיל לצרף הדבש לשיעורא.<br /> <br /> ולעשות כלל חדש לחלק גם במאכלים שיש בהם מחמשת המינים, שיש ביניהם מאכל שיותר מכוין האדם לחמשת המינים, עד ששאר המינים טפילים כל כך שדינם ממש כחמשת המינים אף להצטרף לשיעורא, מי יוכל להגיד חדשות לשער במה שלא שערום אבותינו בש&quot;ס וראשונים ז&quot;ל, כי כללא אמרו &lt;small&gt;(ברכות לו:)&lt;/small&gt; כל שיש בו מחמשת המינים, ולא חילקו יותר כלל.<br /> <br /> ובאמת כי סברא זו לחלק בין המאכלים כתבה גם בנשמת אדם, אבל כתב על זה שלולא דמסתפינא להגיד סברא שאין לה ראיה, היה אומר כן. נמצא דלהלכה מיסתפי לומר סברא בלי ראיה, אלא שכתב שצריך לומר שסמכו על שיטת הרא&quot;ש כמובא למעלה, ובסברא זו השתמש אך לחומרא, דאף שסמכו על הרא&quot;ש נגד דעת ה&quot;ר יונה והרשב&quot;א והראב&quot;ד, מ&quot;מ הבו לה דלא להוסיף עלה, שאין לעשות כן על כל פנים בשאר מאכלים. אבל במשנה ברורה השמיט מה שכתב בנשמת אדם שסמכו על הרא&quot;ש, אלא מצדד שאולי סמכו על סברא כזו בלבד, וזה תמיה.<br /> <br /> ובאמת כי גם בעיקר הסברא שכתבו, דבלעקיך הדבש הוא טפל להקמח יותר מבשאר מאכלים שיש בהם מחמשת המינים, דעת הפוסקים הוא להיפך, שהרי הטו&quot;ז כתב בסימן ר&quot;ח ס&quot;ק ד' דלעקיך נעשה רק בשביל הדבש והבשמים, והקמח אף אם הוא רוב מהמאכל אינו אלא כמו שהוא לדבק, ואינו מברך עליו אף ברכה ראשונה, אלא שהפוסקים חלקו עליו וכתבו דמלבד שהוא לדבק הוא גם לתקן ולהכשיר.<br /> <br /> וז&quot;ל סידור התניא בסדר ברכת הנהנין פרק ג' סעיף ד', במה דברים אמורים שאינם מתכוונים כלל לאכילת הדגן, אבל אם מתכונין ג&quot;כ לאכילתו, אף שאינה עיקר אלא עיקר הכונה לאכילת שאר המינים, כגון מיני מתיקה מקמח הנילוש בדבש שקורין לעקיך, והעיקר באכילה זו לעידון ולתענוג מהמתיקות, ואכילת הקמח אינה עיקר כל כך, אע&quot;פ כן נחשב הקמח עיקר לברך עליו בורא מיני מזונות. א&quot;כ חזינן שאף התניא שהוא מהחולקין על הטו&quot;ז בלעקיך, מ&quot;מ סובר שעיקר הכוונה בלעקיך על מתיקת הדבש. אלא שמה שכתב הטו&quot;ז שעל ידי זה הוי הקמח כמו לדבק, על זה חלקו שכיון שיש בו עכ&quot;פ מקצת כוונה גם על הקמח, לא הוי כמו לדבק, ושוב דינו כמו כל מאכל שיש בו מחמשת המינים, שהקמח עיקר. והאיך כתבו המה ממש בהיפך שבלעקיך עיקר הכוונה רק על הקמח, יותר מבשאר מאכל שיש בו מחמשת המינים.<br /> <br /> ומה שמסיים שם התניא אח&quot;כ שמברך אחריו ברכת מעין שלש, מובן שסובב על מה שכתב למעלה בסעיף ב' דמיירי כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא שיען שכתב אח&quot;כ שאם הוא לדבק הוא טפל לשאר המינים, שנמצא שאז אין מברך עליו אף אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, לכן כתב אח&quot;כ שבלעקיך אין דינו כמו לדבק ומועיל הקמח אף לענין ברכה אחרונה כשיש בו כשיעורא, על דרך שכתב למעלה בשאר מאכלים שיש בהם מחמשת המינים. ועכ&quot;פ עיקר סברת החיי אדם והמ&quot;ב בזה הוא להיפך משאר פוסקים.<br /> <br /> ובלאו הכי אף על סברא ברורה אם אין לה ראיה אין להשתמש בה כלל להלכה, וביעיר אוזן מהחיד&quot;א &lt;small&gt;(עין זוכר)&lt;/small&gt; מערכת א' אות ט&quot;ז הביא כן בשם מהר&quot;י &lt;small&gt;(הלוי, שו&quot;ת סי' סב)&lt;/small&gt; שאין להמציא דין מסברא בלא ראיה. ובספר דרכי שלום &lt;small&gt;(כללי הש&quot;ס אות א סי' כו)&lt;/small&gt; הביא על זה מירושלמי פרק ו' דפסחים הלכה א' תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופירש קרבן העדה שאין לו ראיה או קבלה בידו. וכבר צווח ככרוכיה בשאילת יעב&quot;ץ על הדנין בסברות, שהרי מבואר ברמב&quot;ם &lt;small&gt;(הל' סנהדרין פכ&quot;ד ה&quot;ב)&lt;/small&gt; ובטור חו&quot;מ סימן ט&quot;ו שבזמן התלמוד היו דנין על פי סמיכת דעת הדיין אף בלא ראיה, ואח&quot;כ הסכימו שלא לדון עוד בסמיכת הדעת אלא בראיה ברורה.<br /> <br /> והרי, שעוד בזמן הראשונים לא העמידו על סברתם כמו בזמן התלמוד, וא&quot;כ קל וחומר בן בנו של קל וחומר שבזמן האחרונים אין להמציא שום דין מסברא בלי ראיה, ושפיר עביד הנשמת אדם דמיסתפי בזה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ט&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובעיקר הדבר מה שטרחו כל כך הנשמת אדם והמ&quot;ב ליישב המנהג בדרכים דחוקים, לא ידעתי כל הטורח הזה למה, וכי זה מנהג ברור, ראשית הלא הנשמת אדם כתב שם דמיירי מלעקיך שהחצי הוא קמח, ובזה ודאי רובא דרובא אוכלין כזית בכדי אכילת פרס, כי אין דרך בני אדם לצמצם כל כך בסעודה לאכול פחות מכביצה, ובאוכל כביצה דהוי שני זיתים, אית ביה שיעורא דכזית קמח. ואך מיעוט בני אדם שאינם אוכלים כשיעור הזה, או מחמת שמזיק להם מיני מתיקה או סיבה אחרת לפעמים, ואין זה קרוי מנהג. ובאמת שלפעמים נותנים מיני מתיקה שיש בהם קמח מעט אפילו פחות מכזית בכדי אכילת פרס, ורוב בני אדם אינם יודעים להתבונן בזה, גם קשה לחקור בסעודה האיך נעשה.<br /> <br /> גם הלא הנשמת אדם אחר שכתב ליישב המנהג, סיים שמ&quot;מ ירא שמים יזהר בזה, א&quot;כ לא נתייסד המנהג על פי גדולים, שהגדולים בודאי נהגו כיראי שמים, ומבואר בטו&quot;ז יו&quot;ד סוף סימן צ&quot;ה ס&quot;ק י&quot;ח במה שהביאו התוספות &lt;small&gt;(חולין קיג. ד&quot;ה טהור)&lt;/small&gt; ראיה ממעשים בכל יום וסיימו והמחמיר תבא עליו ברכה, וכתב על זה שהוא תמוה מאד, דמה שכתבו ומעשים בכל יום, על כרחך מביא מאנשים חשובים לומדים, וכי המה בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה. ועל כן העלה שהוא ברור דמה שכתבו התוספות והמחמיר תבא עליו ברכה, קאי על ענין אחר שם, לא על מה שלמדו ממעשים בכל יום, יעיי&quot;ש. גם הנקודות הכסף אף שחלק על הטו&quot;ז בדינו, מ&quot;מ מודה בסברא זו דמה שלמד ממעשים בכל יום, צריך לומר שהוא היתר גמור, אלא דמה שכתבו המחמיר תבא עליו ברכה הוא מטעם אחר שמא אינו נקי, יעיי&quot;ש. וכתב שם עוד תירוץ אחר. נמצא דבעיקר הסברא אין פלוגתא דהיכא שצריך על כל פנים להחמיר, אי אפשר להביא ראיה ממעשים בכל יום.<br /> <br /> והנה היכא שהמנהג הוא בטעות אינו חשוב מנהג כלל אף להחמיר, כמו שכתבו התוספות פסחים פרק מקום שנהגו דף נ&quot;א ע&quot;א ד&quot;ה אי, דמטעם זה התיר רבי בית שאן &lt;small&gt;(חולין ו:)&lt;/small&gt; אף שאבותיו ואבות אבותיו נהגו ביה איסור, יען שהיה בטעות, וכן הוא בשו&quot;ע יו&quot;ד סימן רי&quot;ד סעיף א'.<br /> <br /> עוד מחלקים שם התוספות בין מנהג שנתייסד על פי תלמידי חכמים, ובין מנהג שנהגו בני המדינה מעצמם דיכולין להתיר בפני תלמיד חכם, ועיין בש&quot;ך סימן רי&quot;ד ס&quot;ק ז' שזהו החילוק בין מנהג חשוב למנהג גרוע. והנה כיון דמיירי שם אם להתיר בפני תלמיד חכם, א&quot;כ על כרחך גם תלמידי חכמים נוהגין כן, ואע&quot;פ כן מחלקין אם נתייסד על פי תלמידי חכמים או נהגו בני המדינה מעצמם כן. וצריך לומר על כרחך דלפעמים ע&quot;י שבני המדינה נהגו מעצמם כן, נמשכין אחריהם גם תלמידי חכמים במנהגם, וזה אינו מספיק לעשותו מנהג חשוב אם לא נתייסד מעיקרא על פי תלמידי חכמים.<br /> <br /> ובשתיית הקאווע שכתבו שהדרך הוא שהכל שותין אותו כשהוא חם ואי אפשר לשתות השיעור בכדי שתיית רביעית, וכתב הכנסת הגדולה &lt;small&gt;(סי' רד הגה&quot;ט אות ג)&lt;/small&gt; טעמים ליישב המנהג שמברכין ברכה אחרונה, וכן כתבו כמה פוסקים, אבל הרבה חולקין.<br /> <br /> והמהר&quot;ם בן חביב בכפות תמרים יומא דף פ' &lt;small&gt;(ע&quot;ב ד&quot;ה אמנם)&lt;/small&gt; האריך ג&quot;כ לחלוק על כל הטעמים שכתב בכנסת הגדולה. ואח&quot;כ כתב, גם מה שכתב דהמנהג הפשוט לברך על הקאווע ברכה אחרונה, לזה אני אומר דאינו מנהג פשוט, דכמה גדולים יש דאינם מברכין, ואפילו תימא דהדבר ספק, הרי הסכימו כל הפוסקים דספק ברכה להקל. ומסיק אחר כך, דאסור לברך משום ספק ברכה לבטלה, יעיי&quot;ש. והאחרונים &lt;small&gt;(עי' באר היטב סי' רד ס&quot;ק יב בשם יד אהרן)&lt;/small&gt; כתבו בשתיית הקאווע שהמנהג הוא שלא לברך אם אי אפשר לשתות השיעור ביחד. וזה לכאורה סתירה במנהגא, שבכמה דורות הקודמים כתבו שהמנהג הוא לברך. וצריך לומר דמנהג כזה עשוי להשתנות בעתים ובמקומות.<br /> <br /> ונהירנא עוד מילדותי שראיתי בכמה מקומות בכל סעודה, שמלבד המיני מתיקה שנתנו, נתנו לכל אחד ואחד גם עוגה הנילשת בביצים שכולה קמח, שאין ספק בברכתה &lt;small&gt;(ועכשיו יש חששות אחרות בעוגות כאלו)&lt;/small&gt;. גם אצל אבא מארי הגה&quot;ק זלה&quot;ה ראיתי בכל פעם שאכל כזית רק מעוגה כזו, ולא ידעתי אז הטעם, אך אחר שלמדתי את ההלכה, הבנתי שהטעם הוא בשביל שלעקיך הוא ספק ברכה אחרונה.<br /> <br /> ובודאי שגם החיי אדם לא בקש טעם להמנהג כדי ללמוד ממנו למעשה, שהרי כתב שירא שמים יזהר, והבאתי גם מהטו&quot;ז שבכה&quot;ג אין ללמוד מהמנהג אף שהוא מעשים בכל יום, וצריך לומר שכתב זה כעין לימוד זכות על המנהג, ושאין צריך למחות כל כך בהעושין כן, ועל דרך שכתב הרא&quot;ש בתשובה &lt;small&gt;(כלל עז סי' ד)&lt;/small&gt; כמובא בטור וב&quot;י חו&quot;מ סימן ס&quot;ז שצווח ככרוכיה על המנהג שאין עושין פרוזבול, שאין להשגיח על המנהג במקום שהוא לעבור על דברי תורה, ואע&quot;פ כן הניח להם אח&quot;כ מנהגם, יען שמצא להם איזה טענה, אף שלא נראה בעיניו כלל ולא רצה לדון כן, מ&quot;מ יען שיש להם איזה טענה לא אמר להם עוד, יעיי&quot;ש בב&quot;י, וכמה עניינים כאלו מצינו בפוסקים.<br /> <br /> אבל כבר כתבתי שיותר טוב ליישב מנהג העולם, שנמשכין אחר המג&quot;א והפרמ&quot;ג עמודי ההוראה, דלא כהחיי אדם והמ&quot;ב שדחו לגמרי את דברי המג&quot;א, כי אף שיש הרבה חולקין שמסתבר טעמייהו, מ&quot;מ אין דעתינו מכרעת כל כך להגיד דבר ברור נגד המג&quot;א והפרמ&quot;ג, ואמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(שבת קמה:)&lt;/small&gt; אמור לחכמה אחותי את &lt;small&gt;(משלי ז, ד)&lt;/small&gt;, אם ברור לך כאחותך תאמר ואם לאו אל תאמר. וזה מועיל שלא לומר ולמחות באחרים העושין כן, אבל לעצמו צריך ליזהר שלא לברך על המחיה על כזית לעקיך, מחמת ספק העצום שיש בזה, כמו שהארכתי למעלה, אלא לבקש איזה דרך או לברך בהרהור וכדומה, כמו שכתבו הפוסקים &lt;small&gt;(עי' פמ&quot;ג פתיחה להל' ברכות אות ב)&lt;/small&gt; בכל ספק ברכה. גם בסדר ברכת הנהנין שבסידור התניא &lt;small&gt;(פ&quot;ג ס&quot;ב)&lt;/small&gt; חישב זה לספק ברכה, כמבואר להמעיין בדבריו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;י&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומעתה צריך לבאר בספק כזה אם יש מקום לסמוך על בורא נפשות רבות, וכ&quot;ת החליט דקיי&quot;ל אין בורא נפשות רבות פוטר מעין שלש, אבל באמת לאו כללא הוא כמו שאבאר. והנה מקור דבר זה הוא ברא&quot;ש מסכת ברכות פרק כיצד מברכין &lt;small&gt;(סי' ט)&lt;/small&gt; בכוסס חטה, שכתב שאין לאכלו אלא בתוך הסעודה מחמת שהוא ספק בברכה אחרונה. שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהכל נהיה בדברו, דתנן &lt;small&gt;(ברכות מ.)&lt;/small&gt; על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה, והובא זה גם בטור סימן ר&quot;ח. וכתב שם בכנסת הגדולה בהגהות הטור שהכונה הוא דיש ליזהר לכתחלה שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה, אבל אם אכלן שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בורא נפשות רבות, ומטעם זה הוסיף עוד בכנסת הגדולה סימן ר&quot;י בהגהות הטור דבכל מקום שאכל דבר שמסופק בברכה אחרונה אם צריך מעין שלש או בורא נפשות רבות, יברך בורא נפשות רבות, דשייכא אכל מילי, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ובשו&quot;ת גינת ורדים כלל א' סימן ט&quot;ו כתב דלדעת הרא&quot;ש שאין לברך בורא נפשות רבות על מעין שלש, נראה דאף דיעבד לא יברך, דהוי ספק ברכה לבטלה, ושב ואל תעשה עדיף. אך אע&quot;פ כן מסיק אח&quot;כ להלכה דבדיעבד יברך בורא נפשות רבות בספק מעין שלש, יען שנראה לו מדברי הרי&quot;ף &lt;small&gt;(ברכות לב:)&lt;/small&gt; דבורא נפשות רבות פוטרת מעין שלש, וכדאי הוא הרי&quot;ף לסמוך עליו בשעת הדחק, וסיים שהלכה בזה כהכנסת הגדולה אך לא מטעמיה.<br /> <br /> וגדולה מזו כתב הלבוש סוף סימן ר&quot;ח &lt;small&gt;(סי&quot;ח)&lt;/small&gt; בהא דלא יכלול על הספק שום תוספות בברכה דמעין שלש אע&quot;פ שאינו מוסיף שם ומלכות, כגון אם אכל פרי ואינו יודע אם הוא מז' המינים, לא ישתה יין ויכלול בו על העץ, וטוב יותר לברך בורא נפשות רבות. ונראה מזה דעת הלבוש דאף אם יש לו עצה לכלול ברכת על העץ בלא שם ומלכות, מ&quot;מ טוב יותר לברך בורא נפשות רבות בשם ומלכות על הספק, דהוי ברכה כוללת ופוטר מעין שלש. אמנם הטו&quot;ז &lt;small&gt;(סוף ס&quot;ק יט)&lt;/small&gt; ומג&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ק כו)&lt;/small&gt; חלקו על הלבוש וסברו דבדיעבד מותר לכלול על הספק, כיון שהוא בלא שם ומלכות ואין בו חשש ברכה לבטלה, ואינו אלא זהירות לכתחלה, ובורא נפשות רבות אין לברך על הספק, כיון שיש בו חשש ברכה לבטלה, יעיי&quot;ש ודו&quot;ק.<br /> <br /> ובמג&quot;א סימן ר&quot;ב ס&quot;ק כ&quot;ו במי שריית צמוקים ותאנים שיש ספק מחמת פלוגתת הרשב&quot;א &lt;small&gt;(ברכות לח. ד&quot;ה דבש)&lt;/small&gt; והרא&quot;ש &lt;small&gt;(שם פ&quot;ו סי' יח)&lt;/small&gt; אם לברך אחריו בורא נפשות רבות או מעין שלש, הביא שם מה שכתב הכנסת הגדולה &lt;small&gt;(הגה&quot;ט סי' רי)&lt;/small&gt; לברך בורא נפשות רבות על הספק, וסיים בצ&quot;ע. וכתב שם המחה&quot;ש דלכן סיים בצ&quot;ע, יען שהוא ספק ברכה לבטלה. ובלבושי שרד כתב הטעם שסיים בצ&quot;ע, דשמא ברכת מעין שלש הוי דאורייתא, והוי ספק דאורייתא. וזה חידוש למה הוצרך לומר טעם נגד מה שכתוב בשו&quot;ע סוף סימן ר&quot;ט &lt;small&gt;(ס&quot;ג)&lt;/small&gt; דברכת מעין שלש הוא דרבנן, כיון שהמג&quot;א בעצמו כתב בסוף סימן ר&quot;ח &lt;small&gt;(ס&quot;ק כו)&lt;/small&gt; שאין לברך כלל על הספק, מחמת חשש ברכה לבטלה.<br /> <br /> והפרמ&quot;ג &lt;small&gt;(סי' רב)&lt;/small&gt; שם, בתחלה רצה לומר ג&quot;כ הטעם די&quot;ל מעין שלש הוי דאורייתא וספק תורה לחומרא, אח&quot;כ כתב דבמג&quot;א סימן ר&quot;ח משמע דלא יברך כלל על הספק. עכ&quot;פ חזינן מזה שאין המג&quot;א חולק בהחלט על הכנסת הגדולה במה שפסק לברך בורא נפשות רבות בספק מעין שלש, כי סיים בצ&quot;ע, ונמצא שמסתפק בדבר.<br /> <br /> והאליה רבה בסוף סימן ר&quot;ח ס&quot;ק כ&quot;ז חולק על הלבוש ועל הכנסת הגדולה שכתבו לברך בורא נפשות רבות מספק, והקשה כמה קושיות, ולבסוף כתב ליישב דברי הלבוש, דמה שכתב וטוב יותר לברך בורא נפשות רבות, ר&quot;ל שיאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות, אבל כאין לו לאכול אותו דבר, לא כתב הלבוש שיברך בורא נפשות רבות. והנה פשטות דברי הלבוש נראה כמו שהבין המג&quot;א מדבריו שיברך בורא נפשות רבות על הספק, כי לא הזכיר כלל מאכילה עוד מאותו המין.<br /> <br /> אבל עכ&quot;פ ממה דמסיק האליה רבה שיאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות, מזה נראה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה, שפיר אפשר לכוין בברכת בורא נפשות רבות לפטור ספק ברכת מעין שלש, ולכן בחר יותר לאכול דבר שברכתו בורא נפשות רבות. ואף שבתחילה בין הקושיות כתב ג&quot;כ מאי חזית דברכת בורא נפשות רבות עדיף טפי מברכת מעין שלש, מ&quot;מ נראה דעיקר קושייתו הוא מחמת חשש ברכה לבטלה, ולכן צירף גם זה לסניף שאין עדיפות לבורא נפשות רבות. כמו שכתב הב&quot;ח בחו&quot;מ סימן פ&quot;ד סעיף ז' על תשובת הרא&quot;ש שם, שכיון שיש לו יסוד לדבריו הוסיף עוד בטעמא שבמקום אחר אינו סובר כן להלכה, שכן דרך התשובות לצרף טעמים רבים אע&quot;ג דלאו כלהו כהלכתא נינהו, והביא כן מתשובת הרא&quot;ש בכמה מקומות. וכמו כן נראה דעת האליה רבה בזה שהיכא שאין חשש ברכה לבטלה לא אמר כן.<br /> <br /> וכן נראה מדברי האליה רבה בריש סימן ר&quot;ח ס&quot;ק ה' בכוסס חטה, שהביא מה שכתב הכנסת הגדולה שאם אכלו שלא בתוך הסעודה שיברך בורא נפשות רבות, וכתב עליו ואף דבסוף סימן זה אכתוב שאין דבריו נראין, מ&quot;מ בזה נראה לקבוע הלכה כמותו, כיון דלהרבה פוסקים אין ספק כלל דמברך בורא נפשות רבות. ונראה מזה דבמקום שיש הרבה פוסקים לברך בורא נפשות רבות, אף שיש לחוש לדעת האומר שלא לברך, צירף דעת הכנסת הגדולה לקבוע הלכה כמותו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;יא&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה במה שכתב הכנסת הגדולה &lt;small&gt;(הגה&quot;ט סי' רי)&lt;/small&gt; שאם אכל חצי כזית מז' המינים וחצי כזית אחר, מצטרפין לשיעורא לברך עליו בורא נפשות רבות, דין זה הביאו להלכה גם המג&quot;א ריש סימן ר&quot;י והאליה רבה סוף סימן ר&quot;י &lt;small&gt;(סוף ס&quot;ק ח)&lt;/small&gt;, והוסיפו עוד שאפילו פת ודבר אחר מצטרפין לשיעורא לברך בורא נפשות רבות, וכל הפוסקים אחריהם מביאים זה לפסק הלכה ולא נמצא שום חולק בדבר.<br /> <br /> ועיין במחה&quot;ש ריש סימן ר&quot;י שהביא טעם הדבר, כיון שמצד הדין גם על ז' המינים הו&quot;ל לברך בורא נפשות רבות, אלא בשביל חשיבותו קבעו לו ברכה מיוחדת, וכיון דאין בו כשיעור ואי אפשר לברך ברכה המיוחדת, עכ&quot;פ לא גרע משאר אוכלין שאינם מז' המינים ומצטרף לברך אחריו בורא נפשות רבות. וגם יש דיעות בפוסקים &lt;small&gt;(עי' כנה&quot;ג שם)&lt;/small&gt; דאפילו אכל חצי שיעור מז' המינים בלבד, מברך על אותו חצי זית בורא נפשות רבות, ונהי דלא קיי&quot;ל הכי, מ&quot;מ כה&quot;ג דאיכא שיעור בצירוף, בודאי מברך בורא נפשות רבות לכו&quot;ע, עכ&quot;ל יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ועכ&quot;פ מוכרח מזה דברכת בורא נפשות רבות כולל גם כן חמשת המינים, דאי לאו הכי לא היה אפשרות לצרף חמשת המינים לשיעורא לברך אחריו בורא נפשות רבות, כיון דקיי&quot;ל דאין מברכין על פחות מכשיעור. ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבתי דמה שהקשה שם האליה רבה בין הקושיות מאי חזית דבורא נפשות רבות עדיף מברכת מעין שלש, אינו סובר כן להלכה, כיון שהוא בעצמו פסק בסימן ר&quot;י דחמשת המינים מצטרפין לברכת בורא נפשות רבות, אף שבודאי אין המין האחר מצטרף לברך אחריו ברכת מעין שלש, ולא כתבו שאין ברכת בורא נפשות רבות פוטר ברכת מעין שלש, אלא היכא שיש חשש ברכה לבטלה, ובכאן לא חשו לחשש ברכה לבטלה, כיון שיש דיעות שמברכין גם על פחות מכשיעור, אף דלא קיי&quot;ל הכי, מ&quot;מ חזי לאיצטרופי לפוטרו בברכת בורא נפשות רבות.<br /> <br /> גם ממה שכתב המהר&quot;ם באנעט בביאור מרדכי, שהבאתי למעלה &lt;small&gt;(אות ב)&lt;/small&gt; מה שכתב לתרץ דברי השו&quot;ע בסימן ר&quot;ח סעיף ט' באם לא אכל מהתערובות מחמשת המינים כזית בכדי אכילת פרס, שמברך בתחילה המוציא ולבסוף מעין שלש, ואם בשלו מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. כיון דבפת שמברך המוציא, הוי ברכת המזון דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא, לכן יברך עכ&quot;פ מעין שלש, דיש דיעות שיוצאין בו מן התורה, למ&quot;ד חילוק ברכות אינו מן התורה, אבל היכא שמברך בורא מיני מזונות, הוי ברכה שלאחריו מעין שלש דרבנן, וספק דרבנן להקל, לכן לא יברך אלא בורא נפשות רבות. ומבואר בזה שסובר דבורא נפשות רבות, מברכין על מה שהוא ספק מעין שלש.<br /> <br /> גם הפרמ&quot;ג &lt;small&gt;(א&quot;א שם ס&quot;ק טו)&lt;/small&gt; כתב כן, ולכאורה הוא חידוש שלא העיר ממה שכתב המג&quot;א שאין לברך בורא נפשות רבות על הספק.<br /> <br /> אך יש לחלק, דהמג&quot;א והאליה רבה סובבים על דברי הלבוש וכנסת הגדולה, דמיירי באכל מאכל שיש בו ספק אם צריך לברך אחריו מעין שלש או בורא נפשות רבות, דנמצא שהוא ספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בורא נפשות רבות, והוי ספק ברכה לבטלה. אבל בנידון דידן שאכל כזית מהתערובות שיש בו מחמשת המינים והרוב הוא ממינים אחרים, א&quot;כ בודאי אכל גם ממינים שצריכין בורא נפשות רבות, אלא שאם מברך על חמשת המינים, נפטרו המינים האחרים מטעם עיקר פוטר את הטפל. אבל כשהוא ספק ברכה, ואי אפשר לו לברך על חמשת המינים מחמת ספק, שוב נשארו המינים האחרים בלא ברכה.<br /> <br /> כי לא אמרו שהטפל נפטר מן הברכה, אלא כשמברך על העיקר פוטרו, אבל לא כשאינו מברך על העיקר, והוי עליו עכ&quot;פ חיוב ברכת בורא נפשות רבות על הטפל. ואף אם אין בו כשיעור, כבר פסקו גם המג&quot;א והאליה רבה שמצטרפין חמשת המינים להשלים השיעור, כיון שיש דעות שבורא נפשות רבות אין צריך שיעור, עכ&quot;פ חזי לאיצטרופי להשלים השיעור לבורא נפשות רבות, כמו שהבאתי מהכנסת הגדולה והמחצית השקל. וא&quot;כ לא דמי כלל להיכא שאכל מין אחד, דהוי הספק שמא לא אכל כלל ממה שצריך בורא נפשות רבות.<br /> <br /> ויכול להיות שהמהר&quot;ם באנעט והפרמ&quot;ג סברי דבכה&quot;ג אפשר גם המג&quot;א והאליה רבה מודי להלבוש והכנסת הגדולה שמברך בורא נפשות רבות על הספק.<br /> <br /> נמצא מכל זה לדינא, דבדיעבד אם אכל שלא בתוך הסעודה דבר שיש בו ספק אם צריך ברכת מעין שלש או בורא נפשות רבות, דעת הכנסת הגדולה והגינת ורדים והלבוש לברך בורא נפשות רבות, שהוא ברכה כוללת אף למה שצריך מעין שלש, למ&quot;ד שהוא דרבנן. והמג&quot;א והאליה רבה דעתם שלא לברך כלל, מחשש ברכה לבטלה. ובספר כף החיים סימן ר&quot;ב ס&quot;ק ע&quot;ט הכריע כדעת הכנסת הגדולה והגינת ורדים שאין חשש ברכה לבטלה בברכת בורא נפשות רבות, כיון שהוא ברכה כוללת.<br /> <br /> ובאכל כזית מתערובות שיש בו ספק, כגון לעקיך וכדומה, אפשר שגם המג&quot;א והאליה רבה מודי להכנסת הגדולה וסייעתו דמברך בורא נפשות רבות, וכן נראה דעת המהר&quot;ם באנעט והפרמ&quot;ג.<br /> <br /> וכל זה הוא כשלא אכל מין אחר שיש בו ודאי חיוב לבורא נפשות רבות, אבל אם אכל מין אחר שצריך לברך בורא נפשות רבות, גם בלאו הכי כו&quot;ע מודי דמיפטר בהכי, כי המג&quot;א והאליה רבה כתבו הטעם שלא לברך בורא נפשות רבות מחשש ברכה לבטלה, ובזה אין חשש ברכה לבטלה, וכמו שמסיק גם האליה רבה בדעת הלבוש שמוטב לאכול דבר שברכתו בורא נפשות רבות, מלכלול ברכת מעין שלש על הספק אף שאינו מוסיף שום הזכרת שם ומלכות. ומכל שכן שלא לברך על המחיה בשם ומלכות על הספק היכא שאכל כזית דגים, שצריך לברך בורא נפשות רבות בלאו הכי ומיפטר בהכי, וזה ברור.<br /> <br /> ובעובדא דידן לא על זה בלבד סמכתי, וגופא דעובדא הכי הוה, שדרכי להיות נזהר שלא לאכול מהלעקיך אלא מעט באופן שהוא ברור שאין בו כזית. ובביתי כשאני רוצה לאכול כזית מפת הבאה בכיסנין לברך על המחיה, נותנין לי ממין אחר שהוא כלו קמח עם מי פירות, שלא אצטרך לאכול הרבה ממיני מתיקה, ואך הפעם שהייתי טרוד בשיחה עם כ&quot;ת נ&quot;י שכחתי ואכלתי מעט יותר, והיה לי ספק אם היה כזית.<br /> <br /> עוד היה לי ספק יען שלא אכלתי בפעם אחת, אלא היה הרבה הפסקות בשיחה, לא ידעתי אם לא היה השהיה יותר מכדי אכילת פרס, והיה ספק ספיקא שלא לברך, ספק לא היה כזית, וספק שהיה יותר מכדי אכילת פרס. ולרווחא דמילתא חשבתי עוד, שאף אלו היה כזית מיפטר בברכת בורא נפשות רבות שאני מברך על הדגים, כי בהדגים היה ודאי כזית.<br /> <br /> וכאשר שאלני כ&quot;ת נ&quot;י מדוע איני מברך על המחיה, השבתי לו בקצרה שלא היה כזית, ואת&quot;ל היה כזית אני סומך על הבורא נפשות רבות שאני מברך על הדגים, מובן שלא היה אז הזמן גרמא לבאר באריכות. וכאשר כתב אלי שמתפלא עלי, וביקש אותי לבאר לו הדברים, לזה כתבתי לו הענין, אף שקשה לפני מאד הכתיבה מחמת הטרדות העצומות שעלי עד אין לשער, עם כל זה מלאתי רצונו. ולפענ&quot;ד במה שכתבתי פה, נתבארו הדברים היטב.<br /> <br /> והנני ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה ובלב ונפש חפיצה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%99%D7%93&diff=2947 2026-05-20T17:55:58Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יג|תווית_קודם=אורח חיים סימן יג|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_טו|תווית_הבא=אורח חיים סימן טו}}<br /> <br /> == '''~ סימן יד ~''' ==<br /> ב&quot;ה, א' לסדר למען תחי' התשח&quot;י <br /> <br /> שלו' וכל טוב סלה לכבוד ידידינו ואנ&quot;ש, הנגידים הנכבדים מופלגים בתורה ויראה, אנשי מעשה, ובראשם הה&quot;ג החו&quot;ב וכו' כש&quot;ת מו&quot;ה אשר שמואל כ&quot;ץ שליט&quot;א בק&quot;ק מאנטעווידעא יצ&quot;ו.<br /> <br /> אדש&quot;ה, קבלתי הידיעה שהנכם עושים אי&quot;ה ביום ח' אלול הבעל&quot;ט החנוכת הבית לבנין ומבצר של תורה ויראה ובית מדרש להתפלל, ושמחתי לקראת השמועה הטובה. והנני לברך אתכם שהשי&quot;ת יהיה בעזריכם בכל מעשיכם, וחפץ ה' בידכם יצליח להגדיל תורה ולהאדירה, לרומם דגלה של תורה ויראה בעירכם כחפץ לבבכם ולב ונפש ידידכם דושת&quot;ה באהבה רבה, מצפה להצלחתכם ולהרמת קרנכם בכל הענינים. ותזכו להרחיב גבול הקדושה במדה גדושה, עדי נזכה לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן.<br /> <br /> בדבר שאלתו אודות ברכת שהחיינו וברכת הטוב והמטיב, הנה יש בזה פלוגתא גדולה &lt;small&gt;(עי' באר היטב ושערי תשובה סי' רכג ס&quot;ק ט)&lt;/small&gt; מערכה מול מערכה, ועכ&quot;פ הוי ספק ברכה. על כן בשעת החנוכה יקח אחד פרי חדש, או אם אי אפשר יקח בגד חדש ויברך ברכת שהחיינו בקול רם, ויכוונו כולם לצאת ידי חובתם בשמיעה גם על החנוכה.<br /> <br /> וכן אודות ברכת הטוב והמטיב תקחו שני מיני יינות, אחד משובח מחבירו, ולשתות קודם אותו שאינו משובח כל כך, ואח&quot;כ טרם שתיית המשובח לברך הטוב והמטיב בקול רם, ויכוונו כולם לצאת ידי חובתם כנ&quot;ל, ובזה יצאו לכל הדיעות.<br /> <br /> והשי&quot;ת יעזור שיהיה טוב ומטיב ברוחניות ובגשמיות, ותזכו לעלות מעלה מעלה ברוב הצלחה.<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%98%D7%95&diff=2946 2026-05-20T17:55:11Z

<p>Be69455: /* ~ סימן טו ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יד|תווית_קודם=אורח חיים סימן יד|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_טז|תווית_הבא=אורח חיים סימן טז}}<br /> <br /> == '''~ סימן טו ~''' ==<br /> ב&quot;ה. <br /> <br /> שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי ב&quot;ד, הרב הגה&quot;צ, חסידא ופרישא, נהורא נפישא, כקש&quot;ת מוה&quot;ר משה דוד טייטלבוים שליט&quot;א האב&quot;ד דק&quot;ק מ'לאפוש והגליל יצ&quot;ו.<br /> <br /> אדשת&quot;ה באהבה רבה, הנה קבלתי מכתביו בענין... ומה שעוררני במה שאינני כותב הזמן בהמכתבים, וכהד&quot;ג נ&quot;י נזהר בזה, שלדעתו בכתיבה יום א' או ב', מקיימין מצות זכור את יום השבת וגו', ובכתיבת הפרשה מקיים תורה מן השמים, ובפרט השנה מעידין על בריאת שמים וארץ.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה במה שכתב שבכתיבת הימים מקיימין מצות זכירת יום שבת, נראה לכאורה כן מדברי המכילתא פרשת יתרו &lt;small&gt;(בחדש ז)&lt;/small&gt; וז&quot;ל, רבי יצחק אומר זכור את יום השבת &lt;small&gt;(שמות כ, ח)&lt;/small&gt;, שלא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירש הרמב&quot;ן ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; ושאר מפרשים &lt;small&gt;(ראה אבן עזרא שם)&lt;/small&gt;, דר&quot;ל לא כמו שאר האומות שקורין לכל יום מימי השבוע בשם מיוחד, אלא תקרא לכל יום ביחס ליום השבת, אחד בשבת שני בשבת. וממילא מזכירין שבת בקריאת כל יום.<br /> <br /> ובפסיקתא רבתי דרב כהנא פרק כ&quot;ג כתב יותר וז&quot;ל, אומות העולם מונין חד תרי תלתא, לא מנין שבתא, אבל ישראל מונין את השבת כמו שנצטוו זכור את יום השבת. ומזה משמע שלא סגי גם אם מונין א' וב', אלא שצריך להזכיר בפירוש א' בשבת. אך הגאון מו&quot;ה אפרים זלמן מרגליות מבראדי ז&quot;ל בביאוריו &lt;small&gt;(אות ד)&lt;/small&gt;, הגיה הלשון כמו שהוא שנוי במכילתא. עכ&quot;פ אין לקרות הימים בשם מיוחד.<br /> <br /> אבל לפע&quot;ד ברור שאין הכוונה שיהיה מצוה להדר להזכיר את ימי השבוע כשאין לנו צורך להזכיר הזמן כלל, אלא כשיש לנו צורך להזכיר יום השבוע, לא נזכירהו כדרך שעושין האומות בשם מיוחד. שהרי לא נזכר בלשונם ז&quot;ל כלל להדר למנות את ימי השבוע, אלא דייקו לומר שלא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים. וראיתי בחומש תורה תמימה &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; שהעיר מדברי הירושלמי ראש השנה פרק א' הלכה א' &lt;small&gt;(וכ&quot;ה בבלי שם ג.)&lt;/small&gt;, שלא מצינו בכל התורה כולה חשבון לשבוע, אלא ליום החודש, ואיך ס&quot;ד שתצוה התורה דבר שהיא עצמה לא נהגה כן.<br /> <br /> והיא ראיה נכונה לפירוש הנ&quot;ל בדברי המכילתא, שהרי מבואר בירושלמי ראש השנה פרק א' הלכה ג' ושמרו את משמרתי &lt;small&gt;(ויקרא כב, ט)&lt;/small&gt;, מה שאני שומר, שהקב&quot;ה שומר תורתו. ואם היה מצוה לכתוב חשבון השבוע, היה הקב&quot;ה כותב כן בתורה הק'. ועוד ראיה יותר לפי ענ&quot;ד מדברי נביאים וכתובים, שכותבי אלו הכתובים כבר נצטוו במצות זכירת יום השבת, ולא כתבו חשבון השבוע. ובדניאל י' &lt;small&gt;(א)&lt;/small&gt; התחיל בשנת שלש לכורש מלך פרס דבר נגלה לדניאל וגו', ולא הזכיר כלל לא השבוע ולא החודש ולא שנת בריאת העולם, אלא למלך פרס. ובחגי א' &lt;small&gt;(א)&lt;/small&gt; בשנת שתים לדריוש המלך בחודש הששי ביום אחד לחודש, וכמוהם רבים במקרא.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובאמת על מנהגנו אני תמה, שכשאנו מדברים בלשון אשכנז אנו מזכירים ימי השבוע כל יום בשם מיוחד, ואין אומרים שהוא יום א' בשבת או שני, וזה בודאי נגד המכילתא שמבואר בהדיא שאין לעשות כן, ומה נעשה כי רבני קשישאי עבדו הכי.<br /> <br /> ואולי יש ליישב המנהג, דהנה רש&quot;י ז&quot;ל כתב על הכתוב זכור &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. והשיג עליו הרמב&quot;ן ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; שזו ברייתא ששנויה במכילתא &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; כך, רבי אלעזר בן חנניא [בן חזקיה] בן גריון אומר זכור וגו', תהא זוכרו, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקנו לשם שבת. אבל בלשון יחיד היא שנויה ואינה הלכה, שהרי בגמרא &lt;small&gt;(ביצה טז.)&lt;/small&gt; אמרו כן על שמאי הזקן שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת וכו', אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, והלכה כבית הלל. והרא&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; תירץ שיש לחלק בין מאכלים לשאר חפצים. אבל המהר&quot;ל מפראג ז&quot;ל בגור אריה &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; כתב, דגם הלל מודה בדרשה זו, ולא פליג אלא היכא שצריך להכלי בחול, כמדויק מלשונו שאמר ברוך ה' יום יום, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והמהרש&quot;ל ז&quot;ל &lt;small&gt;(הוב&quot;ד בשפתי חכמים שם סוף אות ג)&lt;/small&gt; ועוד כמה מפרשים &lt;small&gt;(עי' מהרש&quot;א ביצה שם ח&quot;א ד&quot;ה אוכל)&lt;/small&gt; כתבו דלא פליג הלל כלל על שמאי הזקן, מדאמר אבל הלל מדה אחרת היתה בו, משמע דלא פליג בדין, אלא שהיתה לו מדה אחרת.<br /> <br /> והנה במכילתא, אחר שהביא דרשה זו מזכור את יום השבת נתמנה לך חפץ יפה תהא מתקנו לשבת, שוב הביא, רבי יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים. וכבר נודע מקיצור כללי התלמוד הנדפס בסוף מסכת ברכות &lt;small&gt;(כנה&quot;ג אות קיא, שכנה&quot;ג אות נג)&lt;/small&gt;, דעל הרוב כשהוא אומר, פלוני אומר, בידוע שהוא חולק, וכשהוא אומר, אומר פלוני, בידוע שאינו חולק. וא&quot;כ בכאן שאמר רבי יצחק אומר, נראה שהוא חולק אדרשה דלעיל. וכיון שנתבאר דרש&quot;י ז&quot;ל שהביא הדרשה הראשונה, הוא בשביל שהלל ושמאי סברי תרווייהו כן, והיא ההלכה, א&quot;כ רבי יצחק דפליג אהך ודורש למלתא אחריתא, שלא יהו מונין כדרך שהאחרים מונין, הוא דעת יחיד ואינה הלכה, ולכן אין נזהרין בזה כלל.<br /> <br /> אלא שמדברי הרמב&quot;ן ז&quot;ל נראה, שבדרשתו של שמאי להזכיר את השבת כל השבוע במאכליו, נכללה גם דרשה זו להזכיר השבת במנין הימים, שזה חסידות יותר להזכיר את השבת גם במאכליו. ואם כן י&quot;ל דאף אם רבי יצחק פליג על רבי אלעזר בן חנניא שדרש להזכיר השבת על החפצים, מכל מקום יוכל להיות דרבי אלעזר בן חנניא וגם שמאי והלל מודים לדרבי יצחק.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אבל יותר נראה בזה, כי הנה באמת למדו &lt;small&gt;(פסחים קו.)&lt;/small&gt; מזכור את יום השבת לקדשו, קידוש היום בכניסתו וביציאתו, והרמב&quot;ן ז&quot;ל &lt;small&gt;(שמות שם)&lt;/small&gt; כתב דקידוש היום נלמד ממצות לקדשו, אבל זכור את יום השבת הוא לזכרו תמיד בכל יום, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ&quot;ח מצות שנצטווינו.<br /> <br /> הנה מה שכתב דמצות קידוש היום נלמד רק מלקדשו, כן מורה באמת לשון המכילתא, אך מה שכתב לבסוף שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ&quot;ח, דנראה שבא לתרץ בזה דאף דמרישא דקרא זכור את יום השבת נלמד מצוה אחרת מסיפא דקרא לפי דרשת המכילתא, מ&quot;מ משום הכי לא נמנו לשתי מצות במנין המצוות, בשביל דכל עניני זכירה בזה הכל אחד הוא, זה לא נראה מדברי הרמב&quot;ם &lt;small&gt;(סה&quot;מ עשין קנה)&lt;/small&gt; והרא&quot;ה &lt;small&gt;(חינוך מ' לא)&lt;/small&gt; והסמ&quot;ג &lt;small&gt;(עשין כט)&lt;/small&gt; ושאר הראשונים ז&quot;ל מוני המצוות, שהרי כולם ביארו במצות זכור את יום השבת שהוא קידוש היום בכניסתו וביציאתו, ולא זכרו כלל ועיקר מדרשת המכילתא.<br /> <br /> ואי תימא דאך בשביל הכי לא נמנו לשני מצוות, בשביל שענין הזכירה אחד הוא, האיך אפשר לומר דשבקי לגמרי הזכירה הנדרשת מרישא דקרא, ולא נקטו אלא הנדרש מסיפא דקרא. ועל כרחך צריך לומר שדעתם ז&quot;ל, דכיון שבש&quot;ס דילן אינו מוזכר כלל דרשת המכילתא דלא תהא מונה כדרך שהאחרים מונין, וגם בברייתא זו דשמאי הזקן שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת המובא בביצה דף ט&quot;ז, אין שם רמז שהוא ממצוה דזכור, ואולי טעמא אחרינא אית ביה כדי שיברור מנה יפה לשבת.<br /> <br /> ואדרבה מלשון הש&quot;ס פרק ערבי פסחים דף ק&quot;ו ע&quot;א, ת&quot;ר זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה, ביום מנין, ת&quot;ל זכור את יום השבת, מזה נראה שלמדו דרשה דקידוש היום מזכור את יום השבת, ולא רק מלקדשו. ובפרט לפי מה שכתבו התוספות &lt;small&gt;(ד&quot;ה זוכרהו)&lt;/small&gt; זוכרהו על היין, דזכירה כתיב על היין, זכרו כיין לבנון &lt;small&gt;(הושע יד, ח)&lt;/small&gt;. וכן נראה מדרשת ר' אחא בר יעקב פסחים דף קי&quot;ז ע&quot;ב דצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא &lt;small&gt;(דברים טז, ג)&lt;/small&gt; למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו. וכתבו בתוספות &lt;small&gt;(ד&quot;ה למען)&lt;/small&gt; שלכך אומרים בקידוש זכר ליציאת מצרים. ואם נימא דקידוש היום היא מלקדשו, וזכור את יום היא על זכירת השבת בימות החול, א&quot;כ הך גזירה שוה דיציאת מצרים שהיא מתיבת זכור, סובב על הזכירה שבימות החול, לא על קידוש היום. ועכ&quot;פ נראה שלמדו מסתימת לשון הש&quot;ס, שלא למדו מהך מצוה דזכור אלא קידוש היום בכניסתו וביציאתו, ולא סברו כלל דרשת המכילתא.<br /> <br /> ובזה אני מבין השינוי שבדברי המכילתא מדברי הש&quot;ס, שלשון המכילתא &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; הוא, לקדשו, קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום ללילה מנין, ת&quot;ל &lt;small&gt;(שמות לא, יד)&lt;/small&gt; ושמרתם את השבת. והנה מה שאמרו אין לי אלא ליום וכו', ובגמרא אמרו שצריך לומר אין לי אלא ללילה, על זה כתב הרמב&quot;ן ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; ושאר המפרשים, שגם בברייתא שבגמרא הגירסא אין לי אלא ליום, אלא שבגמרא מתרץ דצריך לומר איפכא, וכן הברייתא שבמכילתא נתרץ בה אין לי אלא בלילה, עיי&quot;ש. אבל צריך להבין על פי זה, למה במכילתא הוצרכו להביא על זה קרא דושמרתם את השבת, הלא ממקומו הוא מוכרע מאותו קרא דזכור את יום השבת, כמו דחזינן שלמדו כן בגמרא, ובמה פליגי המכילתא עם ש&quot;ס דילן שהוצרכו לשנות הלימוד מקרא אחר.<br /> <br /> אמנם להנ&quot;ל מובן היטב, שבמכילתא דדרשי מזכור את יום למנין הימים שלא יהא מונה כדרך שהאחרים עושים, וקידוש היום אינו אלא מלקדשו, על כן אי אפשר למילף עוד שום ילפותא על קידוש היום מזכור את יום, דלמילתא אחריתא היא. אבל הש&quot;ס דילן דלא סברו בזה כדעת המכילתא, ודרשו עיקר קדושת היום מזכור את יום, סגי להו למילף מהך אקידושא דיממא, ולא הוצרכו עוד לימוד אחר, וזה ברור.<br /> <br /> ואולי גם הרמב&quot;ן ז&quot;ל שכתב לבאר דקידוש היום אינו אלא מלקדשו, לא כתב כן אלא לפרש דברי המכילתא שהביא שם, ולא להלכה. וכן נראה, שבספר המצוות ירד לדקדק אחר דברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל כל מה שהשמיט במנין המצוות שלו, ופרט כל השמטותיו אחת לאחת, ולא העיר מאומה בהך מצות עשה דזכור את יום השבת דאתיא הזכירה הנדרשת מרישא דקרא. ומשמע מזה שגם הוא ז&quot;ל אינו סובר כן להלכה. ומעתה כיון שנראה מדברי הראשונים ז&quot;ל מוני המצוות, דהש&quot;ס דילן חלקו אהך דרשא דמנין הימים ונדחה מהלכה, ולכן לא הזכירו מזה מאומה, י&quot;ל דלכן לא נהגו ליזהר בדבר, כמו שאין ליזהר להחמיר כדברי בית שמאי נגד בית הלל, כיון שנדחה מהלכה מדברי הש&quot;ס.<br /> <br /> עוד אפשר לומר, דאולי אף לפי דברי המכילתא אין קפידא בזה, דהרי בזכירת מעשה עמלק כתיב ג&quot;כ זכור, שהוא לשון הוה לזכור בתמידות, ואע&quot;פ כן לכל הדעות יוצאין המצוה במה שקורין פרשת עמלק פעם אחת בשנה, וכתבו הפוסקים &lt;small&gt;(עי' מהר&quot;ם שיק על תרי&quot;ג מצות, מ' תרה אות ב)&lt;/small&gt; שהוא על דרך מה שאיתא בפרק אלו מציאות &lt;small&gt;(ב&quot;מ כח.)&lt;/small&gt; דאבידה משתכחת בי&quot;ב חדש, דשיעור זכירה הוא עד י&quot;ב חדש. ק&quot;ו מה שעושין בכל יום אף פעם אחת, שתקרא ענין תמידי, וכמו שכתב רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(שמות כז, כ)&lt;/small&gt; על הכתוב להעלות נר תמיד, שכל לילה ולילה נקרא תמיד, גם הקרבנות שמקריבין בכל יום, נקראין &lt;small&gt;(שמות כט, לח; במדבר כח, ג)&lt;/small&gt; תמידין על ידי זה.<br /> <br /> ואם כן יש לומר שעל ידי שאנו קורין השיר של יום בכל יום, ואומרים היום יום ראשון בשבת היום יום שני בשבת כו', זה נקרא שפיר זכירה תמידית, שאף שבשאר היום מזכירין את היום בשם המיוחד, לא נשכח מלבינו שכל המנין סובב על יום השבת. ואף שלשון המכילתא היא לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונין, מ&quot;מ אולי הכוונה שלא יהיה המנין כן בהחלט, אבל אם מבררין פעם אחת בכל יום שהמנין הוא ליום השבת, תו לא איכפת לן בהזכרת שאר היום.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה טרחתי עד כה ליישב מנהגנו ומנהג רבני קשישאי שאף בעת שמזכירין חשבון הימים אין נזהרין בקיום דברי המכילתא, אבל בשעה שאין צורך כלל להזכיר חשבון הימים, שיהיה מצוה להדר לזכרם בשביל קיום המצוה, זה לא שמענו מעולם.<br /> <br /> וזה ודאי אין לומר דבכתיבה מצוה יותר להדר לקיים מצות זכור את יום השבת, דהרי עיקר המצוה הוא בהזכרה בפה, כדרשת הספרי &lt;small&gt;(פ' כי תצא אות רצו)&lt;/small&gt; שכתב בהדיא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך, ועיין רמב&quot;ן פרשת תצא &lt;small&gt;(דברים כה, יז)&lt;/small&gt; ושאגת אריה סימן י&quot;ג, וכתיבה אינה כדיבור &lt;small&gt;(עי' שדי חמד מערכת הכ' כלל מז)&lt;/small&gt;, עכ&quot;פ אי אפשר לומר בדבר שעיקרו בפה, שסובב יותר על הכתיבה. וגם שבמכילתא ורמב&quot;ן לא נזכר כלל כתיבה ואין רמז מזה, אלא סתמא אמרו לא תהא מונה, וסתם מנין הוא בכל אופן, האיך נוכל לחדש ולהעמיס בדבריהם חילוק חדש שלא היה ולא נברא, שאין כוונתם אלא על הכתיבה ולא בפה, בדבר שאדרבה עיקר הזכירה הוא בפה.<br /> <br /> ואם כן כמו שלא שמענו מעולם שיהיה איזה הידור מצוה בעת שנדברו יראי ה' איש אל רעהו, שימנו בפה הימים והזמן, כמו כן אין ספק שגם בכתב אין שום הידור מצוה בזה לכתוב הימים והזמן. ויראה נא בתשובות דברי חיים, שברוב פעמים אינו מזכיר חשבון השבוע ולא החודש והשנה, ומי לנו גדול בזהירות המצוה ממרן הקדוש בעל דברי חיים ז&quot;ל, ועל כרחך שאין בזה מצוה, כמבואר לעיל בראיות ברורות.<br /> <br /> ומעתה אחרי שנתבאר שאין מצוה לכתוב יום השבוע, ק&quot;ו שאין מצוה בכתיבת זמן השנה, שהרי בכתיבת יום השבוע יש סמך מקרא דזכור, כמבואר במכילתא, ואע&quot;פ כן אם אין כותבין כלל, אין צריך ליזהר, וק&quot;ו במנין השנים שאין שום רמז לדבר לא בקרא ולא בדברי חכז&quot;ל. ואדרבה במסכת ראש השנה פרק א' מבואר שהיו רגילין לכתוב השטרות לשנות המלך ולא לבריאת עולם, ולדעת רש&quot;י ז&quot;ל שכתב הטעם בשביל שלום מלכות, י&quot;ל קצת דאין ראיה. אבל בתוספות שם דף ב' ע&quot;א ד&quot;ה למלכים, כתבו בהדיא דאין הטעם בשביל שלום מלכות, דהרי מיירי במלכי ישראל, וגם שמבואר בפרק קמא דעבודה זרה &lt;small&gt;(י.)&lt;/small&gt; דבגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד, ועל כרחך דבשטרות לא היה הטעם בשביל שלום מלכות. ועיין בתוספות גיטין דף פ' &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; ד&quot;ה מפני ובתוספות יבמות דף צ&quot;א &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; ד&quot;ה מלכות.<br /> <br /> ואף לדעת רש&quot;י ז&quot;ל שהוצרכו לכתוב שנות המלך בשביל שלום מלכות, היה אפשר לכתוב תרווייהו, להזכיר גם שנות בריאת העולם, בשביל קיום המצוה. וכי תימא שהיו כותבין תרווייהו, זה אינו, שהרי אלו היו כותבין גם שנת בריאת עולם, לא היה אפשר למטעי במה שלא היו יודעין איזה שנה שעמד בה המלך, שבשביל זה הוצרכו לעשות ראש השנה למלכים שלא יהא שטר מוקדם, כמבואר בגמרא &lt;small&gt;(עי' תוס' ב. ד&quot;ה לשטרות)&lt;/small&gt;, שהרי היו יודעין החשבון היטב משנת בריאת עולם. ועכ&quot;פ לפי דברי התוספות ז&quot;ל ראיה ברורה דאין צורך ליזהר בזה.<br /> <br /> ועל כרחך מה שכתבו הגדולים ז&quot;ל זמן השנה, היא בשביל שיש נפקא מינה הרבה פעמים לידע זמן הכתיבה, ובגיטין וכתובה ושטרות צריך לכתוב הזמן בשביל חשש שטר מוקדם, גם בתשובה להלכה נפקא מינה כמה פעמים לידע הזמן איזה נכתב קודם, כמו שכתב הפמ&quot;ג בהקדמה &lt;small&gt;(לאו&quot;ח, כללים אות לז)&lt;/small&gt;, גם בשארי ענינים הצדיקים ז&quot;ל היו ספורים אצלם חשבון הימים והשעות וכל תנועותיהם בדקדוק, והיה להם נפקא מינה כמה פעמים שיהיה רשום באיזה זמן כתבו, אבל לא בשביל קיום המצוה שאין נפקא מינה בדבר.<br /> <br /> ומה שכתב בדבר כתיבת הפרשה, הנה גם בגיטין וכתובה שמדקדקין לכתוב כל פרטי הזמן וכותבין גם באחד או בשני בשבת, אבל הפרשה אין כותבין. ויראה נא בחתם סופר בכל תשובתיו שכתב זמן השנה והחדש ויום השבוע, והפרשה אינו מזכיר בשום מקום, ולא חש לקיים בזה תורה מן השמים היא. ובתשובות הרשב&quot;א הרא&quot;ש והרמ&quot;א ועוד הרבה מהראשונים ז&quot;ל, לא ימצא שום זמן כלל כמעט בכל התשובות שלהם.<br /> <br /> הן אמת די&quot;ל שבכתב היו כותבין הזמן, אלא שבדפוס השמיטוהו בכל המקומות, אבל המעתיקים תשובות האלה לדפוס היו גדולים שראויים לסמוך עליהם, דאי לאו הכי לא היה אפשרות לסמוך על העתקתם בגוף דברי התשובה, דלמדין נפקא מינה טובא מלשון הראשונים ז&quot;ל, ואם יש מצוה בהזכרת הזמן היו צריכים לקיים מצוה זו גם בשעת הדפוס, כי אין נפקא מינה בין מעשה הדפוס לכתיבה, ועכ&quot;פ היו צריכין ללמדנו חידוש זה שבכתב מהראוי להזכיר הזמן.<br /> <br /> ומה שכתב כהדר&quot;ג נ&quot;י שנזהר בזה בשביל קיום המצוה, קורא אני עליו את הקריאה שקרא הנודע ביהודה מהדו&quot;ת יו&quot;ד סימן קכ&quot;ג על השל&quot;ה הק' &lt;small&gt;(שער האותיות אות ק, סור מרע, ד&quot;ה ז&quot;ל תוספות)&lt;/small&gt; במה שכתב להזהיר הנשים בספירת נקיים לספור בפה כמו בספירת העומר, כיון דכתיב &lt;small&gt;(ויקרא טו, כח)&lt;/small&gt; וספרה לה, וכתב עליו הנודע ביהודה ז&quot;ל כי לרוב קדושתו וחסידותו נתקיים בו אוהב מצוות לא ישבע מצוות &lt;small&gt;(ע&quot;פ קהלת ה, ט)&lt;/small&gt;, ורצה למען צדקו להגדיל תורה ולהרבות במצוות. ולהלכה מסיק אין בזה שום קיום מצוה, מדלא מנאו הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן ובה&quot;ג וכל מוני המצות למצות עשה, עיי&quot;ש, וכעין זה הוא בנידון דידן.<br /> <br /> אך אם שלפענ&quot;ד אין בגוף כתיבת הזמן קיום המצוה, אבל זה ודאי שמצוה לשמוע דברי חכמים, לזה הנני מקיים עכשיו דברי חכם כהדרגנ&quot;י במכתבי זה שהוא כתוב וחתום מוש&quot;ק פרשת ויחי התרצ&quot;ד לפ&quot;ג.<br /> <br /> והנני ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אחר כתבי כל הנ&quot;ל, ראיתי בחתם סופר על התורה פרשת בא בפסוק החודש הזה לכם וגו' &lt;small&gt;(שמות יב, ב)&lt;/small&gt;, שכתב וז&quot;ל, כתב הרמב&quot;ן &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; אין שם פרטי לחדשים בתורה, רק ראשון ושני, כדי להיות זכרון ליציאת מצרים. וכן ימי שבת מונין כך, יום ראשון בשבת, יום שני, והוא בכלל זכור את יום השבת. וזה תוכחת מוסר שנכתוב בהמכתבים וכדומה, יום ראשון בשבת וחדש ראשון, להעיד על בריאת שמים וארץ ועל יציאת מצרים, לא ח&quot;ו כמספרם של אומות העולם, עכ&quot;ל.<br /> <br /> ובהשקפה ראשונה נראה לכאורה ממה שכתב שנכתוב בהמכתבים וכו', שדעתו ז&quot;ל שמצוה לכתוב הזמן. אבל לענ&quot;ד לא כוון לזה כלל, אלא כמו שכתבתי למעלה בדעת המכילתא והרמב&quot;ן פרשת יתרו, שאם כותבים הזמן, צריך לכתוב באופן שהוא זכר ליציאת מצרים ולשבת. וזה מדויק גם בלשון הרמב&quot;ן פרשת בא, שכתב &quot;בכל עת שנזכיר&quot; החדשים יהיה הנס נזכר, ולא כתב שמצוה להזכיר החדשים. ועל דרך זה המה דברי החתם סופר, יען שמנהג רוב העולם לכתוב זמן בהמכתבים וכדומה, כי הרבה פעמים יש נפקא מינה לדעת זמן הכתיבה, אלא שהיראים נזהרים לכתוב כמספר בני ישראל, והמתחדשים כותבים מספרים של אומות העולם, ועל זה סובבים דברי החתם סופר כלפי כל כותבי העתים להזהירם לכתוב כנזכר בתורה הק', לא כמספרם של אומות העולם, כנזכר בסוף דבריו.<br /> <br /> דאי תימא דבהתחלת דבריו שכתב שנכתוב בהמכתבים, בא לשלול גם אותם שאין כותבים שום זמן כלל, רישא לאו סיפא וסיפא לאו רישא, פתח בכד וסיים בחבית, דהו&quot;ל לסיים לא כאותם שאין כותבים שום זמן, וממילא הוה ידעינן שכל שכן שלא לכתוב מספר האחרים, או עכ&quot;פ הו&quot;ל להזכיר בסופו דהוא כל שכן שלא לכתוב כמספר אומות העולם, והוה נשמע ג&quot;כ שכוון עוד לשלול גם אותן שאין כותבין שום זמן, אלא שזה כל שכן. אבל לא סיים מאומה אלא בהזהרת מספר אומות העולם, כי כל דבריו ז&quot;ל סובבים אך על זה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אבל עיקר דברי החתם סופר בזה בלאו הכי אינם מובנים, מה שבנה יסודו על דברי הרמב&quot;ן האלו שלא נזכר בתורה שמות החדשים אלא ראשון ושני, ולמד מזה לכתוב כן גם אנחנו חודש ראשון, הלא הרמב&quot;ן ז&quot;ל בעצמו כתב שם שרק עד גלות בבל היה כן, לא אח&quot;כ. ויען שדברי הרמב&quot;ן האלו צריכים ביאור אבאר קצת.<br /> <br /> וזהו לשונו הקדוש, טעם החודש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חודש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחודש השלישי, וכן כולם וכו', וכבר הזכירו רבותינו &lt;small&gt;(ירושלמי ר&quot;ה פ&quot;א ה&quot;ב)&lt;/small&gt; שמות החדשים עלו מבבל, כי מתחלה לא היה להם שמות אצלנו. והסיבה בזה, כי מתחילה היה מנינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב &lt;small&gt;(ירמיה כג, ז־ח, עי' ברכות יב:)&lt;/small&gt; ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה, ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו אותו לקרוא החדשים בשם שקוראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש&quot;י, כי אלה השמות ניסן ואייר וזולתם שמות פרסיים וכו'. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית, כאשר עשינו עד הנה בראשונה, עכ&quot;ל.<br /> <br /> הנה מה שכתב ששמות החדשים הם שמות פרסיים, עיין בבני יששכר במאמרי חודש ניסן מאמר א' אות ו', שהביא ראיה ברורה דעל כרחך שמות החדשים הם מסיני, שהרי נזכרו בתרגום, והתרגום הוא מסיני &lt;small&gt;(עי' מגילה ג.)&lt;/small&gt;, ועל כרחך צריך לומר שהיה בבחינת תורה שבעל פה, ולא ניתן לכתוב עד שבאו לבבל, יע&quot;ש. אך י&quot;ל דתרווייהו איתנייהו, דאף שניתנו מסיני, מכל מקום שמות פרסיים הם, דהרי גם התרגום הוא לשון ארמי שהארמיים מדברים בו, ואע&quot;פ כן מבואר בגמרא שהוא מסיני, ועיין מהרש&quot;א מגילה דף ג' &lt;small&gt;(ע&quot;א ח&quot;א ד&quot;ה תרגום של תורה)&lt;/small&gt; ונדרים דף ל&quot;ז &lt;small&gt;(ע&quot;ב ח&quot;א ד&quot;ה מפורש)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> וברש&quot;י ז&quot;ל על המדרש רבה וירא פרשה מ&quot;ח סימן ט' &lt;small&gt;(ד&quot;ה שמות)&lt;/small&gt; כתב על הא דשמות החדשים עלו מבבל, שקודם לכן לא נתגלו. ואי הוויין לשון פרסיים, קשה הלשון דלא נתגלו, כי כבר נתגלו לפרסיים, אלא שישראל אינם משתמשים בלשון אחרים.<br /> <br /> ולומר דרש&quot;י ורמב&quot;ן ז&quot;ל מחולקים אם הוא לשון פרסיים אם לאו, הוא דבר רחוק שיחלקו במציאות. וכן משמע קצת מדאמר בירושלמי ראש השנה פרק א' &lt;small&gt;(ה&quot;ב)&lt;/small&gt; ובמדרש רבה שם, ריש לקיש אומר אף שמות המלאכים עלו מבבל, ונראה קצת דבחדא מחתא מחתינהו שמות המלאכים עם שמות החדשים, ושמות המלאכים בודאי אינו אלא התגלות משמים. אך י&quot;ל הכוונה בדברי רש&quot;י ז&quot;ל שכתב שלא נתגלו, דאף שהפרסיים דיברו כן, אבל לא נתגלה לבני ישראל שאלו השמות הם מסיני, ואלו לא היה מסיני לא היו משתמשים הנביאים בלשון פרסיים, ובהכתובים שאחר גלות בבל נזכרו החדשים בשמות האלו, והיה מכוסה כמו כמה ענייני תורה שבעל פה ודרשות חז&quot;ל שהיו מכוסים עד שהגיע הזמן שנתגלה ע&quot;י חכמי הדור, והכל נעשה יפה בעתו, והוי שפיר ענין התגלות מן השמים. והרמב&quot;ן ז&quot;ל ביאר הסיבה למה נתגלה אז בבבל, כדי לזכור הנס שהעלנו מבבל.<br /> <br /> ואדרבה גם מדברי הרמב&quot;ן ז&quot;ל בעצמו נראה ששמות החדשים היו מסיני, כי אלו לא היו מסיני אלא לשון פרסיים בלבד, אין מקום לבקש טעם למה לא הוזכרו בתורה, וכי הוצרכה התורה הק' לדבר לשון פרסיים, הלא התורה הק' הוא לשון הקודש. ואך למה שהוזכרו בכתובים אחר גלות בבל שמות החדשים האלו, על זה צריך ליתן טעם, כדי להזכיר הנס של גלות בבל שעמדנו שם. אבל האיך מביא הרמב&quot;ן ז&quot;ל ראיה ממה שלא הוזכר כבר בתורה הק', שהוא בשביל שיש מצוה למנות ראשון ושני, הלא כיון שלא היה אז עדיין הטעם של גאולת בבל, בלאו הכי אין לדבר בלשון פרסיים. אבל יען שכבר ניתנו לנו מסיני, שפיר דצריך טעם למה נתעלמה מאתנו מאז עד אחר גלות בבל, וזה פשוט.<br /> <br /> אבל מה שקשה לי טובא בדברי הרמב&quot;ן, מה שכתב שאחר שהעלנו מבבל נתקיים הכתוב ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים וגו', דהלא מוכרח בגמרא ברכות י&quot;ב &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; שהכתוב הזה לא נאמר אלא על ימות המשיח, דתניא אמר בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר ולא יאמרו וגו' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שיהא שיעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפלה.<br /> <br /> הנה מבואר דלא פליגי אלא בפירוש דברי הכתוב דלא יאמר, אם הכוונה שיתעקר לגמרי באופן שלא יזכר ולא יפקד, או יהיה עכ&quot;פ טפילה, אבל כ&quot;ע מודי דלא קאי אלא על ימות המשיח. וגם אי אפשר לומר דעכשיו מה שהוא מצוה דאורייתא לזכור יציאת מצרים בפירוש ב' פעמים בכל יום, אינו אלא טפל למה שנזכר גאולת בבל על ידי קריאת שם החדשים בלבד.<br /> <br /> ואף דמה שאמר הכתוב מארץ צפון, פירש גם רש&quot;י בקידושין דף ס&quot;ט &lt;small&gt;(ע&quot;ב ד&quot;ה אשר)&lt;/small&gt; דקאי על בבל, אבל על כרחך צריך לומר דמה שכתוב ומכל הארצות, הוא וא&quot;ו החיבור, דאך בצירוף כשיהיה הגאולה גם מכל הארצות, שזה יהיה נס יותר גדול וביד רמה יותר מיציאת מצרים, אז יעקר יציאת מצרים לדעת בן זומא, ולדעת החכמים יהיה טפילה. וא&quot;כ איך כתב הרמב&quot;ן ז&quot;ל שכבר נתקיים בנו הקרא הזה, שאינו אלא לימות המשיח.<br /> <br /> ואולי כוונתו ז&quot;ל, דאף שמה שאמר הכתוב ולא יאמר, לא יתקיים עד אחר ימות המשיח, אבל כיון שאמר הכתוב שיאמרו אשר העלה מארץ צפון דהיינו בבל, ונמצא דבעת שיזכרו גאולה העתידה יזכרו גם גאולת בבל, א&quot;כ היה גאולת בבל עכ&quot;פ קצת התחלה ממה שאמר הכתוב שיזכרו לעתיד, לכן נעשה זכר להתחלת דבר זה בקריאת שם החדשים. ומה שאמר הרמב&quot;ן ז&quot;ל שנתקיים הכתוב ולא יאמר וגו', אין כוונתו אלא שהיה התחלת הקיום למה שנזכר במקרא זה, ולשונו דחוק עדיין, וצריך עיון.<br /> <br /> וקצת יש להעיר עוד בדברי הרמב&quot;ן, שכיון שלפי דבריו נשמע מהחודש הזה לכם, למנות החדשים ראשון ושני, האיך נשתנה הדבר אחר גלות בבל, הלא מבואר ברמב&quot;ם פרק ט' מהלכות יסודי התורה &lt;small&gt;(ה&quot;א־ב, ו)&lt;/small&gt; שמה שהוא בתורה הק' אי אפשר שישתנה לעולם, ואך אם יאמר הנביא לעבור לפי שעה כמו אליהו בהר הכרמל, זה אפשר, אבל אם אומר על איזה מצוה מהתורה הק' שלא נצטוו אלא לזמן ונתבטל מהיום לעולם, הוא נביא שקר, וא&quot;כ האיך יכלו לבטל אחר גלות בבל מצוה שנשמע מקרא. בשלמא מה שאמרו אחר ימות המשיח שתתבטל יציאת מצרים, זה לא קשיא, כי בלאו הכי יש מאמר חכז&quot;ל &lt;small&gt;(נדה סא:)&lt;/small&gt; מצות בטלות לעתיד לבא, וכל המועדים יהיו בטלין &lt;small&gt;(מדרש משלי ט)&lt;/small&gt;, ומבואר ברמב&quot;ם סוף הלכות מגילה &lt;small&gt;(פ&quot;ב הי&quot;ט)&lt;/small&gt; שכל ספרי הנביאים והכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, ולא נתבאר לנו בתורה ובנו&quot;כ אלא מה שהוא עד ימות המשיח, וכמו שכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל גם בסוף הלכות מלכים &lt;small&gt;(פי&quot;ב ה&quot;ב)&lt;/small&gt;, אבל השתנות שנעשה אחר גלות בבל, צ&quot;ע.<br /> <br /> אך עיין בעיקרים מאמר ג' פרק ל&quot;ז שחולק על הרמב&quot;ם ז&quot;ל בזה, ולדעתו אפשר שישתנה איזה מצוה, והביא ראיה מדברי הרמב&quot;ן האלו ששינו בימי עזרא קריאת שם החדשים שלא לקרות ראשון ושני. ונמצא לפי זה שהרמב&quot;ם ז&quot;ל על כרחך חולק על דברי הרמב&quot;ן האלו, וכל הענין במחלוקת היא שנויה.<br /> <br /> אבל לפענ&quot;ד נראה להשוות דבריהם ז&quot;ל שגם הרמב&quot;ן ז&quot;ל לא חשב זה למצוה מפורשת בתורה, כי עיקר קרא דהחודש הזה לכם הוא למצות קידוש החודש, כמו שכתבו מוני המצות &lt;small&gt;(רמב&quot;ם סה&quot;מ עשין קנג; חינוך מ' ד; סמ&quot;ג עשין מו)&lt;/small&gt;, וגם נלמד משם על עיקר מנין החדשים שהוא מניסן, כי מנין השנים הוא מתשרי, ולולא קרא דהחודש הזה לכם ראש חדשים, היינו אומרים במקום שנזכר החודש הראשון שהוא תשרי ראשית השנה, ובחודש השלישי הוא כסליו, ובחודש השביעי הוא ניסן, וכן כולם, כמבואר בגמרא פרק קמא דראש השנה &lt;small&gt;(יב.)&lt;/small&gt; ובתוספות שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה אלא)&lt;/small&gt;. ואין ראיה מכאן שבכל עת שנזכיר החדשים, יש מצוה להזכירם ראשון ושני. כמו בכל הארבעה ראשי שנים שלמדו מקראי סדר הזמנים והתחלתם, לא בשביל שיש מצוה למנות כל אלו הזמנים, אלא בשביל שיש צורך ונפקא מינה לדינא לידע סדר המנין של כל אחד ואחד מהזמנים.<br /> <br /> גם ממה שלא נזכר בתורה הק' שמות החדשים, הנה קיי&quot;ל דלא דרשינן טעמא דקרא ללמוד מזה הלכה, ומנא ידעינן מאיזה טעם העלימה התורה הק' שמות החדשים עד אחר גלות בבל, כמו שהעלימה שמות המלאכים עד אחר גלות בבל, כמו שפירש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(במדרש רבה שם)&lt;/small&gt; שם דבתורה הק' כתיב &lt;small&gt;(בראשית יח, ב)&lt;/small&gt; והנה שלשה אנשים, ולא נזכר שמותם, ובכתובים שאחר גלות בבל נזכר שמותם &lt;small&gt;(עי' דניאל י, יג)&lt;/small&gt;. ועכ&quot;פ אינו מפורש בתורה הק' שיש מצוה להזכיר במנין החדשים ראשון ושני בשביל הזכרת יציאת מצרים.<br /> <br /> והרמב&quot;ן ז&quot;ל נראה שכתב זה על דרך שכתבו הרבה מהראשונים ז&quot;ל טעמי המצות, אף שבודאי אינם להלכה, כי בטעמים שלא הוזכרו בש&quot;ס כו&quot;ע מודי דלא דרשינן טעמא דקרא, ומ&quot;מ היו זהירין במה שנראה בדעתם הגדולה בטעמי דקראי כאשר האריכו בזה בכמה מקומות, והוא על דרך שכתב החתם סופר ז&quot;ל &lt;small&gt;(חיו&quot;ד סי' קה ורנד)&lt;/small&gt; דאף דלא דרשינן טעמא דקרא, מ&quot;מ לחומרא יש לחוש אולי כיון הקרא לטעם זה.<br /> <br /> וכן נראה מהתחלת דברי הרמב&quot;ן שכתב טעם החודש הזה לכם, שיסוד דבריו הוא בשביל הטעם ששפט שהוא כדי להזכיר יציאת מצרים, אבל אינו מפורש בקרא. וא&quot;כ אין זה סותר למה שכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל שאי אפשר לשום מצוה שישתנה, דהרמב&quot;ם ז&quot;ל דקדק שם בלשונו בהתחלת דבריו לומר, דבר ברור ומפורש בתורה הק', וזה אינו ברור ומפורש בתורה הק' כלל.<br /> <br /> וכעין זה הוא מוכרח לומר לדעת הט&quot;ז שבדבר המפורש בתורה אין כח ביד חז&quot;ל לאסור, ונסתפק הפמ&quot;ג בפתיחה כוללת חלק א' אות ט&quot;ו אם גם בדבר הבא ממדרש חז&quot;ל או הלכה למשה מסיני וי&quot;ג מדות אי יש כח ביד חכז&quot;ל לאסור, והביא ראיה ממה שנתקשו בתוספות &lt;small&gt;(מגילה ד: ד&quot;ה ויעבירנה (ב)&lt;/small&gt;) אמאי לא גזרו במילה שמא יעבירנו. והלא מילה בשבת נלמד &lt;small&gt;(שבת קלב.)&lt;/small&gt; מביום &lt;small&gt;(ויקרא יב, ג)&lt;/small&gt;, ועל כרחך דבזה יש כח ביד חז&quot;ל לגזור, יע&quot;ש. והוא פלא דהלא באמת מבואר שם במקומו בטו&quot;ז סימן תקפ&quot;ח ס&quot;ק ה' לתרץ הקושיא שלא גזרו במילה, בשביל שנלמד בפירוש מביום, ואך בתקיעת שופר שאין לימוד בפירוש בקרא לתקוע בשבת, אף שבודאי הוא חיוב דאורייתא לתקוע, כי לא מצאו חז&quot;ל שום טעם לחלק מן התורה בין חול לשבת, אבל יש כח ביד חז&quot;ל לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, אם אינו מפורש בהדיא עכ&quot;פ להיפך.<br /> <br /> וא&quot;כ אפשר שגם בעקירה ע&quot;י הנביא יש חילוק זה, כמדוקדק במתק לשונו של הרמב&quot;ם ז&quot;ל, ובדרך זה מיושבין כל הקושיות שהקשה עליו בעל העקרים ז&quot;ל, יעיי&quot;ש ודו&quot;ק. ומכל שכן בנידון דידן שאינו דומה גם לתקיעת שופר בשבת וכדומה, שאף שאינו מפורש מ&quot;מ הוא חיוב ברור שנכלל בסתמיות לשון הקרא, אבל דברי הרמב&quot;ן האלו י&quot;ל שאינם כלל בלשון הקרא, ואין חיובו ברור כלל, אלא מחמת הטעם שמסתבר בעיניו כנז&quot;ל, ולא קשה מידי.<br /> <br /> אלא שאני תמה עוד על מה שכתב הרמב&quot;ן ז&quot;ל שנתבטל מצוה דקריאת החדשים ראשון ושני ע&quot;י הכתוב הנ&quot;ל דולא יאמר וגו', הלא אף לעתיד שאז נאמר עיקר הקרא דולא יאמר, כמבואר בגמרא ברכות הנ&quot;ל, ואע&quot;פ כן דעת החכמים שם דאין הפירוש בולא יאמר שתעקר לגמרי, אלא שתהיה יציאת מצרים טפל, וא&quot;כ כל שכן בגלות בבל שלא נתקיים עוד כלל הקרא הזה אלא קצת התחלה, למה נעקר לגמרי מצוה זו של קריאת שם החדשים ראשון ושני, שהוא זכר ליציאת מצרים לפי שיטתו, וקורין החדשים רק בשם המיוחד שהוא זכר לגלות בבל, הלא אפשר לקיים שניהם, לכתוב כמו שנכתב במגילה &lt;small&gt;(ג, ז)&lt;/small&gt; בחדש הראשון הוא חדש ניסן, וכן כתב אח&quot;כ &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, וכדומה, שבזה נזכרו שניהם יציאת מצרים ובבל. ולמה בנחמיה א' &lt;small&gt;(א)&lt;/small&gt; כתב ויהי בחודש כסליו, וכן בנחמיה ב' &lt;small&gt;(א)&lt;/small&gt; התחיל ויהי בחודש ניסן, ולא הזכיר כלל ממנין החדשים ראשון ושני.<br /> <br /> וכן אנו רואין בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים בתשובותיהם, גם בנוסח הגט שהוא מדויק כל אות ואות, ובנחלת שבעה איזן וחיקר נוסח דקדוק הגט וכל השטרות מן הש&quot;ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, ובכולן לא נזכרו החדשים, אלא בשם המיוחד בלבד. ומצינו לפעמים שכותבים בגט שני מנינים בשו&quot;ע אבן העזר סימן קכ&quot;ו סעיף ו', שאם כותבין גט ביום ראשון של חודש אייר, יכתוב ביום שלשים לחודש ניסן שהוא ר&quot;ח אייר, וכן הוא בנחלת שבעה &lt;small&gt;(סי' ו אות ב)&lt;/small&gt; שכותבין שני המניינים, והחוששין שלא לכתוב גט בר&quot;ח, הוא בשביל חשש מוקדם ושאר טעמים המבוארין שם. אבל בכתיבת סדר החדשים, למה לא יכתבו שני המניינים, שלא לעקור לגמרי מצוה שהיה בידינו, כיון שאין לנו ראיה מהקרא שתעקר לגמרי.<br /> <br /> ומלשון הרמב&quot;ן ז&quot;ל נראה ג&quot;כ שאחר גלות בבל חזרו לגמרי שלא לקרות ראשון ושני, ולא כתבו שני המניינים, שהרי לא כתב &quot;הוספנו&quot; לקרוא החדשים בשם אלא כתב &quot;חזרנו&quot;. ועוד שהרי בא לתרץ אותן המקומות שנכתבו החדשים בשם המיוחד, ואנו רואין בנחמיה ושאר מקומות שלא נזכר כלל מנין ראשון ושני.<br /> <br /> שוב הראוני שהמהר&quot;ש יפה ביפה תואר ויקרא פרשה י&quot;ג סימן ג' &lt;small&gt;(ד&quot;ה והנה)&lt;/small&gt; האריך לחלוק על בעל העיקרים ז&quot;ל בשתי ידים, ולדעתו אי אפשר לשום מצוה שתתבטל ע&quot;י נביא בשום אופן, ועל ראייתו מדברי הרמב&quot;ן ז&quot;ל בקריאת שם החדשים, האריך לבאר שמעולם לא היה שום צווי באיזה אופן לקרוא החדשים, והרשות נתונה לקרוא החדשים והימים באיזה שם שאנו רוצין. גם הקשה קושייתי הנ&quot;ל דהאיך אפשר שנתבטל ע&quot;י הכתוב דלא יאמר, כיון שעל גאולה העתידה מדבר, יעיי&quot;ש. והנה לדעתו ז&quot;ל מיושב הכל היטב, והוא כדאי לעצמו, אבל לא אדע באיזה אופן לכוון דבריו בדברי הרמב&quot;ן.<br /> <br /> ועכ&quot;פ מה שהביא החתם סופר מדברי הרמב&quot;ן האלו תוכחת מוסר לכתוב בהמכתבים חודש ראשון ושני להעיד על יציאת מצרים, זה תמוה מאד כאשר נתבאר, דאף לדעת הרמב&quot;ן ז&quot;ל בעל כרחך שנתבטל זה אחר גלות בבל. והחתם סופר בעצמו בכל תשובותיו כתב החדשים בשם המיוחד, ולא הזכיר כלל ראשון ושני, והאיך כתב כאן להיפך.<br /> <br /> ובמה שכתב ליזהר בימים למנות ראשון ושני, זה מבואר יותר בדברי המכילתא והרמב&quot;ן שבפרשת יתרו. אבל לפענ&quot;ד כמו שאנו רואין בתשובותיו שלא היה נזהר בחדשים כנז&quot;ל, כמו כן נראה ברור שגם בימים אי אפשר לומר שהיה נזהר לקוראן ראשון ושני ולא בשם המיוחד כדברי הרמב&quot;ן והמכילתא, שהרי כל המדינה מלאה מתלמידיו ותלמידי תלמידיו, ושמעתתיה מבדרין בפומיהו כל יומא, והכרנו הרבה מישישים וזקנים שנתגדלו על ברכיו, שספרו כל צעדיו ודבריו כדברי אלקים חיים, גם נדפסו המנהגים מתלמידיו שכתבו כל תנועותיו ז&quot;ל, והאיך אפשר שלא זכרו כולם דבר מפליא כזה שהוא נגד מנהג כל העולם. וקריאת הימים הוא דבר הרגיל ושכיח טובא ברוב דיבוריו של האדם, וכבר כתבו הפוסקים &lt;small&gt;(עי' רמ&quot;א חו&quot;מ סי' לז סכ&quot;ב וש&quot;ך שם ס&quot;ק לח)&lt;/small&gt; דבדבר הרגיל ושכיח, אף לא ראינו הוי ראיה, ומכל שכן דברים הנשמעים לכמה אלפים מתלמידיו וצאצאיו ויוצ&quot;ח זצ&quot;ל, האיך אפשר שתיכף אחריו נעלם כל כך באופן שלא יזכר ולא יפקד.<br /> <br /> והעיקר נראה שהחתם סופר ז&quot;ל לא נחית בכאן לבאר הלכה זו שבדברי המכילתא והרמב&quot;ן, אלא לקח משם סמך ותוכחת מוסר שעכ&quot;פ לא יכתבו כמספרי האומות העולם. וזה ודאי אמת ויציב שאסור לכו&quot;ע גם מהרבה טעמים אחרים, והמהר&quot;ם שיק בתשובה יו&quot;ד סימן קע&quot;א &lt;small&gt;(ד&quot;ה והנה כל זה)&lt;/small&gt; ביאר שהסופרים למספר אומות העולם שהוא למספר הנוצרי, עוברים בזה על לאו דאורייתא של ושם אלהים אחרים לא תזכירו &lt;small&gt;(שמות כג, יג, עי' סנהדרין סג: ורמב&quot;ם סה&quot;מ לאוין יד, חינוך מ' פו)&lt;/small&gt;, וחשב עוד שם כמה איסורין חמורים שעוברים במספר אומות העולם, יעיין עליהם. ובלאו הכי לא עדיפי משאר מנהגי הגוים שעוברים על ובחקותיהם לא תלכו &lt;small&gt;(ויקרא יח, ג)&lt;/small&gt;, וגם הוא בכלל שמם ולשונם.<br /> <br /> ובחתם סופר דרשות הנדפס מחדש בדרוש לז' באב &lt;small&gt;(ד' שטו)&lt;/small&gt;, שם דבר בקדשו בענין זה וז&quot;ל, ולא כאותן חדשים מקרוב המונים שכותבים בריש מגילתא מנין לידת משיח הנוצרים, וכותב וחותם עצמו שאין לו חלק באלקי ישראל, אוי להם כי גמלו לנפשם רעה &lt;small&gt;(ע&quot;פ ישעיה ג, ט)&lt;/small&gt; בתורת השם מאסו וחכמת מה להם &lt;small&gt;(ע&quot;פ ירמיה ח, ט)&lt;/small&gt;, ע&quot;כ לשונו הק'. הנך רואה עד היכן הרעיש ומחמיר בדבר.<br /> <br /> ולדינא הנה ג' חלוקים. שלספור במספרי האומות העולם, זה אסור לכו&quot;ע, וכבר הצטערו על זה מאוד הגדולים בדורות שלפנינו והזהירו הרבה על זה, ובעוה&quot;ר עכשיו עוד נפרץ בפרצה יתירה כמו שאר פירצות הדור בעו&quot;ה, וכל אשר עינים לו יתן לב ליזהר בדבר וה' ירחם.<br /> <br /> חלוקה הב', לספור הימים בשם שאנו רגילין לדבר, אך לא במספר ראשון ושני, בדברי המכילתא והרמב&quot;ן מבואר שגם זה אסור, וכן ראיתי כעת שהפמ&quot;ג בהקדמה לספר נוטריקון שלו &lt;small&gt;(ד&quot;ה אמור)&lt;/small&gt; כתב וז&quot;ל, במנין הימים ימי השבוע אין להם שם, כי אם יום השבת לבד, והשאר נמשכים אחריו, אחד בשבת, שני בשבת, זכרון לשבת כמו שכתב הרמב&quot;ן, והגוים יש להם שם לימים, כמו זאנטאג מאנטאג, ולא יאמר כן בישראל, עכ&quot;ל. אבל ראינו מנהג גדולים וקדושים שלא נזהרו בזה, והוא מעשה רב, וכבר ביארתי בדברים של טעם ליישב דבריהם להלכה, וכעין זה כתב גם המהר&quot;ש יפה ז&quot;ל, ובכיוצא בזה אמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(ירושלמי מע&quot;ש פ&quot;ה ה&quot;ב)&lt;/small&gt; הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג, ומכל שכן מנהג גדולים וקדושים.<br /> <br /> חלוקה הג', במקום שאין צורך לכתוב הזמן, נראה לפענ&quot;ד ברור דאף להמכילתא והרמב&quot;ן ז&quot;ל אין שום נדנוד מצוה לכתוב הזמן, ואף הם לא מיירי אלא באיזה אופן לכתוב כשיש צורך בדבר, וכמו שאם אין כותבים שום מכתב דבודאי אין מצוה כלל לכתוב הזמנים בשביל הזכירה, כמו כן כשכותבין איזה מכתב, אין זה גורם כלל שיהיה מצוה לכתוב הזמן. ואך כשכותב הזמן ומשנה לכתבו באופן אחר שאינו נזכר יום השבת ויציאת מצרים, בזה יש חשש, וכעין שכתב ה&quot;ר יונה ז&quot;ל במסכת ברכות &lt;small&gt;(יב., בדפי הרי&quot;ף ו. ד&quot;ה ורבינו)&lt;/small&gt; גבי פתח אדעתא דחמרא, דאף לדעת האומרין מצוות אין צריכות כונה, מ&quot;מ אם מכוין למצוה אחרת, הוי היפך כוונה וגרע מאם לא מכווין כלל, וכבר ביארתי לעיל &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt; באורך.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ז&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> וכעת עלה בדעתי עוד ראיות ברורות לזה מן הש&quot;ס גיטין דף י&quot;ז &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt;, איתמר מפני מה תקנו זמן בגיטין, רבי יוחנן אומר משום בת אחותו וריש לקיש אמר משום פירות, יעיי&quot;ש. ואם נימא דלדעת הרמב&quot;ן ז&quot;ל יש מצוה דאורייתא או אפילו מצוה דרבנן לכתוב הזמן, מה שייך להקשות מפני מה תקנו זמן, הלא בלאו הכי צריך לכתוב הזמן.<br /> <br /> ואין לומר שהקושיא היא למה יפסל מלגרש בו לכתחילה כשעבר וכתב בלא זמן, חדא, דחזינן שם ע&quot;ב אמר ליה אביי לרב יוסף אם ניסת הולד כשר, מה הועילו חכמים בתקנתן, אהני דלכתחילה לא תינשא. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל, כיון דהכי הוא, אי בעי לכתוב גט בלא זמן לחפות על בת אחותו או למכור בפירות, לא כתבו ליה סופרי הדיינים, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הנה לא הונח ליה לרש&quot;י ז&quot;ל לפרש הגמרא כפשוטו, דתועלת התקנה הוא מה דלכתחילה לא תינשא, כמו שביארו הפוסקים, דכיון שאם ניסת לא תצא והולד כשר, א&quot;כ מה יועיל התקנה לזה שרוצה להערים לחפות על בת אחותו שזנתה לומר שנתגרשה מקודם, להכשיר הממזרים, לכן הסיב רש&quot;י ז&quot;ל כוונת חכז&quot;ל, דתועלת התקנה הוא בשביל סופרי הדיינים שלא יכתבו. ומה שפסול מלגרש בו, הוא בשביל שלא נעשה כתקנת חכמים, ויוכל להביא לידי מכשול לחפות על בת אחותו או גזל בפירות, לכן פסול לכתחילה. וגם י&quot;ל דכיון שלא נעשה כתקנת חכמים, הוי משנה מטבע חכמים שפסול, כמו שכתב התרומת הדשן &lt;small&gt;(סי' רלב)&lt;/small&gt;, אבל תועלת התקנה הוא רק בשביל סופרי הדיינים והעדים שלא יעברו, כמוכרח מלשון רש&quot;י ז&quot;ל.<br /> <br /> ומעתה אם נימא דלעולם צריך לכתוב הזמן, גם בלאו הכי לא יכתבו סופרי הדיינים בלא זמן, וקיי&quot;ל סתם ספרי דדיינא דייקנא הם, ובגיטין דף ב' ע&quot;ב מבואר דאף לרבי מאיר דחייש למיעוטא, סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ואין זה אף בגדר המיעוט לחוש על סופרי דיינים שיכתבו שלא כדין, כי חזקה גדולה היא. והא דאצריך רבנן שם, הוא מטעמים המבוארים שם ברש&quot;י ותוספות ד&quot;ה ורבנן, יעיי&quot;ש ודו&quot;ק, אבל לשגגת סופרי הדיינים לא חיישינן כלל. ואם באנו לחוש שסופרי הדיינים לא יעשו כדין, אין תועלת גם בתקנה זו שעשו בגיטין לדברי רש&quot;י ז&quot;ל הנ&quot;ל.<br /> <br /> והרמב&quot;ם ז&quot;ל בפרק א' מהלכות גירושין הלכה כ&quot;ד כתב, התקינו חכמים שיכתבו זמן בגט, שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה וכו' לפיכך תקנו זמן בגיטין. ושוב אח&quot;כ בהלכה כ&quot;ה כתב הדין, שאם אין בו זמן פסול מלגרש בו. ומעתה, אם נימא דכל השקלא וטריא שבש&quot;ס שהוצרכו ליתן טעם על כתיבת הזמן בגיטין, הוא רק מה שפסול מלגרש בו אם עבר וכתב בלא זמן, היה צריך הרמב&quot;ם ז&quot;ל להעתיק טעם זה בהלכה כ&quot;ה אחר שכתב הדין שפסול מלגרש בו, לא בהלכה כ&quot;ד שעדיין לא הודיע לנו שם כלל שפסול מלגרש בו, אלא מה שצריך לכתוב הזמן בגיטין כמו בשטרות, ועל זה העתיק הטעם הנ&quot;ל וסיים ולפיכך תקנו זמן בגיטין. הרי, שבשביל עיקר כתיבת הזמן הוצרכו הטעמים, שלולא הטעמים אין שום צורך לכתוב הזמן.<br /> <br /> וכן הוא גם לשון הטור &lt;small&gt;(אה&quot;ע)&lt;/small&gt; בסימן קכ&quot;ז צריך לכתוב הזמן וכו', שחכמים תקנו לכתוב בו הזמן מפני שפעמים שאדם נשוי קרובתו ותזנה וכו', והאריך עוד בדבר, ואחר שסיים כל הענין שוב התחיל לכתוב הדין שאם נתגרשה בגט שאין בו זמן לא תנשא. ומבואר שהוצרכו לעשות תקנה ולבקש טעם על מה שכותבין זמן, לא על מה שלא תינשא לכתחילה בגט זה.<br /> <br /> ועוד מבואר בגמרא דף י&quot;ז &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt;, כתב ביה שבוע שנה חודש שבת מאי, אמר ליה כשר, ומה הועילו חכמים בתקנתן אהני לשבוע דקמיה. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל שם, דאם כתב זמנו בשבוע פלונית של יובל, ולא כתב ביה שנה, או שהוא בלא חודש ובלא יום, כשר לכתחילה. ועל מה שהקשו מה הועילו חכמים בתקנתן פירש רש&quot;י ז&quot;ל, הא לא מימנעי מלמכתביה ניהליה, וכתב הב&quot;י באבן העזר סימן קכ&quot;ז &lt;small&gt;(ד&quot;ה או שלא)&lt;/small&gt; דמשמע מדברי רש&quot;י האלו דאף לכתחלה רשאין לכתוב כן, מדכתב דלא מימנעי מלמכתב ניהליה, ואך בדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם הכ&quot;ו)&lt;/small&gt; כתב דיש לדון מדכתב כשר, אם הוא כשנכתב כך אבל לכתחילה אין כותבין, או דלמא דנקט כי האי לישנא משום דלאו אורחא דמילתא הכי, יעיי&quot;ש. הרי לך בהדיא דלדעת רש&quot;י ז&quot;ל כותבין לכתחלה אף בגיטין בלא זמן השנה והחודש והשבת והיום, וסגי כשנכתב זמן אחד, כמו השמיטה בשביל התקנה.<br /> <br /> ובמה שנסתפק הב&quot;י בדעת הרמב&quot;ם ז&quot;ל דאולי לדעתו ז&quot;ל אין לעשות כן לכתחלה, לא נסתפק בזה אלא שם בגיטין, אבל לא במכתבים אחרים, שהרי לא כתב שום טעם והוכחה לזה, אלא מלשונו שבהלכות גיטין במקום שאמרו חכז&quot;ל חששא דזנות ופירי, ואף שלא גזרו היכא שאהני לשבוע דקמיה, מ&quot;מ הלא באמת נתקשה המהר&quot;ם שיף שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה גמ' אהני)&lt;/small&gt; דסוף סוף מה הועילו, אם תזנה יכתוב לה מיד גט ויכתוב בה שבוע פלונית, ותירץ דמסתמא לא נודע הזנות לבעל מיד, דודאי בסתר זינתה, ואף אם נודע אינו חושש שיתגלה לב&quot;ד, והרבה פעמים שעברו שבתות וחדשים ושנים ושמיטות עד שנודע לבעל, ואף אם נודע אחר כך קודם שירגיש שהעדים ממשמשין ובאין, ולזה אהני ומועיל שפיר, עכ&quot;ל יעיי&quot;ש. והנה זה ודאי שיוכל להיות לפעמים שנודע תיכף להבעל ולבית דין, אך חכז&quot;ל על הרוב דברו ולא למיעוטא, וזה כוונת המהר&quot;ם שיף שעל הרוב מועיל התקנה.<br /> <br /> ואם כן יש לומר דאף שלא עשו תקנה ומותר לכתחלה לגרש בגט כזה שאין בו חשש על פי רוב, אבל בשעת הכתיבה למה נכתוב לכתחלה על סמך הרוב, הלא אין עושין ספק ספיקא ורוב בידים, דהוי כמבטל איסור, עיין פמ&quot;ג סימן ק&quot;י &lt;small&gt;(שפ&quot;ד סוף דיני ס&quot;ס)&lt;/small&gt;, וכעין שכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל פרק י&quot;ד מהלכות אבות הטומאה &lt;small&gt;(ה&quot;ב)&lt;/small&gt; דאף דספק מים שאובין כשר, אין מורין לו לכתחלה לעשות כן, ובגמרא עבודה זרה &lt;small&gt;(לז:)&lt;/small&gt; הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבולו, וכמוהו רבים עיין משנה למלך פרק י' מהלכות מקואות דין ו' ושער המלך שם, ויתבאר עוד להלן. ולדעת רש&quot;י ז&quot;ל צריך לומר, דכיון דאין כתיבת הזמן אלא בשביל התקנה, לכן היכא דלא עשו תקנה, אין להחמיר כלל אפילו לכתחילה.<br /> <br /> והנך רואה במה שכתב ב&quot;י דאולי גם לדעת הרמב&quot;ם ז&quot;ל מותר לכתוב לכתחילה בלא זמן אלא שכתב כשר בשביל שאורחא דמילתא לכתוב הזמן, ואילו היה מקום לומר שיש גם בלאו הכי איזה מצוה בכתיבת הזמן, למה הוצרך לומר שהוא אורחא דמילתא, יותר הוה ליה למימר שהוא מצוה או חיוב. ועל כרחך שלולא הטעמים שאמרו חכמז&quot;ל בגיטין, אי אפשר לומר בזה שום סרך מצוה, אלא אורחא דמילתא בלבד. וכבר הבאתי שהיו רגילין לכתוב הזמן בשביל שנצמח כמה פעמים נפקא מינה לידע הזמן, וזה נקרא אורחא דמילתא, בפרט בגיטין שבלאו הכי החיוב לכתוב קצת זמן כמו השמיטה בשביל התקנה, אורחא דמילתא יותר כיון שהתחיל, לסיים ולכתוב כל הזמנים, דבר ולא חצי דבר.<br /> <br /> ועיין בית שמואל סימן קכ&quot;ז ס&quot;ק י&quot;ב שכתב דלכאורה ממה שכתבו הפוסקים &lt;small&gt;(רמ&quot;א סי' קכו ס&quot;ז)&lt;/small&gt; שלא ליתן גט באייר, משמע דלא כרש&quot;י, דאל&quot;כ למה ליה להזכיר שם החודש. ושוב נתקשה בשעת הדחק למה כותבין אייר בב' יודין, ולמה לא סומכין על דעת רש&quot;י, דהא לא מצינו מי שחולק עליו בפירוש, ותירץ בדוחק יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ולפע&quot;ד, הנה מה שכתב שלא מצינו מי שחולק עליו בפירוש, הוא בשביל שכתב הב&quot;י דאפשר אף הרמב&quot;ם ז&quot;ל סובר כרש&quot;י ז&quot;ל. אבל זה אפשר לומר בדעת הרמב&quot;ם, שלא פרט בפירוש באיזה אופן לכתוב הזמן אלא סתם שתקנו זמן &lt;small&gt;(שם הכ&quot;ד)&lt;/small&gt;, ואך מה דמשמע מדיוק לשון כשר, זה אפשר לפרש כדברי הב&quot;י שכתב כן בשביל אורחא דמילתא. אמנם הטור &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; התחיל בפירוש, צריך לכתוב הזמן בגט, כיצד בכך וכך בשבת כך וכך לירח פלוני כך וכך לחשבון פלוני, ולדעת רש&quot;י אין צריך לכתוב כל זה אף לכתחילה, וסגי בכך וכך לשבוע, וא&quot;כ נראה לכאורה דפליג על רש&quot;י. ומיושב קושית הבית שמואל, דאפשר לומר דחששו לכתחלה לדעת הטור.<br /> <br /> אבל הנראה לפע&quot;ד דדעת כל הראשונים ז&quot;ל שווין בזה, ואין שום פלוגתא ביניהם, על פי מה שכתב הב&quot;ח בתחלת הסימן דגם הטור ס&quot;ל דכשר לכתחלה, דכך משמע בסוגיא, דאם לא כן לא פריך מידי מה הועילו חכמים בתקנתן, ואך אפ&quot;ה הצריך הטור לכתוב כל אלו הזמנים למצוה מן המובחר, יעיי&quot;ש. הנה חזינן דעשה חילוק בזה בין מותר לכתחילה ובין מצוה מן המובחר. ויעיין טו&quot;ז או&quot;ח הלכות ראש השנה סימן תקפ&quot;ו ס&quot;ק א' בדיני שופר שביאר שם ג' חלוקים, וחלוקה הג' כשר לכתחילה, ומצוה מן המובחר אינו מג' החלוקים, דמצוה מן המובחר אינו נכנס כלל בגדר הדין, אלא זהירות יתירה, ולכן אף מה שמותר לעשות לכתחלה עדיין י&quot;ל שאינו מצוה מן המובחר, יעיי&quot;ש. ולכן כיון שסובר הב&quot;ח שמלשון הש&quot;ס הכרח שמותר לכתחלה לכתוב בלא אלו הזמנים, העמיד בדברי הטור שכוונתו רק למצוה מן המובחר.<br /> <br /> ומה שכתב הטור על זה שחכמים תקנו לכתוב, אף שלא היה התקנה על כל אלו הזמנים, מ&quot;מ כולהו בחדא מחתא מחתינהו, כי גם מה שהוא מצוה מן המובחר הוא מיסוד תקנה זו, שראינו שחששו על דבר גדול לא להרבות ממזרין בישראל ח&quot;ו, ובירושלמי פרק השולח &lt;small&gt;(ה&quot;ג)&lt;/small&gt; מבואר שעשו תקנה זו בשביל מעשה שהיה, שאחד עשה כן לחפות על זנות ר&quot;ל, ולכן אף באלו הזמנים שלא עשו התקנה לפי הכלל שבידינו שלא לחוש למיעוטא, ומותר אף לכתחילה, מ&quot;מ מצוה מן המובחר לעשות בכל אופן ואופן שלא יהיה אפשרות להרבות ממזרין בישראל, וכעין שכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל פרק ט&quot;ו מהלכות אבות הטומאה הלכה ט' אף שספק טומאה ברה&quot;ר טהור, כשיבא לשאול אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד, אם טבל הרי זה משובח.<br /> <br /> ומעתה אף רש&quot;י ז&quot;ל שסובר שמותר לכתחלה, עדיין י&quot;ל שאיכא מצוה מן המובחר כדעת הטור. ומיושב היטב גם לשון הרמב&quot;ם ז&quot;ל שכתב כשר, בשביל שהוא אורחא דמילתא, כדברי הב&quot;י, דכיון שהוא מצוה מן המובחר, בודאי דאורחא דמילתא של סופרי הדיינים לעשות כמצוה מן המובחר. ונמצא דעת כל הפוסקים שווין שמותר לכתחלה, אלא שמצוה מן המובחר לכתוב כל אלו הזמנים, ולא קשה מידי קושיית הבית שמואל למה לא התקינו על חודש אייר שלא להזכיר שם החודש, כי לא רצו לתקן שלא לעשות מצוה מן המובחר בענין גדול הנוגע לטהרת משפחות שבישראל.<br /> <br /> ולשון הריב&quot;ש בתשובה סימן קי&quot;ז והובא בקצרה בבית שמואל ס&quot;ק י&quot;א, וז&quot;ל עיקר הזמן שכותבין בגט ושתיקנו חכמים הוא יום החודש וכו'. אבל באיזה יום מן השבת, זה לא מעלה ולא מוריד, ואין זמן כתוב בתורה שיהיה ליום השבת, יעיי&quot;ש. וזה פלא גדול מה שהביא לזה ממה שלא נכתב בתורה זמן ליום השבת, הלא מיירי מהזמן שתקנו בגיטין בשביל זנות או פירות, ואין לזה שום שייכות במה שנכתב בתורה, ואף בשאר שטרות.<br /> <br /> ולהנ&quot;ל אפשר דבמה שסתם הריב&quot;ש וכתב לא מעלה ולא מוריד, כלל הכל, שאין שום מעליותא בכתיבת יום השבת, שלא נטעה לומר דאף לולא הטעמים שכתבו חכמים בגיטין יש בזה מצוה מצד אחר לזכור יום השבת, לכן כלל הכל בדרך אגב שלא מעלה ולא מוריד, ועל זה שפיר הביא ממה שלא נכתב בתורה זמן ליום השבת, וכאשר כתבתי למעלה &lt;small&gt;(סוף אות א)&lt;/small&gt; שהקב&quot;ה שומר משמרתה של תורה, ואלו היה מצוה בדבר, היה נכתב כן בתורה הק'. ושארי הזמנים שנכתבו בתורה הק' הוא בשביל שיש צורך לידע אלו הזמנים, אבל באותו הזמן שלא ראתה התורה הק' שום צורך, לא מעלה ולא מוריד לכתוב, ועדיין לשונו צע&quot;ג שקיצר כל כך.<br /> <br /> ועכ&quot;פ מכל הנ&quot;ל יש לנו חבילות ראיות שאין שום דרך מצוה בכתיבת סדר הזמנים כשאין צורך לכתבם, ואף בגיטין אין צריך לפרט השנה והחודש והשבת והיום אפילו לכתחלה, אלא שבגיטין הוא מצוה מן המובחר כמו שהביא הטור על זה הטעמים שזכרו חכז&quot;ל בתקנתם, ובודאי שחלילה לשנות בגיטין ממה שכבר נהגו בדקדוק נוסח הגט, אבל בשאר מכתבים לא מעלה ולא מוריד.<br /> <br /> וה' ירחם ויחדש עלינו הזמנים לטובה, ובמהרה יקוים בנו בעתה אחישנה &lt;small&gt;(ישעיה ס, כב, עי' סנהדרין צח.)&lt;/small&gt; במהרה בימינו, אמן.<br /> <br /> הנ&quot;ל<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%98%D7%96&diff=2945 2026-05-20T17:53:04Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_טו|תווית_קודם=אורח חיים סימן טו|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יז|תווית_הבא=אורח חיים סימן יז}}<br /> <br /> == '''~ סימן טז ~''' ==<br /> ב&quot;ה. שלו' וכל טוב סלה לידידי הרה&quot;ג המפורסם וכו' מוה&quot;ר משה ישראל פעלדמאן האב&quot;ד דק&quot;ק דראגמירעשט והגליל יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה כמשפט, הגיעני מכתבו על דבר הגזירה של פתיחת החנויות בשבת קודש, אשר לפי דעתו הוא בכלל יהרג ואל יעבור. והנה אשתקד כאשר קבלתי מכתבו בענין זה, מלבד מה שהוא נגד רצוני לכתוב בזה כאשר אזכיר להלן, גם הייתי מוטרד מאד בגוף הענין לטכס עצה לבטל הגזירה שלא יהיה צורך לפלפל בכאלה, ות&quot;ל נתבטלה הגזירה אח&quot;כ, ובעירנו בע&quot;ה אין פותחין החנויות בשבת, ובין כך ובין כך נאבד מכתבו הנ&quot;ל, וכעת אין בזכרוני כלל מה שכתב שם. עכשיו כאשר קבלתי מכתבו עוד הפעם, ראיתי להשיב עכ&quot;פ בקיצור נמרץ מחמת כבודו של כהדר&quot;ג נ&quot;י.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה לפענ&quot;ד ברור שאין זה בכלל יהרג ואל יעבור, שלא אמרו זה אלא במתכוין להעביר על הדת, ומקורו מהגמרא סנהדרין דף ע&quot;ד &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; דאם אמר קטול אספסתא בשבתא ושדי לנהרא, לקטליה ולא לקטול, מאי טעמא לעבורי מילתא קא בעי, וכפירוש רש&quot;י &lt;small&gt;(ד&quot;ה לקטול)&lt;/small&gt; והר&quot;ן &lt;small&gt;(עד. ד&quot;ה אבל)&lt;/small&gt; ושארי הראשונים ז&quot;ל, דאך במתכוין להעביר על הדת איכא חילול השם, אבל כשאינו מתכוין על הדת אלא לשאר תועלת, אין כאן חילול השם.<br /> <br /> והמהרי&quot;ק ז&quot;ל בשורש קל&quot;ז האריך בסתירת הדיוקים, שברישא אמר שדי לחיותא, משמע שצריך לומר בפירוש שדי לחיותא, אבל קטול אספסתא בסתם לא, ובסיפא אמר שדי לנהרא, משמע שצריך לומר בפירוש שדי לנהרא, אבל בסתם דינו כשדי לחיותא, יעיי&quot;ש שהאריך לתרץ הלשון. אבל זה ודאי דמיירי רק באופן שאין הגזירה לשום תועלת אלא בשביל העברת הדת, דאף אם נימא דיוקא דרישא עיקר ואין צריך לומר בפירוש, עכ&quot;פ אנו רואין הכוונה שאינו מכוין לתועלת אחר זולת העברת הדת.<br /> <br /> ובנידון דידן אינו אומר כלל להכריח לחלל את השבת, וגם בהעסק אינו גוזר שיעמוד הישראל בעצמו, אלא יוכל למכור על ידי עכו&quot;ם, וכל אמירתו הוא שאינו נותן רשיון לחנויות אלא באופן שיהיה פתוח בכל יום, בשביל תועלת העם שימצאו צרכם בכל עת, וזה מבואר בלשון הגזירה ממקום הגבו', והוא ממש כלשון הש&quot;ס ברישא שאומר בפירוש שדי לחיותא.<br /> <br /> וגם הכוונה נראה ברורה, שלא איכפת להו כעת כלל עניני הדת כמו שהיה מלפנים כמה פעמים רח&quot;ל גזירות שמד או כוונה להעביר על הדת, ועכשיו הכופרים והמשומדים שוים לכלל ישראל בכל הגזירות, ואין הכוונה אלא על זרע ישראל שיפסידו הפרנסה וכדומה, וחושבים שיען שצריך לחלל שבת יפסידו איזה מהם הרשיון של העסק, או טעמים אחרים שאין לפורטם, אבל עניני הדת אין נפקא מינה להם כלל. ועיין מה שכתב הרמב&quot;ן במלחמות סנהדרין סוף פרק בן סורר ומורה &lt;small&gt;(בדפי הרי&quot;ף יח סוע&quot;א)&lt;/small&gt; דכל היכא דלא לעבורי הוה, כהנאת עצמן דמי.<br /> <br /> גם לפי הטעם שכתב רש&quot;י שם &lt;small&gt;(עד סוע&quot;א)&lt;/small&gt; על הא דקאמר ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, שלא ירגילו העכו&quot;ם להמריך את הלבבות לכך. וצריך לפרש הכוונה, שאם יראו שישראל מוסרים את נפשם ואין בכחם להעבירם על הדת, לא ירגילו עוד לגזור גזירות כאלו. אבל בנידון דידן שכל מגמתם ליקח האיפאר &lt;small&gt;(הרשיון)&lt;/small&gt; מישראל, א&quot;כ אדרבה אם יראו שגזירה זו פועלת להפסיד מהם האיפאר, עוד ירגילו על ידי זה להוסיף כהנה וכהנה בגזירות כאלו ח&quot;ו בכל המקומות.<br /> <br /> וגדולה מזו כתב בתשובת אמרי אש חלק יו&quot;ד סימן נ&quot;ה &lt;small&gt;(ד&quot;ה והנה)&lt;/small&gt;, בענין שהיה גזירה על ישראל שלא יקחו נשים לפני הגיעם לשלשים שנה, אם לא ילבישו נפשם במלבושיהם ממש. וכתב דיען שנראה עיקר כוונתם רק פן ירבה, ויוכיח על כוונתם מה שמתחילה הכבידו עול יותר על הנשואין, וע&quot;י השתדלות בני עמנו חדשו הגזירה ההיא, א&quot;כ עיקר כוונתם על מניעת הנשואין, ואף שלא אמרו בפירוש מה מגמתם בפקודה ההוא, מ&quot;מ אומדן דעת הוא. ושוב כתב שהיה נראה לו, דבספק היכא דלא ידעינן כוונת האנס אם להעביר על הדת אם להנאתו, הרשות בידו ליהרג או לעבור, אבל יותר נראה לומר דאזלינן בתר אומדנא, ואם האומדנא דלהנאת עצמו הוא, &lt;small&gt;(אינו צריך)&lt;/small&gt; [אסור] למסור את נפשו, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והשתא ק&quot;ו, התם שהיה הפקודה ללבוש במלבושיהם, שזה ודאי אינו אלא העברת הדת, מ&quot;מ כיון שבתחילה היה הגזירה על הנשואין, חשב זה לאומדן דעת שאין כוונתו על הדת, &lt;small&gt;(ואינו צריך)&lt;/small&gt; [ואסור] למסור את נפשו. ומכל שכן כעת שרואין בכל הגזירות שאין נפקא מינה כלל בין שומר הדת לאינו שומר, וגם בגזירה ההיא של פתיחת החנויות, כל מבין יבין שהאומדנא היא ברורה שאין כוונתם על הדת, כי אם כמו שכתבתי למעלה.<br /> <br /> גם במה שהעיר שם באמרי אש בספק היכא דלא ידעינן כוונת האנס, ולדעת הרמב&quot;ם &lt;small&gt;(הל' יסודי התורה פ&quot;ה ה&quot;ד)&lt;/small&gt; וסייעתו אסור למסור נפש במקום שאמרו חכז&quot;ל יעבור ואל יהרג, אך כבר כתב התרומת הדשן &lt;small&gt;(סי' קצט)&lt;/small&gt; הובא בש&quot;ך יו&quot;ד סימן קנ&quot;ז &lt;small&gt;(ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; דכאן לא שייך לומר ספק נפשות להקל, ואע&quot;פ כן רצה לומר דלענין זה מועיל הספק לומר שהרשות בידו ליהרג או לעבור, יעיי&quot;ש. הנה מה שהחליט בדברי התרומת הדשן דלא שייך כאן לומר ספק נפשות להקל, באמת התרומת הדשן עצמו לא ברירא ליה הך מילתא, שהרי סיים דנראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו, כמובא זה בש&quot;ך שם ס&quot;ק א', ובש&quot;ך ס&quot;ק ז' החליט לומר ספק נפשות להקל אף בעניני קידוש השם. וצריך לומר בשביל שלא כתב התרומת הדשן בזה דבר ברור.<br /> <br /> וכן נראה קצת מדברי הב&quot;י סימן קנ&quot;ז &lt;small&gt;(ד&quot;ה גרסינן)&lt;/small&gt; על האי עובדא &lt;small&gt;(סנהדרין עה.)&lt;/small&gt; דאדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא, ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו, אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. ופלוגתא היא אם אשת איש היתה או פנויה היתה, והרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם ה&quot;ט)&lt;/small&gt; החמיר כמאן דאמר פנויה היתה. והקשה עליו הב&quot;י למה החמיר בספק פלוגתא, הלא ספק נפשות להקל, יעיי&quot;ש מה שתירץ.<br /> <br /> והשתא לפי ספיקו של התרומת הדשן דלענין קידוש השם דלא הקפידה תורה על איבוד נפשות מישראל, אפשר דלא ילפינן משאר ספיקות דלית בהו משום קידוש השם, כמו כן היה מקום לומר גם באביזרא דגילוי עריות דחזינן דלא קפדה התורה על איבוד נפשות באביזרא דגילוי עריות, אפשר דאין ללמוד משאר ספיקות לומר ספק נפשות להקל. ומדהחליט הב&quot;י לעשות מזה קושיא על הרמב&quot;ם וצריך לבקש תירוצים אחרים, אלמא דברור בעיניו שאין לחלק בכה&quot;ג, ולעולם אמרינן ספק נפשות להקל, וכדברי הש&quot;ך בס&quot;ק ז'.<br /> <br /> ומעתה אף מבלעדי האומדנא, אם עכ&quot;פ הוא רק ספק בכוונת האנס, אמרינן ספק נפשות להקל. והאמרי אש רצה לומר דבספק הרשות בידו לעבור או ליהרג, אף לפי מה שהחליט דעת התרומת הדשן דלא שייך כאן לומר ספק נפשות להקל. אבל לפענ&quot;ד העיקר כמו שכתבתי דאמרינן בזה ספק נפשות להקל, וא&quot;כ אין להחמיר כלל בספיקו, ומכל שכן הכא שיש לי אומדנא ברורה, דכבר הורה זקן באמרי אש דיש לסמוך על אומדנא בכה&quot;ג.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והמהרי&quot;ק בשורש קל&quot;ז כתב, דאף דצריך לומר בדברי הש&quot;ס דאף באיסור דרבנן צריך למסור נפש, שהרי רבא סבירא ליה &lt;small&gt;(שבת קמא:)&lt;/small&gt; מלאכה שאין צריכה לגופיה פטור, וקטול אספסתא ושדי לנהרא הוי מלאכה שאין צריכה לגופיה, מ&quot;מ יש לומר דאין זה אלא בהך דעביד מעשה דאסור מדאורייתא ולא מיחסר אלא כוונה, התם הוא דיהרג, אבל לא בשאר איסור דרבנן. ובאמרי אש &lt;small&gt;(ד&quot;ה ומהרי&quot;ק)&lt;/small&gt; תמה עליו, דהרי לדעת רש&quot;י &lt;small&gt;(סנהדרין עד: ד&quot;ה ערקתא)&lt;/small&gt; אין בערקתא דמסאנא רק מנהג בעלמא ואפילו הכי יהרג ואל יעבור, וכי גרוע איסור דרבנן ממנהג בעלמא.<br /> <br /> ולפע&quot;ד אין זה תימה כל כך, דבשבת דף מ&quot;ט &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; תוספות ד&quot;ה נטלם כתבו וז&quot;ל, ואע&quot;ג דאמר בסנהדרין בשעת גזירת המלכות אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ואפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור, היינו משום דבשנויי ערקתא מתנהג כעכו&quot;ם, ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, אבל הכא אינו עושה כלום, אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת, והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו. והבית הילל סימן קנ&quot;ז &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; הבין מדברי התוספות האלו שסוברים דגם במצות עשה צריך למסור נפשו, שהרי כתבו הטעם במצות תפילין שאינו מניחן שעה אחת, שהרבה ישראל עושין, משא&quot;כ במצות מזוזה וכדומה, וכן הבין באמרי אש. אמנם בדברי הב&quot;ח בסימן קנ&quot;ז &lt;small&gt;(ד&quot;ה כתב בנמוקי יוסף)&lt;/small&gt; מבואר שהבין מדברי התוספות האלו שסוברים כדעת הר&quot;ן &lt;small&gt;(שבת מט., בדפי הרי&quot;ף כב: ד&quot;ה ומקשו)&lt;/small&gt; דבמצות עשה אין צריך למסור נפשו, וסובר הכוונה דגם בתפילין בעת שהוא רוצה להניחן ואינו מניחן בשביל הגזירה, יש ביטול מצות עשה בגזירה זו, ואך כיון שהוא בשב ואל תעשה אינו ניכר כל כך, ואינו צריך למסור את נפשו.<br /> <br /> אבל לדברי שניהם אינו מובן למה האריכו &lt;small&gt;(תוס')&lt;/small&gt; הדרך לומר דבשביל הכי אסור בערקתא משום שדומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, לא מיבעיא לדעת הבית הילל דהבין בכוונתם דאף בכל מצות עשה צריך למסור את נפשו, אך בתפילין שאינו אלא שעה אחת שאינו מניחן, דהרבה ישראל עושין כן, אם כן ממילא מתורץ בערקתא שהיא איסור דאורייתא לכל ישראל. ואף לדעת הב&quot;ח שכוונת התוספות להקל בכל איסור עשה בשביל שהיא בשב ואל תעשה, לא קשיא גם כן כלל מערקתא, שהוא לא תעשה דבחקותיהם לא תלכו &lt;small&gt;(ויקרא יח, ג, ועי' ס' המצוות להרמב&quot;ם ל&quot;ת ל, וחינוך מ' רסב)&lt;/small&gt; ועובר בקום ועשה. ולא הזכירו &lt;small&gt;(תוס')&lt;/small&gt; מזה כלל, אלא כתבו טעם חדש בשביל שהוא דומה שמוציא עצמו מכלל ישראל.<br /> <br /> ומזה נראה שדעת התוספות כדעת רש&quot;י שאינו אלא מנהג, ולא כדעת הרי&quot;ף &lt;small&gt;(סנהדרין יז:, בדפי הרי&quot;ף)&lt;/small&gt; והרמב&quot;ם &lt;small&gt;(עי' כסף משנה הל' יסודי התורה ריש פ&quot;ה ד&quot;ה והתימה)&lt;/small&gt; שהוא איסור דאורייתא, ולכן עדיין קשה להם דאם מותר לעבור באיסור עשה שהוא מדאורייתא, ק&quot;ו בערקתא שאינו אלא מנהג, וכמו שכתב המהרי&quot;ק דלא עדיף איסור דרבנן אף דעביד מעשה, מאיסור דאורייתא דלא עביד מעשה. ולכן הוצרכו לומר בערקתא, דאף דאינו אלא מנהג, מ&quot;מ טעמא אחרינא אית ביה להחמיר, משום דבזה מתנהג כעכו&quot;ם ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל.<br /> <br /> ולפי זה מיושבים דברי המהרי&quot;ק שהתיר באיסור דרבנן, ולא קשיא גם מרש&quot;י ז&quot;ל שסובר דערקתא אינו אלא מנהג. ויש ליישב עוד בגוונא אחרינא אלא שאין להאריך. אך מדברי הגהות מיימוניות &lt;small&gt;(הל' יסודי התורה פ&quot;ה אות ד)&lt;/small&gt; ושאר פוסקים נראה שלמדו מדברי רש&quot;י האלו להחמיר אף בשאר מנהג ישראל, אבל דעת המהרי&quot;ק יש ליישב כמו שכתבתי.<br /> <br /> וכל זה צריכין לדעת רש&quot;י ז&quot;ל, אבל לדעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם דערקתא הוא מלבוש נכרים ויש בזה איסור דאורייתא, אין ראיה כלל להחמיר באיסור דרבנן.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובאמרי אש &lt;small&gt;(ד&quot;ה אבל)&lt;/small&gt; פשיטא ליה כדעת הפרי חדש &lt;small&gt;(הל' יסודי התורה שם סוף ה&quot;ב)&lt;/small&gt; דאף לדעת הרמב&quot;ם יש להחמיר גם באיסור דרבנן, שהוא בכלל מה שכתב הרמב&quot;ם &lt;small&gt;(שם ה&quot;ג)&lt;/small&gt; אחת משאר המצות, כיון שגם איסור דרבנן הוא דאורייתא מלא תסור &lt;small&gt;(דברים יז, יא. ס' המצוות להרמב&quot;ם ל&quot;ת שיב; חינוך מ' תצו)&lt;/small&gt;. אבל כבר העיר בסברא זו בסדר למשנה &lt;small&gt;(הל' יסודי התורה שם ה&quot;ג ד&quot;ה שם)&lt;/small&gt;, ודחאו בשתי ידים, דכל כי הא לא הוה ליה להרמב&quot;ם ז&quot;ל למסתם. וביותר לפי מה שביאר בהלכות ממרים &lt;small&gt;(פ&quot;א ה&quot;ב)&lt;/small&gt; דאינו עובר על לא תסור אלא כשמבעט בתקנת חכמים, אבל לא אם עובר מחמת שיצרו תקפו. וסברא זו הובא גם בלחם משנה בפרק א' מהלכות ממרים &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; בשם הקרית ספר מהמבי&quot;ט &lt;small&gt;(בהקדמה פ&quot;ה ד&quot;ה ואני; ובהלכות ממרים שם)&lt;/small&gt; דכשאינו מבעט אינו עובר על לא תסור. ואם כן כל שכן שאינו עובר בכה&quot;ג כשעושה על ידי כפיה.<br /> <br /> ומהתימה שהאמרי אש ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה ולפענ&quot;ד)&lt;/small&gt; טרח לדחות את דברי בעל סדר למשנה &lt;small&gt;(ד&quot;ה ואנכי)&lt;/small&gt; במה שהביא סעד להרמב&quot;ם מהאגדה בענין מרדכי והמן &lt;small&gt;(עי' מגילה יג ריש ע&quot;א)&lt;/small&gt;, אף שאין בזה שום נפקא מינה לדינא כמו שכתב שם באמרי אש, שאין דברי הרמב&quot;ם צריכים סעד אחר ממה שכתב הב&quot;י.<br /> <br /> ובעיקר הדין מה שהחליט להעמיס בדברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל גם איסור דרבנן, לא הביא כלל מה שדחה זה בעל סדר למשנה בדברים נכונים, גם יישב קושיית הפרי חדש בטוב טעם, ואם היה לו טעמים לדחות גם בזה דברי בעל סדר למשנה, עכ&quot;פ היה לו להביאם ולדחותם, כמו שעשה בתחלה. וכפי הנראה לא היה לפניו ספרו אלא מה שהעתיק לפניו השואל, כמבואר שם שהביא זה מדברי השואל.<br /> <br /> עוד לא הבנתי, דאף לדברי הפרי חדש והאמרי אש דבלשון הרמב&quot;ם ז&quot;ל שכתב סתם אחת מכל המצות, אפשר להעמיס גם איסור דרבנן, אבל בש&quot;ס שאמרו אפילו ערקתא דמסאנא, דאנו רואים שטרחו למצוא רבותא וכתבו בלשון אפילו, ולדעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שזה איסור דאורייתא, האיך אפשר לומר שכוונתם גם על איסור דרבנן, דאם כן הוו להו למימר רבותא יותר אפילו באיסור דרבנן. דאף אם נימא שיש איזה רבותא בערקתא, אבל עכ&quot;פ אין ללמוד מזה איסור דרבנן. וכיון דהתם הוא שחדשו חכז&quot;ל להחמיר בשעת הגזירה, מנא לן להמציא עוד רבותא בזה מה שלא נזכר בש&quot;ס. והרמב&quot;ם ז&quot;ל שכתב אחת מכל המצות, הוא גם כן מדברי הש&quot;ס דהכא, וכמו שכתב הכסף משנה ושאר מפרשים דלכן לא הזכיר ערקתא דמסאנא, שהיא בכלל מה שכתב כל המצות, ואם כן אי אפשר להעמיס בדבריו יותר מבדברי הש&quot;ס.<br /> <br /> ובשו&quot;ע &lt;small&gt;(סי' קנז ס&quot;א)&lt;/small&gt; כתב כלשון הש&quot;ס אפילו ערקתא דמסאנא, ולא כתב אחת מכל המצות כלשון הרמב&quot;ם ז&quot;ל, ובב&quot;י &lt;small&gt;(ד&quot;ה והרמב&quot;ם)&lt;/small&gt; הביא שדעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם דערקתא הוא איסור דאורייתא. ונודע דרכו &lt;small&gt;(עי' הקדמת ב&quot;י לאו&quot;ח)&lt;/small&gt;, שבכל מקום שהרי&quot;ף והרמב&quot;ם מסכימים לדעת אחת, פסק כוותייהו, וא&quot;כ לכאורה נראה דעת השו&quot;ע שאין להחמיר אלא בדאורייתא. ועכ&quot;פ אין הכרע מדעת השו&quot;ע. ויש גדולים המקילין בדרבנן, כאשר הבאתי לעיל טעמם ונימוקם עמם. ואם כן בנידון דידן שאין צריך הישראל לישב בעצמו בחנות, אלא על ידי עכו&quot;ם, לא ברירא לן כלל להחמיר בזה שיהיה בכלל יהרג ואל יעבור.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> עוד יש בזה דבר ברור, דהרי מבואר ברמ&quot;א סימן קנ&quot;ז דכל זה אינו אלא כשהגזירה היא על ישראל לבדם, דאם הגזירה היא גם על האומות, אף שהישראלים בכלל, לאו שעת השמד מיקרי, ואין צריך למסור נפשו, והוא מהנמוקי יוסף סנהדרין &lt;small&gt;(יז:, בדפי הרי&quot;ף)&lt;/small&gt;, ולחם משנה &lt;small&gt;(הל' יסודי התורה פ&quot;ה ה&quot;ג)&lt;/small&gt; הוציא כן גם מלשון הרמב&quot;ם ז&quot;ל, ואין חולק בדבר.<br /> <br /> ואם כן בנידון דידן במקום שגוזרין שיהיו החנויות פתוחים, אין מזכירין שם ישראל, אלא שכל החנויות יהיו פתוחים בשביל שיהיה מצוי להקונים, וגם העכו&quot;ם בכלל, אלא שאין העכו&quot;ם מרגישין זה דבלאו הכי הם פתוחים. ובכה&quot;ג שאין מיוחד לישראל, לאו שעת השמד מיקרי שיהיה צריך למסור נפשו. ויש לי עוד הערות בזה, אלא שדי במה שהארכתי.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אמנם אף שברור בעיני שאין זה בכלל יהרג ואל יעבור, מ&quot;מ הוא ענין חמור מאד, דסוף כל סוף הפסד העסק אינו אלא ענין ממון, וח&quot;ו שיהיה מותר לחלל שבת עבור ממון, זולת באופנים שהתירו חכמז&quot;ל, כמו גבי מכס &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' רמד ס&quot;ו)&lt;/small&gt; וכדומה.<br /> <br /> והנה היה אפשרות לעשות היתרים כמו שעשו מלפנים אצל מוכרי יי&quot;ש וטארפיק וכדומה שלא יפסדו העסק, כמו גבי מכס. אבל אינו דומה כלל, שמכירת יי&quot;ש וטארפיק היה אפשרות למסור להנכרי איזה סכום מהסחורה בדרך היתר, באופן שלא היה להישראל שום עסק בזה בכל יום השבת, אבל רוב העסקים האחרים הם מינים ממינים שונים, ואי אפשר לעשות חשבון בכל ערב שבת, באופן שאי אפשר להם להניח העכו&quot;ם לבדו בחנות מחמת גניבה וגם מחמת חסרון בקיאות בהעסק. ואילו לא היה צורך לישראל אלא להיות יושב ומשמר שלא יגנוב מהסחורה, גם בזה אפשר לסמוך על הטו&quot;ז &lt;small&gt;(שם ס&quot;ק ז)&lt;/small&gt; שמיקל. אבל רובא דרובא אם הישראל יושב שם הוא מדבר ג&quot;כ בהעסק, כי הדור פרוץ בעוה&quot;ר, והנסיון הוא גדול שיראה העכו&quot;ם עושה חסרונות או מחסרון הבנה או מחמת הטעות בחשבונות וכדומה, והוא ישתוק, ואין לשער גודל המכשולות בזה.<br /> <br /> ואנכי הרואה גם אצל מוכרי יי&quot;ש מכשולות גדולות, אבל כבר התירו פרושים את הדבר, וגם אינו אלא ביחידים, ואין הנסיון גדול כל כך, אבל בכל החנויות הוא ענין נורא.<br /> <br /> גם יראתי להגיד איזה היתר באיזה אופן, כי אם יצא קצת היתר, שוב יתפשט בכולו, וגם אחר שיתבטל הגזירה לא יהיה אפשרות להחזיר עטרה ליושנה, כי רוב המוני עם אינם מחזיקים אלא במה שהורגלו, ואם יורגלו ח&quot;ו בפתיחת החנויות, יהיה ח&quot;ו פירצה גדולה.<br /> <br /> וראיתי בענין זה אחריות גדול משני הצדדים, כי להקל באיזה אופן, הוא אחריות גדול של חילול שבת ברוב ישראל, ולעומת זה להחמיר בהחלט להפסיד פרנסתן של כל ישראל, הוא ג&quot;כ אחריות גדול, ובצוק העתים הללו יוכל לפעמים לצמוח מזה גם ענין פיקוח נפש ח&quot;ו. ובעניי לא יכולתי ליקח עלי אחריות גדול כזה לא להתיר ולא לאסור, לכן הייתי כמחריש, ואמרו חכמז&quot;ל &lt;small&gt;(שבת קמה:)&lt;/small&gt; אמור לחכמה אחותי את &lt;small&gt;(משלי ז, ד)&lt;/small&gt;, אם ברור לך כאחותך שהיא אסורה אמור, ואם לאו אל תאמר. ואת זה דרשתי בפירקא וגם צווחתי ככרוכיא, שזה ודאי שחלילה לשום בר ישראל לדבר מאומה בהעסק, אך נזהרתי בלשוני שלא ישמעו ממני דבר ברור אם הותר ע&quot;י עכו&quot;ם.<br /> <br /> ובגמרא כתובות דף ג' &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt;, מסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים, האי סכנה אונס הוא משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו ואתיין לידי סכנה, ולדרוש להו דאונס שרי, איכא פרוצות, וליעקריה, גזירה עבידא דבטלה, ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא מבטלינן. הנה מצינו גם בחכמז&quot;ל שלא אמרו מאומה בשביל הפרוצות, ולאידך גיסא בשביל הצנועות גם לא עקרו התקנה, בשביל דגזירה עבידא דבטלה, אלא נעשו כמחריש.<br /> <br /> ואנחנו יתמי דיתמי, לפי קט שכלינו כשל כחנו להגיד בענין נורא כזה, אלא לצפות לרחמי שמים שיתבטל הגזירה. ונשאלתי על זה מכמה מקומות וגם מגדולי המדינה ולא רציתי להשיב בזה שום חוו&quot;ד, ואך מחמת כהד&quot;ג נ&quot;י שאין מן המידה שלא להשיב לגברא דכותיה, הוכרחתי לכתוב קצת מילתא בטעמא, אבל יותר ממה שכתוב כאן יש בענין הזה, תן לחכם ויחכם עוד.<br /> <br /> והשי&quot;ת ברוב רחמיו במהרה ירחם עלינו, ישוב את שבותינו, ויתקדש שמו עלינו, יביט בצערינו, וישמח את לבבינו.<br /> <br /> אלה דברי ידידו הכותב, דושת&quot;ה באהבה רבה, מברכו בכתיבה וחתימה טובה, מצפה לרחמי שמים במהרה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%99%D7%96&diff=2944 2026-05-20T17:48:28Z

<p>Be69455: /* ~ סימן יז ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_טז|תווית_קודם=אורח חיים סימן טז|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יח|תווית_הבא=אורח חיים סימן יח}}<br /> <br /> == '''~ סימן יז ~''' ==<br /> <br /> <br /> <br /> ב&quot;ה. מכתבו הגיעני בעתו ובזמנו, ומחמת טרדות שונות לא השבתי תיכף, ונשאר המכתב מונח בקופסא עד כעת שאצלתי לי הפנאי די השיב לו.<br /> <br /> והנה התנצל במה שלא נתקבל פה, אל יחשוב כי ח&quot;ו חשבתי עליו שאינו ראוי לאותה איצטלא, ולא אוכל לגלות לו מצפוני לבבי עד כמה ספון כבוד תורתו בעיני, אמנם במכתבי אשר כתבתי לו, כבר רמזתי הכל במלות קצרות, כי את אשר נגזר מן השמים לא יוכל שום אדם לשנות, ובזה נכללו כל התירוצים אשר אי אפשר לבארם בכתב.<br /> <br /> ובענין הדברי תורה אשר כתב, במה שאמרתי לו בעת היותו בסאקמיר, שיש לפקפק על הטשאלינט ריקען שסגורים במפתח לא בהטחת טיט, שלא נמצא זה בשום מקום. ומעלת כבודו הרמה הראה המקור ממה שנמצא בסימן ער&quot;ה לענין קריאה לאור הנר, שהמג&quot;א בס&quot;ק ב' הביא דעת מהר&quot;א שטיין &lt;small&gt;(הוב&quot;ד בהגהות מנהגים, ערבית של שבת אות לד)&lt;/small&gt; להתיר ע&quot;י מפתח, ואנכי לא הונח לי בזה.<br /> <br /> ובאמת גם לענין יין נסך מצינו דמפתח הוי כמו חותם וכמו טיחה בטיט, ושם הוזכר בהדיא בגמרא &lt;small&gt;(עבודה זרה סא:)&lt;/small&gt; גבי מטהר יינו של נכרי מפתח וחותם, ואע&quot;פ כן דעת הרשב&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(תורת הבית הקצר ב&quot;ד ש&quot;ב כז.)&lt;/small&gt; דהיכא דסגי בחותם אחד, אי אפשר להתיר במפתח. והרבה נתחבטו הפוסקים בזה הראשונים ז&quot;ל וגם בעלי השו&quot;ע &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' קיח ס&quot;ד)&lt;/small&gt; אם להתיר במפתח בלבד, ולא סמכו ללמוד היתר המפתח מהיתר טיחה בטיט. ואם כן לענין הטמנה אשר לא נזכר כלל בדברי הפוסקים, לא בראשונים ז&quot;ל ולא בהפוסקים בעלי השו&quot;ע, אלא תקנת טיחה בטיט, האיך נוכל אנחנו להמציא להתיר בתקנה מחודשת במקום שסתמו דבריהם בדברי הפוסקים.<br /> <br /> ומה שמצא שדברו מסגירת מפתח לענין קריאה לאור הנר, אדרבה גם משם ראיה לדבריי, כיון שחזינן שלענין יין נסך וגם לענין קריאה לאור הנר, בשניהם פלפלו הרבה אם להתיר בסגירת מפתח, וכאן לא דברו מזה מאומה, ולא הובא שום דיעה ורמז להתיר במפתח, ואך בזה מחולקים הפוסקים אם להתיר על ידי טיחה, והרמ&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(ריש סי' רנד וסוף סי' רנז)&lt;/small&gt; הכריע להתיר, ואם דעת אחד מהפוסקים להתיר אף במפתח, למה לא הוזכר מזה מאומה ולמה סתמו כאן יותר, הלא באמת גזירה דקריאה לאור הנר קיל הרבה מגזירת שמא יחתה, כמו שמצינו &lt;small&gt;(סי' ערה ס&quot;ב)&lt;/small&gt; להתיר שם בשנים, ואפילו אם אשתו עמו &lt;small&gt;(שם ס&quot;ג)&lt;/small&gt;, וכאן ודאי דאפילו אם רבים הן בני ביתו ואפילו במאה גזרינן, ועיין בתוספת שבת סימן ער&quot;ה סוף ס&quot;ק ד' דגזירת שמא יטה קיל מכל גזירות חז&quot;ל, דהיא חששא רחוקה, כיון דמיירי בשמנים ופתילות הכשרים, ואך בדבר שצריכים עיון החמירו חז&quot;ל, ולכן לא החמירו בשנים, דאם יבוא להטות יזכירנו חבירו, משא&quot;כ בשאר מקומות לא סמכו על זה, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> וכן נראה לי להוכיח קצת ממה שאמרו בגמרא שם &lt;small&gt;(שבת יב:)&lt;/small&gt; ואפילו גבוה שתי קומות, ופירש רש&quot;י ז&quot;ל דהוא משום לא פלוג, והנה גם בכירה יוכל להניחה גבוה שתי קומות &lt;small&gt;(דבזמן הש&quot;ס היתה הכירה מיטלטלת)&lt;/small&gt;, ולמה לא הוזכר ג&quot;כ דגבוה אינו אסור מעיקר הדין אלא משום לא פלוג, וסתמו סתם לאיסור. ועיין במג&quot;א סימן תמ&quot;ז &lt;small&gt;(ס&quot;ק ה)&lt;/small&gt; דגזירת לא פלוג, קיל הרבה מעיקר הגזירה, והוא נפקא מינה גדולה, יעיי&quot;ש, ולמה סתמו. אלא ודאי דבגזירת שמא יחתה יש לגזור אף בגבוה מעיקר הגזירה, דבטרחה כזו לא יזכור עדיין שהוא שבת, משא&quot;כ בקריאה לאור הנר דאינו אסור אלא בשעה שטרוד בעיון לא בסתמא, ובטירחא כל דהו באיזה דבר אחר יתבטל מהעיון, ותו ליכא למיגזר. ועיין פרמ&quot;ג סוף סימן רנ&quot;ט בקיצור דיני שהייה &lt;small&gt;(משב&quot;ז ס&quot;ק ג סוד&quot;ה ובתנור)&lt;/small&gt;, שכתב שבסמרטוטין אי אפשר להתיר, ואין ללמוד מטיחה, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה לענין יין נסך אף קשר משונה הוי היכר &lt;small&gt;(עי' יו&quot;ד סי' קל ס&quot;ה)&lt;/small&gt;, וכי נימא להתיר כאן גם בקשר משונה, בודאי דאין לדמות גזירת חכמים זו לזו.<br /> <br /> עוד נראה פשוט, דהלא גם שם ביין נסך אין שום היתר בסגירת המפתח רק אם המפתח ביד הישראל שלא יוכל העכו&quot;ם לפתוח רק בכלי אומנות, גרזן או מקבת, או שיזייף מפתח אחר, לא אם המפתח ביד העכו&quot;ם שיוכל לסגור ולפתוח ואין שום היכר בסגירת הבור, ועיין כל זה בסוף סימן קל&quot;א. ואם כן כאן שהפותח והסוגר בידו, בודאי דלא הוי שום חותם והיכר, ופשוט דאין ללמדו מטיחה בטיט, דהוי חותם מדינא דגמרא. ואם תאמר שיתן את המפתח לאחר, אכתי לא דמי ליין נסך, כיון דבשניהם שייכא הגזירה בשוה שישכחו עיקר שבת, ויש לחוש שיקבל ממנו המפתח בחזרה.<br /> <br /> וזה נראה לי דגם שם בקריאה לאור הנר, לא התירו במפתח אלא אם מוסר המפתח ליד אחר, וכן נראה מדברי השערי תשובה שם &lt;small&gt;(ס&quot;ק ב)&lt;/small&gt;, ושם יש סברא להתיר בזה, דכיון דיצטרך לבקש מיד האחר ממילא יהיה שם שנים, ולא שייך למיגזר עוד. וכן נראה לי להוכיח ממתק לשון הב&quot;ח ז&quot;ל שם ... &lt;small&gt;(חסר ההמשך, חבל על דאבדין)&lt;/small&gt;.<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%99%D7%97&diff=2943 2026-05-20T17:47:44Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יז|תווית_קודם=אורח חיים סימן יז|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יט|תווית_הבא=אורח חיים סימן יט}}<br /> <br /> == '''~ סימן יח ~''' ==<br /> &lt;nowiki&gt;*&lt;/nowiki&gt;) זהו שיטת רוב הראשונים, וכן פסק השו&quot;ע &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' רסא ס&quot;ב)&lt;/small&gt; ונושאי כליו כדעת ר&quot;ת &lt;small&gt;(שבת לה. תוד&quot;ה תרי, ועוד)&lt;/small&gt;, כמבואר באריכות בספר מנחת כהן &lt;small&gt;(ספר מבוא השמש, מאמר א פ&quot;ג ופ&quot;ט)&lt;/small&gt;, וכן דעת רוב גדולי אחרונים דשני שקיעות לשמש, ואחר שקיעה הראשונה עדיין יום גמור, ואחר שקיעה השניה הוא בין השמשות עד צאת הכוכבים. וחלילה להקל נגד פסק השולחן ערוך שהוא לנו כיתד שלא תמוט, בפרט באיסור שבת החמורה שהוא באיסור סקילה, אין להקדים ולעשות מלאכה [במוצאי שבת] עד אחר גמר שקיעה שניה, שאז ודאי לילה לשיטת הנ&quot;ל.<br /> <br /> אמנם ראוי לחוש לחומרא לשיטת הגאונים וסייעתם שסוברים שמתחילת השקיעה ראשונה הוא בין השמשות, ויש להקדים הדלקת הנרות בעש&quot;ק קודם שקיעה הראשונה, כדי לצאת דעת הגאונים הנ&quot;ל, ובפרט באיסור חמור דאורייתא.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;*&lt;/nowiki&gt;) הגהה זו נדפסה ע&quot;פ פקודת רבינו בספר &quot;דרך החיים&quot; הלכות שבת זמן הדלקת הנר וקבלת שבת דין א', בשולי הגליון.<br /> <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%99%D7%97&diff=2942 2026-05-20T17:47:28Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{טקסט מסריקה}}<br /> {{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יז|תווית_קודם=אורח חיים סימן יז|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יט|תווית_הבא=אורח חיים סימן יט}}<br /> <br /> == '''~ סימן יח ~''' ==<br /> &lt;nowiki&gt;*&lt;/nowiki&gt;) זהו שיטת רוב הראשונים, וכן פסק השו&quot;ע &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' רסא ס&quot;ב)&lt;/small&gt; ונושאי כליו כדעת ר&quot;ת &lt;small&gt;(שבת לה. תוד&quot;ה תרי, ועוד)&lt;/small&gt;, כמבואר באריכות בספר מנחת כהן &lt;small&gt;(ספר מבוא השמש, מאמר א פ&quot;ג ופ&quot;ט)&lt;/small&gt;, וכן דעת רוב גדולי אחרונים דשני שקיעות לשמש, ואחר שקיעה הראשונה עדיין יום גמור, ואחר שקיעה השניה הוא בין השמשות עד צאת הכוכבים. וחלילה להקל נגד פסק השולחן ערוך שהוא לנו כיתד שלא תמוט, בפרט באיסור שבת החמורה שהוא באיסור סקילה, אין להקדים ולעשות מלאכה [במוצאי שבת] עד אחר גמר שקיעה שניה, שאז ודאי לילה לשיטת הנ&quot;ל.<br /> <br /> אמנם ראוי לחוש לחומרא לשיטת הגאונים וסייעתם שסוברים שמתחילת השקיעה ראשונה הוא בין השמשות, ויש להקדים הדלקת הנרות בעש&quot;ק קודם שקיעה הראשונה, כדי לצאת דעת הגאונים הנ&quot;ל, ובפרט באיסור חמור דאורייתא.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;*&lt;/nowiki&gt;) הגהה זו נדפסה ע&quot;פ פקודת רבינו בספר &quot;דרך החיים&quot; הלכות שבת זמן הדלקת הנר וקבלת שבת דין א', בשולי הגליון.<br /> <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%99%D7%98&diff=2941 2026-05-20T17:46:05Z

<p>Be69455: /* ~ סימן יט ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יח|תווית_קודם=אורח חיים סימן יח|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כ|תווית_הבא=אורח חיים סימן כ}}<br /> <br /> == '''~ סימן יט ~''' ==<br /> ב&quot;ה. שאלה אם מותר לבעל חנות ליקח מחנותו ומאוצרו כלים העומדים ומוכנים למשא ומתן, כמו מנעלים אנפלאות או מפות וכיוצא בו, הנצרך לשבת ויו&quot;ט. ואם הם מוקצים אפילו לתשמיש הראוי להם, או דוקא לתשמיש אחר. <br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה ברמב&quot;ם פרק כ&quot;ה מהלכות שבת &lt;small&gt;(ה&quot;ט)&lt;/small&gt; איתא, כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו, כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסדו, אסור לטלטלם בשבת, כגון המסר הגדול ויתד של מחרישה כו'. אבל בהרב המגיד בפרק כ&quot;ו הלכה י&quot;ד איתא, דכלים המוכנים לסחורה, והוא צריך להם בשבת, מותר לטלטלם, שהרי חזינן דפירות המיוחדים לסחורה, שהותרו אפילו באכילה, עיי&quot;ש. וכן כתבו התוספות בשבת דף י&quot;ט ע&quot;ב בד&quot;ה הני כרכי וכו', דהא דאמרינן דבמוקצה לטלטל סבר רב כרבי שמעון, היינו במוקצה שאדם מקצה מדעתו לאוצר של סחורה, עיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה הרב הב&quot;י ריש סימן ש&quot;ח &lt;small&gt;(ד&quot;ה כל הכלים)&lt;/small&gt; משוה דעת הרמב&quot;ם עם דעת הרב המגיד, דהרמב&quot;ם ז&quot;ל שאוסר כלים המוקצים לסחורה, היינו דוקא כשמקפיד עליהם שלא יפסדו, על כן הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל הרב המגיד מיירי באינו מקפיד עליהם שלא יפסדו, על כן אפילו נתנם לאוצר והם מוקצים לסחורה, אע&quot;פ כן מותר לטלטלם &lt;small&gt;(ועיין במג&quot;א סימן ש&quot;ח ס&quot;ק ג', ובמחצית השקל שם)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> וכן בתוספות על כרחך לדבריו צריכין ג&quot;כ לומר כן, דהם מיירי דוקא באינו מקפיד. ובאמת ליכא בדבריהם מזה שום רמז ורמיזא, ואדרבא מדכתבו סתמא דדברים העומדים לסחורה שמותר לטלטלם, אם כן משמע שבכל אופן ואופן אפילו במקפיד עליהם מותר לטלטלם. ובאמת כן הוא דרך בני אדם מקפידים על סחורותיהם העומדים למכירה שלא להשתמש בהם, שלא יפסדו קצת ויגרעו מדי שוים ולא ימצא עליהם קונים כמו בכלים חדשים. ומהיכא תיתי לאוקמיה דברי הרב המגיד ודברי התוספות דמיירי דוקא בבני אדם המשונים בדעתם מדרך העולם, אחרי אשר באמת הם סתמא כתבו בלא שום חילוק בין מקפיד לאינו מקפיד.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> על כן נראה לענ&quot;ד להשוות דעת הרמב&quot;ם ז&quot;ל עם דעת הרב המגיד ז&quot;ל והתוספות באופן זה, דהנה הפני יהושע ז&quot;ל בשבת דף מ&quot;ו ע&quot;א בתוספות ד&quot;ה אין לנו וכו', יצא לדון בדבר החדש, דהא דאמרינן דכלי שמוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטל אפילו לצורך גופו ומקומו ואפילו רבי שמעון מודה לזה &lt;small&gt;(עי' שבת קכג.)&lt;/small&gt;, זה דוקא בכלים שמלאכתם לאיסור, כגון סיכי וזירי ומזורי שמביא הש&quot;ס בדף קכ&quot;ג &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt;, שהם כלים שמלאכתם לאיסור, כפירוש רש&quot;י &lt;small&gt;(ד&quot;ה בסיכי)&lt;/small&gt; והתוספות &lt;small&gt;(ד&quot;ה בסיכי)&lt;/small&gt; שם, שהם מיוחדים לבית הבד ולאריגת בגדים. ואם כן נהי דכלים שמלאכתם לאיסור בעלמא שרי לטלטל לצורך גופן ומקומן, היינו משום דחזו לתשמישי אחריני, משא&quot;כ הנך שהם מלאכתם לאיסור וגם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם מלאכה אחרת ומייחד להו מקום, ממילא אתקצאי שימוש כלי זה לגמרי בשבת, ותו לא חזי לתשמישי אחריני. אבל בכלים שמלאכתם להיתר, ר&quot;ל שעיקר מלאכתם הוא במלאכת היתר, לא הוי מוקצה, דאפשר שישתמש בהם בשבת בתשמיש המותר להם, וממילא לא מקצה מדעתו שימוש כלי זה.<br /> <br /> והביא כמה ראיות לזה מדברי הש&quot;ס, וכתב שכן פסק הטור והשו&quot;ע באו&quot;ח ריש סימן ש&quot;ח דכלי שמלאכתו להיתר לא שייך לאסור משום קביעות מקום, עיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה בטור ושו&quot;ע לפנינו לית רמז מזה דלהוי חילוק במוקצה מחמת חסרון כיס בין כלי שמלאכתו לאיסור לכלי שמלאכתו להיתר, וצריך לומר דכוונתו דמשמע לו כן מדברי המחבר בסעיף א', דזה לשון המחבר שם, כל הכלים ניטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס כגון סכין של שחיטה או של מילה ואיזמל של ספרים וסכין של סופרים וכו'. ומדחזינן דנחית המחבר למנינא וקחשיב דוקא כל הנך שהם כלים שמלאכתם לאיסור, וגם מדלא כתב סתם כלים שמוקצים מחמת חסרון כיס, משמע דדוקא כי הני שמלאכתם לאיסור. וגם פשטות [הלשון] מורה כן שכתב 'כגון' סכין של שחיטה וכו', דמשמע דוקא כגון אלו אבל כלים שמלאכתם להיתר אינם בדין זה.<br /> <br /> ומעתה יש לומר דגם הרמב&quot;ם ז&quot;ל שכתב כלשון המחבר, מיירי גם כן דוקא בכלים שמלאכתם לאיסור שהוקצו לסחורה, ובהן דוקא שייך מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו לצורך גופו ומקומו. דלשון הרמב&quot;ם בפרק כ&quot;ה הלכה ט' כך הוא, כל כלי שמקפיד עליו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים, אסור לטלטלם. וזה הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגדול ויתד של מחרישה וכו' וכיוצא בהן, עכ&quot;ל. והנה מתחיל בכלים המוקצים לסחורה וסיים כגון המסר הגדול וכיוצא בהן, שהם כלים שמלאכתם לאיסור, אם כן נראה מלשונו דמיירי בכל הסעיף אך בכלים שמלאכתם לאיסור, ומש&quot;ה כפל לשונו ופירש כוונתו דכלים המוקצים, היינו כגון המסר הגדול וכו', שבהן שייך מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו לצורך גופו ומקומו, כי למלאכתן שהם ראוין ועומדים אסורים מפני שהם מיוחדים למלאכת איסור, ולתשמיש אחר מקפיד שלא ישתמש בהן שלא יפסדו, מש&quot;ה מקצה מדעתו לגמרי ודחיה בידים ממש מקרי.<br /> <br /> אבל הרב המגיד בפרק כ&quot;ו הלכה י&quot;ד שלא מיירי מכל זה, רק שמדקדק שם מלשון הרמב&quot;ם שכתב שם שקדים ותמרים העומדים לסחורה מותר לאכלם, ועל זה כתב הרב המגיד ז&quot;ל דכל שכן כלים המוכנים לסחורה שמותר לטלטלם באם הוא צריך להם, שהרי פירות המוכנים לסחורה הותרו אפילו באכילה כל שכן בכלים שמותרים בטלטול.<br /> <br /> הרי, דמשמע להדיא מלשונו ומדבריו דלא מיירי אלא מכלים שמלאכתם להיתר דוקא, מדלמד זה מדין פירות העומדים לאכילה ומוכנים לסחורה שמותר לאכלם, ובפירות הטעם שהותרו באכילה, כתב הרמב&quot;ם שם משום שאין אוכל ומשקה שהוא מוקצה בשבת, אלא הכל מוכן הוא אצל שבת, חוץ מגרוגרות וצמוקים שמסריחות ואינן ראוין לאכילה. ואם הוי כל שכן כלים העומדים לסחורה, שכתב הרב המגיד, רצונו לומר אפילו כלים שמלאכתם לאיסור ועומדים לסחורה, א&quot;כ אין זה כל שכן מפירות, ואפילו 'הוא הדין' לא הוי, דשאני כלים שהם מוקצים מחמת עצמם ג&quot;כ, משא&quot;כ בדברים העומדים לאכילה.<br /> <br /> אלא ברור שהרב המגיד לא דיבר כלל אלא מכלים שמלאכתן להיתר, וא&quot;כ שפיר כל שכן הוא מתמרי דעיסקא שהותרו אפילו באכילה. אבל באמת בכלים המוקצים מחמת עצמם שמלאכתן לאיסור, מודה הרב המגיד להרמב&quot;ם ז&quot;ל שאסור לטלטלם אפילו לצורך גופו ומקומו. ושוים הם לדינא בזה, אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.<br /> <br /> היוצא לנו מזה, דכלים שמלאכתם להיתר ועומדים המה בחנות למכירה, אע&quot;פ שעל שאר תשמישים מקפיד עליהם שלא יפסדו שוים, אבל במה שראוי להם, דהיינו ליקחם לביתו אם צריך להם או ליתנם לאחרים בדרך היתר המבואר בסימן שכ&quot;ג, אינו מקפיד עליהם, ולא הקצם מתחילה על דעת כן, ומותר.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ודברי הרב הב&quot;י שהבאתי לעיל שהשוה דעת הרמב&quot;ם ז&quot;ל לדעת הרב המגיד ז&quot;ל, שהרמב&quot;ם מיירי בכלים העומדים לסחורה ומקפיד עליהם, משום הכי אסור לטלטלם, והרב המגיד מיירי בכלים שעומדים לסחורה ואינו מקפיד עליהם, עיי&quot;ש, יש לפרש באופן שלא תקשה עליו מה שהקשיתי לעיל. וכוונתו הוא במה שכתב דהא דכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל דכלים העומדים לסחורה אסור לטלטלם, היינו דוקא בשמקפיד עליהם, רצונו לומר שהרמב&quot;ם ז&quot;ל מיירי באופן שרוצה להשתמש בכלים המוקצים לסחורה, תשמיש אחר שאין הסחורה עומדת לכך ואין מוכן לו, ודרך העולם הוא להקפיד מלהשתמש בו תשמיש כזה, כגון אם רוצה ליקח נייר חלק שעומד לכתיבה, לצור על פי צלוחיתו, או תשמיש אחר כיוצא בו שאינו עומד לכך, וגם בחול מקפיד עליו שלא להשתמש בו תשמיש כזה, שמא יפסיד הכלי ליפחת מדי שויו, על כן הוי שפיר מוקצה מחמת חסרון כיס, והעיקר הוא דתליא בהקפדה שמקפיד עליו שלא להשתמש בכלי כזה תשמיש כזה.<br /> <br /> אבל הרב המגיד מיירי במי שהכניס סחורתו לאוצרו ולחנותו, ולפעמים צריך לו בשבת בהסחורה הלזו להשתמש בהם תשמיש שהכלים ראוים ועומדים לכך, כי כן מורה לשונו שכתב כלים המוכנים לסחורה אם הוא צריך להם מותר לטלטלם. נראה מלשונו, שרוצה לומר שצריך להם לעצמו לחלוטין, ועל זה אי אפשר לומר שמקפיד עליו שלא ליקח לביתו לחלוטין ולהשתמש בו, כי זה אינו, כי באמת גם בחול נוטל לעצמו מחנותו דברים הנצרכים לו, ואינו הולך לחנות אחר לקנות דברים שיש לו בחנותו, ואם כן אין חשש רק במה שהכניסו לאוצר לסחורה, אם זה מיקרי דחיה בידים שאסור אפילו לרבי שמעון. על זה הביא שפיר ראיה מתמרי דעיסקא, שאף שעומדים לסחורה, מ&quot;מ אין זה דחיה בידים, כי דעתו עליהם אם יצטרך למכרם בדרך היתר או ליקתם לביתו. ואם כן מה לי כלים העומדים לסחורה מפירות העומדים לסחורה. ואדרבה כל שכן הוא מפירות העומדים לסחורה, כמו שכתב הרב המגיד שם, שפירות העומדים לסחורה הותרו אפילו באכילה, כל שכן כלים שמותרים בטלטול &lt;small&gt;(אבל אי לא תימא הכי, מה כל שכן מפירות שכתב הרב המגיד, הרי רוצה להשתמש בהכלים תשמיש שמקפיד עליו בחול שלא להשתמש בו תשמיש כזו, משא&quot;כ בפירות)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ואם כן יש לומר דבזה גם הרמב&quot;ם מודה לו להרב המגיד שמותרים לטלטלם וליתנם לאחרים לחלוטין, כיון שאין זה דיחוי בידים, כיון שגם בחול גם בשבת עומדים וראוים לכך ליקח לעצמו או ליתנם לאחרים בדרך היתר כמבואר בשו&quot;ע סימן שכ&quot;ג, ובודאי אינו מקצם מדעתו כלום. ואם כן מוכרח גם מזה שמותר ליקח מחנותו דברים העומדים לסחורה הנצרכים לו או לחבירו בשבת ויו&quot;ט, כי על זה אין שום בני אדם מקפיד לא בשבת ולא בחול.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שתמה מעלת כבודו במכתבו וז&quot;ל, שאם נאמר שאם לוקח לחלוטין אינו אסור משום מוקצה מחמת חסרון כיס, א&quot;כ כיון דחזי לדבר אחד בטל דין מוקצה מכלים העומדים לסחורה, ולא דמי כלל למסר הגדול וכו' דכיון שהם כלים שמלאכתם לאיסור ומקפיד עליהם א&quot;כ אינם ראויים לשום תשמיש, אבל כלים שעומדים לסחורה שאינם מוקצים רק מחמת חסרון כיס מפני שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש כלל, ואם נאמר שאם לוקחים לחלוטין לא הוקצו מחמת חסרון כיס, א&quot;כ למה הם מוקצים כלל, היש מוקצה לחצי, לזה הוי מוקצה ולזה לא הוי מוקצה, עכ&quot;ל מע&quot;כ במכתבו.<br /> <br /> יעיין מסכת שבת דף קכ&quot;ג ע&quot;א, בית שמאי אומרים אין נוטלים את העלי לקצב עליו בשר ובית הלל מתירין, ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו, ולשאר דברים אמרינן שם בגמרא דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. וכן בסכין של מילה ביו&quot;ד סימן רס&quot;ו ובאו&quot;ח סימן של&quot;א במג&quot;א ס&quot;ק ה' לדעת הסוברים שאם הניח מידו אסור לטלטלו אם אין עוד מילה אחרת. הרי דאפילו בכלים שמלאכתם לאיסור יש מוקצה לחצי, ואמרינן דלזה ... &lt;small&gt;(חסר ההמשך, חבל על דאבדין)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]]<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9B&diff=2940 2026-05-20T17:44:53Z

<p>Be69455: /* ~ סימן כ ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יט|תווית_קודם=אורח חיים סימן יט|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן כא|תווית_הבא=אורח חיים סימן כא}}<br /> <br /> == '''~ סימן כ ~''' ==<br /> ב&quot;ה, עש&quot;ק פרשת נצבים התשי&quot;ג לפ&quot;ג, פה נ.י. יצ&quot;ו <br /> <br /> שלום וכל טוב סלה אל כבוד הרב הגאון וכו' מוה&quot;ר שלמה יצחק לעווין שליט&quot;א.<br /> <br /> מכתבו הגיעני במה שתמה על דברי כ&quot;ק אבא מארי זלה&quot;ה בספר קדושת יו&quot;ט &lt;small&gt;(בסוגיא דקטן אוכל נבילות)&lt;/small&gt; במה שחתר חתירה לתרץ למה אינו חייב על שביתת בנו הקטן כמו על שביתת בהמתו. וכתב עליו שדברים אלו אינם מובנים כלל, דלא שייך דין שביתה על בנו שאינו קנוי לאב, דדוקא בעבדו שורו וחמורו שייך שביתה כדברי הקרא.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה מסברא בעלמא בודאי דאין ללמוד בנו מעבדו ובהמתו, דאף דיש עניינים שבנו הקטן הוא יותר ברשות האב מעבדו הגדול, עם כל זה יש חילוק בין הנושאים, ואי אפשר ללמוד חד מחבריה אילו לא היה על זה לימוד בקרא. אבל האמת הוא דשביתת בנו ועבדו ובהמתו המה בחד קרא דלא תעשה [כל] מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך &lt;small&gt;(שמות כ, י)&lt;/small&gt;, כמבואר במכילתא והובא ברש&quot;י ז&quot;ל שם על הקרא דלא תעשה מלאכה אתה ובנך, אלו קטנים וכו', וזהו ששנינו &lt;small&gt;(שבת קכא.)&lt;/small&gt; קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך. הרי ששביתת קטן ציווי על האב מדאורייתא מאותו הקרא.<br /> <br /> וכן מבואר בחידושי הרשב&quot;א ריש פרק מי שהחשיך &lt;small&gt;(שבת קנג: ד&quot;ה כשהיא מהלכת)&lt;/small&gt; וז&quot;ל, ולעיל נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו, כלומר ועובר משום לא תעשה מלאכה, עכ&quot;ל. הרי שברור בעיניו ז&quot;ל גם בדעת הגמרא לפרש כן שנלמד מהך קרא.<br /> <br /> ובסוכה דף ל&quot;א ע&quot;א בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן אי לולב בעי הדר, דרבי יהודה סבר לא מקשינן לולב לאתרוג ורבנן סברי מקשינן, ופירש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה לא מקשינן)&lt;/small&gt; לא מקשינן, דלא הוקשו ללמוד זה מזה ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל י&quot;ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר. וכתבו בתוספות ד&quot;ה ורבי יהודה, ותימה גדולה דאפילו סמוכין, דהיינו שני מקראות שסמוכין זה לזה, ניתנו לדרוש מן התורה, כל שכן הקישא, דהיינו שני דברים המוקשין בפסוק אחד, ואפילו לרבי יהודה דלא דריש סמוכין, מ&quot;מ בהקישא מודה, אלא כל המדות אדם דן מעצמו, חוץ מגזירה שוה דאין דן אלא אם כן למדה מרבו.<br /> <br /> הנה לדעת התוספות כולי עלמא מודי דשני דברים שהם בפסוק אחד ילפינן מהדדי מעצמו. ואף לדעת רש&quot;י ז&quot;ל כתב המשנה למלך בפרק ב' מהלכות קרבן פסח &lt;small&gt;(הי&quot;ג ד&quot;ה והנה)&lt;/small&gt;, דאך אליבא דרבי יהודה כתב רש&quot;י ז&quot;ל שאין לדון היקש מעצמו כמו גזירה שוה, אבל רבנן סברי גם לדברי רש&quot;י ז&quot;ל דכל המדות אדם דן מעצמו כמו קל וחומר, חוץ מגזירה שוה, והלכה כרבנן. ומעתה להלכה כולי עלמא מודי דכל הנזכר בחד קרא ילפינן מהדדי.<br /> <br /> אמנם בנידון דידן בשביתת בנו נראה לי דאף רבי יהודה דסובר לא ילפינן לולב מאתרוג לענין הדר, התם הוא דלא כתיב הדר אלא באתרוג פרי עץ הדר &lt;small&gt;(ויקרא כג, מ)&lt;/small&gt; ואח&quot;כ כתיב וכפות תמרים, ולא קאי כלל תיבת הדר על הלולב, אלא שצריך ללמדו בהקישא מאתרוג, אבל כאן דהך לא תעשה מלאכה על כרחך קאי אבנו ועבדו ובהמתו, ואי אפשר להוציא אף אחד מהם מן הכלל שלא יהיה סובב עליו אותה האזהרה של לא תעשה מלאכה, האיך אפשר להפריד בין הדבקים ולחלק דברי הקרא לצדדין, ליתן באחד מהם כוונה אחרת באותן התיבות ממש של לא תעשה מלאכה, ואינו היקש ע&quot;י שמוזכר בפסוק אחד, אלא ע&quot;י שמוזכר בתיבה אחת, וגם רבי יהודה מודה בזה. ואם כן בודאי דיש ללמוד שביתת בנו מעבדו ובהמתו.<br /> <br /> וראיה ברורה מדברי הרשב&quot;א בתשובה &lt;small&gt;(ח&quot;א)&lt;/small&gt; סימן נ&quot;ט שהביא ראיה דשביתת עבדו הוא אף בלא קיבל עליו ז' מצוות, וכתב שם וז&quot;ל, דלא אסרה תורה אלא משום דשביתתו עלינו במלאכתנו דומיא דשור וחמור דמחד קרא נפקא, ומה שור וחמור אנו מצווין עליו, אף עבדנו אנו מצווין עליו ואפילו בשלא קיבל עליו ז' מצוות, דהרי הוא כשור וחמור, עכ&quot;ל. וזה ודאי דיש חילוק גדול בין בהמה לעבד למה שהם ברשותו, דבהמה היא ברשותו לגמרי לשוחטה ולאכלה ולהרגה כשהיא לצרכו, ואין כן העבד. ובודאי דמסברא בעלמא אין לדמות עבד לבהמה למילף חד מחבריה, ואך בשביל זה יליף הרשב&quot;א ז&quot;ל עבד מבהמה, יען שנכלל בחד קרא, הרי הוא כשור וחמור לענין זה. וכמו כן בבנו דמחד קרא נפקא הרי הוא כעבדו לענין זה.<br /> <br /> ובגמרא שבת דף קנ&quot;ג ע&quot;ב, אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת, בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה, מאי טעמא, אמר רבא דאמר קרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, בהמתו דומיא דידיה, ושוב דחי לענין העונשין דסקילה וחטאת דיש לימודים אחרים לפטור בבהמה. הנה אף לענין העונשין שלא נזכר כלל באותו הקרא, מ&quot;מ היינו למדין מהיקש כל הנכלל שם באותו הקרא, לולא שיש לימודים אחרים שלא להקישם לענין העונש, אבל בגוף השביתה שנכללו שם בפירוש ביחד, ודאי דלמדין זה מזה.<br /> <br /> ואחר שהתבוננתי בזה בסברא, ראיתי בספר החינוך להרא&quot;ה ז&quot;ל פרשת יתרו &lt;small&gt;(מ' לב)&lt;/small&gt; שכתב בפירוש וז&quot;ל, מלאכת בהמתו לא מחייב, אלא שמוזהר עליה בלאו כמו מלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. הרי שסובר כן אליבא דאמת ששביתת בהמתו דומה לשביתת הקטן, והכל אחד הוא, והביא זה בשם הרמב&quot;ן ז&quot;ל &lt;small&gt;(בהשגות לספר המצוות שורש יד)&lt;/small&gt;. והמנחת חינוך &lt;small&gt;(סוף מוסך השבת אות יט)&lt;/small&gt; נתקשה דלא נראה כן בש&quot;ס ופוסקים, יעיי&quot;ש שהביא ראיות להלכה. אבל בעיקר הסברא לא דיבר מאומה, כי בעיקר הסברא נכונים מאד דברי הרא&quot;ה ז&quot;ל כמו שביארתי, יען שנכללו בחד קרא, וצריך לבקש תירוץ על דעת החולקין.<br /> <br /> שוב עיינתי עוד בפנים בתשובת הרשב&quot;א הנ&quot;ל סימן נ&quot;ט שכתב אח&quot;כ וז&quot;ל, ולא אסרה תורה גר תושב ועבד ואמה במלאכת ישראל, אלא בשיש אמירה דישראל או שעושין על דעת ישראל, כדאמרינן פרק כל כתבי קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ופרקינן בקטן עושה על דעת אביו, עכ&quot;ל. הרי שגם הוא ז&quot;ל מדמה עבד לקטן, ובודאי דזה ג&quot;כ מאותו הטעם שכתב בתחילה לענין עבד ובהמה, כיון דמחד קרא נפקא. אלא שבמה שכתב שאין הציווי על עבדו אלא כשעושה על דעת רבו, לא נראה כן מדברי שאר פוסקים, והענין צריך ביאור רחב בש&quot;ס ופוסקים, לא אוכל להאריך כעת מטירדת הימים הקדושים ושארי טירדות.<br /> <br /> ולא באתי אלא להעיר להצדיק דברי כ&quot;ק אבא מארי הגה&quot;ק זצוקלה&quot;ה, שכנים דבריו ז&quot;ל בקושיא זו למה לא מדמינן שביתת בנו לעבדו ובהמתו, ושהרא&quot;ה והרמב&quot;ן והרשב&quot;א ז&quot;ל סוברים אליבא דאמת כן, והוא מקור חזק לסברא זו, ועכ&quot;פ צריך לתרץ דעת אלו שאין סוברים כן.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב עוד במלאכה שאין צריכה לגופה דלא שייך בבהמתו, דמצות שביתתה נאמרה בשלילה, והמצוה הוא לנוח, ואין נפקא מינה איך המלאכה נעשתה. לא הבנתי דבריו, דגם על האדם נאמרה ציווי בשלילה, וביום השביעי תשבות &lt;small&gt;(שמות כג, יב)&lt;/small&gt;, ושביתה נקרא כשהוא נח ממלאכה, והיה ג&quot;כ הסברא דאין נפקא מינה באיזה אופן עשה המלאכה, סוף סוף גופו לא נח ולא שבת, ואע&quot;פ כן יען שגילתה התורה דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ילפינן מזה דאם הוא מלאכה שאין צריכה לגופה, הוי שביתה אף שגופו לא שבת, וא&quot;כ גם בשביתת בהמתו יש לומר כן, דמקור אחד להם, וכבר ביארתי דילפינן מהדדי מקרא דאתה ובהמתך, וזה ברור.<br /> <br /> והנני מברכו בכוח&quot;ט לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים, ובברכת שנה טובה ומבורכת כנפשו ונפש הדושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9B%D7%90&diff=2939 2026-05-20T17:43:30Z

<p>Be69455: /* ~ סימן כא ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כ|תווית_קודם=אורח חיים סימן כ|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כב|תווית_הבא=אורח חיים סימן כב}}<br /> <br /> == '''~ סימן כא ~''' ==<br /> ב&quot;ה<br /> <br /> בדבר העירובין דפק&quot;ק יש לי ספק עצום, היות כי גינות מרובין המה בצידי הרחוב, והנה אותן שנפרצו לגמרי לצד הרחוב, יש להם תקנה ע&quot;י צורת הפתח, אבל רובן מהם יש להם מחיצות מקולקלים שאינם גבוהים עשרה, בפרט בימות החורף מתקלקלין מיום ליום ואף אותן שמתוקנין בימות הקיץ בזמן שהגינות זרועות. ויש להסתפק בזה אם מועיל צורת הפתח במקום שיש מחיצה מלמטה, כיון דמעכב ההילוך, ופתחא כהאי גונא לא עבדי אינשי במקום שאי אפשר לצאת ולבא שם, על דרך שאמרו חז&quot;ל (עירובין ו.) פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה זה הרבה שנים בהיותי במרחץ ביקסאד היה שם שאלה כזו וחכם אחד חשש לאוסרו, ואז היה בעיני פשוט להיתר, כמו שכתב החתם סופר &lt;small&gt;(שו&quot;ת או&quot;ח)&lt;/small&gt; בסימן פ&quot;ז בדין צורת הפתח שנעשה על גבי המים, אם נימא פתחא על גבי מיא לא עבדי אינשי, והסכים שם להגה&quot;ק בעל אמרי אש זלה&quot;ה דאין לנו אלא מה שמצינו להדיא, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ובנידון זה הבאתי עוד ראיה מן הש&quot;ס עירובין דף ו' ע&quot;א במבוי שנפרץ מצידו בעשר מראשו בארבעה, מאי שנא מצידו בעשר דאמר פתחא הוא, מראשו נמי נימא פתחא הוא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע, כגון שנפרץ בקרן זוית, דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. ורב הונא אמר אחד זה ואחד זה בארבעה. אמר רב נחמן בר יצחק כותיה דרב הונא מסתברא, דאיתמר מבוי עקום וכו'. ודחי, שאני התם דקא בקעי בה רבים, מכלל דרב הונא סבר אע&quot;ג דלא בקעי בה רבים, מאי שנא מדרב אמי ורב אסי, התם דאיכא גידודי הכא דליכא גידודי. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל דאיכא גידודי, שנשתייר מן הכותל ביסוד ג' או ד' טפחים גובה על כל פני הפירצה, שאינה נוחה לעבור בה.<br /> <br /> הרי, דאף דמה דשרינן פירצת ד' עד עשר, הוא מטעם דפתחא הוא, דמהאי טעמא לא שרינן פירצת ד' בקרן זוית משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, ואמרינן נמי במתניתין דף ט&quot;ו ע&quot;ב כל פרצה שהיא כעשר מותרת מפני שהיא כפתח, ואע&quot;פ כן בדאיכא גידודי למטה על כל פני הפרצה למעט ההילוך, מותר לכו&quot;ע. הרי, שאין לדמות זה לנפרץ בקרן זוית דאמרינן פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, דכיון שעומד במקום הראוי לפתח, אף דאיכא שיור מן המחיצה למטה, עדיין איכא למימר פתחא הוא.<br /> <br /> ואם כן הוא הדין בפירצה רחב מעשרה דמתירין ע&quot;י צורת הפתח, מנין לנו לחדש דעל ידי שיור המחיצה למטה לא נקרא פתח. ועוד דהרי תוספות &lt;small&gt;(ו. ד&quot;ה דפתחא)&lt;/small&gt; כתבו אף בפתחא בקרן זוית, שאם עשאה כעין פתח במזוזות ומשקוף, הוי שפיר פתח, וא&quot;כ כל שכן בגידודי שמותר אם עשאה בצורת הפתח במזוזות ומשקוף.<br /> <br /> עוד נראה להביא ראיה מן הש&quot;ס שם דף י&quot;א ע&quot;א, אמר רב יוסף מדברי רבינו נלמד חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת הפתח [וכו']. לימא מסייע ליה, דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ, שרובן ס&quot;ד, אלא אימא שריבה בהן פתחים וחלונות. אמר רב כהנא כי תניא האי בפתחי שימאי. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל, שריבה בהן, שעשה הרבה פתחים וחלונות סביב מותר, ובלבד שיהא בין פתח לפתח יותר מכדי פתח, אלמא עומד מרובה בעינן, ואע&quot;ג דאיכא צורת הפתח בכולהו.<br /> <br /> הנה מבואר דהנך פתחים וחלונות דין צורת הפתח אית בהו. ואם נימא דבדאיכא שיור מן המחיצה למטה לא הוי פתח, א&quot;כ הא תינח פתחים דמתירין בכאן, אבל חלונות האיך מתירין ע&quot;י צורת הפתח, הלא סתם חלון הוא באמצע הכותל, ועיין במשנה ובגמרא פרק חלון &lt;small&gt;(עו.)&lt;/small&gt;. ועוד דאם מיירי בחלון הפתוח עד למטה ממש כדרך הפתחים, אם כן היינו פתחים, ולמה פלגינהו בתרתי פתחים וחלונות. ואם כן בחלונות האיך מועיל צורת הפתח.<br /> <br /> וגם למה הודחקו לאוקמי דמיירי בפתחי שימאי, בפשיטות הו&quot;ל למימר דכיון דאיכא חלונות בהנך פירצות, אי אפשר להתיר אף בפתחים טובים, דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, ואף בחלון אחד רחב ד' כסתם חלונות הו&quot;ל למיסר, כיון שבודאי אין שם גובה עשרה תחת החלון, מדחשבינהו לפרוץ להצריך עומד מרובה עליו, ואם כן אין ההיתר אלא בשביל דהוי פתח, כמבואר לעיל מדברי הש&quot;ס, ופתחא כי האי לא עבדי אינשי, ומנלן למילף מכאן דאינו מועיל צורת הפתח בפרוץ מרובה על העומד אף בפתחים שאינם כסתם חלונות. ועל כרחך דאין שום סברא לחלק בכך, אף לעשות מזה איזה דחיה נגד איזה ראיה.<br /> <br /> שוב ראיתי בשו&quot;ת בית שלמה או&quot;ח &lt;small&gt;(ח&quot;א)&lt;/small&gt; סימן מ&quot;ד, שנשאל בצורת הפתח שנעשה באמצע הגובה, כמו גבוה חמשה טפחים מן הארץ עוד קנה אחד ברוחב מקנה זה לקנה שכנגדו, אם יש להתיר הטלטול על ידי זה.<br /> <br /> והשיב ששאלה זו ממש מבואר במהרי&quot;ל ז&quot;ל &lt;small&gt;(לקוטים בסוף המנהגים, עמ' תריג)&lt;/small&gt;, והעתיק לשונו, שהיה שם למטה מן צורת הפתח עץ אחד מחובר לרוחב הפתח שהיו גפנים קשורים בו, ושאלו מאחר דאותו העץ קשור מן הצד ולמטה מעשרה, אם מבטל צורת הפתח שלמעלה ממנו. והשיב מהר&quot;י סג&quot;ל דהפסקת העץ נראה דאין מבטל, דהא אשכחן דהרשב&quot;א &lt;small&gt;(עירובין יד. ד&quot;ה הניח קורה; עבודת הקודש ש&quot;א סי' ג)&lt;/small&gt; אסר קורת מבוי שהיתה עבה ביותר שגבהה מקצתה למעלה מעשרה ומקצתה למטה, ומדמה לה לקורה מכוסה במחצלת &lt;small&gt;(יד.)&lt;/small&gt; דקורה אין כאן ומחיצה אין כאן, והרא&quot;ש &lt;small&gt;(פ&quot;א סי' יח)&lt;/small&gt; דחה, דשאני הכא דכל שכן דהוי סתימה טפי. הכי נמי בנידון דידן דע&quot;י עץ המפסיק וקשור שם, סותם טפי.<br /> <br /> ומכח דברי המהרי&quot;ל האלו מסיק שם הבית שלמה להתיר בנידון דידיה, יעיי&quot;ש. וממנו נקח גם לנידון דידן דשיור המחיצה שלמטה סותם טפי, והוי כל שכן להתיר.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> אמנם כעת ראיתי בשו&quot;ת תשורת ש&quot;י &lt;small&gt;(ח&quot;א)&lt;/small&gt; מהגאון המובהק מוה&quot;ר שלמה יהודה [טאבאק] ז&quot;ל בסימן שכ&quot;ו, נשאל בצורת הפתח שיש באמצע כמה חוטי ברזל מתוחים על העמודים ויש בין חוט לחוט יותר מג' טפחים, אם מועיל משום צורת הפתח, והחליט דאין זה צורת הפתח אלא אם כל העשרה טפחים חלל, אבל אם מפסיק תוך העשרה טפחים דבר המעכב מליכנס ולצאת, פתחא כי האי לא עבדי אינשי, והאריך בזה. ולפענ&quot;ד כל דבריו אינם מוכרחין בכאן, ואבוא על סדר דבריו.<br /> <br /> הנה הראיה הראשונה שלו היא מהמשנה דפרק קמא דעירובין דף ט&quot;ז ע&quot;ב, מקיפין שלשה חבלים זו למעלה מזו, ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים. ונתקשו תוספות &lt;small&gt;(ד&quot;ה אילימא)&lt;/small&gt; ורא&quot;ש &lt;small&gt;(סי' יג)&lt;/small&gt; דף י&quot;א ע&quot;א בזה, למה לי כולי האי, הא בחבל אחד שלמעלה הוי צורת הפתח. ותירוץ ראשון תירצו שלא היה מתקיים כל כך ברוח שאינה מצויה. ועדיין תקשי נהי דצריך שלשה חבלים דלא במהרה ינתק, מ&quot;מ למה צריך לצמצם שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים ושיעור החבלים ועוביין יתר על טפח, נהי דזולת זה אינו מחיצה, מ&quot;מ כבר הוא צורת הפתח ע&quot;י החבל שלמעלה. ואי דצריך שיהא למעלה על גבי הקנים ולא מן הצד, הכא נמי יעשה כן.<br /> <br /> ועוד לרבינו האי &lt;small&gt;(הוב&quot;ד ברי&quot;ף)&lt;/small&gt; ורי&quot;ף &lt;small&gt;(ב:)&lt;/small&gt; שם שפירשו הא דאמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד פסול, היינו שהוא בקרן זוית, א&quot;כ אין צריך שיהיה על גבי הקנים כלל. ועוד ריש לקיש נמי לא סבירא ליה הך דרב חסדא. אלו תוכן דבריו בראיה זו.<br /> <br /> והנה גם בחקר הלכה &lt;small&gt;(אות ע)&lt;/small&gt; הלכות עירובין אות ה' הביא ראיה מכאן דבעינן שלא יהא דבר המפסיק בין העשרה טפחים, ואך בזה כתב בסגנון אחר דלכן אי אפשר לומר דפסול משום צורת הפתח בשביל שעשה את החבל העליון מן הצד, דא&quot;כ קשה במה דאמר הש&quot;ס והאמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה כלום, למה ליה להביא מרב חסדא הא מתניתין הוא, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ולפע&quot;ד אין מכל זה ראיה, דמה שהקשה בתשורת ש&quot;י דהכא נמי יעשה כן החבל למעלה ולא מן הצד. הנה זה אפשר להקשות לפי הבנתם בדברי התוספות דלכן הוצרכו לעשות ג' חבלים, שיתקיים יותר ע&quot;י החוט המשולש, וצריך לומר גם כן לפי פירושם דאם היו עושים הג' חבלים תכופים וקשורים ביחד זה אצל זה ממש, או היה עושה חבל אחד עב כג', לא היה מתקיים ג&quot;כ, דאל&quot;כ עדיין קשה היה להם לעשות כל הג' חבלים קשורים למעלה ביחד או חבל עב כג', ולא יהיה דבר המפסיק בין העשרה טפחים.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד אין לנו שום הכרח לפרש כן בכוונת דברי התוספות, דהנה הטעם דחששו בשיירה שלא יתקיים, כתב הקרבן נתנאל &lt;small&gt;(שם אות ז)&lt;/small&gt; דהוא בשביל שהיקפו רב אינו מתקיים כל כך. וא&quot;כ נראה דהחשש הוא בשביל החבל לא בשביל העמודים, שכל עמוד ועמוד עומד לעצמו ואין נפקא מינה אם מעמידין בהיקפו עוד עמודים אחרים שאינם נוגעים זה בזה, ועבור החבל י&quot;ל שחששו אם יעשהו למעלה על גביו שם אי אפשר להדקו כל כך ולקשרו בכל העמודים, כיון שצריך להיות על גביו ממש, לזה לא יעמוד בהיקף רב. משא&quot;כ מן הצד שאפשר לקשרו היטב בצד כל עמוד ועמוד ולכרוך אותו שם סביב, לא יזיק לו היקף הרב. וממילא כשהוצרכו לעשותו מן הצד, אין בו דין צורת הפתח, ולכן הוצרכו לעשות ג' חבלים באופן שיהיה בו דין מחיצה.<br /> <br /> ואולי מסתבר יותר לפרש כן בדברי התוספות, מלפרש שבשביל החיזוק שיתקיימו הוצרכו לעשות החבלים בג' מקומות נפרדים דייקא, לא תכופים וקשורים ביחד זה אצל זה, כי לפי הסברא אם החשש הוא בשביל החבל שלא יתקיים, יותר מתחזק החבל מחבירו אם הוא קשור אתו עמו במקום אחד. ועכ&quot;פ אם אין הכרח לפרש כפירושם בדברי התוספות, מנין לנו להמציא דין חדש מזה.<br /> <br /> ומה שכתב דלרבינו האי והרי&quot;ף שפירשו הא דרב חסדא שאמר צורת הפתח שעשאה מן הצד היינו בקרן זוית לא בעינן שיהיה על גביו, אשתמיטתיה מה שכתב הב&quot;י בהדיא בסימן שס&quot;ב &lt;small&gt;(בסופו, ד&quot;ה ומ&quot;ש ואם חיבר)&lt;/small&gt; ובכסף משנה &lt;small&gt;(הל' שבת פט&quot;ז ה&quot;כ)&lt;/small&gt;, דאף להרי&quot;ף ולהרמב&quot;ם שלא פירשו במן הצד כפירוש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה מן הצד)&lt;/small&gt;, מ&quot;מ לענין דינא משמע דאף לדידהו אם חיבר הקנה העליון לשני הקנים מצידיהן, לא מהני, דלישנא דקנה על גביהן משמע ודאי על גביהן ולא מצידיהן, והוכיח כן גם מדברי הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' יד)&lt;/small&gt; דלא פליגי אלא בפירוש מן הצד, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ומה שכתב דריש לקיש לא סבירא ליה הך דרב חסדא, הנה לפי פירוש הרי&quot;ף והרמב&quot;ם &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דמן הצד היינו בקרן זוית, א&quot;כ אף דלא סבירא ליה הך דרב חסדא, מ&quot;מ מצי סבר דצריך להיות קנה העליון על גביהן ולא מצידיהן, דזה נשמע מלשון הברייתא שאמרו וקנה על גביהן, כמו שכתב הב&quot;י &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, ואין לזה שייכות כלל להך דינא דרב חסדא דמיירי מקרן זוית. ולפירוש רש&quot;י והרא&quot;ש ז&quot;ל שפירשו במן הצד שלא נתן הקנה על גביהן, דלדידהו ודאי דלריש לקיש דפליג על רב חסדא אין צריך שיהיה הקנה על גביהן, י&quot;ל כתירוץ הב' שבתוספות דלכן לא התירו בשיירה בצורת הפתח, כיון שהוא בבקעה דלית ביה דיורין, ולא התירו בנעץ ד' קונדסין ועשה צורת הפתח על גביהן, אלא בחצר דאית ביה דיורין, דגם להלכה קיי&quot;ל כתירוץ זה כמבואר בשו&quot;ע סימן שס&quot;ב &lt;small&gt;(ס&quot;י)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ומה שהביאו התוספות והרא&quot;ש בהך דשיירה הך תירוצא דאינו מתקיים, אף דהרא&quot;ש ז&quot;ל פליג בהדיא על רבינו האי ז&quot;ל בפירושא דמן הצד, וכן מוכח דעת התוספות דלא כרבינו האי ז&quot;ל, מ&quot;מ כיון דלדידן קיי&quot;ל כרב חסדא דפסול מן הצד, א&quot;כ מתורץ היטב בהך תירוצא דאינו מתקיים אף לפי פירושם ז&quot;ל שחלקו על רבינו האי, ואך לריש לקיש שהתיר בנעץ ד' קונדסין גם פליג על רב חסדא והתיר בצורת הפתח שעשאה מן הצד, אי אפשר לתרץ הך קושיא משיירה כי אם בתירוץ הב' לחלק בין חצר לבקעה. אבל עיקר קושיית התוספות והרא&quot;ש ז&quot;ל על פסק ההלכה, דלדעתם כן הוא מסקנת סוגית הש&quot;ס להתיר בצורת הפתח בארבע רוחות, ועל פסק ההלכה שפיר י&quot;ל גם בתירוץ הא' כיון דקיי&quot;ל כרב חסדא, כמבואר.<br /> <br /> ועיין בתשובות חתם סופר סימן פ&quot;ח העתיק דברי התוספות האלו, שהקשו בפסי ביראות למה לא התירו ע&quot;י צורת הפתח, ותירצו דכיון שהוצרכו להגביה מפני הגמלים לא יתקיימו, אמנם בשיירות דלא שייך תירוץ זה, דהרי קמן שהקיפוהו בחבלים ולא עבידי לגמלים, וא&quot;כ תיקשי כנ&quot;ל וליעבד להו צורת הפתח, ותירץ ר&quot;י דלא הותר אלא במקום דיורין, יעיי&quot;ש. הנה מבואר בדבריו דתירוץ הא' שבתוספות שלא עשו צורת הפתח בשביל שאינו מתקיים, אינו סובב כלל על הך דשיירה שחנתה בבקעה, ושם מוכרח לתרץ כיון דלית ביה דיורין, וא&quot;כ אין התחלה לראייתם שהביאו מכאן.<br /> <br /> אמנם דברי החתם סופר בזה הם לפלא, דהרי בהדיא מבואר בתוספות והרא&quot;ש ז&quot;ל אחר שכתבו התירוץ בפסי ביראות שלא עשו צורת הפתח בשביל שלא היה מתקיים מפני הגמלים, סיימו וכן בשיירא, ואח&quot;כ כתבו אי נמי לחלק בין אית ביה דיורין או לאו, הרי בהדיא שהביאו תירוץ הראשון דאינו מתקיים גם על הך דשיירא, והך תירוץ לחלק בין אית ביה דיורין או לאו, הוא תירוץ הב'. ומה שכתב החתם סופר דאי אפשר לומר בשיירה תירוץ הא' שאינו מתקיים, כיון דלא אתי גמלי לשם, כבר הרגיש בזה הקרבן נתנאל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, וכתב דבשיירה צריך לומר שלא היה מתקיים בשביל שהיקפו רב.<br /> <br /> ולפי מה שכתבתי דלריש לקיש לפי דעת הרא&quot;ש ז&quot;ל בפירושו במימרא דרב חסדא בצורת הפתח שעשאה מן הצד, באמת אי אפשר לומר כתירוץ הא' כיון דפליג על רב חסדא, שפיר י&quot;ל דברי החתם סופר דבשיירא הוכרחו לתרץ כתירוץ הב', כיון דצריך לתרץ גם לריש לקיש שלא יקשה אליביה מסתם מתניתין דשיירה שחנתה בבקעה, אף כי רחוק להעמיס כן בדברי החתם סופר ז&quot;ל, ודבריו צ&quot;ע, אבל אליבא דאמת י&quot;ל כמו שכתבתי.<br /> <br /> ומה שהקשה בחקר הלכה דאם נימא דפסול הצורת הפתח בשיירא בשביל שהוא מן הצד, א&quot;כ למה הוצרכו בש&quot;ס להקשות מרב חסדא שאומר צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום, הלא מתניתין הוא, בזה י&quot;ל דהנה רש&quot;י ז&quot;ל בגירסא שלפנינו גרס על הך קושיא שהקשו מרב חסדא דאמר צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום, ולענין שבת אמאי התירו לו, ובצידו נרשם, ספרים אחרים, ולענין כלאים אמאי התירו לו. ומבואר מגירסא זו שהוכיחו מדרב חסדא מדאמר לא עשה ולא כלום, דאף לענין כלאים אינו כלום, וקשה ממה שלענין כלאים התירו כו&quot;ע אף רבי יוחנן.<br /> <br /> וא&quot;כ אין התחלת קושיא ממה שהוצרכו להביא מרב חסדא ולא ממתניתין דשיירה, דשם לא מוכח מידי אלא לענין שבת שלא התירו לטלטל בצורת הפתח יען שהיה מן הצד, אבל הם רצו להקשות גם על כלאים למה התירו, וזה אין מוכח רק מרב חסדא שאמר לא עשה ולא כלום, ומיושב היטב דברי התוספות והרא&quot;ש ז&quot;ל שבתירוץ הא' לפי גירסת ספרים אחרים. אמנם הגירסא שלפנינו ברש&quot;י ז&quot;ל שגרסו, ולענין שבת אמאי התירו לו, י&quot;ל דסברי כתירוץ הב' לחלק בין אית ביה דיורין או לאו, כאשר כתבתי שתירוץ הב' הוא העיקר שאיקבע כן להלכה בשו&quot;ע. ועכ&quot;פ אזלא לה ראייתם מהש&quot;ס לאסור בצורת הפתח כשמפסיק דבר בין העשרה טפחים.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה בתשורת ש&quot;י הביא אח&quot;כ דברי הבית שלמה שהתיר מכח דברי המהרי&quot;ל שמבואר שם בהדיא להתיר, ופליג עליו דהרי בשו&quot;ע התניא &lt;small&gt;(סכ&quot;ה)&lt;/small&gt; ובאבן העוזר סימן שס&quot;ג ובדברי הגר&quot;א שם &lt;small&gt;(סכ&quot;ד)&lt;/small&gt; הביאו ראיה ברורה מן הש&quot;ס עירובין דף ג' &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; דחלל מבוי תנן, ולמטה כלמעלה, דצריך להיות חללו דייקא עשרה טפחים, וכן הביא בהג&quot;ה שם בבית שלמה מבן המחבר.<br /> <br /> אבל בעצמו הביא אח&quot;כ דברי הקרבן נתנאל &lt;small&gt;(סי' יט אות ב)&lt;/small&gt; שכתב טעם הדבר להתיר, דרואין מה שהוא בתוך עשרה טפחים כאילו אינו. וא&quot;כ אזלא ראייתם מהש&quot;ס, דבש&quot;ס מיירי היכא שאם נימא רואין לא ישאר קורה כדינו, משא&quot;כ היכא דאף אם נימא רואין מה שהוא בתוך עשרה טפחים כאילו אינו, עדיין ישאר שיעור קורה למעלה, הוי כאילו חללה יו&quot;ד ואינו מזיק מה שבתוכה מאומה. ואע&quot;פ כן פליג על הבית שלמה בנידון דידן לענין צורת הפתח, דצורת הפתח גרע לענין זה מקורה, כיון דפתחא כי האי לא עבדי אינשי. והוא היפך ממש מדברי הבית שלמה שכתב דצורת הפתח עדיף לענין זה.<br /> <br /> עוד כתב, דהא אנן לא קיי&quot;ל כרבי יהודה &lt;small&gt;(יג:)&lt;/small&gt; דס&quot;ל רואין &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ע סי' שסג סי&quot;ז)&lt;/small&gt;, רק כשעקמימות בתוך עשרה חידש רבי זירא &lt;small&gt;(יד.)&lt;/small&gt; דאמרינן רואין נמי לדידן, כמבואר ברא&quot;ש &lt;small&gt;(סוס&quot;י יח)&lt;/small&gt; וראשונים שם &lt;small&gt;(עי' שו&quot;ע שם ס&quot;כ)&lt;/small&gt;, והיינו טעמא כיון דבידו ליטול, כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וא&quot;כ נראה דדוקא בקורה ובעקמימות דלא עשהו כן בכוונה, משא&quot;כ בנידון דידן דעשה מעשה וקשר חוטי ברזלים לעכב הכניסה ויציאה, ליכא למימר הואיל ובידו ליטלם לאו כמחוסר מעשה דמי, דהרי אדרבה עשה מעשה להיפך. והאריך בזה.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד אף אם נימא דהטעם דאמרינן רואין בעקמימות, הוא מטעם דבידו ליטול, ג&quot;כ אין הסברא מוכרחת עדיין לחלק בין היכא דעשהו כן בכוונה ללא עשאו בכונה, דסוף סוף בידו ליטלו. אמנם באמת לא ידעתי מנין לנו לבדות טעם חדש דלהכי אמרינן רואין בעקמימות, כיון דבידו ליטלו, לבנות על זה יסוד לדינא.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד הדבר ברור דאינו כן, אלא דמשום הכי קיל יותר לומר רואין בעקמימות אף דלא קיי&quot;ל כרבי יהודה דאמר רואין, דהתם שחסר לנו מגוף הדבר הצריכין אליו להכשיר, כמו באם היתה של קש ושל קנים דצריך להיות בריאה כדי לקבל דלת, בזה לא קיימא לן רואין לומר על דבר שלא היה ולא נברא כאילו הוא בכאן. מה שאין כן בעקמימות דאמרינן רואין אילו ינטל כל העקמימות ואין בין זה לזה שלשה כשרה, בזה כיון שיש לנו שיעור קורה המכשיר מבלעדי העקמימות ואין צריכין אליו כלל, אינו מזיק לנו מאומה בזה העקמימות שנתוסף אף אם אינו מעומד כדינו, כי לא איכפת לנו לדיני הקורה אלא במה שהוא מוכרח להשיעור המכשיר.<br /> <br /> ואין הפירוש רואין אילו ינטל, שצריך להיות כן באמת כאילו ניטל, אלא שצריך לשער אילו היה ניטל אם אז לא היה חסר ג&quot;כ מהשיעור הנצרך להיות, תו אינו מזיק מאומה אף אם הוא שם. ואין צריך לומר כלל שהוא כאילו ניטל לבקש טעמים לומר שהוא כיון דבידו ליטלו, ואך אם רואין שאילו ינטל לא ישאר לנו כשיעור, כיון שצריכין אליו לשיעור הקורה צריך להיות מונח כדינו.<br /> <br /> וראיה ברורה לזה, דהרי אמרינן בדף ג' ע&quot;א במקצת קורה בתוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים, אמר רבה במבוי כשר בסוכה פסול, מאי שנא במבוי דכשר דאמרינן קלוש, בסוכה נמי נימא קלוש, אי קלשת ליה הוי חמתה מרובה מצילתה, הכא נמי אי קלשת הוי קורה הניטלת ברוח, אלא על כרחך נעשו כשפודין של מתכות, הכא נמי נעשה כאילו צילתה מרובה מחמתה. ופירש רש&quot;י ז&quot;ל קלוש, רואין כאילו ניטל אותו העובי היוצא למעלה ותהא קורה דקה. ובנעשו כשפודין של מתכות פירש רש&quot;י ז&quot;ל, חשוב אותו כשפודין כבדין, דאי נמי קלישי לא שדי להו זיקא, דהא לא מידי שקלית מינה, אלא רואין הוא דקאמר, ע&quot;כ.<br /> <br /> והנה השקלא וטריא שם הוא אך אליבא דרבנן דלית להו רואין, כמבואר ברבינו יונתן שם &lt;small&gt;(בדפי הרי&quot;ף א. ד&quot;ה גמ')&lt;/small&gt;, דלרבי יהודה דאית ליה רואין לא פריך מידי אי קלשי הוי קורה הניטלת ברוח, דהרי אף אם באמת הוא רק של קש, הוי כאילו היא בריאה. וכן הוא מבואר מפירוש רש&quot;י ז&quot;ל שהוצרך להטעם דלהכי אמרינן נעשה כשפודין של מתכות, כיון דלאו מידי שקלית מיניה, מבואר מזה דאילו הוה שקלי מניה באמת ולא היה נשאר כשיעור, לא הוו אמרינן רואין כאילו היא בריאה כשיטת רבי יהודה, דלרבנן קיימינן שם.<br /> <br /> ואם כן מבואר שם בגמרא דאף לרבנן דלית להו רואין, מ&quot;מ לענין זה אמרינן רואין כאילו ניטל מה שהוא חוץ מעשרים אמה אם די לנו במה שנשאר, ושם אי אפשר לומר הטעם כיון דבידו ליטלו לאו כמחוסר מעשה דמי, דהרי אי אפשר ליטלו ממש, דא&quot;כ יהיה חמתה מרובה מצלתה וקורה הניטלת ברוח, ואין ההיתר אלא בשביל דלא שקיל מיניה מידי אלא רואין הוא דקאמר, ואם כן בעל כרחך אי אפשר ליטלו משם, ועל כרחך דלענין זה אמרינן רואין כאילו ניטל, שלא יזיק לנו מה שהוא חוץ למבוי אם נשאר בתוך המבוי שיעור קורה לפי מדתה, כיון שאין צריכין אותו הקורה שחוץ למבוי להשלים המדה, אף דעדיין צריכין אליו שלא יהיה ניטל ברוח.<br /> <br /> ועכ&quot;פ הדבר ברור שאין צריך להיות כאילו ניטל ממש, ואין מזיק אף אם באמת רוצין שיהיה שם, ואף אם צריכין אליו עוד לאיזה תכלית. וא&quot;כ אין מקום לחלק אף אם עשאו שם בכונה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו רוצה ליטלו, כיון שיש שיעור קורה המכשיר מבלעדו אינו מזיק מאומה.<br /> <br /> ובזה מובן היטב גם לשונו של הטו&quot;ז בסימן שס&quot;ג ס&quot;ק י&quot;ג, דזה לשונו שם, דכשהיא למעלה מיו&quot;ד ורוחב שלה הולך עד למטה מעשרה, פשיטא דכשרה, דכאן אין צריך ליטול שום דבר [וכו'], אלא רואין מה שיש תחתיה כאילו אינו. ועיין בהגהות יד אפרים שם. ואינו מובן לכאורה מה בעי בזה לומר שאין צריך ליטול משם שום דבר. ולהנ&quot;ל אתי שפיר, והבן.<br /> <br /> ובזה נתיישב לי היטב דברי המהרי&quot;ל ז&quot;ל, דהנה בעיקר הקושיא מה שהקשו עליו מן הש&quot;ס דאמרינן חלל מבוי תנן, הביא גם בתשורת ש&quot;י דמיושב לפי דברי הקרבן נתנאל דאמרינן רואין כאילו אינו. אבל לשונו של המהרי&quot;ל לא היה נתיישב לי עדיין בהשקפה ראשונה, מה שכתב שהוא כל שכן דכשר אם ריבה בסתימה טפי, דהרי עיקר ההיתר הוא שרואין אותו כאילו אינו, ואם כן הוי עכ&quot;פ מעליותא אם אינו בשם, והאיך אפשר לומר דהוי כל שכן להכשיר על ידו יותר.<br /> <br /> אמנם לפי שביארתי מן הש&quot;ס דאם לפי מדת הקורה בעצמה נוכל לומר דרואין אותו כאילו אינו, תו אינו מזיק לנו אף אם מקבלין ממנו עוד איזה תועלת להכשיר, אם כן י&quot;ל גם כאן דהוי כל שכן להכשיר מה שריבה בסתימה, ובכאן עדיף יותר, דהרי לקורה בעצמה אין שום תועלת מהתוספת הלז, וממילא אין מקום שיהיה מהתוספת הלז היזק להכשר הקורה ואין צריך ליטלו משם כלל, ותו הוי מעליותא ריבוי הסתימה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> עוד נראה לי ליישב דברי המהרי&quot;ל וסייעתו מה שהרעישו עליהם מן הש&quot;ס דחלל מבוי תנן ולמטה כלמעלה, ולפענ&quot;ד לא קשה מידי, דהרי באמת יש חילוק גדול בין שיעור שלמעלה לשיעורו שלמטה, דבשיעורו שלמעלה שהוא גבוה מכ', אין החסרון אלא במקום הקורה דלא שלטה בה עינא, אבל בשאר משך המבוי חוץ ממקום הקורה לא איכפת לן כלל אף אם גבוה הרבה. ומבואר בב&quot;י סימן שס&quot;ג &lt;small&gt;(ד&quot;ה ובענין)&lt;/small&gt; ובדברי הרב המגיד פרק י&quot;ז &lt;small&gt;(הי&quot;ב)&lt;/small&gt; דבהכשירו בלחי לא איכפת לן בגובה המבוי כלל, דכיון שהלחי עומד בקרקע, מה לנו אם המבוי גבוה כמה, יעיי&quot;ש. אמנם בשיעורו שלמטה יו&quot;ד טפחים, אין הטעם בשביל הכירא של הקורה, אלא בשביל המבוי, דאינו נקרא מבוי אם אין בו יו&quot;ד, בזה צריך להיות כל משך המבוי גבוה יו&quot;ד.<br /> <br /> ובדף ה' ע&quot;א גבי היה בו פחות מעשרה טפחים יחקוק להשלימו לעשרה, כמה חוקק רב יוסף אמר בארבע, כתב רש&quot;י ז&quot;ל וז&quot;ל, רב יוסף דבעי לעיל טפח הכא בעי ארבעה, דהתם איתא לדופן ולמעוטי קאתי בהיכר בעלמא סגי, הכא דהשתא הוא דמשוי לדופן, בעינן דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר [אורך] מבוי שלם, ושיעור משך מבוי בד', יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ועכ&quot;פ הדבר ברור דאף דמפרשינן בש&quot;ס פירוש דברי הברייתא דשיעורו שלמטה הוי כלמעלה, אבל מ&quot;מ חלוק לענין זה, דשיעורו שלמעלה הוא שיעורא זוטא אך לנגד היכר הקורה, ושיעורו שלמטה הוא שיעורא רבה לכל משך המבוי, ואך לענין גובה הוא דמשוינן ליה, דכמו שהוא בשיעורו שלמעלה במקום הקורה כן הוא בשיעורו שלמטה במשך המבוי.<br /> <br /> ואם כן אין תימה אף אם נימא דבפתח המבוי אין צריך כלל שיהיה חללו יו&quot;ד, כיון דהטעם דצריך להיות יו&quot;ד הוא בשביל שיעור הכשר מבוי, דאינו נקרא מבוי בפחות מעשרה, וא&quot;כ אם יש שם שיעור הכשר מבוי של יו&quot;ד טפחים מבלעדי מקום הפתח, י&quot;ל דאינו מזיק כלל סתימת מקום הפתח, דשם אם ריבה בסתימה עדיף טפי, ואנן שיעורא בעינן רק בעיקר משך המבוי. ומה שאמרו בגמרא דלמטה כלמעלה, הכוונה על עיקר משך המבוי, דעל זה נאמר השיעורא דעשרה טפחים, ואין הכרח לומר דצריך להיות בחלל הפתח דוקא יו&quot;ד, ואין מזה קושיא על המהרי&quot;ל ז&quot;ל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב בתשורת ש&quot;י דצורת הפתח גרע מקורה, דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, הנה כיון שבעצמו כתב דהראיה מהש&quot;ס נדחה לפי דברי הקרבן נתנאל, מסברא בעלמא האיך אפשר לחלוק על המהרי&quot;ל לומר דצורת הפתח גרע, כיון שהוא ז&quot;ל השוה בזה דין צורת הפתח לדין קורה ולמדה משם, וכבר הבאתי דברי החתם סופר בצורת הפתח שעל גבי המים דנראה מדבריו דאין לדמות מילתא למילתא בענין זה, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים. ולפענ&quot;ד הבאתי עוד ראיות ברורות מן הש&quot;ס דמה שיש דבר המפסיק בין העשרה טפחים, אינו דומה לפתחא בקרן זוית.<br /> <br /> ובעיקר הסברא מה שכתב דצורת הפתח גרע לענין זה שיהא חללו יו&quot;ד, הנה דעת הרמב&quot;ם ז&quot;ל הוא בפירוש דבצורת הפתח אין צריך כלל שיהיה גבוה יו&quot;ד, כמו שכתב בפרק י&quot;ז מהלכות שבת הלכה י&quot;ד, אבל אם היה לו צורת הפתח אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה וכו', וכן נראה מדברי השו&quot;ע סימן שס&quot;ג סעיף כ&quot;ו, שכתב אבל אם חסר אחד מכל אלו אין לו תקנה אלא [וכו' או] בצורת הפתח, עיין באחרונים שם. ועל כרחך דצורת הפתח עדיף.<br /> <br /> וגם לפי מה שהכריעו האחרונים כדעת הרשב&quot;א החולק על הרמב&quot;ם ז&quot;ל בזה, הנה זה לשון הרשב&quot;א בעבודת הקודש שער א' אות ג', עשה לו צורת הפתח, אע&quot;פ שאין גובה חללו עשרה, יש מן המורים שהכשירו, ולא יראה לי כן, שאינו בדין שתתיר צורת הפתח יותר ממחיצה, ואין מחיצה פחות מעשרה, עכ&quot;ל. הרי, דמה שהכריעו לאסור בצורת הפתח כשאין בו יו&quot;ד, הוא מטעם דאפילו אי היה מחיצה גמורה כזו ג&quot;כ לא היה ניתר, ואינו בדין שתתיר צורת הפתח יותר ממחיצה. וטעם זה לא שייך אלא כשכל הפתח הוא למטה מעשרה, דאז לא היה מועיל אף מחיצה גמורה כזו, אבל אם יש בו גם למעלה אלא שנמשך גם למטה, נסתר הק&quot;ו ממחיצה. וא&quot;כ נכונים דברי המהרי&quot;ל דמה שנמשך תוך עשרה טפחים כל שכן דמועיל, דריבה בסתימה, ודמי טפי למחיצה, דגם הרשב&quot;א ז&quot;ל לא חשש אלא במקום דאינו מועיל מחיצה כזו, ולא כתב לחוש ולומר דפתתא כי האי לא עבדי אינשי.<br /> <br /> עוד כתב שם בתשורת ש&quot;י, דהא אמרינן &lt;small&gt;(יא:)&lt;/small&gt; צורת הפתח שאמרו צריך שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת, ועל כרחך הטעם דהיה צריך דלת, אלא אם ראוי לדלת רואין כאילו יש בה דלת, וא&quot;כ אם נצטרך עוד לומר רואין כאילו ניטל מה שהוא בתוך עשרה, הוי תרי רואין, ותרי רואין לא אמרינן.<br /> <br /> הנה מלבד מה שכתבתי דאין צריך לומר בזה כלל רואין כאילו ניטל, דאין צריך שיהיה ניטל אלא שצריך לשער אילו היה ניטל, אם לא היה חסר עוד משיעור הקורה, ואין זה כשאר רואין דעלמא שיהיה נקרא על ידי זה תרי רואין.<br /> <br /> אמנם בגוף הדבר מה שכתב דמשום הכי אין צריך דלת במבוי, משום דאמרינן רואין, תמה אני מה ראה על ככה לחדש דבר מחודש כזה, דא&quot;כ הך דאין צריך דלת במבוי יהיה תלוי בפלוגתא אי אמרינן רואין, והלא אנן קיי&quot;ל כרבנן דלא אמרינן רואין &lt;small&gt;(עי' לעיל אות ג)&lt;/small&gt;, ואך בעקמומית שחידש לנו רבי זירא דאמרינן רואין, ואף לפי דבריו דהוא מטעם כיון שבידו ליטלו, אבל כשחסר דלת הוי מחוסר ממש ולא אמרינן רואין לרבנן, וא&quot;כ נצטרך לעולם דלתות במבוי, ואין ההלכה כן.<br /> <br /> אבל באמת הדבר ברור דמה שצריך שתהא בריאה לקבל דלת, הוא מטעם דכשאינו ראוי לקבל דלת, פתחא כי האי לא עבדי אינשי שלא יהיה ראוי לדלת &lt;small&gt;(וכמדומה לי שראיתי מבואר כן במפורש, ואינני זוכר מקומו כעת, אבל הדבר ברור גם מצד הסברא)&lt;/small&gt;, אבל אם ראוי לקבל בה דלת דהוי פתחא, לא מצרכינן במבוי עוד דלתות, ואינו מטעם רואין כלל, דבפתח לבד סגי.<br /> <br /> ומה שכתב עוד דיש לדחות דברי הקרבן נתנאל, דהנה בעקמימות קצת תוך עשרה אמרינן רואין, היינו כיון דרוב הקורה למעלה מעשרה רק מיעוטה תוך יו&quot;ד, אזלינן בתר הרוב והמיעוט כמאן דליתא, משא&quot;כ היכא דאי אפשר לומר דאזלינן בתר רובה, מהיכא תיתי לומר על חוט האמצעי כמאן דליתא, הלא אינו בטל להעליון. והביא גם מרש&quot;י ז&quot;ל במנחות &lt;small&gt;(כג: ד&quot;ה לעולם)&lt;/small&gt; דהמיעוט דבטל כמאן דליתא דמי, והאריך בדבר.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד אין זה שום שייכות לכאן, דכאן לא מטעם ביטול אתינן עלה, וכל הסברא דרואין אין לה שום נגיעה לביטול. ולרבי יהודה דאית ליה רואין לעולם סובר כן אף בהיתה של קש ושל קנים דאמרינן רואין כאילו היא של מתכות, ולרבנן לית להו רואין בכה&quot;ג שחסרה הקורה מלהיות כדינא. ואך כשיש לנו בהקורה כל השיעור הצריך להיות ולא חסר מידי, רק שהתוספת שנתרבה אצלה יותר מהשיעור אינו עומד כדינו, בזה קיל יותר וסברי גם המה רואין, אבל אינו מטעם ביטול כלל.<br /> <br /> ובאמת כבר ביארתי דלא אמרינן כלל דהיא כמאן דליתא, דהלא אמרינן רואין אף במקום שצריכין אליו שלא יהיה קורה הניטלת ברוח, ואי אפשר לומר ביה כמאן דליתא, ואין הכוונה כלל לומר דהוי כאילו ניטל, אלא דמשערינן כך אילו היה ניטל אם היה נשאר עדיין השיעור הראוי להיות, תו אינו מזיק כלל התוספת. וא&quot;כ פשיטא דאינו מטעם ביטול, כי אין צריכין לומר דנתבטל, דאף אם איתא אינו מזיק מאומה אם יש שיעור הראוי גם מבלעדו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה בתשורת ש&quot;י מהדו&quot;ת סימן ע&quot;ד חיזק עוד דבריו שבמהדו&quot;ק לאסור ביש דבר המפסיק בין העשרה טפחים, והביא שמצא אח&quot;כ שמבואר כן בתורת חיים &lt;small&gt;(ד&quot;ה בעי)&lt;/small&gt; ובגאון יעקב &lt;small&gt;(ד&quot;ה בערב)&lt;/small&gt; פרק קמא דעירובין דף ט&quot;ז ע&quot;ב. והמציא מזה להחמיר אף בפירצה פחותה מעשר כשאין חללה עשרה טפחים, כיון דאף פירצה פחותה מעשר דמותרת הוא מטעם פתח, ומהאי טעמא בקרן זוית מחמרינן אף בפחות מעשרה, כיון דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, וכמו כן בכה&quot;ג דלא עבדי אינשי פתחא בכה&quot;ג, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה עיינתי בתורת חיים ובגאון יעקב שכתבו כן על הא דבעי הש&quot;ס שם הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד, בעי רב המנונא בערב מאי. ופירשו דלהכי קא מיבעיא ליה בערב, משום דאיכא למימר דדוקא בשתי הוי עומד, דהמקומות הפרוצים הוי כמו פתחים, משא&quot;כ בערב דפתחא כה&quot;ג לא עבדי אינשי, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה כן אמת שהוזכרה סברא זו בדבריהם, אבל לדינא אדרבה משמע מזה להקל, דאם באמת זהו טעם האיבעיא אם בערב אמרינן עומד מרובה על הפרוץ הוי עומד כיון דפתחא כה&quot;ג לא עבדי אינשי, א&quot;כ לפי זה כיון דלהלכה קיי&quot;ל דגם בערב אמרינן עומד מרובה על הפרוץ הוי עומד, כמבואר בראשונים &lt;small&gt;(רא&quot;ש סי' כב)&lt;/small&gt; ושו&quot;ע סימן שס&quot;ב &lt;small&gt;(ס&quot;ט)&lt;/small&gt;, ש&quot;מ דאיפשטא האיבעיא דלא אמרינן פתחא כה&quot;ג לא עבדי אינשי.<br /> <br /> ובאמת ביאר הוא ז&quot;ל בעצמו דאף בעומד מרובה ובפירצה פחותה מעשר אינו ניתר אלא מטעם פתח, כמבואר בפרק קמא דעירובין &lt;small&gt;(טו:)&lt;/small&gt; כל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח, ופירש רש&quot;י ז&quot;ל ושיהא בעומד רב עליהן. וא&quot;כ אם נימא דבאין חללו עשרה טפחים פתחא כה&quot;ג לא עבדי אינשי, אין שום מקום להתיר בעומד מרובה על הפרוץ בערב, כיון דאי אפשר לומר ביה פתחא הוא. וא&quot;כ ממקום שבא להביא סניגורין לדבריו, שם מצא קטיגורו.<br /> <br /> אמנם בתורת חיים מבואר עוד שם, דבהכי ניחא הא דקאמר בסמוך אי מוקי לה תתאי הוי ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה, אע&quot;ג דלעיל מברייתא דשלש מדות &lt;small&gt;(ע&quot;א שם)&lt;/small&gt; משמע דבעומד מרובה על הפרוץ אע&quot;ג שהגדיים בוקעין בה מותר, אלא צריך לומר דלעיל שאני, משום דבעומד מרובה הוי ליה הפירצות כפתחים, אבל הכא בחבלים כיון שנפרץ בערב לא הוי כמו פתח, עכ&quot;ל. ומזה משמע דקיי&quot;ל להלכה כן דבמפסיק בחבלים פתחא כה&quot;ג לא עבדי אינשי, דהרי כתב דזהו הטעם דאינו מועיל מחיצה שהגדיים בוקעין בה, ובמחיצה שהגדיים בוקעין בה קיי&quot;ל להלכה &lt;small&gt;(סי' שנה ס&quot;ג)&lt;/small&gt; דאינו מועיל.<br /> <br /> אבל צריך להבין שלא יהיו ההלכות סותרין זה את זה, מה דקיי&quot;ל דעומד מרובה על הפרוץ בערב הוי עומד, אף דגם שם מהני רק מטעם דאמרינן פתחא הוא. גם בעיקר הקושיא שהקשה בתורת חיים מברייתא דשלש מדות, דמשמע משם דבעומד מרובה על הפרוץ אע&quot;ג שהגדיים בוקעין בה מותר, שמזה הוכיח לחלק בין הך מחיצה שהגדיים בוקעין בה דלא עבדי פתחא כה&quot;ג, אפשר לומר דלא קשה, דהלא בברייתא דג' מדות מיירי שהגדיים בוקעין במקום הפרוץ, אבל במקום העומד אין שום בקיעת גדיים והוי מחיצה מעלייתא, ושפיר מבטל להפרוץ המיעוט. אבל שם בבעיא דרב המנונא מיירי ממחיצה שהגדיים בוקעין בה תחת המקום העומד, ואם אמרינן דבקיעת גדיים מבטל להמחיצה, אין כאן עומד כלל, ולא שייך למימר ביה עומד מרובה על הפרוץ.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ז&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ולאחר העיון שבתי וראיתי, דהן אמת דלענין מה שהחמיר בתשורת ש&quot;י אף בפירצת עשר כשיש דבר המעכב ההילוך, לנגד זה נראה לפענ&quot;ד כל ראיותי עצומות להתיר, אמנם בפירצה יתירה מעשר שאינו ניתר אלא בצורת הפתח &lt;small&gt;(עי' סי' שסב ס&quot;ט־י)&lt;/small&gt;, עדיין יש לעיונא ביה טובא, דאף דבשניהם הוי ההיתר רק בשביל דהוי פתחא, מ&quot;מ חילוק גדול יש ביניהם. ובתשורת ש&quot;י &lt;small&gt;(מהדו&quot;ת שם)&lt;/small&gt; הביא בשם מורה אחד לחלק בין פירצה פחותה מעשר דשם י&quot;ל דאין צריך לומר דהוי פתחא, והוא ז&quot;ל חלק עליו בטעמו, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> אמנם באמת על כרחך צריך לחלק ביניהם, כמו שביאר הבית שלמה &lt;small&gt;(או&quot;ח ח&quot;א)&lt;/small&gt; בסימן נ&quot;ג &lt;small&gt;(לג.)&lt;/small&gt; לענין עומד מרובה על הפרוץ, דאף דעומד מרובה על הפרוץ אינו מועיל יותר מלחי וקורה, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון כמבואר בתוספות דף ה' ע&quot;ב &lt;small&gt;(ד&quot;ה קל וחומר)&lt;/small&gt;, מ&quot;מ לענין פירצות הקטנים שאינם צריכים שום תיקון, על כרחך צריך לומר דעדיף, דהרי פריך הש&quot;ס דף יו&quot;ד ע&quot;ב אהך דרב יהודה, וליחוש דלמא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא, ופירש רש&quot;י ז&quot;ל וז&quot;ל, ודילמא שביק פתחא רבה, ובטל תורת פתח מיניה ובטל לחי המתוקן בו, ונמצא מבוי זה בלא תיקון. ומשני, חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן.<br /> <br /> וקשה דא&quot;כ במה הוכשרו הפתחים קטנים, דהרי חזינן דאם היה שבוק פתחא רבה ועייל בזוטא, לא היה עוד לפתחא רבה דין פתח, א&quot;כ כיון דאין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן, א&quot;כ ליבטל דין פתח מהפתחים הקטנים. אלא ודאי כיון דהפתחים הקטנים אין צריכים שום תיקון משום דהוכשרו בעומד מרובה על הפרוץ, לא שייך לומר דבטל התיקון, יעיי&quot;ש שהאריך.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד יש להסביר עוד, דהיכא דצריך תיקון לחי או קורה צריך שיהיה בו גם הכירא, דאף למ&quot;ד לחי משום מחיצה מבואר בתוספות דף ה' ע&quot;ב ד&quot;ה ארבע דמ&quot;מ היכר קצת בעינן, וגם בצורת הפתח דעת רוב הפוסקים &lt;small&gt;(עי' תוספת שבת סי' שסג ס&quot;ק י וטו)&lt;/small&gt; דבעינן גם הכירא קצת, ובחתם סופר &lt;small&gt;(שו&quot;ת או&quot;ח)&lt;/small&gt; סימן צ&quot;א כתב, דאף אם נימא דצורת הפתח לא בעי היכירא דהוי כסתום, מ&quot;מ כיון דפתחא בלי היכרא לא עבדי אינשי, הו&quot;ל כפתחא בקרן זוית, והביא ראיה ברורה לזה.<br /> <br /> ולכן י&quot;ל דאם שבקי הילוכם משם ועיילי בפתחא אחריתא, בטל ההיכר הנעשה שם, כי אינו ניכר כלל שהוא פתח אם אין הולכין בו, משא&quot;כ בהפתחים הקטנים שפחותים מעשר ועומד מרובה על הפרוץ שאינם צריכים שום תיקון, הנה בודאי אין צריכים שום היכרא שם, כי אין צריך לעשות שום דבר במקום הפרוץ, ומהעומד המרובה בודאי אין שום הכירא על מקום הפרוץ, תו אין נפקא מינה אף אי שבקי הילוכם משם ואינו ניכר שהוא פתח, כי בלאו הכי לא הוצרכו לעשות שום תיקון והיכר אצל מקום הפרוץ, כי דיו במה שהוא בעצמו פתח, אף שלא ניכר אצלינו מאומה.<br /> <br /> ויהיה איך שיהיה, עכ&quot;פ הדבר ברור דלענין זה יש חלוק דהיכא שצריך תיקון לחי או קורה, כמו בפירצה יתירה מעשר או בפרוץ מרובה על העומד, צריך לראות דלא לישבקי בני המבוי את הילוכם משם לעייל בפתחא אחריתא כדאיפסיק כן להלכה בסימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ד, אבל בהפתחים הקטנים מעשר ועומד מרובה על הפרוץ, אינו מזיק אף אי שבקי הילוכם משם, כמבואר זה בגמרא שאמרו חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן.<br /> <br /> ומעתה יש לעיין בפתח שנעשו שם חבלים לעכב כניסה ויציאה, דודאי גרע טובא משבקי הילוכם משם, כיון שאי אפשר כלל לילך שם, ונעשה כן בכוונה לעכב ההילוך, אולי על ידי זה נתבטל הפתח ובטל התיקון ממנו. ולא מיבעיא לדעת המפרשים בדברי הגהות אשרי &lt;small&gt;(סי' יב)&lt;/small&gt; כפי הגירסא המובא בשו&quot;ע &lt;small&gt;(סי' שסג)&lt;/small&gt; סעיף ל&quot;ד אלא אם כן עשה צורת הפתח לזוטא, דלרבה אינו מועיל כלל צורת הפתח, דלפי זה משמע דאף בשבקי הילוכם משם נתבטל גם תיקון דצורת הפתח, אלא אפילו לדעת רוב המפרשים &lt;small&gt;(עי' מ&quot;ב שם ס&quot;ק קנ בשם תפארת שמואל על הגהות אשרי שם אות ט)&lt;/small&gt; דלרבה מועיל צורת הפתח, דצורת הפתח אינו נתבטל במה דשבקי הילוכם משם, מ&quot;מ י&quot;ל דאינו אלא כשהפתח נעשה עכ&quot;פ באופן שיהיה ראוי לילך בו, ואינו ניכר בפירוש שמעוכב ההליכה שם, אבל היכא שנעשה כן לעכב הכניסה ויציאה, בודאי דגרע, וי&quot;ל דנתבטל תורת פתח ואין בה שום הכירא.<br /> <br /> ונסתר ראייתי שהבאתי &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt; מן הש&quot;ס, דאמרינן באית ליה גידודי למטה דהוי פתח אף דמעכב ההילוך, דהלא שם מיירי בפירצה פחותה מעשר שאין צריכה שום תיקון, אף דבודאי גם בזה אין ההיתר אלא בשביל דהוי פתח, מ&quot;מ לענין חסרון ההילוך שאין הולכין בשם הנה חזינן בפירוש דאין לדמות פירצה הצריכה תיקון לפירצה קטנה, שלא הקפידו חכז&quot;ל מה שאין הולכין שם כלל כמו שהקפידו בפירצה הצריכה תיקון, ואם הוא מטעם שכתבתי דאין צריך שם הכירא או מטעם אחר, עכ&quot;פ אין ללמוד קולא מהך שהקילו חכז&quot;ל בפירצה קטנה ביש שם דבר המעכב ההילוך, להתיר על ידי זה גם פירצה גדולה הצריכה תיקון אף אם נעשה שם דבר המבטל התיקון, כיון דחזינן דחלוקים הם בענין זה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ח&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> גם יש לחלק, דאף דגם בפירצה פחותה מעשר דמותר הטעם הוא בשביל דהוי פתח, כמבואר במשנה &lt;small&gt;(טו:)&lt;/small&gt;, אבל הא ודאי דבפתח בלי משקוף ומזוזות, פתחא כי האי לא עבדי אינשי, וגם בצורת הפתח מן הצד דלא הוי פתח כתב הגר&quot;א בסימן שס&quot;ב &lt;small&gt;(סי&quot;א)&lt;/small&gt; דהטעם הוא דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, ומכל שכן בלי משקוף ומזוזות כלל דאין בו תורת פתח בשום מקום, וגם לענין חיוב מזוזה לא הוי פתחא כלל כה&quot;ג &lt;small&gt;(עי' יו&quot;ד הל' מזוזה סי' רפז ס&quot;א)&lt;/small&gt;, ועל כרחך צריך לומר דהקילו חכז&quot;ל בפירצה פחותה מעשר אף בכה&quot;ג, דבעלילה כל דהו דמצינו למיתלי ביה שהוא פתח מקילין. ואך כשהוא עומד גם בקרן זוית, דגם אינו עומד במקום הראוי להיות פתח, ואית ביה תרתי לגריעותא, החמירו חכז&quot;ל.<br /> <br /> אבל כשהוא עומד במקום הראוי שהתירו שם אף באית ליה גידודי שמעכב ההילוך, אין להביא ראיה מזה להתיר אף בפירצה יתירה מעשר שצריכה צורת הפתח כדינו, די&quot;ל דלעולם היכא דאית שם דבר המעכב ההילוך, פתחא כי האי לא עבדי אינשי, ומה שהתירו זה בפירצה פחותה מעשר, הלא שם על כרחך התירו אף בפתחא דלא עבדי אינשי כה&quot;ג, ולא הצריכו חכז&quot;ל שם כלל שיהיה בתואר צורת הפתח, אלא שיהיה עכ&quot;פ עומד במקום הראוי להיות פתח, משא&quot;כ בפירצה יתירה מעשר שהצריכו חכז&quot;ל תואר צורת הפתח במשקוף על גבי מזוזות בכל הפרטים, י&quot;ל דכשיש שם דבר המעכב כניסה ויציאה, פתחא כה&quot;ג לא עבדי אינשי ואין בו תואר צורת הפתח כלל, ובטל התיקון הנצרך לפירצה יתירה מעשר, ונסתר ראייתי שהבאתי מהש&quot;ס להתיר בכה&quot;ג.<br /> <br /> ובחילוק זה יתיישב לי גם תמיהא עצומה שלא ידעתי להולמה, דהנה בסימן שס&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ד)&lt;/small&gt; מבואר שם בשו&quot;ע הך דינא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, והביא שם בתוספת שבת &lt;small&gt;(ס&quot;ק ו)&lt;/small&gt; דברי התוספות &lt;small&gt;(ו. ד&quot;ה דפתחא)&lt;/small&gt; דזה אינו אלא בנפרץ, אבל אם נעשה במזוזות ומשקוף כפתח גמור, הוי פתחא אף בכה&quot;ג, ותמה על הפוסקים למה השמיטו זה ולא הביאו דברי התוספות. וכתב הפרי מגדים שם באשל אברהם ס&quot;ק ד' דאפשר מילתא דפשיטא הוא דדוקא נפרץ, ומשום הכי לא הזכירוהו הפוסקים.<br /> <br /> ותמה על זה בחקר הלכה &lt;small&gt;(אות ע)&lt;/small&gt; מערכת עירובין אות &lt;small&gt;(ו')&lt;/small&gt; [ט'] &lt;small&gt;(ד&quot;ה ולא)&lt;/small&gt;, דהלא דעת הרי&quot;ף &lt;small&gt;(ב:)&lt;/small&gt; והרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(הל' שבת פט&quot;ז ה&quot;כ)&lt;/small&gt; בפירוש צורת הפתח שעשאה מן הצד &lt;small&gt;(יא.)&lt;/small&gt;, דהיינו כשנעשה בקרן זוית לא הוי פתחא, וא&quot;כ לדידהו על כרחך דבקרן זוית לא הוי פתחא אף אם נעשה בצורת הפתח, ובשאר פוסקים לא מצינו ההיפוך, ובודאי דנקטינן כהרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל נגד דעת התוספות, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ובספר פתחא זוטא &lt;small&gt;(עירובין)&lt;/small&gt; כלל י&quot;א &lt;small&gt;(אות ג)&lt;/small&gt; כתב לתרץ, דלכן הוא דבר פשוט, דאין הלכה בזה כדברי הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל, דהר&quot;ן נמי חולק, דכתב בפרק קמא דסוכה &lt;small&gt;(בדפי הרי&quot;ף ב: ד&quot;ה גרסי')&lt;/small&gt; לחלוק על פירושא דהרי&quot;ף והרמב&quot;ם בצורת הפתח שעשאה מן הצד דהיינו שנעשה בקרן זוית, דכי אמרינן פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי היינו כשאוכל משתי רוחות אבל מרוח אחת לא. ועוד דכי אמרינן הכי, הני מילי שלא נידון הפירצה כפתח, אבל כשעשאה צורת הפתח ממש, משמע דאפילו בקרן זוית מהני, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ולא ידעתי מה תיקן, דאף אם הר&quot;ן ז&quot;ל חולק גם כן על כל זה, מלבד דנודע דרכו של השו&quot;ע שכתב בהקדמתו &lt;small&gt;(לטור או&quot;ח)&lt;/small&gt; דבכל מקום דהרי&quot;ף והרמב&quot;ם מסכימין לדעת אחת נקטינן כוותייהו, ומה שפסק כאן כדעת רש&quot;י ז&quot;ל שפירש צורת הפתח שעשאה מן הצד היינו שלא עשה הקנה על גביהן, כבר כתב הב&quot;י והכסף משנה דלדינא גם הרי&quot;ף והרמב&quot;ם מודי דצריך להיות הקנה על גביהן, ואך בפירושא דמן הצד הם חולקים.<br /> <br /> בפרט בכאן שגם הרשב&quot;א &lt;small&gt;(עבודת הקודש ש&quot;ב אות ב; עירובין יא. ד&quot;ה נעץ)&lt;/small&gt; והרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' יד)&lt;/small&gt; החולקין ג&quot;כ על הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל בהך פירושא דצורת הפתח שעשאה מן הצד, לא הביאו כלל פירכא השניה שבר&quot;ן ז&quot;ל שחלק על גוף הסברא דבעשאה בצורת הפתח ממש מהני אף בקרן זוית, ולא כתבו רק טעם הראשון דקרן זוית לא נקרא אלא כשאוכל משתי רוחות, משמע בהדיא דאם הוא אוכל משתי רוחות, גם המה מודים לסברת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל דאינו צורת הפתח אף אם עשאה בצורת הפתח ממש, וכשכולם מסכימים לדעת אחת אין ספק שלא הכריע הב&quot;י נגדם מכח דברי הר&quot;ן ז&quot;ל.<br /> <br /> בפרט שגם בב&quot;י לא הביא כלל אלא טעם הזה דקרן זוית לא נקרא אלא כשאוכל משתי רוחות, ודברי הר&quot;ן ז&quot;ל שחלק על גוף הסברא להקל אם נעשה בצורת הפתח ממש, לא הביא כלל, והאיך אפשר לומר שהכריע להלכה נגד כל הפוסקים האלו מכח דברי הר&quot;ן ז&quot;ל שלא הביאם כלל בספרו.<br /> <br /> וחוץ לזה אף אם נימא שהכריע כאן להלכה נגד דעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ורב האי גאון ז&quot;ל ומשמעות שאר הפוסקים, אבל האיך אפשר לומר עוד כדברי הפמ&quot;ג ז&quot;ל דלכן השמיטוהו הפוסקים יען שהוא פשוט כן להלכה, וכי מי שאומר כדברי הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ושארי הראשונים ז&quot;ל, יטעה בדבר פשוט כל כך, אתמהה.<br /> <br /> אמנם לדרכנו יש ליישב, דהנה התוספות ז&quot;ל הוכיחו זה דאם עשאה בצורת הפתח ממש הוי פתח אף בקרן זוית, מהא דאמרו בגמרא דף ה' ע&quot;א במבוי רחב ד' טפחים, דפתח לה בקרן זוית, וא&quot;כ צריך להבין לדעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל דאף בפתח ממש לא הוי פתחא, יקשה עליהם מהך גמרא, ולמה לא הביאו גמרא זו לסתור דעת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל, וחלקו עליהם רק בסברות בעלמא.<br /> <br /> אמנם לפי מה שכתבתי לחלק בין פירצה פחותה מעשר, דבעלילה כל דהו דמצינו למיתלי ביה שהוא פתח תלינן, לפירצה יתירה מעשר דאינה ניתרת אלא בצורת הפתח, א&quot;כ צריך שיהיה כדרך פתח בכל האופנים, אין שום קושיא על הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל דסברי בפירושא דמימרא דרב חסדא דצורת הפתח דעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום דלא מהני בקרן זוית אף שהוא בצורת הפתח ממש, מהך גמרא דפתח לה בקרן זוית, דהלא מימרא דרב חסדא [מיירי] בצורת הפתח שנעשה במקום דצריך צורת הפתח מדינא, משא&quot;כ שם בגמרא [מיירי] בפירצה פחותה מעשר דמדינא אין צריך שם צורת הפתח, לולא זאת שנעשה בקרן זוית.<br /> <br /> ולפי זה אין שום פלוגתא בדין זה בין הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל וסייעתם להתוספות ז&quot;ל, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהתוספות מיירי בפירצה קטנה והם מיירי בפירצה שצריכה צורת הפתח בכל אופן, ובזה אדרבה משמעות דברי התוספות דף י&quot;א ע&quot;א &lt;small&gt;(ד&quot;ה איפכא)&lt;/small&gt; הוא דלא מהני, דלא עדיף מלחי.<br /> <br /> ואם כן אין כאן תימה כלל מה שתירץ הפמ&quot;ג שפשוט כדברי התוספות ולא הזכירוהו הפוסקים לרוב פשיטותו, דגם מדברי הרי&quot;ף והרמב&quot;ם וכל שארי הראשונים שהובאו בב&quot;י אין שום סתירה לדבריהם.<br /> <br /> ובשו&quot;ת ברית אברהם &lt;small&gt;(או&quot;ח)&lt;/small&gt; סימן י&quot;ט אות ד' כתב דדברי התוספות דבקרן זוית מהני צורת הפתח, תליא בפלוגתא רבתי, ותוספות סבירא להו דלא כפירוש רבינו האי והרמב&quot;ם בצורת הפתח מן הצד, יעיי&quot;ש, ולפי מה שכתבתי אין צריך לעשות בזה שום פלוגתא, ולמעוטי פלוגתא עדיף.<br /> <br /> ובדרך זה אפשר לקיים גם דברי התורת חיים, דלהכי אמרו בש&quot;ס דאינו מועיל מחיצה שהגדיים בוקעין בה בשביל דלא עבדי פתחא כה&quot;ג, וגם מה דמיבעיא להו להש&quot;ס בעומד מרובה על הפרוץ בערב אם הוי עומד, הוא ג&quot;כ מהך טעמא דלא עבדי אינשי פתחא בכה&quot;ג, אף דלפי זה סותרין לכאורה ההלכות, דבעומד מרובה בערב פסקינן להילכתא דהוי עומד, ובמחיצה שהגדיים בוקעין בה איפסקא ההלכה דלא הוי מחיצה.<br /> <br /> ולפי מה שכתבתי אין זה קושיא, כיון דחזינן דאין כל הענינים שווים, ובמקום שנראה להם לחכז&quot;ל להחמיר יותר בפירצתה להצריך צורת הפתח כדינו, החמירו גם בפתחא דלא עבדי אינשי כה&quot;ג, ובמקום שנראה להם לפירצה מועטת להקל בה, הקילו גם בכה&quot;ג. א&quot;כ י&quot;ל גם כאן דבמחיצה שהגדיים בוקעין בה, חמורה יותר פירצה מבעומד מרובה על הפרוץ בערב שאין הגדיים בוקעין בה, ולזה החמירו בפתחא דלא עבדי אינשי כה&quot;ג.<br /> <br /> והרווחנו בזה ליישב דברי הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' כב)&lt;/small&gt;, שכתב י&quot;א כיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא, ועומד מרובה על הפרוץ בערב לא הוי עומד, והראב&quot;ד ז&quot;ל כתב כיון דרב אשי אוקי בעיא דרב המנונא באופן אחר, אלמא פשיטא ליה דערב כשתי לענין עומד מרובה על הפרוץ, ולא איצטריך ליה למיבעיא. והקשה בקרבן נתנאל &lt;small&gt;(אות מ)&lt;/small&gt; דילמא משום דפשיטא ליה דלא הוי ערב כשתי לענין עומד מרובה על הפרוץ. אמנם לפי הנ&quot;ל אתי שפיר, כיון דחד טעמא לשניהם משום דלא עבדי פתחא כה&quot;ג, ואך דמחיצה שהגדיים בוקעין בה חמיר יותר, וא&quot;כ אם נאמר דבעומד מרובה על הפרוץ בערב לא הוי פתחא כה&quot;ג, ק&quot;ו באם הגדיים בוקעין בה. ועל כרחך דשם פשיטא להקל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ט&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ונדחה בזה גם הראיה שהבאתי &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt; מדף י&quot;א מחצר שריבה בה פתחים וחלונות, דמועיל צורת הפתח בחלונות אף דחלון אינו ראוי להילוך, אף דשם מיירי מפרוץ מרובה על העומד בארבע דפנותיה דצריך צורת הפתח כדינו, והשוו זה לפירצה יתירה מעשר אליבא דרב, מ&quot;מ לא מצי למימר דלהכי לא תועיל שם צורת הפתח בשביל שהוא בדרך חלון שאינו ראוי להילוך, כיון דהפרוץ המרובה, הוא בצירוף החלונות עם הפתחים, ובהחלונות בעצמם אין בהם פרוץ מרובה על העומד, כמדוייק בדבריהם שריבה בה פתחים וחלונות, ובהפתחים אפשר לתקן בצורת הפתח כדינו שנעשו להילוך יפה, ונשארו החלונות שהם פרוץ מיעוט מהעומד, ובזה שפיר מועיל אף פתחא דלא עבדי אינשי כה&quot;ג.<br /> <br /> ויש לומר עוד דהיכא שתיקן בצורת הפתח בהפרוץ המרובה ונשאר עוד פרוץ מיעוט, תו אין צריך עוד שם תיקון כלל, דאף שנסתפק הבית אפרים בתשובות או&quot;ח סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(סוד&quot;ה ומ&quot;ש בתוספת)&lt;/small&gt; אם צורת הפתח הוי עומד גמור, לענין אם יש אצלו פרוץ מועט שיהיה נידון כעומד מרובה על הפרוץ לבטל הפרוץ המועט שאצלו, או אם נימא דדיו להפקיע את עצמו שיהיה נחשב כעומד לנגד עצמו, ולא לבטל את הפרוץ הנשאר. ובמקום אחר &lt;small&gt;(ראה סי' לד אות ב, וסי' לה בסוף התשובה)&lt;/small&gt; ביארתי דנראה העיקר דאינו נחשב כעומד גמור לענין זה. אבל בכאן אין שייכות לזה, דהחלונות הם פרוץ מיעוט מהמחיצות הנשארות אף בלי צורת הפתח שאצל הפתחים, דרק בצירוף הפתחים הוי פרוץ מרובה. וא&quot;כ ממילא ע&quot;י שנתקנו הפתחים בצורת הפתח, הוי החלונות פרוץ מועט נגד המחיצות שנשארו מלבד הפתחים והחלונות, והפתחים שנתקנו בצורת הפתח, אף אם נימא דאינם עומד גמור שיבטלו המה את הפרוץ המרובה, אבל עכ&quot;פ פרוץ בודאי לא הוי להצטרף עם הפרוץ שבצידו להיות פרוץ מרובה.<br /> <br /> ומיושב בזה דעת הרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(הל' שבת פט&quot;ז הט&quot;ז)&lt;/small&gt; שפסק דאף דמועיל צורת הפתח לפרוץ מרובה על העומד, מ&quot;מ אם הוא גם יתר מעשר פרוץ מרובה על העומד, אינו מועיל. והקשו עליו א&quot;כ מאי קאמר &lt;small&gt;(יא.)&lt;/small&gt; לימא מסייע ליה חצר שריבה בה פתחים וחלונות ובלבד שיהא העומד מרובה, דילמא מיירי בפירצה יתירה מעשר, דבזה הכל מודים שצריך שיהיה העומד מרובה. ובתורת חיים &lt;small&gt;(שם ד&quot;ה אלא)&lt;/small&gt; הניח בקושיא. ועיין בהרב המגיד פרק ט&quot;ז מהלכות שבת ובלחם משנה שם, ובגאון יעקב &lt;small&gt;(שם ד&quot;ה אמר הרמב&quot;ם)&lt;/small&gt; האריך ונדחק בדבריו.<br /> <br /> ולהנ&quot;ל אתי שפיר, דעל כרחך אי אפשר לאוקמי ברייתא זו בפירצה יתירה מעשר, כיון דנזכר שם חלונות, ואי הוי יתירה מעשר דצריך בעצמה צורת הפתח, לא היה מועיל שם צורת הפתח, דלא עבדי אינשי פתחא כה&quot;ג, ואך אם אין בהם עשר בכל אחד ואחד, אלא דצריך צורת הפתח ע&quot;י שהוא פרוץ מרובה בצירוף הפתחים שפיר מועיל להפתחים וניתר הכל כמבואר. ולא נראה להם לחלק דהפתחים הם יתר מעשר והחלונות הם מועטים, דכולא בחדא מחתא מחתינהו, ואי הפתחים מיירי דוקא יתר מעשר, הוה ליה למיפלגינהו כיון דשניהם דוקא הם, דהחלונות צריכין להיות דוקא פחותין מעשר והפתחים דוקא בדיתירים מעשר, ומדסתמינהו בחד מחתא, נראה להו דבחדא גוונא מיתוקמא.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;י&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> היוצא לנו מזה, דבפירצה יתירה מעשר כשצריכה צורת הפתח כדינו, אין ראיותי מהש&quot;ס מספיקין כלל להתיר אם יש גידודי שמעכבין ההילוך.<br /> <br /> ונראה לפענ&quot;ד דגם מהמהרי&quot;ל הנ&quot;ל אין ראיה לנידון דידן. דזה לשון המהרי&quot;ל, חצר שהיה כלה לכרם והקיפוהו בצורת הפתח, והיה שם למטה מצורת הפתח עץ אחד מחובר שהיו גפנים קשורין בו, ושאלו מאחר דאותו העץ קשור מן הצד ולמטה מעשרה, אם מבטל לצורת הפתח. הנה כפי המבואר מלשונו לא היה זה העץ קשור למטה סמוך לארץ באופן שמבטל ההילוך, אלא שהיה למטה מעשרה, ויוכל להיות שהיה למעלה סמוך לצורת הפתח, אלא שלא היו עשרה שלמין ממנו עד הקרקע, כמו שכתב לדמותו לקורה שמקצתה למעלה ומקצתה למטה. ואם כן יש לומר דאין זה מעכב ההילוך, דבאמת אף בעשרה טפחים שלמים הוא נמוך הרבה מסתם קומת בני אדם, דהוא רום ג' מאות, ואע&quot;פ כן פירשו ז&quot;ל על אמרם בש&quot;ס &lt;small&gt;(ו.)&lt;/small&gt; דלא בקעי בה רבים, היינו שפתוחה למקום מטונף או מקולקל בפחתים וטיט &lt;small&gt;(עי' רש&quot;י שם ד&quot;ה מכלל)&lt;/small&gt;, ובדאיכא גידודי מבואר שם דגרע טפי. גם במג&quot;א סימן שס&quot;ה ס&quot;ק ד' העתיק דלא בקעי בה רבים, שפתוחה למקום מטונף, וכל שכן בדאיכא גידודי.<br /> <br /> ומבואר מזה דבדליכא גידודי ואינו במקום המטונף, נקרא בקעי בה רבים, אף דסתם פתח המוזכר בגמרא ושו&quot;ע שיעורו בעשרה טפחים ולא יותר, ולא מצינו שום נפקא מינה בין יו&quot;ד לגבוה מיו&quot;ד, אלא בנמוך מעשרה הוא דפליגי הרמב&quot;ם והרשב&quot;א ז&quot;ל, ועל כרחך דמה שהפתח הוא נמוך הרבה מקומת בני אדם אין זה מעכב ההילוך, ואף בקיעת רבים אינו מעכב. וצריך לומר דאפשר לילך ע&quot;י הרכנת גופו, או אפשר שראוי לנמוכי הקומה אשר גם המה מרובין, ואינו נקרא מעכב בקיעת רבים אלא כשהוא מקולקל למטה במקום ההילוך, ובדאיכא שם גידודי מעכב ההילוך יותר. ואם כן מהיכא תיתי לנו להמציא דבנמוך קצת יותר מיו&quot;ד שצריך להרכין קצת יותר בהילוכו, שזה נקרא מעכב ההילוך, דלענין שיהיה ראוי להילוך, לא מצינו שיעורא בשום מקום שנאמר לצמצם בו שתלוי ביו&quot;ד טפחים דוקא, וגם אין סברא כלל לצמצם בזה שיעורא דעשרה טפחים.<br /> <br /> והמהרי&quot;ל שם לא דיבר אלא משיעורא דעשרה טפחים, אם צריך להחמיר בעובדא דידיה שלא היו העשרה טפחים בשלימות. אבל בדאיכא גידודי למטה ממש שמעכב ההילוך, או אם יש שם דבר המפסיק נמוך מאד, באופן שרואין בחוש שאינו משמש עוד כניסה ויציאה, זה לא הוזכר כלל בדברי המהרי&quot;ל. ודברי המהרי&quot;ל ז&quot;ל סובבין על מעשה שהיה, ואין להביא ראיה ממנו להתיר גם באופנים אחרים היכא שנעשה מחיצה לעכב כניסה ויציאה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;יא&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> שוב התבוננתי, כי החתם סופר ז&quot;ל בסימן פ&quot;ז אחד מן הראיות שלו להקל בצורת הפתח על גבי המים, הוא ממה דמחלקין &lt;small&gt;(יב.)&lt;/small&gt; במים בין פירצה יותר מעשר או פחות, והיינו מטעם פתח, וש&quot;מ עבדי אינשי פתחא כה&quot;ג. ולפי מה שכתבתי לחלק לענין פתחא דלא עבדי אינשי כה&quot;ג, בין פירצה יתירה מעשר לפחותה מעשר, נסתר גם ראיה זו, והחתם סופר ז&quot;ל לא נחית לכל מה שכתבנו. אמנם באמת שם בנידון של החתם סופר ז&quot;ל יש לו גם ראיות אחרות להקל, ובנידון דידן שאין לנו ראיות אחרות, צ&quot;ע.<br /> <br /> והנה כתב שם, דאין לך אלא מה שמצינו להדיא, ולבסוף סיים דבמרחצאות שבכרכים נבנה פתח על גבי המים ופותחים פתח ונכנסים למים, גם בנהרות שוטפים נבנים בתי מרחצאות, ובני אדם נכנסים לתוך המים ע&quot;י פתחים הבנויים על גבי המים. והביא גם מתוספת שבת שכתב בסימן שנ&quot;ו ס&quot;ק ו', דבתוך המים לא שייך פתח כלל, ומדייק מזה דלמעלה מן המים עבדי פתחא לסגור בפני העוברים ושבים, וכדומה. ונראה כוונתו כיון דבאמת רואין דהרבה פעמים עושין פתחים על גבי מים, אף דאינו מצוי כל כך כמו סתם פתחים ביבשה, אין לדמותו למה שאמרו חכז&quot;ל פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, כיון שלא נמצא כן בהדיא, ואולי שייך יותר פתחא בכה&quot;ג מבקרן זוית. אבל בנידון דידן שנעשה מחיצה שם לעכב כניסה ויציאה, בודאי אין הדרך לעשות פתח באופן זה בשום פעם, כי פתח נקרא העשוי לכניסה ויציאה, וזה נעשה ממש בהיפוך.<br /> <br /> וכן נראה ממה שהביא ראיה מהתוספת שבת שכתב דבתוך המים לא שייך פתח, ודקדק מזה דלמעלה על גבי המים עבדי פתחא לסגור בפני העוברים בספינות וכדומה, אבל בתוך המים שאין עושין שם פתח בשום פעם, מודה דלא הוי פתחא בכה&quot;ג. וא&quot;כ אולי גם נידון דידן גרע מעל גבי המים, ודמי טפי לבתוך המים, כיון שאין משמש שם כניסה ויציאה לעולם כלל. ובפרט כי מכל מה שביארתי לעיל יש פנים לומר שמוכח כן מש&quot;ס וראשונים, וכן נראה באמת דעת התורת חיים.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;יב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> עוד יש לי מקום ספק, דאף אי נימא שהמחיצות שאין בהם יו&quot;ד אין מקלקלים את צורת הפתח, מ&quot;מ כיון שיש באמצע גם מקומות שהם גבוהים יו&quot;ד ורחבים ד' כדין מחיצה, כי אי אפשר לצמצם שלא לעשות צורת הפתח אלא במקום שאין גבוה יו&quot;ד דוקא, כי הוא עולה ויורד הרבה פעמים במשך המחיצה, וגם כי בימות החורף מתקלקלים המחיצות מיום אל יום ואף המקומות שרואין שהם גבוהים יו&quot;ד כדינו, ביום או יומים מתקלקל וצריך צורת הפתח, ואי אפשר לעשות בכל עת צורת הפתח מחדש ולהיות עומד על המשמר כל הימים להשגיח במדידת כל המחיצות של כל הגינות בכל צידי הרחוב, ונפיק מיניה חורבה, ואין תקנה אלא לעשות בפעם אחת צורת הפתח בכל משך הגינות שאצל צידי הרחוב שאין להם מחיצות חזקות.<br /> <br /> ומעתה המקומות שגבוהים יו&quot;ד ורחבים ד', י&quot;ל דגרע טפי, שאי אפשר לומר שם במקום ההוא שנידון כפתח, כיון דמחיצה כדינו בודאי חולק הרשויות, וכמבואר בריש פרק חלון &lt;small&gt;(עו.)&lt;/small&gt; דלמעלה מעשרה מערבין שנים ואין מערבין אחד, דלמעלה מעשרה ודאי לאו פתחא הוא כמבואר ברש&quot;י ז&quot;ל שם ד&quot;ה פחות מארבע, אף דסתם חלון אית ביה צורת הפתח וכדמשמע מלשון רש&quot;י ז&quot;ל דף י&quot;א ע&quot;א ד&quot;ה שריבה בה פתחים וחלונות, שסיים אע&quot;ג דאית בהו צורת הפתח בכולהו.<br /> <br /> ומבואר דכל למעלה מעשרה לא מקרי פתחא כלל, וא&quot;כ זה מפסיק באמצע הפתח. ואי אפשר לומר דהמקומות שאין בהם יו&quot;ד עדיין נקראים פתחים, כיון דצריך להיות קנה מכאן ומכאן מב' הצדדים, ואם באמצע ב' הקנים יש מקום המפסיק שאינו נקרא פתח כלל, האיך אפשר לצרף אלו שני הקנים שיהיה נקרא פתח אחד, והוי בהמקומות שבצידי המקום ההוא המפסיק בין הפתחים כב' פתחים שאין בהם אלא קנה אחד זה בצד זה וזה בצד אחר.<br /> <br /> ובטור יו&quot;ד הלכות מזוזה סימן רפ&quot;ו כתב, אותם פתחים שהם חלוקים ועמוד באמצע, די להם במזוזה אחת, אפילו אם יש בעובי העמוד טפח וכו', דשאני התם שפתח הקטן נבדל משער הגדול לגמרי, שהרי נפתח ונסגר כל אחד בלא חבירו, אבל הכא דכשזה נפתח גם זה נפתח וכן נסגרים ביחד, ואין העמוד נעשה אלא לנוי, כחד חשיבי. וכן הוא בב&quot;י ובשו&quot;ע &lt;small&gt;(שם סכ&quot;א)&lt;/small&gt; בשם תשובת הרשב&quot;א &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' צ)&lt;/small&gt; דבעמוד החולק באמצע הפתח, כל שיש היכר ציר בזה ובזה בצד העמוד, הרי הן כשני פתחים, אבל כל שאין צירים לצד העמוד, אין העמוד מחלקו לשנים, שאינו אלא לנוי בעלמא, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הנה נזכר התם שיש בעובי העמוד טפח, ולא הוזכר רחב ד' טפחים, וגם ברחב ד' טפחים הנה במזוזה צריך דלתות והיכר ציר, וממילא כשאין להעמוד ההוא היכר ציר ולא דלת שיהיה נפתח לבדו, אלא שני הפתחים נפתחים ביחד, יש הכרע שהוא פתח אחד. וגם הלא אמרו טעמו של דבר שאינו חולק הפתח לשנים שאינו אלא לנוי בעלמא. אמנם במחיצה רחב ד' טפחים שאין שם דלתות והיכר ציר לשום מקום מהפתחים, ואין הכרע כלל מהיכר ציר, ואי אפשר לומר ביה שנעשה לנוי, כי כוונת עשיית המחיצה הוא בפירוש לעכב כניסה ויציאה, י&quot;ל דחולק הפתח לשנים, ונמצא שאין שם ב' קנים בשום פתח.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;יג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ובהגהות חכמת שלמה מהגאון מהר&quot;ש קלוגער ז&quot;ל בסימן שס&quot;ג סעיף כ&quot;ו, נשאל בצורת הפתח שנמשך על כמה גגי בתים, בענין שההפסק שבין הבתים האמצעים מונע מלראות הלחי שתחת צורת הפתח, והעומדים שם אין רואין רק החבל לבד. והשיב דאין בזה בית מיחוש דאף שצריך שבני המבוי יראו צורת הפתח, מ&quot;מ די במה שרואין החבל שלמעלה, וגם כיון דנראה עכ&quot;פ לקצת בני אדם, לא גרע מנראה מבפנים ושוה מבחוץ, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הנה לא נחית לחקור בזה, אלא בשביל שאין רואין צורת הפתח. אבל להנ&quot;ל יש עוד חשש דהבתים המפסיקין מעכבין ההילוך, וכן כתב גם בחקר הלכה &lt;small&gt;(אות ע, הלכות עירובין אות ה)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> אבל באמת י&quot;ל עוד, דיש לחלק בזה דאין זה נקרא מעכב ההילוך, כיון שאפשר לילך בכמה מקומות שבפתח ההוא בין הבתים, והכל הוא פתח אחד, אף שבמקום הבתים אי אפשר לילך, לא איכפת לן, כיון שהפתח ההוא משמש כניסה ויציאה בכמה מקומות. גם לענין החשש שכתבתי שלא יהיה כחולק הפתח לשנים, י&quot;ל דעדיף בזה דאף שאינו נבנה לנוי הפתח, כמו העמוד המוזכר בסימן רפ&quot;ו, אבל אינו נבנה גם לעכב כניסה ויציאה, וניכר לכל שאינו כדי לחלוק את הפתח, כי אם לצורך הבית הנבנה שם ואין לו שייכות אל הפתח. משא&quot;כ מחיצה הנעשה שם אך לכונה זו לעכב כניסה ויציאה, שזהו ההיפך מכוונת תורת פתח, יש לחוש יותר שחולק הפתח לשנים. ובכל אלה צ&quot;ע, ואין בידי דבר ברור לעת עתה, וה' יאיר עיני.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;###&lt;/nowiki&gt; אורח חיים - סימן לד ###<br /> <br /> '''&lt;big&gt;צורת הפתח הרחוק מהכותל יותר מארבעה טפחים, אי מהני&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ב&quot;ה. בנידון העירובין אשר בהרבה מקומות מרחובות העיר, הצורת הפתח המה רחוקים מהכותל יותר מד' טפחים כל משך מקום הרצפה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה המגן אברהם בסימן שס&quot;ה ס&quot;ק ד' החמיר אף בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פירצה בארבעה טפחים ובקעי בה רבים. והך בקעי בה רבים, פירושו שאינו מטונף ומקולקל בטיט, כמבואר שם. והטו&quot;ז &lt;small&gt;(שם ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; הקיל אם הפירצה נעשה כן מתחילה, דבנעשה כן מתחילה לא שייך שבקי פתחא קמא, יעיי&quot;ש. גם האבן העוזר שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה כתב מג&quot;א)&lt;/small&gt; והפנים מאירות ח&quot;א סימן כ&quot;ה חלקו על המג&quot;א, והבית מאיר &lt;small&gt;(ריש)&lt;/small&gt; סימן הנ&quot;ל גם הבית אפרים &lt;small&gt;(או&quot;ח)&lt;/small&gt; סימן כ&quot;ה החזיקו בהמג&quot;א.<br /> <br /> והנה האבן העוזר שם אחר שהאריך לחלוק על המג&quot;א להתיר בעיירות בפירצה ד' טפחים אף אם המה כמה פירצות מצד אחד, סיים דאם הוא נפרץ משני צדדים וכל פירצה הוא ארבעה אסור. וכבר האריך בשו&quot;ת בית שלמה או&quot;ח סימן נ&quot;ג ובכמה תשובות &lt;small&gt;(עי' סי' מו ומט)&lt;/small&gt; בביאור דבריו מן הש&quot;ס והפוסקים, דבנפרץ משני צדדים הוי כמבוי מפולש בעקמימות, דהלכה רווחתא כרב &lt;small&gt;(עירובין ו.)&lt;/small&gt; דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש &lt;small&gt;(עי' סי' שסד ס&quot;ג)&lt;/small&gt;, ולכן אף בנפרץ זה שלא כנגד זה הוי ג&quot;כ מפולש בעקמימות.<br /> <br /> ובסוף התשובה שם סימן נ&quot;ג העלה להחמיר אף במצד אחד אם יש בתים נמשכין ארבע אמות לפנים באמצע דהוי עקום כמין ח, ואינו מותר אלא אם הפירצות הם סמוכין באופן דלא הוי כמבוי מפולש. ודבריו מבוארין מן התוספות &lt;small&gt;(י: ד&quot;ה עושה)&lt;/small&gt; ושו&quot;ע סימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ג, יעיי&quot;ש. וצריך להבין על פי זה דעת האבן העוזר שהתיר אם הפירצות הם בצד אחד, הא הוי מבוי עקום כמין ח דמבואר בתוספות ובשו&quot;ע דאסור.<br /> <br /> אמנם המקור חיים בסוף הספר בתיקון העירובין &lt;small&gt;(בראשו)&lt;/small&gt; עמד על זה, למה הותר אם הפירצות הם מצד אחד. וביאר הדבר, דהטעם הוא דאסור במבוי עקום, בשביל שרבים נכנסין לה בזו ויוצאין בזו, ולכן דוקא כשהוא בשני מקומות מזרח ודרום שיש דיורין בכל צד, שייך בקיעת הרבים מאחד לחבירו, כיון שיש דיורין בין הפירצות, משא&quot;כ בהן בצד אחד מרחוב העיר, שאין דיורין באמצע, לא שייך בקיעת רבים מאחד לחבירו. ובמבוי עקום כמין ח בשני רחובות שיש דיורין באמצע, שייך שפיר בקיעת רבים מאחד לחבירו, והוי מבוי מפולש בעקמימות ואסור, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הנה מובן דאין ללמוד מדברי האבן העוזר שום קולא, אלא אם הפירצות הם בצד אחד במבוי שאין דיורין באמצע, דלא הוי מבוי מפולש, כדברי המקור חיים, אבל לא אם הוא באופן דהוי מבוי מפולש. והנה באמת נראה לפי ענ&quot;ד דאם הוא נפרץ באופן דהוי כמבוי מפולש בעקמימות, כ&quot;ע מודו דאסור אף להטו&quot;ז והפנים מאירות, כמבואר המעשה שם בהפנים מאירות ז&quot;ל במבוי אחד שהיה השער מופלג מצדי המבוי, שהיו הפירצות בצד אחד ברחוב אחת, שבזה אין דיורין באמצע, וצריך אני לבאר קצת.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה הפנים מאירות התיר בפירצה ארבעה מטעם שהרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל השמיטו הך סוגיא דבקעי בה רבים &lt;small&gt;(עירובין ו.)&lt;/small&gt;, והרב המגיד בפרק י&quot;ז מהלכות שבת הלכה י&quot;ז כתב שהרמב&quot;ם ז&quot;ל סובר דהך סוגיא פליגא על הא דרבי אמי ורבי אסי &lt;small&gt;(שם ה.)&lt;/small&gt;, הילכך ליתא לענין הלכתא. וקשה טובא בזה, מה ראה לומר דליתא אליבא דהילכתא, הלא בש&quot;ס שם &lt;small&gt;(ו.)&lt;/small&gt; תירצו הדברים אליבא דרבי אמי ורבי אסי. וכתב הפנים מאירות ז&quot;ל דהרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל דחו הך סוגיא ממה דאיתא דף ה' &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; דמותר עומד מרובה על הפרוץ מק&quot;ו מחצר, ופריך מה לחצר שפירצתו בעשר תאמר במבוי שפירצתו בארבעה, ומשני קסבר פירצת מבוי נמי בעשר. ואם איתא להך סוגיא דבקעי בה רבים פירצתו בארבעה, אכתי תקשי מה לחצר שכן פירצתו בעשר אפילו בקעי בה רבים, דבחצר אין מזיק בקיעת הרבים.<br /> <br /> והנה האבן העוזר הוכיח מראיה זו להיפך, דגם בחצר מזיק בקיעת הרבים וגם איסור פילוש. אבל דברי הפנים מאירות צריכין ביאור, דהנה זה ודאי דבמבוי מפולש גם במבוי עקום דהוי כמפולש על כרחך מודי הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל דאסור, דמפולש היא ברייתא מפורשת &lt;small&gt;(שם ו.)&lt;/small&gt;, ובמבוי עקום הלכה רווחתא היא דתורתו כמפולש, כרב לגבי שמואל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, והוא מבואר בהדיא בהרי&quot;ף &lt;small&gt;(א:)&lt;/small&gt; והרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(הל' שבת פי&quot;ז ה&quot;ג)&lt;/small&gt; שם, וא&quot;כ עדיין יש ליפרוך מה לחצר שכן פירצתו בעשר אף במפולש ובעקום, תאמר במבוי שפירצתו בארבעה במפולש ובעקום.<br /> <br /> ומצאתי בבית אפרים סימן כ&quot;ה באמצע התשובה &lt;small&gt;(ד&quot;ה ומ&quot;ש באה&quot;ע)&lt;/small&gt; שעמד בזה דיש להקשות ממבוי מפולש, ותירץ דממפולש אין להקשות, כיון דזה הוי תחלת התקנה להקל בחצר טפי מבמבוי, ועיקר הק&quot;ו הוא במקום שכבר נתחייב תיקון ונכנס בגדר פירצה, יעיי&quot;ש כי דבריו עמוקים מאד לעמוד על כונת דבריו. ועל פי זה העלה דלפי מה שהוכיח דטעם איסור הפירצה בבקעי בה רבים, הוא ג&quot;כ מטעם מפולש ועקום, לכן אין להקשות במה שלא עשו חכמז&quot;ל פירכא בזו, דעיקר הק&quot;ו אינו כי אם על התיקון עצמו, אם הוא תיקון המועיל במקום שצריכין לו.<br /> <br /> והנה יהיה איך שיהיה שערי התירוצים לא ננעלו, אבל זה ודאי דבמפולש כ&quot;ע מודי דאסור אף לרי&quot;ף ורמב&quot;ם ז&quot;ל כנ&quot;ל. אמנם הפנים מאירות ז&quot;ל כתב כמה פעמים בתשובתו, דטעם האיסור בבקעי בה רבים, חיישינן דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, ובזה חילק שם בין מצידו לבראשו, דבמצידו חיישינן דממעט בהילוכו, ולא בראשו. וצ&quot;ע בדבריו מה שכתב גם בנפרץ בקרן זוית הטעם דממעט בהילוכו ושבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, דלפי זה למה הוצרכו בגמרא &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; כלל לומר הטעם פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, כיון דחד טעמא לשניהם הן בנפרץ מצידו ובקרן זוית.<br /> <br /> עכ&quot;פ הנה כתב הטעם בשביל דשבקי פתחא קמא, וצריכין לטעם זה במקום דלא שייך איסור פילוש, כגון אם הוא בצד אחד, על דרך שכתבתי למעלה &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt;, או אפילו בשני צדדים אם יש צורת הפתח מצד אחד, כמבואר בבית אפרים שם דיש חילוק, דלטעם איסור פילוש סגי בצד אחד צורת הפתח ובצד השני לחי וקורה, ולטעם דשבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, צריך לעשות צורת הפתח לזוטא דוקא, כפי מה שהעתיק בשו&quot;ע סימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ד דברי הגהות אשרי &lt;small&gt;(סי' יב)&lt;/small&gt;, לא כגירסת התפארת שמואל &lt;small&gt;(אות ט)&lt;/small&gt;, כאשר האריך בזה הבית אפרים בסימן כ&quot;ח באמצע התשובה &lt;small&gt;(ד&quot;ה והנה בד&quot;מ)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ואף דלגירסת התפארת שמואל כפי מה שביאר הבית שלמה סימן נ&quot;ג דאם יש פירצות קטנות הרבה ופירצה אחת גדולה בצידם, די שיעשה צורת הפתח לגדולה, והקטנים מותרים מטעם עומד מרובה על הפרוץ, ואף דשבקי פתחא רבה, לא איכפת לן לבטל צורת הפתח, דהא צורת הפתח מהני אף במקום דלא איקרי פתח כלל רק פירצה, כגון ברחב מעשר אמות, יעיי&quot;ש. מ&quot;מ הפנים מאירות סובר כפי מה שהעתיק השו&quot;ע, דצריכין לעשות צורת הפתח לזוטא, ולא מהני אם עשה צורת הפתח לרבה גרידא, כמו שהאריך הבית אפרים ז&quot;ל שם, ועל כן הוצרך לטעם דשבק פתחא רבה, דלפי זה צריך לעשות דוקא צורת הפתח לזוטא.<br /> <br /> ואף לגירסת התפארת שמואל כפי שביאר הבית שלמה דבריו בסימן נ&quot;ג, דאם עשה צורת הפתח לרבה ניתרת הזוטא מטעם עומד מרובה על הפרוץ, זה הוא דוקא התם כגון הך דינא דרב יהודא במבוי רחב דעושה פס ארבעה באמצע המבוי, דפירצה הקטנה הוא זוטר מהעומד שבצדה, דהפסין הם מרובין על האויר שבין הפסין ולכתלים, כמבואר שם בגמרא, והביא על זה מהעבודת הקודש להרשב&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(ש&quot;ב סוף אות ב, הוב&quot;ד באליה רבה סי' שסג ס&quot;ק מב)&lt;/small&gt; דהפירצות הקטנות ניתרות לעולם מטעם עומד מרובה על הפרוץ. א&quot;כ משכחת לה שפיר אף לגירסת התפארת שמואל, שאם הפירצה שבצידה הוא באופן שאין עומד מרובה נגדה, כגון במבוי קטן, צריכה צורת הפתח, ואין די במה שיעשה צורת הפתח לרבה, כיון שאין עומד מרובה על הפרוץ מהפירצה זוטא.<br /> <br /> &lt;small&gt;(ובספר פתחא זוטא (סי' שסג ס&quot;ק נח ד&quot;ה ובשו&quot;ת)&lt;/small&gt; הוכיח מדברי הבית שלמה אלו, שחולק על הבית אפרים &lt;small&gt;(סי' כה סוד&quot;ה וראיתי, וע&quot;ע סוד&quot;ה ומ&quot;ש בתוספת)&lt;/small&gt; במה שכתב דצורת הפתח לא מיחשב כסתום אלא לגבי דנפשיה, אבל אין נקרא עומד גמור לבטל הפירצה שבצידו מטעם עומד מרובה על הפרוץ, ולזה הוכיח ממה שכתב הבית שלמה כאן דהפירצה הקטנה ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ, משמע דחולק על הבית אפרים וסבירא ליה דצורת הפתח מהני להיות עומד מרובה על הפרוץ. אבל זה טעות, דבנידון הבית שלמה יש להפירצה הקטנה עומד מרובה בצידה אף בלי צורת הפתח, כמבואר זה להמעיין בדבריו ממקור הענין בש&quot;ס).<br /> <br /> ועכ&quot;פ הבית אפרים הנה בודאי החליט כן, דלטעמא דשבקי פתחא קמא חמור בזה דלא סגי בצורת הפתח שיעשה לרבה, ושפיר י&quot;ל דגם דעת הפנים מאירות ז&quot;ל כהחלטת הבית אפרים, ואיכא נפקא מינה גדולה בטעמא דשבקי פתחא קמא אף בפירצה שבצדה. ומעתה הפנים מאירות לשיטתיה דסובר בהדיא טעם האיסור בבקעי בה רבים, בשביל דשבקי פתחא קמא, ועל זה פליג הרמב&quot;ם ז&quot;ל וסמך עליו הפנים מאירות להתיר. אבל היכא דיש לפסול מטעם מפולש, גם הפנים מאירות ז&quot;ל לא התיר, דבמפולש על כרחך גם הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל אסרו, וגם ליכא על זה שום סתירה מהסוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ במבוי ק&quot;ו מחצר, כמו שכתבתי בשם הבית אפרים.<br /> <br /> גם הטו&quot;ז שהקיל בנעשה מתחילה, הנה כתב בהדיא הטעם דאנו באין לפסול הפירצה מצד שנתבטל הפתח שעשה מתחילה באותו צד, על פי זה חילק שפיר בין אם נעשה מתחילה או אח&quot;כ, דבנעשה מתחילה כן אין לומר שנתבטל הפתח. אבל היכא דיש לאסור מטעם מפולש, דבש&quot;ס למדו זה מהך דינא דרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, זה ודאי מיירי בסתם מבוי שנעשה מתחילה כן, ולטעם מפולש שהוא מחמת רבים נכנסין לה בזו ויוצאין בה בזו, אין לחלק בין אם נעשה כן מתחילה או אח&quot;כ, וזה ברור. א&quot;כ הדבר פשוט דמבוי עקום במפולש, לא שייך כל קולת הטו&quot;ז.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה הבית אפרים סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(ד&quot;ה וכדי)&lt;/small&gt; הקשה טובא, דאי אפשר כלל לומר בטעם האיסור בבקעי בה רבים, משום דחיישינן דשבקי פתחא קמא, הא כל עיקר החילוק בין בקעי בה רבים או לא, נפקא לן מדאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, ובעי לאוכוחי מינה דפירצתו בארבעה, ואהא משני רב חנן שאני התם דבקעי בה רבים, ופשיטא דהתם לא שייך כלל שבקי פתחא קמא, שהרי זה דרכם לצאת מן המבוי לרשות הרבים.<br /> <br /> עוד הקשה מהא דרבי אמי ורבי אסי דאמרו אם יש פס ארבעה מתיר בפירצה עד עשר, פירש רש&quot;י ז&quot;ל דאי נמי שבקי בני מבוי פתחא קמא ועיילי בהאי פירצה משום דדרך קצרה היא להם, אפילו הכי לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון, משום דהוי פתח לד' הסמוכין לו. וא&quot;כ אין מקום לאסור גם בבקעי בה רבים, דהא סוף סוף לא בטלה תורת פתח מן הראשון, דהוי פתח לד' הסמוכין לו.<br /> <br /> גם הקשה מהא דכתב בשו&quot;ע &lt;small&gt;(רמ&quot;א סי' שסה ס&quot;ב)&lt;/small&gt; בקעי בה רבים צריך תיקון, ואי הוי הטעם בשביל דבטלה פתחא קמא, היה צריך צורת הפתח דוקא לזוטא, כמבואר בשו&quot;ע סימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ד, ומדקאמר סתם דצריך תיקון, ולא ביאר דצריך צורת הפתח דוקא, משמע דסגי ליה בתיקוני מבוי. לכן כתב דעל כרחך עיקר הטעם הוא רק בשביל דהוי כמבוי מפולש, דצריך צורת הפתח בצד אחד ומצד השני סגי בלחי וקורה.<br /> <br /> והנה מה שהקשה על השו&quot;ע מה שכתב סתם צריך תיקון, אין זה קושיא כל כך, דאפשר סמך על מה שביאר בסימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ד דבכה&quot;ג צריך צורת הפתח לזוטא, וקיצר בלשונו כאן, וכה&quot;ג מצינו כמה פעמים דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. גם י&quot;ל דדברי הגהות אשרי &lt;small&gt;(סי' יב)&lt;/small&gt; המובא בשו&quot;ע סעיף ל&quot;ד מיירי היכא דחזינן בהדיא דשבקי פתחא קמא, משא&quot;כ כאן בפירצה ארבעה דאינו אלא חשש דילמא שבקי פתחא קמא, לא מחמרינן כולי האי, ולחי וקורה הוא דלהוי הכירא כמבואר ברש&quot;י ז&quot;ל ריש עירובין &lt;small&gt;(ב. סוד&quot;ה מבוי)&lt;/small&gt;, ובאית ליה הכירא לא שבקי פתחא קמא. אך בפנים מאירות משמע קצת, דחומרא זו הוא גם מחשש דילמא שבקי פתחא קמא, ודו&quot;ק.<br /> <br /> אמנם שתי קושיות הראשונות הן קושיות חזקות. אבל באמת בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים מבואר הך טעמא דשבקי פתחא קמא.<br /> <br /> ונראה לפענ&quot;ד ליישב קצת, דהנה בש&quot;ס שם דף ו' &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; בהא דאמר רב הונא אחד זה ואחד זה בארבעה, פריך מכלל דרב הונא סובר אע&quot;ג דלא בקעי בה רבים, ומאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ומשני התם דאיכא גידודי הכא דליכא גידודי. ובתוספות שם ד&quot;ה אחד זה, כתבו דבנפרץ בראשו לא הוי בארבעה דלא פליג וכו', ומצידו דהוי בארבעה, היינו משום דקא ממעט בהילוכו, אבל כשהפירצה בראשו לא ממעט בהילוכו, דלא שבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא.<br /> <br /> הנה מבואר כאן בתוספות בהדיא, דלרב הונא טעמא דאסור בשביל דשבקי פתחא קמא. ואפשר לומר דלרב הונא אי אפשר כלל לומר דהטעם הוא בשביל שהוא מבוי מפולש, כיון דמיירי במקום שאין רבים בוקעין בו, וכשאין רבים בוקעין בו, דהיינו מקום שאינו נקי ומקולקל בטיט, אינו מזיק הפילוש, כמבואר זה גם בבית אפרים, ובמפולש לחצר שאינה מעורבת אינו אוסר אלא כשהוא מפולש לכרמלית שהוא מקום לרבים, וכשאינו נוח להיות מקום מעבר לרבים אינו מזיק.<br /> <br /> עכ&quot;פ הנה כתבו התוספות לרב הונא דטעם האיסור בשביל דשבקי פתחא קמא, ואהא פריך בש&quot;ס שם מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ר&quot;ל דלרבי אמי ורבי אסי ביש פס ד' אף אם נפרץ אח&quot;כ לא חיישינן דילמא שבקי פתחא קמא, כיון דנשאר פתח לד' הסמוכין לו, ורב הונא אוסר אף בנשאר פס ד', וצריך לומר דחייש לדילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'. ומשני התם דאיכא גידודי והכא בדליכא גידודי, ובדליכא גידודי כיון דנוח ההילוך חיישינן לעולם לדילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'.<br /> <br /> וצריך לפרש הכוונה, דבדאיכא גידודי כיון דאין ההילוך נוח שם, לכן בנשאר פס ד' לא חיישינן שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה שאינה נוחה לעבור בה, זולת כשהפירצה הוא במקום הד' ממש וממעטי בהילוכא טובא, חיישינן. אבל כשאין הפירצה במקומה ממש, לא חיישינן כל כך לדילמא שבקי פתחא קמא ולעבור דרך הפירצה שאינה נוחה לעבור בה. אבל בדליכא גידודי, שנוחה לעבור שם, חיישינן שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה, שעכ&quot;פ קרוב להם יותר לילך דרך שם מלילך לצד אחר, ולכן אינו מועיל פס ד' ולא נקרא פתח גם לד' הסמוכין לו, כיון שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה &lt;small&gt;(ומה שכתבו התוספות (שם)&lt;/small&gt; דמצידו ממעט בהילוכא ובראשו לא ממעט בהילוכא, אף דבמבוי גדול יוכל להיות לפעמים דממעט בהילוכו יותר לילך לצד אחר מלילך להפירצה שבצידו, על זה צריך לומר דלא פלוג רבנן). כך נראה לפענ&quot;ד הפירוש הפשוט בגמרא.<br /> <br /> ומעתה לא קשה מידי קושית הבית אפרים, מה שהקשה למה דחיישינן בבקעי בה רבים דילמא שבקי פתחא קמא מהא דרבי אמי ורבי אסי דלא חייש באם נשאר פס ד', דהא קושיא זו ממש מבוארת בדברי הגמרא לרב הונא שהקשו מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ומשני בדליכא גידודי. יהיה איך שיהיה אם הכונה כמו שכתבתי או איזה כונה אחרת, עכ&quot;פ זה ודאי דמסיק דבדליכא גידודי חיישינן יותר אף בנשאר פס ד', ואם כן ק&quot;ו במקום בקיעת רבים דחמיר יותר מבדליכא גידודי דליכא לאקשויי מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, דכיון דבקעי בה רבים חיישינן דילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'. ורבי אמי ורבי אסי בלאו הכי מיירי על כרחך בדלא בקעי בה רבים, וזה ברור.<br /> <br /> ובזה אפשר ליישב קצת גם הקושיא הראשונה של בית אפרים, דאף דבגמרא הזכיר הך חילוקא דבקעי בה רבים נגד הקושיא מדאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, זה הוא לפי ההוה אמינא דרב חנן בר רבא ורב הונא שניהם לא מיירי אלא בדבקעי בה רבים דנאסר משום מפולש, דהא מיירי בסתם מבוי וסתם מבוי אין בו אלא לחי וקורה, וממילא כשנפרץ במצידו אף פירצה אחת בד' הוי מבוי מפולש, ולזה פריך על רב חנן מהך דרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, ורב הונא סובר שפיר דנאסר משום מפולש.<br /> <br /> משא&quot;כ במסקנא דמתרץ דמיירי הכל בדלא בקעי בה רבים, וא&quot;כ רב הונא דאוסר בעל כרחך צריך לומר דלאו דוקא מטעם מפולש אוסר, אלא גם בשביל דשבקי פתחא קמא, דכיון דמיירי בדלא בקעי בה רבים, אי אפשר לאסור מחמת פילוש, דבדלא בקעי בה רבים אינו מזיק הפילוש כנז&quot;ל, א&quot;כ מהיכא תיתי לעשות פלוגתא חדשה לומר דלרב חנן לא חיישינן לעולם לדילמא שבקי פתחא קמא אף בבקעי בה רבים, כיון דלא שמענו ממנו דפליג עליו אלא בדלא בקעי בה רבים, מהיכא תיתי לומר דפליג עליו גם בבקעי בה רבים להקל, כשהוא באופן דלא נאסר משום מבוי מפולש.<br /> <br /> ועיין בתוספות בבא קמא דף מ&quot;ב ע&quot;א בד&quot;ה בכוונה תליא מילתא, בפירוש הר&quot;י שם בהך דמתקיף לה רב אדא בר אהבה לאביי ורבא מדרבי, אף דאין הלכה כרבי, מ&quot;מ כיון דלרבי נדרש הקרא לפטור בשורים אפילו נתכוין לאשה, אף דלכולהו תנאי אין לדרוש הכי, אין לעשות פלוגתא חדשה במה שלא מצינו בהדיא מחלוקת ביניהם, ומדרבי נשמע לכולהו תנאי אף שאין מוכרח אליבייהו, יעו&quot;ש היטב בתוספות. וכמו כן יש לומר גם כאן, דמדרב הונא נשמע לדרב חנן לחוש דילמא שבקי פתחא קמא, כיון דבבקעי בה רבים לא מצינו פלוגתא ביניהם. כן נראה לפענ&quot;ד ליישב לחומר הנושא.<br /> <br /> ועכ&quot;פ אם התירוץ הוא כמו שכתבתי או שארי תירוצים, אבל זה ודאי דטעם החומרא של בקעי בה רבים, אם הוא מחמת דילמא שבקי פתחא קמא או מחמת מבוי מפולש, במחלוקת היא שנויה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה לפי מה שכתבו הטעם בבקיעת הרבים מחמת שהוא מבוי מפולש, נראה לפענ&quot;ד דבזה מיושבין היטב דברי הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל שהשמיטו הך סוגיא דבקעי בה רבים, דכבר הבאתי &lt;small&gt;(אות ב)&lt;/small&gt; מהפנים מאירות שתירוצו של הרב המגיד צריך עיון.<br /> <br /> ומה שתירץ הפנים מאירות שהרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל דחו הך סוגיא מקמי הך דאיתא בדף ה' דעומד מרובה על הפרוץ מותר במבוי ק&quot;ו מחצר, ולא פריך מה לחצר שפירצתו בעשר אפילו אי בקעי בה רבים, הנה הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' ז)&lt;/small&gt; כתב דהרי&quot;ף הביא מימרא דרבי אמי ורבי אסי ולא הביא פלוגתא דרב חנן ורב הונא, מכלל דסבר פירצת מבוי בעשר, וכיון דבשל סופרים הוא, עבדינן לקולא, ופירצת מבוי בעשר כל היכא דלא בקעי בה רבים. וביאר הבית יוסף ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' שסה ד&quot;ה נראה)&lt;/small&gt; דבריו, דבין בקעי בה רבים ללא בקעי על כרחך אית לן לפלוגי, מדאתמר רב אמר מבוי עקום תורתו כמפולש כדדייקינן בגמרא, ועל כרחך כי אמרו רבי אמי ורבי אסי דפס ד' מתיר פירצה עד עשר, בדלא בקעי בה רבים הוא, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ואם כן לדעת הרא&quot;ש ז&quot;ל עדיין הקושיא במקומה עומדת, למה השמיט הרי&quot;ף ז&quot;ל ולא הביא כלל הך דינא דבקעי בה רבים, כיון דעל כרחך צריך לומר דהך דינא דהילכתא הוא, כמו שכתב הב&quot;י. גם הלא בשו&quot;ע פסקו להלכה הנך שני דינים, היתרא דעומד מרובה על הפרוץ וחומרא דבקיעת הרבים &lt;small&gt;(סי' שסה ס&quot;ב)&lt;/small&gt;, ועל כרחך צריך לומר אליביה שאין הסוגיות סותרין, כאשר באמת נאמרו על קושיא זו הרבה תירוצים, והאיך נחליט דלהרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל על כרחך הסוגיות סותרין.<br /> <br /> אמנם לדעת אותן הסוברין דטעם האיסור בבקיעת הרבים משום דהוי כמבוי מפולש, מיושב היטב, כמו שכתב הב&quot;י סימן שס&quot;ה &lt;small&gt;(ד&quot;ה ומכל מקום)&lt;/small&gt; לתרץ מה שהשמיט הרא&quot;ש ז&quot;ל הך דינא דנפרץ בקרן זוית &lt;small&gt;(ו.)&lt;/small&gt;, כיון דטעמא הוא משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, וזה אשמעינן בדוכתא אחריתא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. א&quot;כ גם כאן, כיון דטעם בקיעת הרבים הוא מחמת דהוי כמפולש, ובמבוי עקום אשמעינן בדוכתא אחריתא דהוי כמפולש, תו לא צריך לאשמועינן גם כאן, דנלמד שפיר מהך דינא דמבוי עקום תורתו כמפולש לכל מקום שנפרץ באופן דהוי מפולש, כדאקשינן גם בגמרא מרב על רב חנן לגודל פשיטות הענין.<br /> <br /> ואך הפנים מאירות לשיטתיה דסובר טעם האיסור בבקיעת הרבים בשביל דשבקי פתחא קמא ועיילי בזוטא, וזה הוא אף כשאינו באופן שהוא מפולש, וזה הוא דין חדש שלא נשמע מרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, לכן קשה למה השמיט הך דינא, והוכרח הפנים מאירות לתירוצו.<br /> <br /> ונראה דגם הרב המגיד ושאר המפרשים שהניחו דברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל בצ&quot;ע, סברו הטעם דילמא שבקי פתחא קמא. אבל אחר שהאיר עינינו הבית אפרים ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; מתשובת הר&quot;ן ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' עב)&lt;/small&gt; דהטעם הוא בשביל שהוא מבוי מפולש, תו לא קשה מידי. והרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל והרא&quot;ש ז&quot;ל כולהו אזלי בשיטה אחת להחמיר בבקעי בה רבים מטעם מבוי מפולש.<br /> <br /> היוצא לנו מזה דלפי מה שכתבו הבית אפרים והבית שלמה להחליט, דאי אפשר לומר בענין אחר אלא מטעם דהוי כמבוי מפולש, נסתר ממילא כל היסוד של הפנים מאירות ז&quot;ל שסמך על הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל להקל, שאין שום פלוגתא בין הרי&quot;ף והרמב&quot;ם להרא&quot;ש והשו&quot;ע. אלא אף לדעת הפנים מאירות שהחמיר [בבקעי בה רבים] מחמת דשבקי פתחא קמא, ובזה סמך על הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל שדחו הך סוגיא דרב חנן בר רבא ורב הונא שהחמירו בזה, מקמי הך סוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ.<br /> <br /> אבל אם נפרץ באופן דהוי כמבוי מפולש, כיון דחזינן שסברת הש&quot;ס הוא בפשיטות להחמיר בזה, דאקשי על רב חנן מהך דאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, ולית להו פירוקא אלא לאוקמי כשלא בקעי בה רבים, מנא לן להקל בזה היפך ממה דפשוט להו להש&quot;ס, כיון שנידון זה אין סתירה גם מהך סוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ, כיון שבלאו הכי על כרחך צריך לומר כן דממבוי מפולש אין להקשות על הק&quot;ו, כמו שביארתי לעיל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומעתה אבוא לנידון דידן, הנה כבר נודע בשער בת רבים דעת התבואות שור ז&quot;ל &lt;small&gt;(עירובין יא:)&lt;/small&gt; שלא יהיה הצורת הפתח רחוק מהכותל יותר מג', ויש פוסקים חולקין עליו, אבל רוב גדולי האחרונים לא הקילו נגדו והסכימו לדעתו. והעיד בתשובות בית שלמה חלק או&quot;ח סימן מ&quot;א שנתפשט המנהג להחמיר. אמנם המקור חיים &lt;small&gt;(תקון עירובין, ד&quot;ה עוד ראיתי שהקנים)&lt;/small&gt; ובית אפרים ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה ועוד)&lt;/small&gt; כתבו דאם הוא רחוק רק מצד אחד, גם התבואות שור מודה. אבל בשו&quot;ת אריה דבי עילאה סימן ד' והגאון מהר&quot;ש קלוגער ז&quot;ל בספר החיים &lt;small&gt;(סי' שסג סכ&quot;ו בהגה ד&quot;ה עוד ראיתי לבאר)&lt;/small&gt; ובשו&quot;ת טוב טעם ודעת בסוף הספר בהשמטות &lt;small&gt;(אחרונות למהדו&quot;ק סי' ב, ועי' שו&quot;ת עץ החיים סי' רנג ד&quot;ה ובנידון שהלחי)&lt;/small&gt;, חלקו על המקור חיים ובית אפרים, והחמירו לדעת התבואות שור אף במצד אחד, אפילו אם רק במקום אחד רחוק רק יותר מג', ועכ&quot;פ היא במחלוקת שנויה.<br /> <br /> ובנידון דידן שהוא רחוק יותר מד', הנה בזה גם המג&quot;א ז&quot;ל החמיר אפילו בפירצה אחת, אף כשהוא באמצע המבוי לא אצל הכותל דוקא, אם הוא במקום דבקעי בה רבים, דהיינו שהוא מקום נקי ואינו מטונף ומקולקל בטיט. והפנים מאירות והטו&quot;ז שהקילו, הנה כתב המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל באו&quot;ח סימן קס&quot;ח דיש לומר מה שהתירו הטו&quot;ז והפנים מאירות, אינו אלא דלא צריכין לחוש דילמא בקעי בה רבים, אבל היכא דחזינן דבקעי בה רבים, אפשר דאסור, עיי&quot;ש.<br /> <br /> וכן נראה באמת בהפנים מאירות, דהרי סיים לבסוף, ועוד נראה לומר דהרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל לא מפרשי הא דאמרינן במקום דלא בקעי בה רבים, היינו מקום הטינופת כפירוש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(ו. ד&quot;ה מכלל)&lt;/small&gt;, אלא דבקעי בה רבים היינו שדרך רבים לילך דרך זה, אבל במבוי מן הצד אין דרך הרבים לבקוע בו, ואף במקום שאין מטונף, הוי כאין רבים בוקעין בו, יעיי&quot;ש. הרי, שכל כוונתו אינו אלא להקל במקום דלא חזינן בהדיא דדרך הרבים לבקוע בו, לאפוקי ממה שכתב רש&quot;י ז&quot;ל להחמיר אם הוא רק מקום נקי, אבל היכא דחזינן בהדיא דדרך הרבים לבקוע בו, אין להוכיח משם שום קולא.<br /> <br /> ובשו&quot;ת תשורת ש&quot;י &lt;small&gt;(ח&quot;א)&lt;/small&gt; סימן שכ&quot;ח הקשה על הפנים מאירות במה שכתב שבראשו אפילו אי הוי במקום שבקעי בה רבים, הוי כלא בקעי בה רבים וכשר, ועל זה הקשה עליו מהא דמבואר בסימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ד דצריך ליזהר דלא לישבק פתחא רבה ועייל בזוטא, שאם עשה כן בטל תיקון המבוי, ושם מיירי בראשו. ולא ידענא מה פריך, דהרי בהדיא כתב שם הטעם מה דבראשו אינו מזיק אף במקום דבקעי בה רבים, משום דלא שבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא, ואך במן הצד חיישינן לזה משום דקא ממעט בהילוכא, כמו שכתבו התוספות &lt;small&gt;(ו. ד&quot;ה אחד)&lt;/small&gt;. וא&quot;כ היכא דחזינן בהדיא דשבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא, פשיטא דאסור אף בראשו, כדברי השו&quot;ע סימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ד, והוא ברור להמעיין בדבריו.<br /> <br /> ובתשורת ש&quot;י שם העלה להחמיר בנידון דידיה שהיה צורת הפתח רחוק מן הכותל בצד אחד בד' טפחים, מחמת דברי הבית מאיר &lt;small&gt;(ריש סי' שסה)&lt;/small&gt; שהוכיח דאפילו צורת הפתח לא מועיל אם נשאר פרצה, ואפילו לחי או קורה לא מהני, וצריך צורת הפתח דוקא גם על הפרצה. ואף כשהוא בראשו, מ&quot;מ כשהוא אצל הכותל שמרוצף היטב ובאמצע הרחוב יש טיט ורפש ומקום שוקים שעוברים עגלות רצוא ושוב, ודאי סתמא הולכין יותר במן הצד ולא באמצע הרחוב. ושקיל וטרי בזה שאף שהפנים מאירות הקיל, מ&quot;מ אין לומר כדברי המיקל בעירוב, דכבר כתב הריב&quot;ש &lt;small&gt;(סי' תה)&lt;/small&gt; מעבודת הקודש להרשב&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(ש&quot;ב סוף אות א)&lt;/small&gt;, דדוקא בעירוב אמרו כן שאין לו עיקר בדאורייתא, ולא במחיצות שיש להן עיקר בדאורייתא, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה הוצרך לזה כפי מה שהבין מהפנים מאירות שהקיל אף בדחזינן בהדיא דבקעי בה רבים, אבל לפי מה שהוכחתי לדעת הפנים מאירות כאשר העיר המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל, דבדחזינן דבקעי בה רבים י&quot;ל דאף הוא מודה, א&quot;כ כשהוא פרוץ במקום הרצפה המיוחד לבקוע בו רבים, י&quot;ל דאסור לכ&quot;ע. שוב ראיתי שגם בתשובות צמח צדק החדש סימן מ&quot;א &lt;small&gt;(אות ג)&lt;/small&gt; כתב כן, דיש לומר לדעת הפנים מאירות דבדחזינן בהדיא דבקעי בה רבים, אסור.<br /> <br /> ובשו&quot;ת בית אפרים שהתיר בנתקלקל באמצע שבת על דרך מקרה, שזה שעת הדחק גדול כאשר ביאר דבריו בשו&quot;ת אריה דבי עילאה, יען שהורגלו באותה העיר בעירובין, וקשה להם איסור הטילטול על דרך מקרה בשבת אחד, וסמך ג&quot;כ על הפנים מאירות, ואע&quot;פ כן כתב שם בסיומא דפסקא &lt;small&gt;(ד&quot;ה ולדינא)&lt;/small&gt;, שלכן הקיל כיון שאין הרבים בוקעין כל כך דרך הפירצה, דלא ניחא תשמישתיה שם כי אם דרך רחוק, ואך לפעמים כשדחיק להו עלמא התם בעגלות המתקבצים הם נדחקים לצדדין, אבל לא מסגי התם להדיא להיות עליו שם בקעי בה רבים, יעיי&quot;ש. הרי, שבצירוף דעת הפנים מאירות לא הקיל אלא מחמת דחזינן דלא מסגי התם להדיא, ואם כן בנידון דידן שהוא במקום הרצפה שמיוחד לזה להיות מסגי התם להדיא, אין להקל כלל.<br /> <br /> &lt;small&gt;(מה שכתב שהפנים מאירות התיר אפילו לכתחילה, לכאורה ממה שסיים הפנים מאירות שלחוש לכל הדיעות היה ראוי לתקן פרצות גדרות העיר אפילו פחות מעשרה, משמע דלכתחילה צוה לתקן הכל, רק בדיעבד התיר. ואפשר שנגד הדיעבד של הבית אפרים שהיה שעת הדחק שהיה דרך מקרה, כמבואר בדבריו בשו&quot;ת אריה דבי עילאה, והפנים מאירות לא מיירי בשעת הדחק ובמקום שאי אפשר לתקן בענין אחר, התיר לעשות מעשה לכתחילה, והרי זה כלכתחילה נגד הדיעבד של הבית אפרים)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ובשו&quot;ת שואל ומשיב מהדורא קמא חלק ב' סימן פ&quot;ח, כתב דברחב ד' טפחים ובקעי בה רבים, אף החולקים על התבואות שור מודים דאינו מועיל, ואסור עד שיעמדו לחיים קטנים במקום הכותל ולחוץ, באופן שלא יוכלו לבקוע בו רבים.<br /> <br /> ובתשורת ש&quot;י סימן הנ&quot;ל כתב דאינו מבואר בדבריו אם כוונתו גם כשרק קנה אחד רחוק מהכותל. אמנם תשובה זו שבשואל ומשיב שם נכתבה להגאון בעל תשובת שמן ראש, שהוא העורר בזה לאסור בד' אצל הכותל, והסכים לדבריו, לכן לא ביאר היטב כוונתו, יען שהוא סובב והולך על דברי התשובה שנכתבה אליו, ותשובת הגאון בעל שמן ראש לא נדפסה בשואל ומשיב. ואנכי הרואה בתשובת שמן ראש סימן ס&quot;ז שם נדפסה התשובה שכתב להגאון בעל שואל ומשיב, וביאר הכונה שלצד הכותל כשהוא רחוק יותר מד' בקעי בו רבים, שהולכים שם ברגל בעת הלחות בטיט ומחמת נסיעת העגלות, והוא ממש כדברי הגאון תשורת ש&quot;י, מטעם זה אין נפקא מינה בין אם הוא מצד אחד או משני צדדים.<br /> <br /> העולה מדברי האחרונים שהבאתי, דבד' אצל הכותל במקום הריצפה, אי אפשר להקל. אולם מדברי מהר&quot;ם שיק ז&quot;ל משמע דמקיל אף בכה&quot;ג, כיון דמבואות שלנו דין מבוי להם וסגי בתיקון לחי וקורה, ועומד מרובה על הפרוץ הוי כמו לחי, כמבואר בגמרא דף ה' &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt;, וזו שיטת האבן העוזר.<br /> <br /> &lt;small&gt;(דברי קדשו של המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל צ&quot;ע טובא, מה שכתב דמוכח בעירובין דף ה' דעומד מרובה על הפרוץ מהני אפילו אי בקעי בה רבים, ובגמרא שם איתא רק דעומד מרובה על הפרוץ מהני כמו לחי וקורה, אבל אין זכר שם מבקעי בה רבים. והמקור חיים והבית שלמה בכמה תשובות ובתשובת צמח צדק החדש סימן מ&quot;א (אות ד)&lt;/small&gt;, כתבו בפשיטות דעומד מרובה לא מהני בבקעי בה רבים. והמג&quot;א החמיר אף בעיר המוקפת חומה אפילו בפרצה אחת של ד' טפחים, אף דבזה ודאי נשאר עומד מרובה, והחולקים עליו חלקו מטעמים אחרים, לא מפני דהוי עומד מרובה. והאבן העוזר לא כתב, אלא אחר שהוכיח דלא שייך איסור בקיעת הרבים בנפרץ מצד אחד וסגי בלחי וקורה, על זה קאמר דעומד מרובה מהני כמו לחי וקורה. ואולי גם כונת המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל כן, יען שסובב על עובדא דידיה שהיה הפירצה במקום אחד, ואך קיצר בלשונו, ובאמת יש הרבה גמגומים שם בדבריו כמבואר למעיין, וכפי הנראה קיצר בלשונו מאד בתשובה ההוא, וקשה ללמוד איזה ענין מפלפולו שם. אבל זה ודאי שלדינא לא התיר יותר מהאבן העוזר, ולא בנה יסודו שם כלל להתיר כשנפרץ במפולש).<br /> <br /> אבל הבית מאיר סימן שס&quot;ה &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; חלק על האבן העוזר בזה, והביא מהריטב&quot;א &lt;small&gt;(ו. סוד&quot;ה מבוי)&lt;/small&gt; דבפרצה בד' ובקעי בה רבים, כיון דשם פרצה עליו לא מהני לחי וקורה, וממילא אי אפשר למילף היתר דעומד מרובה בק&quot;ו, וצריך צורת הפתח דוקא במקום הפירצה, יעיי&quot;ש. אמנם באמת אף לדעת האבן העוזר והמהר&quot;ם שיק ז&quot;ל, בנידון דידן פשיטא דאסור.<br /> <br /> וכבר ביארתי דעת האבן העוזר דבמפולש אוסר, לא מיבעי אם מפולש הוא משני צדדים כגון מזרח ומערב, זה מבואר בהדיא בדבריו דאסור, אלא אפילו אם הוא בצד אחד באופן דהוי מבוי מפולש כמין ח, אסור. כמו שביאר המקור חיים דמה שהתיר כשהפירצות הם מצד אחד, זה הוא במבוי אחת שאין דיורין באמצע בין הפילושין, אבל לא כשיש דיורין באמצע, דאז הוי מבוי עקום כמין ח.<br /> <br /> ומעתה בנידון דידן, לא מיבעיא אותן הפירצות שאינן בשוה בצד אחד, פשיטא דאסור, דהוי מבוי עקום כמין ד, אלא אפילו אותן הפירצות שהן בשוה בצד אחד, מ&quot;מ כיון שכל פרצה ופרצה הוא ברחוב אחר והרבה דיורין באמצע וגם נמשך להלאה, גם אי אפשר לומר ביה שהוא מפולש לרשות הרבים אחת, כדברי התוספות בעירובין דף י' &lt;small&gt;(ע&quot;ב ד&quot;ה עושה)&lt;/small&gt; בדינא דרב יודא, גם לא דברי הקרבן נתנאל &lt;small&gt;(פ&quot;א)&lt;/small&gt; סימן ו' אות ת' שכתב סברא לומר אף אם המבואות מרוחקים, אם הוא עכ&quot;פ לרשות הרבים אחת יש לומר דלא הוי מבוי עקום, דכיון שכל הפירצות מרחובות מיוחדים ממש, אי אפשר לומר בו כלל שהוא לרשות הרבים אחת, וא&quot;כ הוי מבוי עקום כמין ח, ומבואר בשו&quot;ע סימן שס&quot;ד סעיף ג' דאסור.<br /> <br /> והמהר&quot;ם שיק ז&quot;ל דהתיר, לא מיירי כלל במפולש, אלא כשיש פירצה אחת בצד אחד, כמבואר שם דעיקר יסודו להתיר הוא על דברי האבן העוזר, כנראה למעיין בדבריו, ובמפולש שגם האבן העוזר לא התיר, פשיטא שאין ללמוד גם מדבריו שום קולא. וגם הלא כתב עיקר טעמו להתיר, יען דבמבוי סגי בלחי וקורה, וזה לא שייך לומר אלא כשיש פירצה אחת שאין בו פילוש אלא להפתח, וכשיש צורת הפתח בצד אחד סגי בצד השני לחי וקורה, אבל כשיש שני פירצות דהוו הפירצות מפולשים, פשיטא דלא סגי שיהיה בשניהם לחי וקורה, והדבר ברור שלא כיון המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל למבוי מפולש.<br /> <br /> והנה בדעת הפנים מאירות והטו&quot;ז כבר הארכתי &lt;small&gt;(אות ב)&lt;/small&gt; להוכיח דבמפולש אסרו גם הם, וחוץ ממה שכתבתי שאין ללמוד מדבריהם שום קולא לנידון דידן, כיון שהוא במקום הרצפה המיוחד לבקוע בו רבים, זה טעם נוסף שאין ללמוד מדבריהם שום קולא לכאן, כיון שהוא מפולש.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה במפולש בעקמימות, אם הוא עקום כמין דלי&quot;ת, אין שום פלוגתא אף בין הראשונים ז&quot;ל, והכל מודים דהלכה כרב דמבוי עקום תורתו כמפולש. אלא אף במבוי עקום כמין חי&quot;ת, שיש פלוגתא בין הראשונים ז&quot;ל, אבל כבר הכריע הב&quot;י &lt;small&gt;(סי' שסד ד&quot;ה ומ&quot;ש ואם)&lt;/small&gt; כדעת רש&quot;י &lt;small&gt;(ו. ד&quot;ה מבוי עקום)&lt;/small&gt; ותוספות &lt;small&gt;(שם ד&quot;ה רב)&lt;/small&gt; והרא&quot;ש &lt;small&gt;(סי' ו)&lt;/small&gt; דאסור, והפסיק להלכה כן בשו&quot;ע סימן שס&quot;ד סעיף ג' בלי שום חולק, וכל גדולי האחרונים הביאו דברי השו&quot;ע במבוי עקום כמין חי&quot;ת בלי שום חולק.<br /> <br /> ובנשמת אדם כלל ע&quot;א אות ה' שהביא באמצע פלפולו דברי הריב&quot;ש &lt;small&gt;(סי' תה)&lt;/small&gt; והריב&quot;א &lt;small&gt;(הוב&quot;ד בריטב&quot;א ו. ד&quot;ה ולענין פתח)&lt;/small&gt; שהתירו במבוי עקום כמין חי&quot;ת, הנה לא הביא דבריהם כלל להלכה להתיר במבוי עקום כמין חי&quot;ת, אלא כל דבריו סובבין הולכין על מה שאנו סומכין שאין עושין צורת הפתח בעקמימות, והמג&quot;א סימן שס&quot;ג ס&quot;ק כ&quot;ז כתב בשביל שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו ואינם מבואות גמורות, אבל במקומות שיש חצרות לפני הבתים, נשאר הקושיא למה אין עושין צורת הפתח בעקמימות, ועל זה האריך להוכיח דעת האומרים שאין צריך תיקון בעקמימות כי אם מבחוץ, וביאר שכן הפירוש בהרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(הל' שבת פי&quot;ז הי&quot;ט)&lt;/small&gt; והר&quot;ת &lt;small&gt;(הוב&quot;ד בתוס' ח. ד&quot;ה מבוי)&lt;/small&gt; שאין צריך כלל בעקמימות, לא כפירוש הב&quot;י. על זה הביא גם דברי הריב&quot;ש, שממה שהוכיח להתיר במבוי עקום כמין חי&quot;ת מהך מימרא דמבוי עשוי כנדל, מוכח ג&quot;כ דסובר הפירוש דאין צריך בעקמימות.<br /> <br /> אבל כל דבריו סובבים רק להתיר שלא נצטרך לעשות תיקון בעקמימות, וצירף לזה כמה סניפים וכמה שיטות, אבל בענין התיקון שמבחוץ לא עלה על דעתו כלל להתיר אף במבוי עקום כמין חי&quot;ת, גם בפנים בהלכותיו &lt;small&gt;(סי&quot;ג)&lt;/small&gt; לענין עקמימות הביא דבריו שבנשמת אדם להתיר בשעת הדחק בלי תיקון אף בעקום כמין ד', ולענין התיקון שמבחוץ החליט להחמיר אף בעקום כמין חי&quot;ת, שלענין התיקון שמבחוץ לא עלה על דעתו שום קולא. כתבתי זה להוציא מלב הטועה, אבל הוא ברור להמעיין בדבריו בלי שום ספק.<br /> <br /> ובעיקר קושית הריב&quot;ש מה שהקשה על האוסרים מבוי עקום כמין חי&quot;ת מהך דמבוי עשוי כנדל &lt;small&gt;(ח.)&lt;/small&gt;, כבר נתבאר בדברי הראשונים מה שיש לתרץ, ועיין גם קרבן נתנאל פרק קמא דעירובין &lt;small&gt;(סי' ו)&lt;/small&gt; אות ת', ושערי התירוצים לא ננעלו, ויש לתרץ בכמה אנפין.<br /> <br /> והנה לא מצאתי שום קולא במבוי המפולש בעקמימות אף אם הפירצות הם באמצע המבוי לא אצל הכותל, זולת דברי השואל ומשיב מהדורא קמא חלק ב' סימן פ&quot;ז שהתיר אם הפירצות אינם מפולשים זה כנגד זה ממש, ותמך יסודו שמצא בבית אפרים סימן כ&quot;ה.<br /> <br /> אבל מה נעשה שבבית אפרים &lt;small&gt;(ד&quot;ה איברא)&lt;/small&gt; מבואר להיפך, שהוא לא כתב אלא בחצר, דהמג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסה ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; כתב שבחצר אינו מזיק כלל בקיעת הרבים, ועל זה הביא דהחילוק הוא בין חצר למבוי, דבחצר אין מזיק בקיעת הרבים אלא כשהוא מפולש זה כנגד זה ממש, ובמבוי מזיק אף כשמפולש בעקמימות, ואף במבוי עקום כמין חי&quot;ת. וכפל זה כמה פעמים בתשובה ההוא, שבמבוי אוסר בכל אופן ואופן שיש בו פירצה מפולשת, והחזיק בדעת המג&quot;א להחמיר אף בפרצה מצד אחד מטעם מבוי עקום, ובדוחק גדול התיר בנידון דידן שלא היה בו אלא פרצה אחת בצד אחד ובמקום אחד, וגם בזה כתב הטעם דלא ניחא תשמישתיה ואין רבים בוקעין בה להדיא. והנה ספרי בית אפרים פתוחים לכל מעיין.<br /> <br /> עוד כתב שם בשואל ומשיב טעם בדבר וז&quot;ל, והטעם נראה לפענ&quot;ד, דכל הטעם משני צדדין דפוסל פרצה, משום דהוי כמבוי מפולש, וכל שאינם מכוונים לא מיקרי מפולש, עכ&quot;ל. וזה תמוה מאוד, שהחליט דכל שאינם מכוונים לא מיקרי מפולש, הלא מבואר בש&quot;ס ושו&quot;ע שגם במפולש בעקמימות מיקרי מפולש.<br /> <br /> ובאמת כי בנידון דידן גם השואל ומשיב אוסר, כיון שהוא בצד הכותל, כאשר כתב בתשובה שלאחריה בסימן פ&quot;ח, שלצד הכותל אני אוסר גם פה לבוב עד שיעמדו לחיים קטנים אצל הכותל ולחוץ, באופן שלא יבקעו בו רבים, והעתקתי לעיל דבריו, יעיי&quot;ש, ומה שהתיר מיירי באמצע המבוי.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ז&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה לא נשאר לנו שום סמיכה להקל בזה, אלא אם באנו לסמוך על המהרי&quot;ט &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' צד)&lt;/small&gt; שחידש אשר אם מערבין את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, יש לו דין חצר, ולסמוך על הפוסקים דבחצר אינו מזיק בקיעת הרבים ולא מפולש.<br /> <br /> והנה החתם סופר ז&quot;ל בחלק ששי סימן פ&quot;ב התפלא על זקיני המקור חיים ז&quot;ל &lt;small&gt;(ריש תיקון עירובין)&lt;/small&gt; שהחליט להחמיר כהמג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסה ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; נגד דעת המהרי&quot;ט ומהריב&quot;ל &lt;small&gt;(ח&quot;ג סי' עד)&lt;/small&gt; ז&quot;ל, וזה לשונו, אי הוה המג&quot;א יודע דברי הגאונים, לא היה מסופק בדבר, ואי היה מסופק בדבר, לא הוו שבקינן פשיטותייהו דהנך גאונים מפני ספיקו של המג&quot;א, ואי נמי החליט לאיסור, הלכה כדברי המקיל בעירוב, ע&quot;כ דבריו.<br /> <br /> והנראה לפי ענ&quot;ד לתרץ ולבאר את דברי זקיני המקור חיים ז&quot;ל. הנה מה שכתב אילו היה המג&quot;א יודע דברי הגאונים לא היה מסופק בדבר, עיין מג&quot;א סימן שס&quot;ג ס&quot;ק ל&quot;א שהביא דברי התשובה ההוא שבמהרי&quot;ט ח&quot;א סימן צ&quot;ד לענין קושטאנטונא שפרוצה לים מכמה מקומות, וזה הוא ממש באותו התשובה שהאריך להוכיח שדינה כחצר מחמת שמערבין את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, והביא &lt;small&gt;(מהרי&quot;ט שם)&lt;/small&gt; גם דברי מהריב&quot;ל, ובאמצע הדברים כתב גם זאת מה שפרוצה לים בכמה מקומות, מה שהביא ממנו המג&quot;א בס&quot;ק הנ&quot;ל. א&quot;כ מבואר שעיניו הבדולחים שפיר חזו דברי התשובה ההיא.<br /> <br /> ומה שכתב דלא שבקינן פשיטותייהו דהנך גאונים מחמת ספיקו דהמג&quot;א, הנה זה היה אפשר לומר אילו היה רק המג&quot;א בעל פלוגתיה של המהרי&quot;ט ומהריב&quot;ל, אבל באמת כבר מבואר בתשובת הריב&quot;ש סימן ת&quot;ה שהחליט להחמיר אף בעיר המוקפת חומה ובמערב את כל העיר, בפרצה דבקעי בה רבים ובפרצה דמפולש, ולא הסתפק בזה כלל. גם תשובת הר&quot;ן סימן ע&quot;ב מיירי שמערב כל שכונת ישראל ביחד, והחליט להחמיר בה כדין מבוי מפולש, והובאו דבריהם בב&quot;י &lt;small&gt;(ריש)&lt;/small&gt; סימן שס&quot;ד בלי שום חולק.<br /> <br /> גם הרמ&quot;א ז&quot;ל בסימן שס&quot;ג &lt;small&gt;(סכ&quot;ו)&lt;/small&gt; שהצריך בכל מבואות שלנו לתקנן בצורת הפתח, והוכיח המג&quot;א שם ס&quot;ק כ&quot;ז דהרמ&quot;א ז&quot;ל מיירי בכל עיירות, והחמיר בהם מטעם מבוי עקום דהוי כמפולש, וכל זה הוא היפך דברי המהרי&quot;ט, דלהמהרי&quot;ט במערב כל העיר או כל השכונה, לא שייך זה כלל.<br /> <br /> ומעתה כיון שהר&quot;ן והריב&quot;ש והב&quot;י והרמ&quot;א ז&quot;ל החליטו היפך דברי המהרי&quot;ט ומהריב&quot;ל, והמג&quot;א אחריהם הסתפק בדבר והכריע גם הוא להחמיר, מה שייך לומר דלא שבקינן פשיטותייהו מחמת ספיקו של המג&quot;א, הלא הפוסקים שהבאתי נגד דעת המהרי&quot;ט שלא הסתפקו, מרובים נגד המהרי&quot;ט ומהריב&quot;ל.<br /> <br /> ובשו&quot;ע התניא &lt;small&gt;(סי' שסה ס&quot;ב)&lt;/small&gt; אחר שהעתיק דברי המגן אברהם &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; שצריך להחמיר בפרצה בד' טפחים, סתם שזהו אף על פי שאין בעיר מבוי שבתים וחצירות פתוחים לתוכו, אבל אם יש בעיר מבוי שבתים וחצירות פתוחים לתוכו, מן הדין צריך לעשות תיקון לפירצת חומתה או למבוי ההוא. וצריך לפרש ביאור דבריו, שספיקו של המג&quot;א אם מבואות שלנו יש להם דין חצר לענין זה או דין מבוי, הוא מחמת שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו, כמו שכתב מג&quot;א בסימן שס&quot;ג ס&quot;ק כ&quot;ז, א&quot;כ כשיש בתים וחצירות פתוחים לתוכו, אין להסתפק כלל ואסור מצד הדין.<br /> <br /> ואם כן לפי דבריו לא נסתפק המג&quot;א כלל אם להקל כדעת המהרי&quot;ט, שזה פשוט לו להחמיר כדעת הב&quot;י והרמ&quot;א ויתר הראשונים שהבאתי, אלא נסתפק כיון שאין בתים וחצירות פתוחין לתוכו. וכן כתב בתשובת צמח צדק החדש מהגה&quot;ק מליבאוויטש ז&quot;ל חלק או&quot;ח סימן מ&quot;א &lt;small&gt;(אות ח)&lt;/small&gt;, דבמקום שיש בתים וחצירות פתוחין לתוכן, אין לצדד כלל לדעת המג&quot;א ולומר שיש להם דין חצר. ומעתה בעיירות שלנו שיש חצירות לפני הבתים, לא נסתפק המג&quot;א כלל דיש למבואות דין מבוי גמור, ואסור מצד הדין לדעתו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ח&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב החתם סופר ז&quot;ל דהלכה כדברי המקיל בעירוב, הנה בהריטב&quot;א פרק ט' דעירובין &lt;small&gt;(פט. ד&quot;ה והא דתנן)&lt;/small&gt; וברשב&quot;א בעבודת הקודש שער ב' &lt;small&gt;(סוף אות א)&lt;/small&gt; ובריב&quot;ש סימן ת&quot;ה, החליטו דאין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב אלא בעירוב, אבל לא במחיצות, כיון דיש להן עיקר מן התורה, ואף כי רבינו מאיר שהובא ברא&quot;ש פרק ב' דעירובין &lt;small&gt;(סי' ד)&lt;/small&gt; הקיל אף במחיצות, המחמירין מרובין הן. וגם כי אינו מבורר כל כך בדבריו, כי למעלה מזה הביא הרא&quot;ש שם בשם הר&quot;ם להחמיר במחיצות, ויש סתירה לדבריו, כמו שכתב גם המהרי&quot;ט שם &lt;small&gt;(ועיין בית שלמה (סוס&quot;י נג)&lt;/small&gt; ותשורת ש&quot;י סימן שכ&quot;ח, שתפסו ג&quot;כ לעיקר להחמיר במחיצות).<br /> <br /> ואנו רואין בכל אלו ההלכות שלא נטה הב&quot;י מן הדרך שחתר לעצמו לילך אחר הרוב משלשה העמודים, כמבואר בהקדמתו &lt;small&gt;(לטור או&quot;ח)&lt;/small&gt;, אף שיש מיעוט מקילין, ולא סמך על מיעוט המקילין מטעם הלכה כדברי המקיל בעירוב, והוא כן בכל ההלכות הקבועות בשו&quot;ע שאנו נוהגין אחריהם.<br /> <br /> ועוד נראה לפענ&quot;ד לפי מה שכתב הרא&quot;ש פרק ב' דעירובין סימן ד', דכל היכא דאיכא כללא, כגון שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, אין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב, דאין זה אלא כשלא איתמר כללא. א&quot;כ לפי מה שכתב הפמ&quot;ג בהקדמתו &lt;small&gt;(ליו&quot;ד, כללים אות ו)&lt;/small&gt; דכבר קבלנו עלינו לפסוק כהרמ&quot;א ואין לעשות ספק ספיקא נגדו, ובתשובות חוות יאיר &lt;small&gt;(בסוף הספר בהשמטות)&lt;/small&gt; ובנתיבות סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ק כ)&lt;/small&gt; בדיני תפיסה [כתב], אין יכול לטעון קים לי כנגד השו&quot;ע המחבר והרב, במקום שאין הסמ&quot;ע והש&quot;ך חולקין, י&quot;ל דהוי ככללא אף לפי מה שכתב הקרבן נתנאל &lt;small&gt;(עי' תשב&quot;ץ ח&quot;ב סי' לח; שו&quot;ת אבקת רוכל סי' מז; ב&quot;ח סוס&quot;י תטז; שיורי ברכה סי' רנח; חזו&quot;א עירובין ליקוטים סי' ד ס&quot;ק י)&lt;/small&gt; דגם בפוסקים שייך כלל זה דהלכה כדברי המקיל בעירוב, מ&quot;מ אין זה לנגד הפוסקים שקבלנו עלינו לפסוק כוותם. וכאן הלא כל בעלי השו&quot;ע המחבר בב&quot;י והרמ&quot;א ז&quot;ל והמג&quot;א, כולם החמירו ואין להקל נגדם.<br /> <br /> וגם הלא כתב המהרי&quot;ק &lt;small&gt;(ש' צו)&lt;/small&gt; הובא דבריו ברמ&quot;א חו&quot;מ סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ב)&lt;/small&gt; דכללא הוא דהלכה כבתראי, וכתב הש&quot;ך שם &lt;small&gt;(ס&quot;ק כא)&lt;/small&gt; דהיינו כשראה הבתרא דברי קמא, וכאן הלא כבר הוכחתי דהמג&quot;א ראה דברי המהרי&quot;ט והחמיר, תו אין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב נגד הכלל דהלכה כבתרא, והמהרי&quot;ט יכול להיות שלא ראה דברי הריב&quot;ש והר&quot;ן &lt;small&gt;(בפרט מאחר שהמג&quot;א ראה דברי המהרי&quot;ט שהקיל נגד דעת הריב&quot;ש והר&quot;ן והרמ&quot;א, וידע דיש לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב, ואע&quot;פ כן הכריע להחמיר, אנן מה נענין אבתריה)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> וראיתי בתשובת אמרי אש סימן כ&quot;א &lt;small&gt;(ד&quot;ה והנה)&lt;/small&gt; שכתב דאין להצריך צורת הפתח בעקמימות, מטעם שכתב המהרי&quot;ט דאם מערב את כל העיר או מקצתה משמע ברש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(נט. ד&quot;ה מערבין)&lt;/small&gt; דיש לו דין חצר, ואין צריך עוד צורת פתח בעקמימות. ומה דלדעתו אף מבחוץ סגי בלחי מכאן ומכאן, זה משמע ברמ&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסג סכ&quot;ו)&lt;/small&gt; דלא ס&quot;ל כוותיה, ואך מה דמכשיר בעקמימות כמשמעות לשון רש&quot;י ז&quot;ל, בזה אין חולק, יעיי&quot;ש. הרי, שגם תלמידו &lt;small&gt;(דהחת&quot;ס)&lt;/small&gt; הגאון ז&quot;ל באמרי אש, סמך על המהרי&quot;ט בעקמימות, אבל מבחוץ יען שפליג עליו הרמ&quot;א ז&quot;ל, לא סמך עליו.<br /> <br /> והנה החתם סופר כתב שגם המקור חיים לא כתב אלא במתקן תיקון חדש, אבל לא לשנות ממה שכבר היה. והמקור חיים כתב בהדיא שם בהתחלתו, שראה בכמה עיירות שאין העירוב כתיקונו, הרי שבא לתקן אף במקום שלא היה שם כן מתחילה. וכפי הנראה כוונת החתם סופר ז&quot;ל כמו שתמך שם יסודו על התרומת הדשן &lt;small&gt;(סי' עד)&lt;/small&gt;, ובתרומת הדשן שם היה מעשה שדחק עצמו ליישב מנהג שהונהג בכמה מקומות מקדמת דנא, וכבר כתב עליו החתם סופר באו&quot;ח &lt;small&gt;(סי' צ)&lt;/small&gt; שכתב סברות רעועות ליישב מנהג הקודמים. אבל במקום שלא הונהג מכבר, ובפרט שלא שמענו שהקילו בכזה בכל מדינות האלו, בכגון דא נראה לפי ענ&quot;ד פשוט שלא עלה על דעת קדשו של החתם סופר ז&quot;ל להקל קולות כאלו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ט&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה האבן העוזר והפנים מאירות ושו&quot;ע התניא והבית מאיר והבית אפרים ושו&quot;ת תפארת צבי &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' יא)&lt;/small&gt; וצמח צדק החדש והבית שלמה וחיי אדם והשואל ומשיב, ויתר האחרונים שהבאתי בכאן, ושארי האחרונים שלא הבאתי, עצמו מלספר המפלפלים בדין פרצה ד' בתיקוני עיירות, ומהם מחמירין במצד אחד בחשש דבקעי בה רבים, ומהם מקילין ואינם אוסרים אלא בשני צדדים או אצל הכותל. אבל עכ&quot;פ כולם החליטו היפך דעת המהרי&quot;ט, דלהמהרי&quot;ט כל זה מותר, דלדעתו במתקן את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, הוי כחצר, ואינו מזיק לא בקיעת הרבים ולא מבוי מפולש.<br /> <br /> והפנים מאירות ז&quot;ל כתב לתרץ המנהג שאין מחמירין בפירצה, וכתב דאין לומר דסומכין דהוי כדין חצר, כיון דהמג&quot;א החמיר. ולכן כתב דסומכין על הרי&quot;ף והרמב&quot;ם כאשר ביאר לדעתו דמקילין בבקעי בה רבים. ולכאורה הלא גם זה הוא נגד השו&quot;ע והמג&quot;א, ולמה הונח לו בזה יותר. וצריך לומר דבזה שמצא לו עזר מהרי&quot;ף והרמב&quot;ם, השנים מהשלשה עמודים שנסמך עליהן כל דיני הש&quot;ע, לכן סמך עליהן נגד הש&quot;ע, אבל לא בהך דנימא שהוא כחצר לגמרי, שלא מצא לו עזר מהראשונים ז&quot;ל, לא רצה לסמוך נגד המג&quot;א.<br /> <br /> והבית אפרים ז&quot;ל הביא דברי המהרי&quot;ט באמצע התשובה שם סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(ד&quot;ה אלא שעדיין)&lt;/small&gt;, וכתב דעל דברי המהרי&quot;ט אנו סומכין מה שאין עושין צורת הפתח בעקמימות, ואע&quot;פ כן לבסוף כשהעלה סיומא דפסקא בנידון דידיה שהיה פירצה אחת לצד החיצון, שהתיר מחמת שהיה שעת הדחק גדול, כאשר העתקתי לעיל &lt;small&gt;(אות ה)&lt;/small&gt;, ובנה יסודו מחמת דלא ניחא תשמישתיה, וצירף דברי הפנים מאירות ועוד כמה סניפים, ומדברי המהרי&quot;ט לא זכר כלל לצרפו אף לסניף, אף שעסק בדברי המהרי&quot;ט בתשובה ההוא. ועל כרחך שלא סמך על זה כלל, יען שנדחה מכל גדולי האחרונים ומדברי השו&quot;ע, לזה לא צירפו אף לסניף לכמה סניפים אחרים, אפילו בשעת הדחק גדול כנידון דידיה.<br /> <br /> וכן בתשובת צמח צדק החדש בסימן מ&quot;א שהביא שם באות ה' את דברי המהרי&quot;ט שבסימן צ&quot;ד לענין הטעם דשבקי פתחא קמא, שזהו באותו התשובה שהקיל במתקן את כל העיר, ולבסוף באות ח' כתב דלפי האמת במבואות שלנו שבתים וחצירות פתוחים לתוכן, אין לצדד כלל ולומר דיש להם דין חצר. הרי, שאף שהיה לפניו דברי המהרי&quot;ט בעסקו בתשובה ההוא, אע&quot;פ כן לדינא לא צירפו כלל להקל נגד השו&quot;ע אף לסניף בעלמא.<br /> <br /> והחיי אדם האריך הרבה בנשמת אדם &lt;small&gt;(שם אות ה־ ו)&lt;/small&gt; בדברי המהרי&quot;ט ההוא לסמוך עליו עם עוד כמה סניפים אחרים לענין עקמימות במקום שאי אפשר לעשות תיקון בעקמימות, והעתיק כן בפנים בהלכותיו &lt;small&gt;(סי&quot;ג)&lt;/small&gt; שבשעת הדחק אפשר להקל שלא לעשות תיקון בעקמימות היכא דאי אפשר, ואע&quot;פ כן כשדיבר שם בענין שעת הדחק, לא הקיל כלל בענין התיקון שמבחוץ. הרי, שלענין תיקון שמבחוץ לא סמך כלל על דברי המהרי&quot;ט.<br /> <br /> מעתה, אחר שכל גדולי האחרונים החזיקו בדעת השו&quot;ע, אף אם יש פוסק גדול שמקיל, מי יוכל להקל נגד השו&quot;ע במקום שגדולי האחרונים קמאי ובתראי החמירו כוותיה אף בשעת הדחק, ולא מצאתי מי שמצדד בזה אלא הגאון מהר&quot;ש קלוגער &lt;small&gt;(ס' החיים סי' שסג סכ&quot;ו בהגה ד&quot;ה והנה)&lt;/small&gt; שמצדד לצרף דעת המהרי&quot;ט. אבל לדידיה העירובין שבכאן בלאו הכי הוא פסול, כי בלצד הכותל הוא מחמיר כדעת התבואות שור, אף אם רק מצד אחד הוא רחוק מהכותל, כמו שכתב בספר החיים ובשו&quot;ת טוב טעם ודעת בסוף הספר, וכבר כתב כן גם רבינו מאור הגולה בשו&quot;ת אריה דבי עילאה.<br /> <br /> כתבתי כל זה לנידון המהרי&quot;ט ז&quot;ל, אבל לנידון דידן לא שייך גם קולת המהרי&quot;ט, כמו שכתב המקור חיים &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דגם לדעת המהרי&quot;ט צריך שני לחיים עכ&quot;פ, וכן היה העובדא גם בחתם סופר הנ&quot;ל שהיה לחיים, אבל כשאין לחיים, ר&quot;ל לחי בצד זה ולחי בצד זה או פס ד' כדין חצר, אין שום מקום להקל, כי כל עצמנו בזה אלא לדון העיר כדין חצר, א&quot;כ צריך עכ&quot;פ תיקוני חצר. והארכתי בזה בדברים של טעם לבאר הענין, אך מחמת האריכות אין הזמן גרמא כעת. עכ&quot;פ המקור חיים סתם הדברים דצריך שני לחיים, ועל זה גם החתם סופר ז&quot;ל לא פליג, כי בעובדא דידיה היה שני לחיים, ובודאי אין להקל יותר ממה שהקיל החתם סופר ז&quot;ל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;י&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה ראיתי שהעיר הגאון מברעזאן בהגהותיו לספר או&quot;ח &lt;small&gt;(דעת תורה, סי' שסג סכ&quot;ו ד&quot;ה וי&quot;א)&lt;/small&gt; ובתשובותיו &lt;small&gt;(ח&quot;ב סי' עו במפתחות)&lt;/small&gt; מלשון הכל בו &lt;small&gt;(סי' לג)&lt;/small&gt; בשם הר' רבינו פרץ &lt;small&gt;(הגהות הסמ&quot;ק סי' רפב אות יא)&lt;/small&gt;, שכתב דמבואות שלנו הסמוכין לרשות הרבים צריכין שני לחיים, ואע&quot;ג דאין לנו רשות הרבים, מ&quot;מ מיחלף ברשות הרבים. והוכיח מזה הגאון הנ&quot;ל, דהיכא דעושין צורת הפתח באמצע המבוי ולא בסופה, ונמשך עוד להלן חוץ לעירוב של צורת הפתח, מהני לחי אחד בפירצה פחות מעשר, כיון דאינו סמוך לרשות הרבים שחוץ לעיר, שהרי יש עוד מבוי מפסיק בינו לבין רשות הרבים.<br /> <br /> ודבריו תמוהין מאד, שהקיל יותר ברשות הרבים שבתוך העיר מרשות הרבים שמחוץ לעיר, ונהפוך הוא, עיקר דין רשות הרבים הוא רק בתוך העיר, שבתוך העיר רבים עוברים שם, ולדעת האומרים &lt;small&gt;(עי' ב&quot;י סי' שמה ד&quot;ה ורשות הרבים)&lt;/small&gt; שאין צריך ס' ריבוא בוקעין בו, הוי כל עיר ועיר רשות הרבים גמורה, ואף המוקפות חומה אם השערים מפולשין, כמבואר בגמרא &lt;small&gt;(עירובין קא.)&lt;/small&gt; ובשו&quot;ע &lt;small&gt;(סי' שמה ס&quot;ז)&lt;/small&gt;, אבל בחוץ לעיר על פי רוב הוי רק כמו בקעה, דהוי כרמלית לכל הדעות, כיון שאין רבים עוברים שם כל כך, זולת במקום דרך המלך וכדומה שהוא מקום מעבר לרבים. גם לדידן דבעי שישים ריבוא בוקעין, דהוי לעולם כרמלית, אבל ודאי דאינו קיל יותר רחוב העיר מבחוץ לעיר.<br /> <br /> ועוד דהלא מבואר ברמ&quot;א סוף סימן שנ&quot;ז לענין כחו דלא גזרינן בכרמלית, דאין זה אלא בכרמלית שחוץ לעיר, אבל בכרמלית שבתוך העיר גזרינן לעולם, דמיחלף ברשות הרבים עצמה, אף בזמן הזה דלית לנו רשות הרבים. וכתב על זה המג&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ק יא)&lt;/small&gt; דבעיר שייך למיגזר אטו עיר גדולה שיש בה ששים ריבוא, וביאר המחצית השקל דבעיר נמצא עכ&quot;פ איזה עיר בעולם שיש בה שישים ריבוא ושייך למיגזר, משא&quot;כ מחוץ לעיר דלא משכחת דרך שיהיה ששים ריבוא בוקעין בו. הרי דיותר יש לגזור בכרמלית שבתוך העיר מבכרמלית שמחוץ לעיר.<br /> <br /> ואם כן אין שום מקום קולא מה שמערבין באמצע העיר ונשאר מהרחוב חוץ לעירוב, דמה שנפרץ לרחוב שבתוך העיר, גרע יותר מבנפרץ לחוץ לעיר.<br /> <br /> שוב ראיתי כי הדבר מבואר שם במהרי&quot;ט באותה תשובה, דאף בעיר המוקפת חומה ואין מערבין אותה כולה אלא שכונת ישראל ביחד, והמבואות פתוחות להעיר, צריך שני פסין, דמה שפתוחות להעיר הוי פתוחות לכרמלית. והביא ראיה מירושלים ת&quot;ו, אע&quot;פ שמוקפת חומה ודלתותיה נעולות בלילה, קרינן לה כרמלית בפרק כל גגות &lt;small&gt;(עירובין קא.)&lt;/small&gt;, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> וצריך לומר לפי זה, דשאני לן דין מבוי שהוא מיוחד רק לאיזה בעלי בתים מחצירות הפתוחין לו, לכן הוי רק כחצר שאינה מעורבת, אבל רחוב העיר כיון שהוא מיוחד לרבים, אף שמוקף חומה ודלתותיו נעולות, מקרי כרמלית, דמיחלף ברשות הרבים, להחמיר בהמבואות הפתוחות לו. וכפי הנראה לא היה ביד הגאון הנ&quot;ל גוף ספר תשובת מהרי&quot;ט כשכתב זה, שכתב עליו היפך מהמבואר שם.<br /> <br /> ועיין מג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסג)&lt;/small&gt; ס&quot;ק כ&quot;ז, שהביא מהגהות מיימוני &lt;small&gt;(הל' עירובין פ&quot;ה אות ד)&lt;/small&gt; בשם מהר&quot;ם דבמוקף חומה, כיון שאינו אלא סילוק דיורין להפריד מבואות ישראל מהעכו&quot;ם, לא הוי כמפולש לרשות הרבים להצריך צורת הפתח בעקמימות, אבל מ&quot;מ צריך ב' לחיים. ולבסוף העלה דעת הרמ&quot;א דמיירי בין מוקף חומה או אין מוקף חומה צריך צורת הפתח, ואך לענין זה קיל, דבעקמימות אין צריך צורת הפתח. עכ&quot;פ אף במפולש לאמצע העיר אפילו בעיר מוקף חומה, צריך צורת הפתח בצד החיצון ממבוי, ועכ&quot;פ ב' לחיים צריך לכ&quot;ע.<br /> <br /> ובתשובת הר&quot;ן סימן ע&quot;ב כתב וז&quot;ל, אע&quot;פ שעירכם דין רשות היחיד עליו, כיון שיש לה חומה ודלתותיה נעולות בלילה, אע&quot;פ כן כיון שלא הוכשר כל המבוי, נמצא בשני ראשיו פתוח למקום האסור לו, והוי ליה כהאי דאמרו בעירובין &lt;small&gt;(ו:)&lt;/small&gt; מבוי המפולש צריך צורת הפתח וכו', יעיי&quot;ש. הרי שמערב באמצע המבוי, ונשאר מפולש לשארי מקום המבוי שחוץ לעירוב שבתוך העיר. אף בעיר המוקפת חומה ודלתותיה נעולות, דן אותה לגמרי כמפולש לכרמלית, וכל שכן בעיר שאינה מוקפת חומה דהוי כרמלית גמורה. עכ&quot;פ הדבר פשוט וברור שאין להקל כלל עבור שהעירוב הוא באמצע העיר, וצריך גם לדעת המהרי&quot;ט והחתם סופר ז&quot;ל שני לחיים עכ&quot;פ.<br /> <br /> ויתר הדברים שהביא הגאון הנ&quot;ל דברי שואל ומשיב ודברי החתם סופר ז&quot;ל, כבר הארכתי בדבריהם לעיל.<br /> <br /> כללו של דבר, בנידון דידן שנצטרפו כל החששות, שהוא רחוק מהכותל ובד' טפחים, ובמקום הריצפה שהוא מיוחד לעבור בו רבים, והוא בהרבה מקומות מרחובות העיר, באופן דהוי מבוי מפולש לגמרי, דאסור לכ&quot;ע, וגם אין בו אפילו לחי מצד השני סמוך לכותל. בהצטרף כל אלו לא אדע על מה יש לסמוך להקל אף בדיעבד ובשעת הדחק, ואף כי באחת מהן אין להקל, ומכל שכן אם שלש אלה לא יעשה לה, נסתרו כל ההיתרים.<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;###&lt;/nowiki&gt; אורח חיים - סימן לה ###<br /> <br /> '''&lt;big&gt;בענין הנ&quot;ל&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ב&quot;ה, יום ד' דסליחות תרפ&quot;א, פה סאקמיר יע&quot;א, יכתב ויחתם לאלתר לחיים בספרן של צדיקים.<br /> <br /> אל כבוד ידידי האברך היקר המופלא ומופלג בתורה ויראה טהורה, ותיק מלא עתיק, חריף ובקי כש&quot;ת מוה&quot;ר נפתלי צבי בראך נ&quot;י.<br /> <br /> מכתבו הגיעני זה איזה שבועות מלא השגות, אבל אילו היה נותן לב להבין הדברים לאמיתתן, בעצמו היה רואה כי כל השגותיו בטלין ואין בהם התחלה. ולא השבתי לו תיכף, כי אז אחר שקבלתי מכתבו לא הייתי בקו הבריאה והייתי מוטל על ערש דוי איזה שבועות, אחר כך נגעה בי יד ה' רח&quot;ל בפטירת בתי ע&quot;ה, השי&quot;ת ינחמנו ויגדור פרצותינו בבי&quot;א, ובגלל כל אלו הסיבות לא השבתי עד עתה. וכעת הנה הימים הקדושים ממשמשים ובאים והנני מוטרד מכל צד בענינים שונים, והימים ימי ביקור, עם כל זה ראיתי להשיבו עכ&quot;פ בקיצור על כל דבריו במה שנוגע לדברי, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה שכתב להוכיח שהמג&quot;א ז&quot;ל לא ראה דברי המהרי&quot;ט &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' צד, עי' לעיל סימן לד אות ז)&lt;/small&gt; ממה שפירש &lt;small&gt;(סי' שסג ס&quot;ק לא)&lt;/small&gt; בדעת המגיד משנה היפך דברי המהרי&quot;ט, הנה אילו היה מזה שכותב היפך דברי המהרי&quot;ט ז&quot;ל ולא הביאו, הוכחה שלא ראה את דבריו, ממקומו היה מוכרע בעיקר הדבר מה שכתב &lt;small&gt;(סי' שסה ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; להחמיר בפירצה ד' טפחים היכא דבקעי בה רבים אף בעיר מוקפת חומה, שזה ודאי היפך דברי המהרי&quot;ט, ולא הביאו כלל, ואע&quot;פ כן לא הוכיח מזה החתם סופר ז&quot;ל &lt;small&gt;(שו&quot;ת ח&quot;ו סי' פב)&lt;/small&gt; שלא ראה את דבריו ממה שכתב להיפך, ואך שפט מסברא שאילו היה יודע את דברי הגאונים לא היה מסופק, וסיים עוד שאי נמי היה מחמיר, הלכה כדברי המיקל, כי לא ברירא ליה מילתא כלל אם ראה את דברי המהרי&quot;ט או לא, כי אך מסברא שפט הדבר ומסתפק בזה.<br /> <br /> אבל מזה גופא שכתב היפך דבריו ולא הביאו, אין שום ראיה, כי כך דרכו לקצר הרבה, ולא הביא את דברי הפוסקים אלא במקום שהיה לו איזה טעם, והרבה פעמים חולק על כמה פוסקים ולא הביאם, ומה יוסיף תת כח מה שיביא עוד שאר ענינים שכותב היפך המהרי&quot;ט, אין בזה הוכחה יותר מגוף הענין שכותב היפך המהרי&quot;ט להחמיר בחצר, ואין בדברים כאלו שום הוכחה כלל וכלל לא כמבואר.<br /> <br /> ומה שכתב שאילו ראה &lt;small&gt;(מג&quot;א סי' שסג ס&quot;ק לא)&lt;/small&gt; את דברי המהרי&quot;ט, לא הוה שבק לשון הרב ונקט לשון התלמיד הכנסת הגדולה &lt;small&gt;(סי' שצג)&lt;/small&gt; המביאו, לפי דבריו לא ידעתי למה לא הקשה על הכנסת הגדולה בעצמו האיך שבק לשון רבו. אבל באמת אין זה קושיא, כי כן הדרך שהפוסק הראשון המחדש הלכה מאריך בדברים לבאר שיטתו, אבל הפוסקים האחרונים המביאים את דבריו מביאים הדברים בקיצור, לזה אי אפשר להם לכוון לשונם ממש, ומהאי טעמא גופא שהכנסת הגדולה משנה לשון רבו, זהו טעמו של המג&quot;א גם כן.<br /> <br /> אמנם באמת אנכי לא ראיתי שום שינוי לשון, רק שבמהרי&quot;ט כתב בעיר הזאת שפרוצה לים וכו' ובכנסת הגדולה ובמג&quot;א כתבו בקאנשטאנטונא שפרוצה לים וכו'. וזה מובן, שהמהרי&quot;ט כתב תשובתו שם בקושטאנטונא, היה יכול לכתוב בעיר הזאת, אבל הכנסת הגדולה והמג&quot;א לא יכלו לכתוב עיר הזאת, כי לא היו בעיר הזאת. והאמת הברור שאילו לא היה רואה המג&quot;א את דברי המהרי&quot;ט אלא בכנסת הגדולה שמביאו, לא היה נרשם שם &lt;small&gt;(במג&quot;א)&lt;/small&gt; רי&quot;ט וכנסת הגדולה, אלא כנסת הגדולה בשם מהרי&quot;ט, כנודע דרך הפוסקים.<br /> <br /> אמנם אף לו יהיבנא ליה שהמג&quot;א לא ראה את דברי המהרי&quot;ט אלא בכנסת הגדולה, הנה בכנסת הגדולה שם סימן שצ&quot;ג במקום שהביא את דברי המהרי&quot;ט מה שכתב קאנשטאנטונא שפרוצה לים, מקודם לזה הביא את דברי המהרי&quot;ט שהקיל במערב את כל העיר או שכונה שיש לה דין חצר, והם שם בכנסת הגדולה שני מאמרים סמוכים זה לזה ממש, וא&quot;כ אף אילו לא ראה המג&quot;א את דברי המהרי&quot;ט אלא בכנסת הגדולה, ג&quot;כ ראה גם את זה שהקיל המהרי&quot;ט בעיר שנפרצה בד' טפחים, ואין נפקא מינה אם ראה בדברי מהרי&quot;ט עצמו או בכנסת הגדולה.<br /> <br /> ולדינא באמת בלאו הכי אין נפקא מינה, שאף אילו לא ראה המג&quot;א את דברי המהרי&quot;ט, מ&quot;מ מאחר שהוכחתי שהר&quot;ן והריב&quot;ש והבית יוסף והרמ&quot;א והמג&quot;א מחמירים, תו אי אפשר להקל כדברי המהרי&quot;ט, כמו שביארתי באורך בתשובתי &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;. ובלאו הכי כתבתי שם &lt;small&gt;(סוף אות ט)&lt;/small&gt; שאף לדברי המהרי&quot;ט והחתם סופר אין להקל בנידון דידן, שגם לדעת המהרי&quot;ט צריך שני לחיים, כמו שכתב המקור חיים ז&quot;ל &lt;small&gt;(תקון עירובין)&lt;/small&gt;, ועל זה לא פליג החתם סופר שגם בעובדא דידיה היה מתוקן בלחיים.<br /> <br /> גם מה שכתב שהחתם סופר נשמר וכתב שאף אם ראה המג&quot;א דברי המהרי&quot;ט לא שבקינן פשיטותיה וכו', כבר הארכתי בזה בתשובתי הראשונה בכל פרטי דברי החתם סופר ז&quot;ל, ואין מהצורך להכפיל הדברים ודרשנו משם, כי כפי הנראה מדברי מכתבו יש בידו העתקה מתשובתי, אף כי לא נודע לי ממי באה לידו.<br /> <br /> גם מה שהביא מהפנים מאירות &lt;small&gt;(שו&quot;ת ח&quot;א סי' כה)&lt;/small&gt; שהקיל וסמך על הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל שלא הביאו הך מימרא דבקעי בה רבים, בזה הארכתי הרבה בתשובתי &lt;small&gt;(אות א־ב)&lt;/small&gt; לבאר שבנידון דידן דהוי מבוי מפולש בעקמימות לא הקיל הפנים מאירות, וגם הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל שלא הביאו הך מימרא דבקעי בה רבים, אבל במבוי מפולש ובמבוי עקום החמירו בהדיא גם הם, והפנים מאירות לא הקיל אלא בעובדא דידיה שהיה רק במקום אחד. וחילוק זה מבואר בכל הפוסקים בין שנפרץ רק במקום אחד או כשנפרץ בהרבה מקומות באופן דהוי מפולש בעקמימות. ומהתימא כי הארכתי הרבה בדברי הפנים מאירות אלו בדברים ברורים, ולא חלי ולא מרגיש.<br /> <br /> ומה שכתב שהר&quot;ן והריב&quot;ש החולקים על המהרי&quot;ט אזלי לטעמייהו שכתבו שיש לעיר זו דין מבוי לכרמלית, אבל לדידן כתב המג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסג ס&quot;ק כז)&lt;/small&gt; דאנו אין לנו אלא דברי הש&quot;ע דיש לה דין חצר דלא כמהרי&quot;ל &lt;small&gt;(שו&quot;ת סי' קסו)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> הנה בנה יסודו על המג&quot;א שהחליט כדעת הש&quot;ע דיש לה דין חצר, והמג&quot;א עצמו &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; הוא המבאר בדעת הש&quot;ע דלענין התיקון שמבחוץ שם מבוי עליה דצריך צורת הפתח, ולענין תיקון עקמימות שם חצר עליה כיון דאינו קרוב לרשות הרבים. ובעל כרחך דאין בזה סתירה, דלענין לטלטל בתוכה כלים ששבתו בתוכה הוי ליה דין חצר, אבל לענין התיקון שמבחוץ דהוא קרוב לרשות הרבים יש לו דין מבוי, וזה מבואר במג&quot;א להמעיין, ובודאי המג&quot;א ז&quot;ל לא יסתור עצמו מניה וביה. והר&quot;ן והריב&quot;ש דנתנו להעיר דין מבוי, כל זה מיירי שם בענין התיקון שמבחוץ, וזה ממש כדברי המג&quot;א.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב כיון דאיפסק הילכתא בטור ושו&quot;ע סימן שנ&quot;ח &lt;small&gt;(ס&quot;ה)&lt;/small&gt; דקיי&quot;ל כרב שימי &lt;small&gt;(עירובין כה.)&lt;/small&gt; להקל, ודאי הכי נקטינן להקל בעירוב אף במחיצות &lt;small&gt;(עי' סימן לד אות ה וח)&lt;/small&gt;. לא ידעתי איך בדה מלבו שהוא הלכה פסיקא דקיי&quot;ל כרב שימי, הלא אדרבה הב&quot;י העתיק שם דברי הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(פ&quot;ב סי' ד)&lt;/small&gt; דלא קיי&quot;ל כרב שימי, ומה שמקילין משלשה עד ארבעה, הוא משום דקיי&quot;ל כרבה לגבי רבא, דלא קיי&quot;ל כתלמיד נגד הרב.<br /> <br /> והרבה תמהו המפרשים ז&quot;ל על הטור ושו&quot;ע שפסקו &lt;small&gt;(ס&quot;ז שם)&lt;/small&gt; בדין טחו בטיט כרבא להחמיר נגד דעת הרמב&quot;ם &lt;small&gt;(הל' שבת פט&quot;ז ה&quot;ט)&lt;/small&gt; והרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, והוא סתירה, דלגבי בנה עמוד פסקו כרבה ובטחו בטיט פסקו כרבא, ונשארו בקושיא. ולא מצאתי אלא הב&quot;ח ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה טח)&lt;/small&gt; שרצה לתרץ כן, דהטור ושו&quot;ע פסקו לעולם כרבא, ומה שהקילו בבנה בו עמוד, הוא משום דפסקו כרב שימי להקל, וגם הוא סיים לבסוף בקושיא ולא הונח לו לומר כן, כיון דכל הפוסקים פסקו כלישנא קמא לא כרב שימי, יעיי&quot;ש. גם הברכי יוסף &lt;small&gt;(שיורי ברכה אות ג)&lt;/small&gt; תמה על הב&quot;ח ז&quot;ל מה דסלקא דעתיה לומר כן שפסק כרב שימי, והחלטת כל הפוסקים הוא דלא כרב שימי.<br /> <br /> ואף למאי דסלקא דעתיה של הב&quot;ח ז&quot;ל בדעת הטור ושו&quot;ע לפסוק כרב שימי, אין ראיה דהוא מטעם דהלכה כדברי המיקל בעירוב, כיון דבאמת שם הרמב&quot;ם והרא&quot;ש ז&quot;ל פסקו כרבה, וממילא יש להקל ביותר מג' אף ללישנא קמא, ובאמת דרכו של הש&quot;ע לפסוק לעולם להלכה היכא דהרמב&quot;ם והרא&quot;ש ז&quot;ל הסכימו בדעת אחת &lt;small&gt;(עי' הקדמת הב&quot;י לטור או&quot;ח)&lt;/small&gt;, גם הטור דרכו לילך אחר שיטת אביו הרא&quot;ש ז&quot;ל, אף דבכאן בטחו בטיט החמירו כרבא היפך דעת הרמב&quot;ם והרא&quot;ש ז&quot;ל, מ&quot;מ בבנה בו עמוד דמצורף לזה גם דעת רב שימי שהקיל, פסקו לקולא, וא&quot;כ אין מזה ראיה להקל לעולם במחיצות.<br /> <br /> והמעיין בדברי הב&quot;ח ופרישה &lt;small&gt;(אות ב)&lt;/small&gt; ויתר המפרשים שם שתמהו על הטור ושו&quot;ע מה שהחמירו בטחו בטיט כרבא, שהוא סתירה מבנה בו עמוד שהקילו כרבה, וגם שהוא נגד דברי הרמב&quot;ם והרא&quot;ש ז&quot;ל, וזה לא הזכירו כלל להקשות דבלאו הכי היה להם להקל דהלכה כדברי המקיל בעירוב, נראה בעליל דאין זה קושיא דלא מקילינן במחיצות.<br /> <br /> ומה שכתב במה שהבאתי &lt;small&gt;(אות ח)&lt;/small&gt; דברי הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(עירובין פ&quot;ב סוס&quot;י ד)&lt;/small&gt; דכל היכא דאיכא כללא הלכתא כמאן, לא אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב, ועל זה הביא דבביאור הגר&quot;א &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' שנח ס&quot;ה)&lt;/small&gt; הקשה על הרא&quot;ש מהא דאמרינן דאף ביחיד נגד רבים הלכתא כדברי המיקל. לא ידעתי מה קאמר, וכי יעלה על הדעת שבשביל איזה קושיא שיש לנו בדברי הראשונים ז&quot;ל, נוכל לחלוק עליהם, הלא ברוב מקומות בדברי הראשונים ז&quot;ל יש לנו הרבה קושיות מקוצר דעתינו שאין אנו מבינים דבריהם, וכי בשביל זה נוכל לחשוב ולהכריע נגדם ח&quot;ו, אין מהצורך להאריך בביטול דבר זה. והגר&quot;א ז&quot;ל שהקשה על הרא&quot;ש ז&quot;ל לא כתב לחלוק עליו לדינא, אלא כתב דרך קושיא כדרך הפוסקים המקשים ומפלפלים בדברי הראשונים ז&quot;ל, ולפעמים נשארים בצ&quot;ע אבל לא לחלוק לדינא.<br /> <br /> ולפי ענ&quot;ד נראה דלא קשה מידי קושית הגר&quot;א ז&quot;ל, דאינו דומה הך כללא דהלכה כרבים לשאר כללי הלכה, דכמה פעמים מצינו בש&quot;ס דפסקו כיחיד נגד הרבים, כאשר ביאר הב&quot;ח &lt;small&gt;(בפסק בהנהגות הוראה דאיסור והיתר, הנדפס בריש יו&quot;ד)&lt;/small&gt; והש&quot;ך &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; בסימן רמ&quot;ב &lt;small&gt;(בסופו, הנהגת הוראת איסור והיתר ד&quot;ה וכ&quot;ת)&lt;/small&gt;, ומבואר במשנה דעדיות &lt;small&gt;(פ&quot;א מ&quot;ה)&lt;/small&gt; לפי פירוש הראב&quot;ד והרמב&quot;ם ז&quot;ל שלכן נשנו דברי היחיד בין המרובים, דיש רשות ביד בית דין לקבוע הלכה אפילו כיחיד נגד הרבים. ובמשאת בנימין סימן מ&quot;ד כתב בשם המזרחי &lt;small&gt;(שו&quot;ת רא&quot;ם סי' לו)&lt;/small&gt; דבשעת הדחק אפשר לסמוך לעולם על היחיד נגד הרבים, יעיי&quot;ש. וזה ודאי דכל היכא דכללא הילכתא כמאן, אין לשנות אף בשעת הדחק.<br /> <br /> ובתומים &lt;small&gt;(סוס&quot;י כה)&lt;/small&gt; בביאורו על תקפו כהן &lt;small&gt;(סי' קכד)&lt;/small&gt;, האריך לבאר דאף דאפשר לטעון קים לי אף במיעוט נגד הרבים, מ&quot;מ נגד דעת השו&quot;ע אין לטעון קים לי ומוכרחים אנחנו לפסוק כותיה, וכן החליט הנתיבות סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(כללי דיני תפיסה אות כ)&lt;/small&gt; דבמיעוט נגד הרבים אפשר לטעון קים לי ונגד השו&quot;ע אין שום טענה, ואף נגד הסמ&quot;ע והש&quot;ך, והביאו כן גם מהחוות יאיר &lt;small&gt;(סי' קסה)&lt;/small&gt;. ומה שאפשר לתפוס דברי היחיד המרובים, אף דכללא דאורייתא היא אחרי רבים להטות &lt;small&gt;(שמות כג, ב)&lt;/small&gt;, כבר כתב התומים שם, דענין המיעוט והמרובים שבפוסקים לא נתבררו יפה, דמי יודע כמה חכמי הדור שהיו עוד בימים ההם ולא נודע זכרם, ועוד האריך בתירוצים שונים. אבל היד אברהם ביו&quot;ד דפוס ווילנא &lt;small&gt;(סי' קי, בש&quot;ך)&lt;/small&gt; בדיני ספק ספיקא &lt;small&gt;(אות כ)&lt;/small&gt; כתב עליו, ושארי ליה מריה, וכן הנודע ביהודה חולק על זה באבן העזר &lt;small&gt;(מהדו&quot;ק, ריש)&lt;/small&gt; סימן מ&quot;ז, והרבה יש לפלפל בדבר זה אין מקומו פה.<br /> <br /> ועכ&quot;פ זה ודאי חזינן בדברי הפוסקים, דהך כללא דהלכה כרבים אינו חזק כל כך כשאר כללי הלכה, והך כללא שקבלנו עלינו לפסוק כהשו&quot;ע חזק יותר מהך כללא דהלכתא כרבים, וא&quot;כ לא קשה מידי על הרא&quot;ש ז&quot;ל מה שהחמיר יותר בשאר כללי הלכה מהך הילכתא דהלכה כרבים. והנה בדבר זה אין שום חולק בדברי הראשונים על הרא&quot;ש ז&quot;ל, ומי יחלוק עליו, וא&quot;כ פשיטא אף לדעת הסוברים להקל בעירוב אף במחיצות, אין ללמוד מדבריהם להקל גם נגד דעת השו&quot;ע.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב שלא מצא בבית יוסף היפך דעת המהרי&quot;ט, הנה נודע מכללי הפוסקים &lt;small&gt;(עי' יד מלאכי ח&quot;ג כללי השו&quot;ע אות יג)&lt;/small&gt; דכשמביא דעת אחרים, אותם שמביא באחרונה הוכחה דפסיק כוותיה, ומכל שכן כשמביא הב&quot;י דברי הר&quot;ן והריב&quot;ש בלי שום חולק, שהוא הוכחה דפסיק כוותיה.<br /> <br /> ובדעת הרמ&quot;א ז&quot;ל, הנה ביאר המג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסג ס&quot;ק כז)&lt;/small&gt; דמדסתם &lt;small&gt;(רמ&quot;א שם סכ&quot;ו)&lt;/small&gt; לבאר מנהגינו בתיקון המבואות ולא חילק מאומה, כונתו לכלול הכל בין עיירות מוקפות חומה וערי פרזי וכל אופני מבואות, הכל נכלל תחת סוג אחד שלענין תיקון העקמימות מבפנים יש לו דין חצר שאינו צריך תיקון, ולענין התיקון שמבחוץ יש לו דין מבוי שצריך צורת הפתח כדין מבוי עקום, ובסימן שס&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; החמיר המג&quot;א בעיר מוקפת חומה אף בפירצה אחת בד' טפחים כשבקעי בה רבים, והראה מקום לסימן שס&quot;ג סעיף כ&quot;ו. ועכ&quot;פ המג&quot;א למד בכונת דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל, להחמיר לעולם בתיקון שמבחוץ להצריך צורת הפתח, דלא כמהרי&quot;ט, וכן כתב האמרי אש ז&quot;ל &lt;small&gt;(או&quot;ח סוס&quot;י כא)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> וכבוד מעלתו הרבה להשיג על אדונינו המג&quot;א ז&quot;ל, דאי אפשר לומר בכונת דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל להצריך צורת הפתח דוקא, כיון דמקורו מהתרומת הדשן &lt;small&gt;(סי' עד)&lt;/small&gt;, ובתרומת הדשן בעל כרחך צורת הפתח הוא לאו דוקא וסגי בב' פסין משהויין, וגם מדכתב הטעם דעיירות שלנו יש להם דין חצרות, ואין זה טעם להצריך צורת הפתח. וזה הודה מעצמו דבדרכי משה &lt;small&gt;(אות יג)&lt;/small&gt; מבואר להצריך צורת הפתח דוקא, כדי שלא לחלק בין מבוי מפולש למבוי סתום. ואע&quot;פ כן הסיב דעת הרמ&quot;א ז&quot;ל לכונה אחרת, וסיים דאנו אין לנו בפירוש דברי הרמ&quot;א אלא דצורת הפתח לאו דוקא, דלא כמסקנת המג&quot;א, אלו תוכן דבריו.<br /> <br /> ואין בדברים כאלו כדאי אף להשיג השגה כל דהו על המג&quot;א, ומכל שכן לחלוק עליו, שאף בהשגה נכונה לא נוכל לחלוק מסברתנו להכריע נגד סברת המג&quot;א ז&quot;ל, אמנם בכאן טעותו מבואר ונגלה, ודברי המג&quot;א ז&quot;ל מוכרחים לעין כל. דעל כרחך כונת הרמ&quot;א ז&quot;ל להצריך צורת הפתח דוקא, שאם כדבריו דהרמ&quot;א ז&quot;ל מילתא דפסיקתא נקט, וסגי נמי בשני לחיים, א&quot;כ למה סיים דיש ליזהר להעמיד תחת החבל שני קנים מכוונים תחת החבל, למה צריכין הקנים להיות מכוונים תחת החבל דוקא, כיון שיש שני קנים סגי ואין צריך יותר. והרמ&quot;א ז&quot;ל כתב כן אחר שדיבר מתיקון כל המבואות שלנו, סיים בסתמא דצריך ליזהר שיהיו קנים מכוונים תחת החבל, ואח&quot;כ מסיק דאז סגי אף במבוי מפולש. ומזה נראה הכוונה כדבריו שבדרכי משה, דלכן צריכין לעולם צורת הפתח, שלא לחלק בין מבוי מפולש למבוי סתום וצריך תיקון דסגי לשניהם.<br /> <br /> ומה שנדחק במה שמקור דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל הוא מתרומת הדשן, וגם מה שכתב הטעם דיש להם דין חצרות. הנה תחילת דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל הם מתרומת הדשן, ושם כתב הטעם דיש להם דין חצרות כדברי התרומת הדשן, אמנם לבסוף סיים הרמ&quot;א ז&quot;ל דעת עצמו להצריך לעולם צורת הפתח, שזה מהני אף במפולש ובכל מקום שצריך צורת הפתח. והנה תראה שבאה&quot;ג &lt;small&gt;(הכוונה לציוני המקורות ברמ&quot;א)&lt;/small&gt; אחר התחלת דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל שכתב דמבואות שלנו יש להם דין חצרות, רשם שם תרומת הדשן סימן ע&quot;ד, ואח&quot;כ רשם בסוף דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל דברי עצמו, ונודע דרכו לרשום לבסוף אחר סיום המאמר מהיכן מקורו, ומבואר דכל סיום דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל הוא הוספה לדעת עצמו.<br /> <br /> וכן בש&quot;ע התניא &lt;small&gt;(סל&quot;ב)&lt;/small&gt; שדרכו להעתיק דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל בתוספות ביאור, חילק זה לשני ענינים, שמתחילה כתב דמאחר דיש להם דין חצרות לכן צריך ב' פסין, ואח&quot;כ כתב שהמנהג להצריך צורת הפתח דוקא שיועיל אף במפולש. ובאמת המעיין בלשון הרמ&quot;א ז&quot;ל יראה עוד כמה הוכחות שכונתו לצורת הפתח דוקא, ולא אוכל להאריך כל כך.<br /> <br /> ומה שכתב דבתחילה פירש המג&quot;א ז&quot;ל בדברי הרמ&quot;א דצורת הפתח לאו דוקא, אין זה אמת, דהמג&quot;א לא כתב זה אלא בהגהות מיימוניות בשם מהר&quot;ם ובתרומת הדשן, אבל לא בדברי הרמ&quot;א ז&quot;ל, ואף אילו היה כותב כן בתחלה, מ&quot;מ פשיטא דאנו אין לנו אלא מסקנא, אבל האמת הוא כאשר כתבתי.<br /> <br /> ומה שכתב עוד דנידון דמהרי&quot;ט למוקף חומה מדמינן לה, ובמוקף חומה כתב המג&quot;א דאף בראשי מבואות אין צריך צורת הפתח. אין זה אמת, דהמג&quot;א לא כתב זה אלא לדעת הגהות מיימוניות בשם מהר&quot;ם, אבל לדעת הרמ&quot;א ז&quot;ל החמיר לעולם בצורת הפתח אף במוקף חומה, דהרמ&quot;א ז&quot;ל כלל כל המבואות ביחד ולא חילק כלל בין מוקף חומה לאין מוקף חומה, וכן בסימן שס&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; החמיר המג&quot;א במוקף חומה והראה מקום לסימן שס&quot;ג סעיף כ&quot;ו.<br /> <br /> ומה שכתב על הבית אפרים &lt;small&gt;(שו&quot;ת או&quot;ח סי' כה)&lt;/small&gt; שלא צירף את המהרי&quot;ט לסניף, דאף דלא קיי&quot;ל כמהרי&quot;ט לא הועלנו בזה מאומה, דהמהרי&quot;ט לאו קטיל קניא באגמא. הנה בית שמאי במקום בית הלל אינו משנה &lt;small&gt;(ברכות לו:)&lt;/small&gt;, אף דלאו קטלי קניא באגמא נינהו, מ&quot;מ כיון שנידחו מהלכה אין לצרפם. והבית אפרים ראה את דברי המהרי&quot;ט בזה שנידחה מהשו&quot;ע והר&quot;ן והריב&quot;ש ועוד כמה אחרונים, לזה לא ראה לצרפו, ואין זה שייכות לרוב גדולתו.<br /> <br /> ומה שכתב דצריך לומר דהבית אפרים לא מיירי בהכשירו כל העיר כנידון דמהרי&quot;ט. לא אדע האיך אפשר לומר היפך האמת המבואר, כמבואר שם בבית אפרים דמיירי במתקן את העיר, ובסיומא דפסקא כתב הטעם שהקיל, כיון שהוא בעיירות שיש להם תמיד עירוב קבוע ומותרים בטלטול, וקשה לאסור להם הטלטול דרך מקרה.<br /> <br /> ומה שכתב דלדינא בלאו הכי אין נפקא מינה, כיון שגם הבית אפרים מצדד להקל אף בבקעי בה רבים. איך לא השגיח שהבית אפרים לא התיר אלא בעובדא דידיה שהיה רק במקום אחד, אבל כשהוא משני מקומות דהוי כמבוי מפולש, כתב כמה פעמים בתשובתו לאסור, וגם בנידון דידן העיקר מה שביארתי להחמיר, הוא מטעם דהוי כמפולש.<br /> <br /> ומה שכתב דהאבן העוזר &lt;small&gt;(סי' שסה ד&quot;ה כתב מג&quot;א)&lt;/small&gt; מתיר בבקעי בה רבים מטעם עומד מרובה על הפרוץ. לא הבין כלל דברי האבן העוזר, דהרי טעמו מבואר בדבריו דלא החמירו בבקעי בה רבים אלא במבוי שפרוץ לגמרי ברוח רביעי ואין שם אלא לחי וקורה, לכן כל שיש עוד פירצה בצד אחר אסור דחד פתחא שרי ולא שנים, אבל היכא דכל הפירצות הם מצד אחד לא נאסר כלל בבקעי בה רבים, ואין צריך לעומד מרובה על הפרוץ, דהרי הותר באמת אף בפרוץ מרובה. ומה שהזכיר עומד מרובה על הפרוץ, הוא רק לענין זה שיהיה נחשב כמו לחי, דצריך עכ&quot;פ לחי אף במקום שאינו מזיק בקעי בה רבים, כמ&quot;ש בהדיא, דאם הוא עומד מרובה על הפרוץ פשיטא דשרי, דלא גרע מלחי כמו שכתוב במסכת עירובין דף ה' &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt;. אבל בקעי בה רבים דלא מהני לחי, אין מקום להתיר בעומד מרובה על הפרוץ.<br /> <br /> ומה שכתב שלדברי האור צבי &lt;small&gt;(עירובין ב:)&lt;/small&gt; שכתב דאם הב' קנים של צורת הפתח מרוחקים מהכותל אבל הקנה שעל גביהם אינו מרוחק, אף הבכור שור מודה דהוי צורת הפתח גמור, ולדידיה הוי בנידון דידן צורת הפתח אף לדעת הבכור שור. זה לא היה ולא נברא, כי בנידון דידן אף הקנה שעל גביהן מרוחק מהכותל כמו הקנים שבצידם, וגם לדעת האור צבי אסור.<br /> <br /> ובעיקר הדבר מה שהצטער בדברי רבינו התבואות שור ז&quot;ל, וכתב עליו על הראשונים אנו מצטערים וכל האחרונים תמהו עליו, ואף הבית אפרים הניח דבריו בצ&quot;ע. אנכי לא אדע להצטער בדברי רבינו התבואות שור, ואנכי הרואה כי רוב גדולי האחרונים מיישבים דבריו בטוב טעם ודעת ומתענגים בדבריו הקדושים, וכן העיד בשו&quot;ת בית שלמה &lt;small&gt;(סי' מא)&lt;/small&gt;, גם בשו&quot;ת אריה דבי עילאה &lt;small&gt;(סי' ד)&lt;/small&gt; חיזק דבריו כעמוד ברזל, ומי לנו גדול מהם. ומה שכתב שהבית אפרים הניח דבריו בצ&quot;ע, כבר העיד הוא על עצמו בשערי תשובה סימן שס&quot;ג &lt;small&gt;(בשו&quot;ע סכ&quot;ו)&lt;/small&gt; שבבית אפרים ביאר באורך שדברי הבכור שור מחוורין כשמלה.<br /> <br /> ויתר הדברים מה שהאריך בחשש דבקעי בה רבים ובחשש דשבקי פתחא רבה, דבריו מעורבבים ולא עמדתי על אריכות דבריו, ואין בכל זה שום נפקא מינה לנידון דידן, כי כל הקולות שהביא מהפוסקים לא שייכי אלא היכא כשנפרץ במקום אחד, וכבר הבאתי כל זה בתשובה הקודמת דכשנפרץ במקום אחד אף שהרבה מחמירין מ&quot;מ יש מקילין ג&quot;כ, אבל בנידון דידן שמפולש ואין שם אף ב' לחיים, נסתרו כל הקולות. גם המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' קסח)&lt;/small&gt; ביארתי בתשובתי שלא התיר אלא בעובדא דידיה שהיה רק בצד אחד, ועיקר יסודו הוא על האבן העוזר כמבואר להמעיין בדבריו, והאבן העוזר בודאי לא התיר אלא ברוח אחד כמבואר בדבריו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שהביא להקל במפולש מהפתחא זוטא &lt;small&gt;(עירובין, כלל יב אות ג)&lt;/small&gt; בשם המנחת פתים מהגאון מיאזלאוויטש ני&quot;ו &lt;small&gt;(סוס&quot;י שסה)&lt;/small&gt; שהביא דעת האבן העוזר &lt;small&gt;(חידושי עירובין, ה:)&lt;/small&gt; להתיר בעומד מרובה על הפרוץ אף במפולש, זה מוכרח אני לבאר קצת.<br /> <br /> הנה סתימת שאר הפוסקים המדברים מהענין, הוא כפשטות דברי התוספות &lt;small&gt;(עירובין ה: ד&quot;ה קל וחומר)&lt;/small&gt; דעומד מרובה על הפרוץ לא מהני אלא ברוח אחת, ולזה הודה גם הפתחא זוטא בסימן שס&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; . וכן ראיתי בהריטב&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(ה: ד&quot;ה תאמר)&lt;/small&gt; שהביא בהדיא מהתוספות דלא מהני עומד מרובה על הפרוץ במבוי אלא ברוח רביעית, ומי לנו גדול לעמוד על כונת דברי התוספות יותר מהריטב&quot;א ז&quot;ל שגם הוא מן הראשונים ז&quot;ל.<br /> <br /> ובבקעי בה רבים, הנה סתימת כל הפוסקים &lt;small&gt;(עי' רמ&quot;א סי' שסה ס&quot;ב)&lt;/small&gt; דלא מהני עומד מרובה על הפרוץ אף ברוח אחת. והמג&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; החמיר בעיר המוקף חומה שנפרץ בה פירצה בד' טפחים בבקעי בה רבים, ובחומת העיר שנפרצה בד' טפחים, בודאי נשאר עוד עומד מרובה על הפרוץ. והאבן העוזר שחלק על המג&quot;א האריך לבאר דלא שייך בקעי בה רבים ברוח אחת, הא אילו היה שייך בקעי בה רבים, לא היה מתיר מטעם עומד מרובה על הפרוץ, דאם לא כן בפשיטות היה לו לחלוק על המג&quot;א בקיצור דכאן מותר מטעם עומד מרובה על הפרוץ. ועל כרחך דאילו היה שייך חומרא דבקיעת הרבים, אין להתיר גם מטעם עומד מרובה על הפרוץ.<br /> <br /> והמקור חיים &lt;small&gt;(בריש תיקון עירובין)&lt;/small&gt; חתר למצוא טעם בדבר למה החמירו חכז&quot;ל בבקעי בה רבים אף בעומד מרובה על הפרוץ, וגם בשו&quot;ת צמח צדק החדש מליבאוויטש &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' מ־ מא)&lt;/small&gt; האריך בזה כמה דפין למצוא טעם לזה, ולא עלה על דעתם כלל אולי יש סברא להקל באמת בעומד מרובה אף בבקעי בה רבים. ועל כרחך דברירא להו מילתא כל כך ואין מקום להסתפק בדבר ואינו צריך לראיה. ומעתה בשני רוחות ובבקעי בה רבים, פשיטא שאין מקום להקל מטעם עומד מרובה על הפרוץ.<br /> <br /> אמנם המנחת פתים חידש דיש צד להקל אף במפולש בעומד מרובה על הפרוץ כדברי האבן העוזר שהסיב כונת התוספות ז&quot;ל להתיר בעומד מרובה על הפרוץ אף בד' רוחות, והפתחא זוטא &lt;small&gt;(עירובין שם אות ב)&lt;/small&gt; הרחיב הדברים דכן הוא גם במהרש&quot;א &lt;small&gt;(מהדו&quot;ב ה: ד&quot;ה תד&quot;ה ק&quot;ו)&lt;/small&gt;, ועשה מזה כלל חדש ומחלוקה חדשה בין הפוסקים, גם כתב שיש עוד מקור לדבר מדברי הרשב&quot;א ז&quot;ל בעבודת הקודש &lt;small&gt;(ש&quot;ב דין ב)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> והנה התחלת יסודם הוא מדברי האבן העוזר שבמסכת עירובין. אמנם מדברי האבן העוזר שבפסקיו שחיבר על השו&quot;ע, שם מבואר בהדיא להחמיר בעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות. דהרי אחר שחלק על המג&quot;א שהחמיר בעיר המוקפת חומה בפירצה ד' טפחים אף ברוח אחת, סיים דאם הוא משני רוחות וכל פירצה ד' טפחים אסור. הרי, שהחמיר בשני רוחות בפירצה ד' טפחים אף בעיר המוקפת חומה שבודאי נשאר שם עומד מרובה על הפרוץ, ולא הקיל כלל מטעם עומד מרובה על הפרוץ בשני רוחות. והתעורר על זה במנחת פתים וכתב שדבריו שבפסקיו צ&quot;ע, הביאו הפתחא זוטא סימן שס&quot;ה ס&quot;ק ד'.<br /> <br /> ולפי ענ&quot;ד אילו היה האמת כדבריו שהאבן העוזר סותר את עצמו מפירושו שעל הש&quot;ס לדבריו שבפסקיו, יותר היה ראוי לסמוך על דבריו שבפסקיו שחיבר להלכה, בפרט שכן הוא גם סתימת כל הפוסקים.<br /> <br /> אמנם באמת המעיין בדברי האבן העוזר בשני המקומות, יראה שאין סתירה בדבריו ושניהם צדקו יחדיו. דהנה האבן העוזר הכריח שיטתו להסיב כונת התוספות שיהיה מהני עומד מרובה על הפרוץ מכל ד' רוחות, מכח איזה קושיות, ואחד מן הקושיות הוא דהרי מבואר בש&quot;ס &lt;small&gt;(ה:)&lt;/small&gt; דמבוי פרצתו בעשר, הרי דמהני עומד מרובה במחיצות שבצדדין. גם הקשה מסתימת כל הפוסקים דבמבוי מהני עומד מרובה.<br /> <br /> והנה הא דמבואר בש&quot;ס דמבוי פרצתו בעשר, זה מבואר שם בש&quot;ס &lt;small&gt;(ו.)&lt;/small&gt; בהדיא דמיירי דוקא דלא בקעי בה רבים. גם מה שהקשה מסתימת כל הפוסקים דבמבוי מהני עומד מרובה, זה ג&quot;כ פשיטא דאין בסתימת דבריהם להתיר אף בבקעי בה רבים. ומעתה הדבר ברור דהאבן העוזר למד בכונת התוספות דמיירי בלא בקעי בה רבים. אבל בפסקיו שם סימן שס&quot;ה דמיירי בבקעי בה רבים, לא הקיל מטעם עומד מרובה על הפרוץ אלא אחר שביאר דברוח אחת לא שייך חומרא דבקעי בה רבים, אבל בשני רוחות דשייך חומרא דבקעי בה רבים, אין להתיר מטעם עומד מרובה על הפרוץ, וא&quot;כ אין סתירה בדברי האבן העוזר ז&quot;ל. וזה ברור בכוונתו בלי שום ספק.<br /> <br /> ושאר הפוסקים שלמדו דברי התוספות כפשוטם שאין להתיר בעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות, לדעתם הא בהא תליא, ואילו היה מהני עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות, היה אפשר דמהני אף בבקעי בה רבים, אבל אחר שכתבו התוספות דאי אפשר לומר דמהני מב' רוחות, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, ובמקום דלא מהני לחי לא מהני גם עומד מרובה על הפרוץ, ממילא דלא מהני גם בבקעי בה רבים, כיון דגם לחי לא מהני בבקעי בה רבים ושייך לומר בזה דיו. ומעתה אין שום מחלוקת לדינא בין האבן העוזר ז&quot;ל לשאר הפוסקים, אלא הן מחולקים בפירוש דברי התוספות ואין נפקא מינה בזה לדינא, והוא ברור כשמש להמעיין.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב הפתחא זוטא שכן הוא במהרש&quot;א להתיר בעומד מרובה בכל הד' רוחות, המעיין במהרש&quot;א ז&quot;ל יראה שבמחכ&quot;ת טעה בזה טעות גדול, דהנה המהרש&quot;א ז&quot;ל מהדורא בתרא כתב לתרץ מה דקשה על התוספות שכתבו שאין ללמוד בק&quot;ו להתיר במבוי אלא ברוח אחת, וא&quot;כ איכא למיפרך מה לחצר שמועיל עומד מרובה בכל הד' רוחות, תאמר במבוי שאינו מועיל אלא ברוח אחת, ובמהדורא קמא תירץ קושיא זו באופן אחר. ושם במהדורא בתרא כתב דאין לעשות מזה פירכא, דאף דאין ללמוד מק&quot;ו אלא מחיצה רביעית, אבל עכ&quot;פ אין לנו הוכחה ג&quot;כ דאינו מועיל בכל המחיצות, דיכול להיות שמועיל אף בלי ק&quot;ו, ואין לעשות פירכא ממה דאינו הכרח, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> וכוונתו מבואר, דאף דבאמת הוא כן לדינא דלא מהני עומד מרובה יותר מרוח רביעית, כיון דאין לנו שום לימוד על זה, דלחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר הילכתא גמירא לה כמו שכתבו התוספות בד&quot;ה שפירצתו, אבל עומד מרובה למבוי אין לנו שום ילפותא, אלא ברוח אחת אפשר ללמוד מק&quot;ו, ושאר המחיצות דליכא למילף מק&quot;ו, ממילא אי אפשר לנו לחדש איזה תיקון שאין לנו שום ילפותא עליו. מ&quot;מ אין לעשות מזה פירכא, כיון דאין לנו שום ילפותא להיפך שלא יועיל, ולעשות פירכא צריך שיהיה הדבר מוכרח מכח איזה ילפותא.<br /> <br /> אבל האיך אפשר לומר כמו שלמד הפתחא זוטא מדברי המהרש&quot;א, דכן הוא האמת שמועיל בכל הד' מחיצות אף בלי ק&quot;ו, דאם כן ח&quot;ו לשוא עמלו חכז&quot;ל לבקש ק&quot;ו להתיר ברוח אחת ופלפלו הרבה בק&quot;ו ההוא, ואין אנו צריכין לו כלל, דגם בד' רוחות מותר אף דאין שם ק&quot;ו. והאבן העוזר ז&quot;ל נדחק הרבה והאריך בפירוש דברי הגמרא והתוספות בזה, אבל המהרש&quot;א ז&quot;ל לא נחית לכל זה, אלא כתב בקיצור בדעתם דזה הוא שני ענינים, דלעשות פירכא צריך שיהיה מוכרח מאיזה ילפותא, אבל לדינא אם אין שום ילפותא אין לנו לחדש שום תיקון מדעתינו, וכל זה ברור.<br /> <br /> והנה כתב שיש מקור לדבר ברשב&quot;א ז&quot;ל בעבודת הקודש. ולא ידעתי מקומו איה, ואנכי לא מצאתי שום משמעות ולא אוכל לפלפל במה שלא אדע ולאיזה מקום כוונתו, אבל לדעתי מטיבתן של קרובים אתה למד על הרחוקים, כי התחלת יסודו הוא מהאבן העוזר והמהרש&quot;א, ושם נתבאר לפנינו שלא כוון יפה, לזה נראה כי בפרט זה לא ירד לעמקן של דברים. ואף לו יהיה אמת שמצא איזה משמעות בדברי הרשב&quot;א ז&quot;ל, אין לנו לצרף לזה מאומה, כי בדברי התוספות והריטב&quot;א והמג&quot;א מבואר בהדיא להחמיר, וכן הוא סתימת השו&quot;ע, וכל הפוסקים אחריהם החמירו, וגם דעת האבן העוזר ביארתי שהוא להחמיר, והלא כמעט אין לנו שום הלכה שלא נוכל למצוא באחד מן הראשונים ז&quot;ל היפך השו&quot;ע והיפך סתימת כל הפוסקים שאנו נמשכין אחריהם, אבל אנו אין לנו אלא סתימת השו&quot;ע והפוסקים אשר לפנינו, כאשר כתב התומים סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(קיצור תקפו כהן סוס&quot;י קכד)&lt;/small&gt; במה שרצה לומר קים לי כהראב&quot;ד ז&quot;ל, וגמרו כיון דלא הוזכר דעת הראב&quot;ד בשו&quot;ע אין לצרפו כלל.<br /> <br /> והנה הרבה הזכירו בפוסקים קמאי ובתראי ענין זה דעומד מרובה, וספר עבודת הקודש היה שכיח ביד הפוסקים ושמעתתיה מבדרין בכל מקום, ומזה לא העירו כלל ללמוד ממנו איזה צד להתיר בעומד מרובה יותר מרוח רביעית, או אפילו ברוח אחת דבקעי בה רבים. והנה עיקר דין מפולש הוא בבקעי בה רבים, כמו שכתב הבית אפרים ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' כה ד&quot;ה וכדי)&lt;/small&gt; ושאר הפוסקים דטעמא דבקעי בה רבים הוא משום מפולש, ומעתה במבוי מפולש ובבקעי בה רבים, איני רואה שום מקום להקל.<br /> <br /> והנה אם נבוא להקל כאן מטעם עומד מרובה, נצטרך לומר עוד דצורת הפתח הוי עומד גמור גם לענין זה שיהיה נחשב עומד מרובה על הפרוץ, ובמכתבו של כבוד מעלתו ראיתי שזה הלכה פסוקה בידו דצורת הפתח נחשב עומד מרובה על הפרוץ, ואנכי כבר ביארתי &lt;small&gt;(ראה סי' לד אות ב)&lt;/small&gt; מהש&quot;ס והפוסקים בדברים ברורים דצורת הפתח לא נחשב עומד גמור לענין זה. וגם בכמה פוסקים שנראה לכאורה מדבריהם דצורת הפתח נחשב עומד גמור לכל מילי, ביארתי שאין הפירוש כן בדבריהם, בפרט מה שהביא הפתחא זוטא מהבית שלמה &lt;small&gt;(סי' נג)&lt;/small&gt;, זה טעות מבואר להמעיין, ועיקר הדבר צריך ביאור רחב ואין הזמן גרמא כעת, ואין נפקא מינה כי בלאו הכי הדבר ברור דאין להתיר בעומד מרובה יותר מרוח אחת.<br /> <br /> וכבר כתב הפרמ&quot;ג &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; בסימן מ&quot;ב בשפתי דעת ס&quot;ק ד' ובסימן מ&quot;ג משבצות זהב סוף ס&quot;ק א', שאין להורות מתוך הקיצורים, והראה שבית לחם יהודא ולחם הפנים העתיקו ההיפך, הנה כתב זה על גאוני זמנו, ק&quot;ו במחברי זמנינו המלקטים לקוטי בתר לקוטי, והרבה צריך לחוש לדשבקי פתחא רבה, הוא השו&quot;ע וגדולי הפוסקים, אשר זה השער לה', ועיילי בפתחא זוטא, ובזה אתן קנצי למלין.<br /> <br /> השי&quot;ת שנותיו יאריך, ויכתבהו ויחתמהו לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים כנפשו ונפש ידידו דורש שלומו הטוב באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> <br /> פריסת שלום אל כבוד אביו ידידי הרב הגה&quot;צ שליט&quot;א, וברכת כוח&quot;ט לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים, ויזכה לישב באהלה של תורה ועבודת השי&quot;ת עד זקנה ושיבה מתוך נחת והרחבה גדולה, ולשמוח בשמחתן של ישראל בביאת הגואל במהרה בימינו, אמן.<br /> <br /> הנ&quot;ל<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]]<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9B%D7%91&diff=2938 2026-05-20T17:38:34Z

<p>Be69455: /* ~ סימן כב ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כא|תווית_קודם=אורח חיים סימן כא|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כג|תווית_הבא=אורח חיים סימן כג}}<br /> <br /> == '''~ סימן כב ~''' ==<br /> ב&quot;ה<br /> <br /> ב&quot;ה. בנידון העירובין אשר בהרבה מקומות מרחובות העיר, הצורת הפתח המה רחוקים מהכותל יותר מד' טפחים כל משך מקום הרצפה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה המגן אברהם בסימן שס&quot;ה ס&quot;ק ד' החמיר אף בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פירצה בארבעה טפחים ובקעי בה רבים. והך בקעי בה רבים, פירושו שאינו מטונף ומקולקל בטיט, כמבואר שם. והטו&quot;ז &lt;small&gt;(שם ס&quot;ק א)&lt;/small&gt; הקיל אם הפירצה נעשה כן מתחילה, דבנעשה כן מתחילה לא שייך שבקי פתחא קמא, יעיי&quot;ש. גם האבן העוזר שם &lt;small&gt;(ד&quot;ה כתב מג&quot;א)&lt;/small&gt; והפנים מאירות ח&quot;א סימן כ&quot;ה חלקו על המג&quot;א, והבית מאיר &lt;small&gt;(ריש)&lt;/small&gt; סימן הנ&quot;ל גם הבית אפרים &lt;small&gt;(או&quot;ח)&lt;/small&gt; סימן כ&quot;ה החזיקו בהמג&quot;א.<br /> <br /> והנה האבן העוזר שם אחר שהאריך לחלוק על המג&quot;א להתיר בעיירות בפירצה ד' טפחים אף אם המה כמה פירצות מצד אחד, סיים דאם הוא נפרץ משני צדדים וכל פירצה הוא ארבעה אסור. וכבר האריך בשו&quot;ת בית שלמה או&quot;ח סימן נ&quot;ג ובכמה תשובות &lt;small&gt;(עי' סי' מו ומט)&lt;/small&gt; בביאור דבריו מן הש&quot;ס והפוסקים, דבנפרץ משני צדדים הוי כמבוי מפולש בעקמימות, דהלכה רווחתא כרב &lt;small&gt;(עירובין ו.)&lt;/small&gt; דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש &lt;small&gt;(עי' סי' שסד ס&quot;ג)&lt;/small&gt;, ולכן אף בנפרץ זה שלא כנגד זה הוי ג&quot;כ מפולש בעקמימות.<br /> <br /> ובסוף התשובה שם סימן נ&quot;ג העלה להחמיר אף במצד אחד אם יש בתים נמשכין ארבע אמות לפנים באמצע דהוי עקום כמין ח, ואינו מותר אלא אם הפירצות הם סמוכין באופן דלא הוי כמבוי מפולש. ודבריו מבוארין מן התוספות &lt;small&gt;(י: ד&quot;ה עושה)&lt;/small&gt; ושו&quot;ע סימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ג, יעיי&quot;ש. וצריך להבין על פי זה דעת האבן העוזר שהתיר אם הפירצות הם בצד אחד, הא הוי מבוי עקום כמין ח דמבואר בתוספות ובשו&quot;ע דאסור.<br /> <br /> אמנם המקור חיים בסוף הספר בתיקון העירובין &lt;small&gt;(בראשו)&lt;/small&gt; עמד על זה, למה הותר אם הפירצות הם מצד אחד. וביאר הדבר, דהטעם הוא דאסור במבוי עקום, בשביל שרבים נכנסין לה בזו ויוצאין בזו, ולכן דוקא כשהוא בשני מקומות מזרח ודרום שיש דיורין בכל צד, שייך בקיעת הרבים מאחד לחבירו, כיון שיש דיורין בין הפירצות, משא&quot;כ בהן בצד אחד מרחוב העיר, שאין דיורין באמצע, לא שייך בקיעת רבים מאחד לחבירו. ובמבוי עקום כמין ח בשני רחובות שיש דיורין באמצע, שייך שפיר בקיעת רבים מאחד לחבירו, והוי מבוי מפולש בעקמימות ואסור, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> הנה מובן דאין ללמוד מדברי האבן העוזר שום קולא, אלא אם הפירצות הם בצד אחד במבוי שאין דיורין באמצע, דלא הוי מבוי מפולש, כדברי המקור חיים, אבל לא אם הוא באופן דהוי מבוי מפולש. והנה באמת נראה לפי ענ&quot;ד דאם הוא נפרץ באופן דהוי כמבוי מפולש בעקמימות, כ&quot;ע מודו דאסור אף להטו&quot;ז והפנים מאירות, כמבואר המעשה שם בהפנים מאירות ז&quot;ל במבוי אחד שהיה השער מופלג מצדי המבוי, שהיו הפירצות בצד אחד ברחוב אחת, שבזה אין דיורין באמצע, וצריך אני לבאר קצת.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> הנה הפנים מאירות התיר בפירצה ארבעה מטעם שהרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל השמיטו הך סוגיא דבקעי בה רבים &lt;small&gt;(עירובין ו.)&lt;/small&gt;, והרב המגיד בפרק י&quot;ז מהלכות שבת הלכה י&quot;ז כתב שהרמב&quot;ם ז&quot;ל סובר דהך סוגיא פליגא על הא דרבי אמי ורבי אסי &lt;small&gt;(שם ה.)&lt;/small&gt;, הילכך ליתא לענין הלכתא. וקשה טובא בזה, מה ראה לומר דליתא אליבא דהילכתא, הלא בש&quot;ס שם &lt;small&gt;(ו.)&lt;/small&gt; תירצו הדברים אליבא דרבי אמי ורבי אסי. וכתב הפנים מאירות ז&quot;ל דהרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל דחו הך סוגיא ממה דאיתא דף ה' &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt; דמותר עומד מרובה על הפרוץ מק&quot;ו מחצר, ופריך מה לחצר שפירצתו בעשר תאמר במבוי שפירצתו בארבעה, ומשני קסבר פירצת מבוי נמי בעשר. ואם איתא להך סוגיא דבקעי בה רבים פירצתו בארבעה, אכתי תקשי מה לחצר שכן פירצתו בעשר אפילו בקעי בה רבים, דבחצר אין מזיק בקיעת הרבים.<br /> <br /> והנה האבן העוזר הוכיח מראיה זו להיפך, דגם בחצר מזיק בקיעת הרבים וגם איסור פילוש. אבל דברי הפנים מאירות צריכין ביאור, דהנה זה ודאי דבמבוי מפולש גם במבוי עקום דהוי כמפולש על כרחך מודי הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל דאסור, דמפולש היא ברייתא מפורשת &lt;small&gt;(שם ו.)&lt;/small&gt;, ובמבוי עקום הלכה רווחתא היא דתורתו כמפולש, כרב לגבי שמואל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, והוא מבואר בהדיא בהרי&quot;ף &lt;small&gt;(א:)&lt;/small&gt; והרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(הל' שבת פי&quot;ז ה&quot;ג)&lt;/small&gt; שם, וא&quot;כ עדיין יש ליפרוך מה לחצר שכן פירצתו בעשר אף במפולש ובעקום, תאמר במבוי שפירצתו בארבעה במפולש ובעקום.<br /> <br /> ומצאתי בבית אפרים סימן כ&quot;ה באמצע התשובה &lt;small&gt;(ד&quot;ה ומ&quot;ש באה&quot;ע)&lt;/small&gt; שעמד בזה דיש להקשות ממבוי מפולש, ותירץ דממפולש אין להקשות, כיון דזה הוי תחלת התקנה להקל בחצר טפי מבמבוי, ועיקר הק&quot;ו הוא במקום שכבר נתחייב תיקון ונכנס בגדר פירצה, יעיי&quot;ש כי דבריו עמוקים מאד לעמוד על כונת דבריו. ועל פי זה העלה דלפי מה שהוכיח דטעם איסור הפירצה בבקעי בה רבים, הוא ג&quot;כ מטעם מפולש ועקום, לכן אין להקשות במה שלא עשו חכמז&quot;ל פירכא בזו, דעיקר הק&quot;ו אינו כי אם על התיקון עצמו, אם הוא תיקון המועיל במקום שצריכין לו.<br /> <br /> והנה יהיה איך שיהיה שערי התירוצים לא ננעלו, אבל זה ודאי דבמפולש כ&quot;ע מודי דאסור אף לרי&quot;ף ורמב&quot;ם ז&quot;ל כנ&quot;ל. אמנם הפנים מאירות ז&quot;ל כתב כמה פעמים בתשובתו, דטעם האיסור בבקעי בה רבים, חיישינן דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, ובזה חילק שם בין מצידו לבראשו, דבמצידו חיישינן דממעט בהילוכו, ולא בראשו. וצ&quot;ע בדבריו מה שכתב גם בנפרץ בקרן זוית הטעם דממעט בהילוכו ושבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, דלפי זה למה הוצרכו בגמרא &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; כלל לומר הטעם פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, כיון דחד טעמא לשניהם הן בנפרץ מצידו ובקרן זוית.<br /> <br /> עכ&quot;פ הנה כתב הטעם בשביל דשבקי פתחא קמא, וצריכין לטעם זה במקום דלא שייך איסור פילוש, כגון אם הוא בצד אחד, על דרך שכתבתי למעלה &lt;small&gt;(אות א)&lt;/small&gt;, או אפילו בשני צדדים אם יש צורת הפתח מצד אחד, כמבואר בבית אפרים שם דיש חילוק, דלטעם איסור פילוש סגי בצד אחד צורת הפתח ובצד השני לחי וקורה, ולטעם דשבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, צריך לעשות צורת הפתח לזוטא דוקא, כפי מה שהעתיק בשו&quot;ע סימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ד דברי הגהות אשרי &lt;small&gt;(סי' יב)&lt;/small&gt;, לא כגירסת התפארת שמואל &lt;small&gt;(אות ט)&lt;/small&gt;, כאשר האריך בזה הבית אפרים בסימן כ&quot;ח באמצע התשובה &lt;small&gt;(ד&quot;ה והנה בד&quot;מ)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ואף דלגירסת התפארת שמואל כפי מה שביאר הבית שלמה סימן נ&quot;ג דאם יש פירצות קטנות הרבה ופירצה אחת גדולה בצידם, די שיעשה צורת הפתח לגדולה, והקטנים מותרים מטעם עומד מרובה על הפרוץ, ואף דשבקי פתחא רבה, לא איכפת לן לבטל צורת הפתח, דהא צורת הפתח מהני אף במקום דלא איקרי פתח כלל רק פירצה, כגון ברחב מעשר אמות, יעיי&quot;ש. מ&quot;מ הפנים מאירות סובר כפי מה שהעתיק השו&quot;ע, דצריכין לעשות צורת הפתח לזוטא, ולא מהני אם עשה צורת הפתח לרבה גרידא, כמו שהאריך הבית אפרים ז&quot;ל שם, ועל כן הוצרך לטעם דשבק פתחא רבה, דלפי זה צריך לעשות דוקא צורת הפתח לזוטא.<br /> <br /> ואף לגירסת התפארת שמואל כפי שביאר הבית שלמה דבריו בסימן נ&quot;ג, דאם עשה צורת הפתח לרבה ניתרת הזוטא מטעם עומד מרובה על הפרוץ, זה הוא דוקא התם כגון הך דינא דרב יהודא במבוי רחב דעושה פס ארבעה באמצע המבוי, דפירצה הקטנה הוא זוטר מהעומד שבצדה, דהפסין הם מרובין על האויר שבין הפסין ולכתלים, כמבואר שם בגמרא, והביא על זה מהעבודת הקודש להרשב&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(ש&quot;ב סוף אות ב, הוב&quot;ד באליה רבה סי' שסג ס&quot;ק מב)&lt;/small&gt; דהפירצות הקטנות ניתרות לעולם מטעם עומד מרובה על הפרוץ. א&quot;כ משכחת לה שפיר אף לגירסת התפארת שמואל, שאם הפירצה שבצידה הוא באופן שאין עומד מרובה נגדה, כגון במבוי קטן, צריכה צורת הפתח, ואין די במה שיעשה צורת הפתח לרבה, כיון שאין עומד מרובה על הפרוץ מהפירצה זוטא.<br /> <br /> &lt;small&gt;(ובספר פתחא זוטא (סי' שסג ס&quot;ק נח ד&quot;ה ובשו&quot;ת)&lt;/small&gt; הוכיח מדברי הבית שלמה אלו, שחולק על הבית אפרים &lt;small&gt;(סי' כה סוד&quot;ה וראיתי, וע&quot;ע סוד&quot;ה ומ&quot;ש בתוספת)&lt;/small&gt; במה שכתב דצורת הפתח לא מיחשב כסתום אלא לגבי דנפשיה, אבל אין נקרא עומד גמור לבטל הפירצה שבצידו מטעם עומד מרובה על הפרוץ, ולזה הוכיח ממה שכתב הבית שלמה כאן דהפירצה הקטנה ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ, משמע דחולק על הבית אפרים וסבירא ליה דצורת הפתח מהני להיות עומד מרובה על הפרוץ. אבל זה טעות, דבנידון הבית שלמה יש להפירצה הקטנה עומד מרובה בצידה אף בלי צורת הפתח, כמבואר זה להמעיין בדבריו ממקור הענין בש&quot;ס).<br /> <br /> ועכ&quot;פ הבית אפרים הנה בודאי החליט כן, דלטעמא דשבקי פתחא קמא חמור בזה דלא סגי בצורת הפתח שיעשה לרבה, ושפיר י&quot;ל דגם דעת הפנים מאירות ז&quot;ל כהחלטת הבית אפרים, ואיכא נפקא מינה גדולה בטעמא דשבקי פתחא קמא אף בפירצה שבצדה. ומעתה הפנים מאירות לשיטתיה דסובר בהדיא טעם האיסור בבקעי בה רבים, בשביל דשבקי פתחא קמא, ועל זה פליג הרמב&quot;ם ז&quot;ל וסמך עליו הפנים מאירות להתיר. אבל היכא דיש לפסול מטעם מפולש, גם הפנים מאירות ז&quot;ל לא התיר, דבמפולש על כרחך גם הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל אסרו, וגם ליכא על זה שום סתירה מהסוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ במבוי ק&quot;ו מחצר, כמו שכתבתי בשם הבית אפרים.<br /> <br /> גם הטו&quot;ז שהקיל בנעשה מתחילה, הנה כתב בהדיא הטעם דאנו באין לפסול הפירצה מצד שנתבטל הפתח שעשה מתחילה באותו צד, על פי זה חילק שפיר בין אם נעשה מתחילה או אח&quot;כ, דבנעשה מתחילה כן אין לומר שנתבטל הפתח. אבל היכא דיש לאסור מטעם מפולש, דבש&quot;ס למדו זה מהך דינא דרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, זה ודאי מיירי בסתם מבוי שנעשה מתחילה כן, ולטעם מפולש שהוא מחמת רבים נכנסין לה בזו ויוצאין בה בזו, אין לחלק בין אם נעשה כן מתחילה או אח&quot;כ, וזה ברור. א&quot;כ הדבר פשוט דמבוי עקום במפולש, לא שייך כל קולת הטו&quot;ז.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה הבית אפרים סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(ד&quot;ה וכדי)&lt;/small&gt; הקשה טובא, דאי אפשר כלל לומר בטעם האיסור בבקעי בה רבים, משום דחיישינן דשבקי פתחא קמא, הא כל עיקר החילוק בין בקעי בה רבים או לא, נפקא לן מדאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, ובעי לאוכוחי מינה דפירצתו בארבעה, ואהא משני רב חנן שאני התם דבקעי בה רבים, ופשיטא דהתם לא שייך כלל שבקי פתחא קמא, שהרי זה דרכם לצאת מן המבוי לרשות הרבים.<br /> <br /> עוד הקשה מהא דרבי אמי ורבי אסי דאמרו אם יש פס ארבעה מתיר בפירצה עד עשר, פירש רש&quot;י ז&quot;ל דאי נמי שבקי בני מבוי פתחא קמא ועיילי בהאי פירצה משום דדרך קצרה היא להם, אפילו הכי לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון, משום דהוי פתח לד' הסמוכין לו. וא&quot;כ אין מקום לאסור גם בבקעי בה רבים, דהא סוף סוף לא בטלה תורת פתח מן הראשון, דהוי פתח לד' הסמוכין לו.<br /> <br /> גם הקשה מהא דכתב בשו&quot;ע &lt;small&gt;(רמ&quot;א סי' שסה ס&quot;ב)&lt;/small&gt; בקעי בה רבים צריך תיקון, ואי הוי הטעם בשביל דבטלה פתחא קמא, היה צריך צורת הפתח דוקא לזוטא, כמבואר בשו&quot;ע סימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ד, ומדקאמר סתם דצריך תיקון, ולא ביאר דצריך צורת הפתח דוקא, משמע דסגי ליה בתיקוני מבוי. לכן כתב דעל כרחך עיקר הטעם הוא רק בשביל דהוי כמבוי מפולש, דצריך צורת הפתח בצד אחד ומצד השני סגי בלחי וקורה.<br /> <br /> והנה מה שהקשה על השו&quot;ע מה שכתב סתם צריך תיקון, אין זה קושיא כל כך, דאפשר סמך על מה שביאר בסימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ד דבכה&quot;ג צריך צורת הפתח לזוטא, וקיצר בלשונו כאן, וכה&quot;ג מצינו כמה פעמים דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. גם י&quot;ל דדברי הגהות אשרי &lt;small&gt;(סי' יב)&lt;/small&gt; המובא בשו&quot;ע סעיף ל&quot;ד מיירי היכא דחזינן בהדיא דשבקי פתחא קמא, משא&quot;כ כאן בפירצה ארבעה דאינו אלא חשש דילמא שבקי פתחא קמא, לא מחמרינן כולי האי, ולחי וקורה הוא דלהוי הכירא כמבואר ברש&quot;י ז&quot;ל ריש עירובין &lt;small&gt;(ב. סוד&quot;ה מבוי)&lt;/small&gt;, ובאית ליה הכירא לא שבקי פתחא קמא. אך בפנים מאירות משמע קצת, דחומרא זו הוא גם מחשש דילמא שבקי פתחא קמא, ודו&quot;ק.<br /> <br /> אמנם שתי קושיות הראשונות הן קושיות חזקות. אבל באמת בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים מבואר הך טעמא דשבקי פתחא קמא.<br /> <br /> ונראה לפענ&quot;ד ליישב קצת, דהנה בש&quot;ס שם דף ו' &lt;small&gt;(ע&quot;א)&lt;/small&gt; בהא דאמר רב הונא אחד זה ואחד זה בארבעה, פריך מכלל דרב הונא סובר אע&quot;ג דלא בקעי בה רבים, ומאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ומשני התם דאיכא גידודי הכא דליכא גידודי. ובתוספות שם ד&quot;ה אחד זה, כתבו דבנפרץ בראשו לא הוי בארבעה דלא פליג וכו', ומצידו דהוי בארבעה, היינו משום דקא ממעט בהילוכו, אבל כשהפירצה בראשו לא ממעט בהילוכו, דלא שבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא.<br /> <br /> הנה מבואר כאן בתוספות בהדיא, דלרב הונא טעמא דאסור בשביל דשבקי פתחא קמא. ואפשר לומר דלרב הונא אי אפשר כלל לומר דהטעם הוא בשביל שהוא מבוי מפולש, כיון דמיירי במקום שאין רבים בוקעין בו, וכשאין רבים בוקעין בו, דהיינו מקום שאינו נקי ומקולקל בטיט, אינו מזיק הפילוש, כמבואר זה גם בבית אפרים, ובמפולש לחצר שאינה מעורבת אינו אוסר אלא כשהוא מפולש לכרמלית שהוא מקום לרבים, וכשאינו נוח להיות מקום מעבר לרבים אינו מזיק.<br /> <br /> עכ&quot;פ הנה כתבו התוספות לרב הונא דטעם האיסור בשביל דשבקי פתחא קמא, ואהא פריך בש&quot;ס שם מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ר&quot;ל דלרבי אמי ורבי אסי ביש פס ד' אף אם נפרץ אח&quot;כ לא חיישינן דילמא שבקי פתחא קמא, כיון דנשאר פתח לד' הסמוכין לו, ורב הונא אוסר אף בנשאר פס ד', וצריך לומר דחייש לדילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'. ומשני התם דאיכא גידודי והכא בדליכא גידודי, ובדליכא גידודי כיון דנוח ההילוך חיישינן לעולם לדילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'.<br /> <br /> וצריך לפרש הכוונה, דבדאיכא גידודי כיון דאין ההילוך נוח שם, לכן בנשאר פס ד' לא חיישינן שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה שאינה נוחה לעבור בה, זולת כשהפירצה הוא במקום הד' ממש וממעטי בהילוכא טובא, חיישינן. אבל כשאין הפירצה במקומה ממש, לא חיישינן כל כך לדילמא שבקי פתחא קמא ולעבור דרך הפירצה שאינה נוחה לעבור בה. אבל בדליכא גידודי, שנוחה לעבור שם, חיישינן שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה, שעכ&quot;פ קרוב להם יותר לילך דרך שם מלילך לצד אחר, ולכן אינו מועיל פס ד' ולא נקרא פתח גם לד' הסמוכין לו, כיון שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה &lt;small&gt;(ומה שכתבו התוספות (שם)&lt;/small&gt; דמצידו ממעט בהילוכא ובראשו לא ממעט בהילוכא, אף דבמבוי גדול יוכל להיות לפעמים דממעט בהילוכו יותר לילך לצד אחר מלילך להפירצה שבצידו, על זה צריך לומר דלא פלוג רבנן). כך נראה לפענ&quot;ד הפירוש הפשוט בגמרא.<br /> <br /> ומעתה לא קשה מידי קושית הבית אפרים, מה שהקשה למה דחיישינן בבקעי בה רבים דילמא שבקי פתחא קמא מהא דרבי אמי ורבי אסי דלא חייש באם נשאר פס ד', דהא קושיא זו ממש מבוארת בדברי הגמרא לרב הונא שהקשו מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ומשני בדליכא גידודי. יהיה איך שיהיה אם הכונה כמו שכתבתי או איזה כונה אחרת, עכ&quot;פ זה ודאי דמסיק דבדליכא גידודי חיישינן יותר אף בנשאר פס ד', ואם כן ק&quot;ו במקום בקיעת רבים דחמיר יותר מבדליכא גידודי דליכא לאקשויי מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, דכיון דבקעי בה רבים חיישינן דילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'. ורבי אמי ורבי אסי בלאו הכי מיירי על כרחך בדלא בקעי בה רבים, וזה ברור.<br /> <br /> ובזה אפשר ליישב קצת גם הקושיא הראשונה של בית אפרים, דאף דבגמרא הזכיר הך חילוקא דבקעי בה רבים נגד הקושיא מדאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, זה הוא לפי ההוה אמינא דרב חנן בר רבא ורב הונא שניהם לא מיירי אלא בדבקעי בה רבים דנאסר משום מפולש, דהא מיירי בסתם מבוי וסתם מבוי אין בו אלא לחי וקורה, וממילא כשנפרץ במצידו אף פירצה אחת בד' הוי מבוי מפולש, ולזה פריך על רב חנן מהך דרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, ורב הונא סובר שפיר דנאסר משום מפולש.<br /> <br /> משא&quot;כ במסקנא דמתרץ דמיירי הכל בדלא בקעי בה רבים, וא&quot;כ רב הונא דאוסר בעל כרחך צריך לומר דלאו דוקא מטעם מפולש אוסר, אלא גם בשביל דשבקי פתחא קמא, דכיון דמיירי בדלא בקעי בה רבים, אי אפשר לאסור מחמת פילוש, דבדלא בקעי בה רבים אינו מזיק הפילוש כנז&quot;ל, א&quot;כ מהיכא תיתי לעשות פלוגתא חדשה לומר דלרב חנן לא חיישינן לעולם לדילמא שבקי פתחא קמא אף בבקעי בה רבים, כיון דלא שמענו ממנו דפליג עליו אלא בדלא בקעי בה רבים, מהיכא תיתי לומר דפליג עליו גם בבקעי בה רבים להקל, כשהוא באופן דלא נאסר משום מבוי מפולש.<br /> <br /> ועיין בתוספות בבא קמא דף מ&quot;ב ע&quot;א בד&quot;ה בכוונה תליא מילתא, בפירוש הר&quot;י שם בהך דמתקיף לה רב אדא בר אהבה לאביי ורבא מדרבי, אף דאין הלכה כרבי, מ&quot;מ כיון דלרבי נדרש הקרא לפטור בשורים אפילו נתכוין לאשה, אף דלכולהו תנאי אין לדרוש הכי, אין לעשות פלוגתא חדשה במה שלא מצינו בהדיא מחלוקת ביניהם, ומדרבי נשמע לכולהו תנאי אף שאין מוכרח אליבייהו, יעו&quot;ש היטב בתוספות. וכמו כן יש לומר גם כאן, דמדרב הונא נשמע לדרב חנן לחוש דילמא שבקי פתחא קמא, כיון דבבקעי בה רבים לא מצינו פלוגתא ביניהם. כן נראה לפענ&quot;ד ליישב לחומר הנושא.<br /> <br /> ועכ&quot;פ אם התירוץ הוא כמו שכתבתי או שארי תירוצים, אבל זה ודאי דטעם החומרא של בקעי בה רבים, אם הוא מחמת דילמא שבקי פתחא קמא או מחמת מבוי מפולש, במחלוקת היא שנויה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה לפי מה שכתבו הטעם בבקיעת הרבים מחמת שהוא מבוי מפולש, נראה לפענ&quot;ד דבזה מיושבין היטב דברי הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל שהשמיטו הך סוגיא דבקעי בה רבים, דכבר הבאתי &lt;small&gt;(אות ב)&lt;/small&gt; מהפנים מאירות שתירוצו של הרב המגיד צריך עיון.<br /> <br /> ומה שתירץ הפנים מאירות שהרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל דחו הך סוגיא מקמי הך דאיתא בדף ה' דעומד מרובה על הפרוץ מותר במבוי ק&quot;ו מחצר, ולא פריך מה לחצר שפירצתו בעשר אפילו אי בקעי בה רבים, הנה הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' ז)&lt;/small&gt; כתב דהרי&quot;ף הביא מימרא דרבי אמי ורבי אסי ולא הביא פלוגתא דרב חנן ורב הונא, מכלל דסבר פירצת מבוי בעשר, וכיון דבשל סופרים הוא, עבדינן לקולא, ופירצת מבוי בעשר כל היכא דלא בקעי בה רבים. וביאר הבית יוסף ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' שסה ד&quot;ה נראה)&lt;/small&gt; דבריו, דבין בקעי בה רבים ללא בקעי על כרחך אית לן לפלוגי, מדאתמר רב אמר מבוי עקום תורתו כמפולש כדדייקינן בגמרא, ועל כרחך כי אמרו רבי אמי ורבי אסי דפס ד' מתיר פירצה עד עשר, בדלא בקעי בה רבים הוא, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> ואם כן לדעת הרא&quot;ש ז&quot;ל עדיין הקושיא במקומה עומדת, למה השמיט הרי&quot;ף ז&quot;ל ולא הביא כלל הך דינא דבקעי בה רבים, כיון דעל כרחך צריך לומר דהך דינא דהילכתא הוא, כמו שכתב הב&quot;י. גם הלא בשו&quot;ע פסקו להלכה הנך שני דינים, היתרא דעומד מרובה על הפרוץ וחומרא דבקיעת הרבים &lt;small&gt;(סי' שסה ס&quot;ב)&lt;/small&gt;, ועל כרחך צריך לומר אליביה שאין הסוגיות סותרין, כאשר באמת נאמרו על קושיא זו הרבה תירוצים, והאיך נחליט דלהרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל על כרחך הסוגיות סותרין.<br /> <br /> אמנם לדעת אותן הסוברין דטעם האיסור בבקיעת הרבים משום דהוי כמבוי מפולש, מיושב היטב, כמו שכתב הב&quot;י סימן שס&quot;ה &lt;small&gt;(ד&quot;ה ומכל מקום)&lt;/small&gt; לתרץ מה שהשמיט הרא&quot;ש ז&quot;ל הך דינא דנפרץ בקרן זוית &lt;small&gt;(ו.)&lt;/small&gt;, כיון דטעמא הוא משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, וזה אשמעינן בדוכתא אחריתא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. א&quot;כ גם כאן, כיון דטעם בקיעת הרבים הוא מחמת דהוי כמפולש, ובמבוי עקום אשמעינן בדוכתא אחריתא דהוי כמפולש, תו לא צריך לאשמועינן גם כאן, דנלמד שפיר מהך דינא דמבוי עקום תורתו כמפולש לכל מקום שנפרץ באופן דהוי מפולש, כדאקשינן גם בגמרא מרב על רב חנן לגודל פשיטות הענין.<br /> <br /> ואך הפנים מאירות לשיטתיה דסובר טעם האיסור בבקיעת הרבים בשביל דשבקי פתחא קמא ועיילי בזוטא, וזה הוא אף כשאינו באופן שהוא מפולש, וזה הוא דין חדש שלא נשמע מרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, לכן קשה למה השמיט הך דינא, והוכרח הפנים מאירות לתירוצו.<br /> <br /> ונראה דגם הרב המגיד ושאר המפרשים שהניחו דברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל בצ&quot;ע, סברו הטעם דילמא שבקי פתחא קמא. אבל אחר שהאיר עינינו הבית אפרים ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; מתשובת הר&quot;ן ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' עב)&lt;/small&gt; דהטעם הוא בשביל שהוא מבוי מפולש, תו לא קשה מידי. והרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל והרא&quot;ש ז&quot;ל כולהו אזלי בשיטה אחת להחמיר בבקעי בה רבים מטעם מבוי מפולש.<br /> <br /> היוצא לנו מזה דלפי מה שכתבו הבית אפרים והבית שלמה להחליט, דאי אפשר לומר בענין אחר אלא מטעם דהוי כמבוי מפולש, נסתר ממילא כל היסוד של הפנים מאירות ז&quot;ל שסמך על הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל להקל, שאין שום פלוגתא בין הרי&quot;ף והרמב&quot;ם להרא&quot;ש והשו&quot;ע. אלא אף לדעת הפנים מאירות שהחמיר [בבקעי בה רבים] מחמת דשבקי פתחא קמא, ובזה סמך על הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל שדחו הך סוגיא דרב חנן בר רבא ורב הונא שהחמירו בזה, מקמי הך סוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ.<br /> <br /> אבל אם נפרץ באופן דהוי כמבוי מפולש, כיון דחזינן שסברת הש&quot;ס הוא בפשיטות להחמיר בזה, דאקשי על רב חנן מהך דאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, ולית להו פירוקא אלא לאוקמי כשלא בקעי בה רבים, מנא לן להקל בזה היפך ממה דפשוט להו להש&quot;ס, כיון שנידון זה אין סתירה גם מהך סוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ, כיון שבלאו הכי על כרחך צריך לומר כן דממבוי מפולש אין להקשות על הק&quot;ו, כמו שביארתי לעיל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומעתה אבוא לנידון דידן, הנה כבר נודע בשער בת רבים דעת התבואות שור ז&quot;ל &lt;small&gt;(עירובין יא:)&lt;/small&gt; שלא יהיה הצורת הפתח רחוק מהכותל יותר מג', ויש פוסקים חולקין עליו, אבל רוב גדולי האחרונים לא הקילו נגדו והסכימו לדעתו. והעיד בתשובות בית שלמה חלק או&quot;ח סימן מ&quot;א שנתפשט המנהג להחמיר. אמנם המקור חיים &lt;small&gt;(תקון עירובין, ד&quot;ה עוד ראיתי שהקנים)&lt;/small&gt; ובית אפרים ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה ועוד)&lt;/small&gt; כתבו דאם הוא רחוק רק מצד אחד, גם התבואות שור מודה. אבל בשו&quot;ת אריה דבי עילאה סימן ד' והגאון מהר&quot;ש קלוגער ז&quot;ל בספר החיים &lt;small&gt;(סי' שסג סכ&quot;ו בהגה ד&quot;ה עוד ראיתי לבאר)&lt;/small&gt; ובשו&quot;ת טוב טעם ודעת בסוף הספר בהשמטות &lt;small&gt;(אחרונות למהדו&quot;ק סי' ב, ועי' שו&quot;ת עץ החיים סי' רנג ד&quot;ה ובנידון שהלחי)&lt;/small&gt;, חלקו על המקור חיים ובית אפרים, והחמירו לדעת התבואות שור אף במצד אחד, אפילו אם רק במקום אחד רחוק רק יותר מג', ועכ&quot;פ היא במחלוקת שנויה.<br /> <br /> ובנידון דידן שהוא רחוק יותר מד', הנה בזה גם המג&quot;א ז&quot;ל החמיר אפילו בפירצה אחת, אף כשהוא באמצע המבוי לא אצל הכותל דוקא, אם הוא במקום דבקעי בה רבים, דהיינו שהוא מקום נקי ואינו מטונף ומקולקל בטיט. והפנים מאירות והטו&quot;ז שהקילו, הנה כתב המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל באו&quot;ח סימן קס&quot;ח דיש לומר מה שהתירו הטו&quot;ז והפנים מאירות, אינו אלא דלא צריכין לחוש דילמא בקעי בה רבים, אבל היכא דחזינן דבקעי בה רבים, אפשר דאסור, עיי&quot;ש.<br /> <br /> וכן נראה באמת בהפנים מאירות, דהרי סיים לבסוף, ועוד נראה לומר דהרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל לא מפרשי הא דאמרינן במקום דלא בקעי בה רבים, היינו מקום הטינופת כפירוש רש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(ו. ד&quot;ה מכלל)&lt;/small&gt;, אלא דבקעי בה רבים היינו שדרך רבים לילך דרך זה, אבל במבוי מן הצד אין דרך הרבים לבקוע בו, ואף במקום שאין מטונף, הוי כאין רבים בוקעין בו, יעיי&quot;ש. הרי, שכל כוונתו אינו אלא להקל במקום דלא חזינן בהדיא דדרך הרבים לבקוע בו, לאפוקי ממה שכתב רש&quot;י ז&quot;ל להחמיר אם הוא רק מקום נקי, אבל היכא דחזינן בהדיא דדרך הרבים לבקוע בו, אין להוכיח משם שום קולא.<br /> <br /> ובשו&quot;ת תשורת ש&quot;י &lt;small&gt;(ח&quot;א)&lt;/small&gt; סימן שכ&quot;ח הקשה על הפנים מאירות במה שכתב שבראשו אפילו אי הוי במקום שבקעי בה רבים, הוי כלא בקעי בה רבים וכשר, ועל זה הקשה עליו מהא דמבואר בסימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ד דצריך ליזהר דלא לישבק פתחא רבה ועייל בזוטא, שאם עשה כן בטל תיקון המבוי, ושם מיירי בראשו. ולא ידענא מה פריך, דהרי בהדיא כתב שם הטעם מה דבראשו אינו מזיק אף במקום דבקעי בה רבים, משום דלא שבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא, ואך במן הצד חיישינן לזה משום דקא ממעט בהילוכא, כמו שכתבו התוספות &lt;small&gt;(ו. ד&quot;ה אחד)&lt;/small&gt;. וא&quot;כ היכא דחזינן בהדיא דשבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא, פשיטא דאסור אף בראשו, כדברי השו&quot;ע סימן שס&quot;ג סעיף ל&quot;ד, והוא ברור להמעיין בדבריו.<br /> <br /> ובתשורת ש&quot;י שם העלה להחמיר בנידון דידיה שהיה צורת הפתח רחוק מן הכותל בצד אחד בד' טפחים, מחמת דברי הבית מאיר &lt;small&gt;(ריש סי' שסה)&lt;/small&gt; שהוכיח דאפילו צורת הפתח לא מועיל אם נשאר פרצה, ואפילו לחי או קורה לא מהני, וצריך צורת הפתח דוקא גם על הפרצה. ואף כשהוא בראשו, מ&quot;מ כשהוא אצל הכותל שמרוצף היטב ובאמצע הרחוב יש טיט ורפש ומקום שוקים שעוברים עגלות רצוא ושוב, ודאי סתמא הולכין יותר במן הצד ולא באמצע הרחוב. ושקיל וטרי בזה שאף שהפנים מאירות הקיל, מ&quot;מ אין לומר כדברי המיקל בעירוב, דכבר כתב הריב&quot;ש &lt;small&gt;(סי' תה)&lt;/small&gt; מעבודת הקודש להרשב&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(ש&quot;ב סוף אות א)&lt;/small&gt;, דדוקא בעירוב אמרו כן שאין לו עיקר בדאורייתא, ולא במחיצות שיש להן עיקר בדאורייתא, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> והנה הוצרך לזה כפי מה שהבין מהפנים מאירות שהקיל אף בדחזינן בהדיא דבקעי בה רבים, אבל לפי מה שהוכחתי לדעת הפנים מאירות כאשר העיר המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל, דבדחזינן דבקעי בה רבים י&quot;ל דאף הוא מודה, א&quot;כ כשהוא פרוץ במקום הרצפה המיוחד לבקוע בו רבים, י&quot;ל דאסור לכ&quot;ע. שוב ראיתי שגם בתשובות צמח צדק החדש סימן מ&quot;א &lt;small&gt;(אות ג)&lt;/small&gt; כתב כן, דיש לומר לדעת הפנים מאירות דבדחזינן בהדיא דבקעי בה רבים, אסור.<br /> <br /> ובשו&quot;ת בית אפרים שהתיר בנתקלקל באמצע שבת על דרך מקרה, שזה שעת הדחק גדול כאשר ביאר דבריו בשו&quot;ת אריה דבי עילאה, יען שהורגלו באותה העיר בעירובין, וקשה להם איסור הטילטול על דרך מקרה בשבת אחד, וסמך ג&quot;כ על הפנים מאירות, ואע&quot;פ כן כתב שם בסיומא דפסקא &lt;small&gt;(ד&quot;ה ולדינא)&lt;/small&gt;, שלכן הקיל כיון שאין הרבים בוקעין כל כך דרך הפירצה, דלא ניחא תשמישתיה שם כי אם דרך רחוק, ואך לפעמים כשדחיק להו עלמא התם בעגלות המתקבצים הם נדחקים לצדדין, אבל לא מסגי התם להדיא להיות עליו שם בקעי בה רבים, יעיי&quot;ש. הרי, שבצירוף דעת הפנים מאירות לא הקיל אלא מחמת דחזינן דלא מסגי התם להדיא, ואם כן בנידון דידן שהוא במקום הרצפה שמיוחד לזה להיות מסגי התם להדיא, אין להקל כלל.<br /> <br /> &lt;small&gt;(מה שכתב שהפנים מאירות התיר אפילו לכתחילה, לכאורה ממה שסיים הפנים מאירות שלחוש לכל הדיעות היה ראוי לתקן פרצות גדרות העיר אפילו פחות מעשרה, משמע דלכתחילה צוה לתקן הכל, רק בדיעבד התיר. ואפשר שנגד הדיעבד של הבית אפרים שהיה שעת הדחק שהיה דרך מקרה, כמבואר בדבריו בשו&quot;ת אריה דבי עילאה, והפנים מאירות לא מיירי בשעת הדחק ובמקום שאי אפשר לתקן בענין אחר, התיר לעשות מעשה לכתחילה, והרי זה כלכתחילה נגד הדיעבד של הבית אפרים)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ובשו&quot;ת שואל ומשיב מהדורא קמא חלק ב' סימן פ&quot;ח, כתב דברחב ד' טפחים ובקעי בה רבים, אף החולקים על התבואות שור מודים דאינו מועיל, ואסור עד שיעמדו לחיים קטנים במקום הכותל ולחוץ, באופן שלא יוכלו לבקוע בו רבים.<br /> <br /> ובתשורת ש&quot;י סימן הנ&quot;ל כתב דאינו מבואר בדבריו אם כוונתו גם כשרק קנה אחד רחוק מהכותל. אמנם תשובה זו שבשואל ומשיב שם נכתבה להגאון בעל תשובת שמן ראש, שהוא העורר בזה לאסור בד' אצל הכותל, והסכים לדבריו, לכן לא ביאר היטב כוונתו, יען שהוא סובב והולך על דברי התשובה שנכתבה אליו, ותשובת הגאון בעל שמן ראש לא נדפסה בשואל ומשיב. ואנכי הרואה בתשובת שמן ראש סימן ס&quot;ז שם נדפסה התשובה שכתב להגאון בעל שואל ומשיב, וביאר הכונה שלצד הכותל כשהוא רחוק יותר מד' בקעי בו רבים, שהולכים שם ברגל בעת הלחות בטיט ומחמת נסיעת העגלות, והוא ממש כדברי הגאון תשורת ש&quot;י, מטעם זה אין נפקא מינה בין אם הוא מצד אחד או משני צדדים.<br /> <br /> העולה מדברי האחרונים שהבאתי, דבד' אצל הכותל במקום הריצפה, אי אפשר להקל. אולם מדברי מהר&quot;ם שיק ז&quot;ל משמע דמקיל אף בכה&quot;ג, כיון דמבואות שלנו דין מבוי להם וסגי בתיקון לחי וקורה, ועומד מרובה על הפרוץ הוי כמו לחי, כמבואר בגמרא דף ה' &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt;, וזו שיטת האבן העוזר.<br /> <br /> &lt;small&gt;(דברי קדשו של המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל צ&quot;ע טובא, מה שכתב דמוכח בעירובין דף ה' דעומד מרובה על הפרוץ מהני אפילו אי בקעי בה רבים, ובגמרא שם איתא רק דעומד מרובה על הפרוץ מהני כמו לחי וקורה, אבל אין זכר שם מבקעי בה רבים. והמקור חיים והבית שלמה בכמה תשובות ובתשובת צמח צדק החדש סימן מ&quot;א (אות ד)&lt;/small&gt;, כתבו בפשיטות דעומד מרובה לא מהני בבקעי בה רבים. והמג&quot;א החמיר אף בעיר המוקפת חומה אפילו בפרצה אחת של ד' טפחים, אף דבזה ודאי נשאר עומד מרובה, והחולקים עליו חלקו מטעמים אחרים, לא מפני דהוי עומד מרובה. והאבן העוזר לא כתב, אלא אחר שהוכיח דלא שייך איסור בקיעת הרבים בנפרץ מצד אחד וסגי בלחי וקורה, על זה קאמר דעומד מרובה מהני כמו לחי וקורה. ואולי גם כונת המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל כן, יען שסובב על עובדא דידיה שהיה הפירצה במקום אחד, ואך קיצר בלשונו, ובאמת יש הרבה גמגומים שם בדבריו כמבואר למעיין, וכפי הנראה קיצר בלשונו מאד בתשובה ההוא, וקשה ללמוד איזה ענין מפלפולו שם. אבל זה ודאי שלדינא לא התיר יותר מהאבן העוזר, ולא בנה יסודו שם כלל להתיר כשנפרץ במפולש).<br /> <br /> אבל הבית מאיר סימן שס&quot;ה &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; חלק על האבן העוזר בזה, והביא מהריטב&quot;א &lt;small&gt;(ו. סוד&quot;ה מבוי)&lt;/small&gt; דבפרצה בד' ובקעי בה רבים, כיון דשם פרצה עליו לא מהני לחי וקורה, וממילא אי אפשר למילף היתר דעומד מרובה בק&quot;ו, וצריך צורת הפתח דוקא במקום הפירצה, יעיי&quot;ש. אמנם באמת אף לדעת האבן העוזר והמהר&quot;ם שיק ז&quot;ל, בנידון דידן פשיטא דאסור.<br /> <br /> וכבר ביארתי דעת האבן העוזר דבמפולש אוסר, לא מיבעי אם מפולש הוא משני צדדים כגון מזרח ומערב, זה מבואר בהדיא בדבריו דאסור, אלא אפילו אם הוא בצד אחד באופן דהוי מבוי מפולש כמין ח, אסור. כמו שביאר המקור חיים דמה שהתיר כשהפירצות הם מצד אחד, זה הוא במבוי אחת שאין דיורין באמצע בין הפילושין, אבל לא כשיש דיורין באמצע, דאז הוי מבוי עקום כמין ח.<br /> <br /> ומעתה בנידון דידן, לא מיבעיא אותן הפירצות שאינן בשוה בצד אחד, פשיטא דאסור, דהוי מבוי עקום כמין ד, אלא אפילו אותן הפירצות שהן בשוה בצד אחד, מ&quot;מ כיון שכל פרצה ופרצה הוא ברחוב אחר והרבה דיורין באמצע וגם נמשך להלאה, גם אי אפשר לומר ביה שהוא מפולש לרשות הרבים אחת, כדברי התוספות בעירובין דף י' &lt;small&gt;(ע&quot;ב ד&quot;ה עושה)&lt;/small&gt; בדינא דרב יודא, גם לא דברי הקרבן נתנאל &lt;small&gt;(פ&quot;א)&lt;/small&gt; סימן ו' אות ת' שכתב סברא לומר אף אם המבואות מרוחקים, אם הוא עכ&quot;פ לרשות הרבים אחת יש לומר דלא הוי מבוי עקום, דכיון שכל הפירצות מרחובות מיוחדים ממש, אי אפשר לומר בו כלל שהוא לרשות הרבים אחת, וא&quot;כ הוי מבוי עקום כמין ח, ומבואר בשו&quot;ע סימן שס&quot;ד סעיף ג' דאסור.<br /> <br /> והמהר&quot;ם שיק ז&quot;ל דהתיר, לא מיירי כלל במפולש, אלא כשיש פירצה אחת בצד אחד, כמבואר שם דעיקר יסודו להתיר הוא על דברי האבן העוזר, כנראה למעיין בדבריו, ובמפולש שגם האבן העוזר לא התיר, פשיטא שאין ללמוד גם מדבריו שום קולא. וגם הלא כתב עיקר טעמו להתיר, יען דבמבוי סגי בלחי וקורה, וזה לא שייך לומר אלא כשיש פירצה אחת שאין בו פילוש אלא להפתח, וכשיש צורת הפתח בצד אחד סגי בצד השני לחי וקורה, אבל כשיש שני פירצות דהוו הפירצות מפולשים, פשיטא דלא סגי שיהיה בשניהם לחי וקורה, והדבר ברור שלא כיון המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל למבוי מפולש.<br /> <br /> והנה בדעת הפנים מאירות והטו&quot;ז כבר הארכתי &lt;small&gt;(אות ב)&lt;/small&gt; להוכיח דבמפולש אסרו גם הם, וחוץ ממה שכתבתי שאין ללמוד מדבריהם שום קולא לנידון דידן, כיון שהוא במקום הרצפה המיוחד לבקוע בו רבים, זה טעם נוסף שאין ללמוד מדבריהם שום קולא לכאן, כיון שהוא מפולש.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ו&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה במפולש בעקמימות, אם הוא עקום כמין דלי&quot;ת, אין שום פלוגתא אף בין הראשונים ז&quot;ל, והכל מודים דהלכה כרב דמבוי עקום תורתו כמפולש. אלא אף במבוי עקום כמין חי&quot;ת, שיש פלוגתא בין הראשונים ז&quot;ל, אבל כבר הכריע הב&quot;י &lt;small&gt;(סי' שסד ד&quot;ה ומ&quot;ש ואם)&lt;/small&gt; כדעת רש&quot;י &lt;small&gt;(ו. ד&quot;ה מבוי עקום)&lt;/small&gt; ותוספות &lt;small&gt;(שם ד&quot;ה רב)&lt;/small&gt; והרא&quot;ש &lt;small&gt;(סי' ו)&lt;/small&gt; דאסור, והפסיק להלכה כן בשו&quot;ע סימן שס&quot;ד סעיף ג' בלי שום חולק, וכל גדולי האחרונים הביאו דברי השו&quot;ע במבוי עקום כמין חי&quot;ת בלי שום חולק.<br /> <br /> ובנשמת אדם כלל ע&quot;א אות ה' שהביא באמצע פלפולו דברי הריב&quot;ש &lt;small&gt;(סי' תה)&lt;/small&gt; והריב&quot;א &lt;small&gt;(הוב&quot;ד בריטב&quot;א ו. ד&quot;ה ולענין פתח)&lt;/small&gt; שהתירו במבוי עקום כמין חי&quot;ת, הנה לא הביא דבריהם כלל להלכה להתיר במבוי עקום כמין חי&quot;ת, אלא כל דבריו סובבין הולכין על מה שאנו סומכין שאין עושין צורת הפתח בעקמימות, והמג&quot;א סימן שס&quot;ג ס&quot;ק כ&quot;ז כתב בשביל שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו ואינם מבואות גמורות, אבל במקומות שיש חצרות לפני הבתים, נשאר הקושיא למה אין עושין צורת הפתח בעקמימות, ועל זה האריך להוכיח דעת האומרים שאין צריך תיקון בעקמימות כי אם מבחוץ, וביאר שכן הפירוש בהרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(הל' שבת פי&quot;ז הי&quot;ט)&lt;/small&gt; והר&quot;ת &lt;small&gt;(הוב&quot;ד בתוס' ח. ד&quot;ה מבוי)&lt;/small&gt; שאין צריך כלל בעקמימות, לא כפירוש הב&quot;י. על זה הביא גם דברי הריב&quot;ש, שממה שהוכיח להתיר במבוי עקום כמין חי&quot;ת מהך מימרא דמבוי עשוי כנדל, מוכח ג&quot;כ דסובר הפירוש דאין צריך בעקמימות.<br /> <br /> אבל כל דבריו סובבים רק להתיר שלא נצטרך לעשות תיקון בעקמימות, וצירף לזה כמה סניפים וכמה שיטות, אבל בענין התיקון שמבחוץ לא עלה על דעתו כלל להתיר אף במבוי עקום כמין חי&quot;ת, גם בפנים בהלכותיו &lt;small&gt;(סי&quot;ג)&lt;/small&gt; לענין עקמימות הביא דבריו שבנשמת אדם להתיר בשעת הדחק בלי תיקון אף בעקום כמין ד', ולענין התיקון שמבחוץ החליט להחמיר אף בעקום כמין חי&quot;ת, שלענין התיקון שמבחוץ לא עלה על דעתו שום קולא. כתבתי זה להוציא מלב הטועה, אבל הוא ברור להמעיין בדבריו בלי שום ספק.<br /> <br /> ובעיקר קושית הריב&quot;ש מה שהקשה על האוסרים מבוי עקום כמין חי&quot;ת מהך דמבוי עשוי כנדל &lt;small&gt;(ח.)&lt;/small&gt;, כבר נתבאר בדברי הראשונים מה שיש לתרץ, ועיין גם קרבן נתנאל פרק קמא דעירובין &lt;small&gt;(סי' ו)&lt;/small&gt; אות ת', ושערי התירוצים לא ננעלו, ויש לתרץ בכמה אנפין.<br /> <br /> והנה לא מצאתי שום קולא במבוי המפולש בעקמימות אף אם הפירצות הם באמצע המבוי לא אצל הכותל, זולת דברי השואל ומשיב מהדורא קמא חלק ב' סימן פ&quot;ז שהתיר אם הפירצות אינם מפולשים זה כנגד זה ממש, ותמך יסודו שמצא בבית אפרים סימן כ&quot;ה.<br /> <br /> אבל מה נעשה שבבית אפרים &lt;small&gt;(ד&quot;ה איברא)&lt;/small&gt; מבואר להיפך, שהוא לא כתב אלא בחצר, דהמג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסה ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; כתב שבחצר אינו מזיק כלל בקיעת הרבים, ועל זה הביא דהחילוק הוא בין חצר למבוי, דבחצר אין מזיק בקיעת הרבים אלא כשהוא מפולש זה כנגד זה ממש, ובמבוי מזיק אף כשמפולש בעקמימות, ואף במבוי עקום כמין חי&quot;ת. וכפל זה כמה פעמים בתשובה ההוא, שבמבוי אוסר בכל אופן ואופן שיש בו פירצה מפולשת, והחזיק בדעת המג&quot;א להחמיר אף בפרצה מצד אחד מטעם מבוי עקום, ובדוחק גדול התיר בנידון דידן שלא היה בו אלא פרצה אחת בצד אחד ובמקום אחד, וגם בזה כתב הטעם דלא ניחא תשמישתיה ואין רבים בוקעין בה להדיא. והנה ספרי בית אפרים פתוחים לכל מעיין.<br /> <br /> עוד כתב שם בשואל ומשיב טעם בדבר וז&quot;ל, והטעם נראה לפענ&quot;ד, דכל הטעם משני צדדין דפוסל פרצה, משום דהוי כמבוי מפולש, וכל שאינם מכוונים לא מיקרי מפולש, עכ&quot;ל. וזה תמוה מאוד, שהחליט דכל שאינם מכוונים לא מיקרי מפולש, הלא מבואר בש&quot;ס ושו&quot;ע שגם במפולש בעקמימות מיקרי מפולש.<br /> <br /> ובאמת כי בנידון דידן גם השואל ומשיב אוסר, כיון שהוא בצד הכותל, כאשר כתב בתשובה שלאחריה בסימן פ&quot;ח, שלצד הכותל אני אוסר גם פה לבוב עד שיעמדו לחיים קטנים אצל הכותל ולחוץ, באופן שלא יבקעו בו רבים, והעתקתי לעיל דבריו, יעיי&quot;ש, ומה שהתיר מיירי באמצע המבוי.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ז&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה לא נשאר לנו שום סמיכה להקל בזה, אלא אם באנו לסמוך על המהרי&quot;ט &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' צד)&lt;/small&gt; שחידש אשר אם מערבין את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, יש לו דין חצר, ולסמוך על הפוסקים דבחצר אינו מזיק בקיעת הרבים ולא מפולש.<br /> <br /> והנה החתם סופר ז&quot;ל בחלק ששי סימן פ&quot;ב התפלא על זקיני המקור חיים ז&quot;ל &lt;small&gt;(ריש תיקון עירובין)&lt;/small&gt; שהחליט להחמיר כהמג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסה ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; נגד דעת המהרי&quot;ט ומהריב&quot;ל &lt;small&gt;(ח&quot;ג סי' עד)&lt;/small&gt; ז&quot;ל, וזה לשונו, אי הוה המג&quot;א יודע דברי הגאונים, לא היה מסופק בדבר, ואי היה מסופק בדבר, לא הוו שבקינן פשיטותייהו דהנך גאונים מפני ספיקו של המג&quot;א, ואי נמי החליט לאיסור, הלכה כדברי המקיל בעירוב, ע&quot;כ דבריו.<br /> <br /> והנראה לפי ענ&quot;ד לתרץ ולבאר את דברי זקיני המקור חיים ז&quot;ל. הנה מה שכתב אילו היה המג&quot;א יודע דברי הגאונים לא היה מסופק בדבר, עיין מג&quot;א סימן שס&quot;ג ס&quot;ק ל&quot;א שהביא דברי התשובה ההוא שבמהרי&quot;ט ח&quot;א סימן צ&quot;ד לענין קושטאנטונא שפרוצה לים מכמה מקומות, וזה הוא ממש באותו התשובה שהאריך להוכיח שדינה כחצר מחמת שמערבין את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, והביא &lt;small&gt;(מהרי&quot;ט שם)&lt;/small&gt; גם דברי מהריב&quot;ל, ובאמצע הדברים כתב גם זאת מה שפרוצה לים בכמה מקומות, מה שהביא ממנו המג&quot;א בס&quot;ק הנ&quot;ל. א&quot;כ מבואר שעיניו הבדולחים שפיר חזו דברי התשובה ההיא.<br /> <br /> ומה שכתב דלא שבקינן פשיטותייהו דהנך גאונים מחמת ספיקו דהמג&quot;א, הנה זה היה אפשר לומר אילו היה רק המג&quot;א בעל פלוגתיה של המהרי&quot;ט ומהריב&quot;ל, אבל באמת כבר מבואר בתשובת הריב&quot;ש סימן ת&quot;ה שהחליט להחמיר אף בעיר המוקפת חומה ובמערב את כל העיר, בפרצה דבקעי בה רבים ובפרצה דמפולש, ולא הסתפק בזה כלל. גם תשובת הר&quot;ן סימן ע&quot;ב מיירי שמערב כל שכונת ישראל ביחד, והחליט להחמיר בה כדין מבוי מפולש, והובאו דבריהם בב&quot;י &lt;small&gt;(ריש)&lt;/small&gt; סימן שס&quot;ד בלי שום חולק.<br /> <br /> גם הרמ&quot;א ז&quot;ל בסימן שס&quot;ג &lt;small&gt;(סכ&quot;ו)&lt;/small&gt; שהצריך בכל מבואות שלנו לתקנן בצורת הפתח, והוכיח המג&quot;א שם ס&quot;ק כ&quot;ז דהרמ&quot;א ז&quot;ל מיירי בכל עיירות, והחמיר בהם מטעם מבוי עקום דהוי כמפולש, וכל זה הוא היפך דברי המהרי&quot;ט, דלהמהרי&quot;ט במערב כל העיר או כל השכונה, לא שייך זה כלל.<br /> <br /> ומעתה כיון שהר&quot;ן והריב&quot;ש והב&quot;י והרמ&quot;א ז&quot;ל החליטו היפך דברי המהרי&quot;ט ומהריב&quot;ל, והמג&quot;א אחריהם הסתפק בדבר והכריע גם הוא להחמיר, מה שייך לומר דלא שבקינן פשיטותייהו מחמת ספיקו של המג&quot;א, הלא הפוסקים שהבאתי נגד דעת המהרי&quot;ט שלא הסתפקו, מרובים נגד המהרי&quot;ט ומהריב&quot;ל.<br /> <br /> ובשו&quot;ע התניא &lt;small&gt;(סי' שסה ס&quot;ב)&lt;/small&gt; אחר שהעתיק דברי המגן אברהם &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; שצריך להחמיר בפרצה בד' טפחים, סתם שזהו אף על פי שאין בעיר מבוי שבתים וחצירות פתוחים לתוכו, אבל אם יש בעיר מבוי שבתים וחצירות פתוחים לתוכו, מן הדין צריך לעשות תיקון לפירצת חומתה או למבוי ההוא. וצריך לפרש ביאור דבריו, שספיקו של המג&quot;א אם מבואות שלנו יש להם דין חצר לענין זה או דין מבוי, הוא מחמת שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו, כמו שכתב מג&quot;א בסימן שס&quot;ג ס&quot;ק כ&quot;ז, א&quot;כ כשיש בתים וחצירות פתוחים לתוכו, אין להסתפק כלל ואסור מצד הדין.<br /> <br /> ואם כן לפי דבריו לא נסתפק המג&quot;א כלל אם להקל כדעת המהרי&quot;ט, שזה פשוט לו להחמיר כדעת הב&quot;י והרמ&quot;א ויתר הראשונים שהבאתי, אלא נסתפק כיון שאין בתים וחצירות פתוחין לתוכו. וכן כתב בתשובת צמח צדק החדש מהגה&quot;ק מליבאוויטש ז&quot;ל חלק או&quot;ח סימן מ&quot;א &lt;small&gt;(אות ח)&lt;/small&gt;, דבמקום שיש בתים וחצירות פתוחין לתוכן, אין לצדד כלל לדעת המג&quot;א ולומר שיש להם דין חצר. ומעתה בעיירות שלנו שיש חצירות לפני הבתים, לא נסתפק המג&quot;א כלל דיש למבואות דין מבוי גמור, ואסור מצד הדין לדעתו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ח&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב החתם סופר ז&quot;ל דהלכה כדברי המקיל בעירוב, הנה בהריטב&quot;א פרק ט' דעירובין &lt;small&gt;(פט. ד&quot;ה והא דתנן)&lt;/small&gt; וברשב&quot;א בעבודת הקודש שער ב' &lt;small&gt;(סוף אות א)&lt;/small&gt; ובריב&quot;ש סימן ת&quot;ה, החליטו דאין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב אלא בעירוב, אבל לא במחיצות, כיון דיש להן עיקר מן התורה, ואף כי רבינו מאיר שהובא ברא&quot;ש פרק ב' דעירובין &lt;small&gt;(סי' ד)&lt;/small&gt; הקיל אף במחיצות, המחמירין מרובין הן. וגם כי אינו מבורר כל כך בדבריו, כי למעלה מזה הביא הרא&quot;ש שם בשם הר&quot;ם להחמיר במחיצות, ויש סתירה לדבריו, כמו שכתב גם המהרי&quot;ט שם &lt;small&gt;(ועיין בית שלמה (סוס&quot;י נג)&lt;/small&gt; ותשורת ש&quot;י סימן שכ&quot;ח, שתפסו ג&quot;כ לעיקר להחמיר במחיצות).<br /> <br /> ואנו רואין בכל אלו ההלכות שלא נטה הב&quot;י מן הדרך שחתר לעצמו לילך אחר הרוב משלשה העמודים, כמבואר בהקדמתו &lt;small&gt;(לטור או&quot;ח)&lt;/small&gt;, אף שיש מיעוט מקילין, ולא סמך על מיעוט המקילין מטעם הלכה כדברי המקיל בעירוב, והוא כן בכל ההלכות הקבועות בשו&quot;ע שאנו נוהגין אחריהם.<br /> <br /> ועוד נראה לפענ&quot;ד לפי מה שכתב הרא&quot;ש פרק ב' דעירובין סימן ד', דכל היכא דאיכא כללא, כגון שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, אין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב, דאין זה אלא כשלא איתמר כללא. א&quot;כ לפי מה שכתב הפמ&quot;ג בהקדמתו &lt;small&gt;(ליו&quot;ד, כללים אות ו)&lt;/small&gt; דכבר קבלנו עלינו לפסוק כהרמ&quot;א ואין לעשות ספק ספיקא נגדו, ובתשובות חוות יאיר &lt;small&gt;(בסוף הספר בהשמטות)&lt;/small&gt; ובנתיבות סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ק כ)&lt;/small&gt; בדיני תפיסה [כתב], אין יכול לטעון קים לי כנגד השו&quot;ע המחבר והרב, במקום שאין הסמ&quot;ע והש&quot;ך חולקין, י&quot;ל דהוי ככללא אף לפי מה שכתב הקרבן נתנאל &lt;small&gt;(עי' תשב&quot;ץ ח&quot;ב סי' לח; שו&quot;ת אבקת רוכל סי' מז; ב&quot;ח סוס&quot;י תטז; שיורי ברכה סי' רנח; חזו&quot;א עירובין ליקוטים סי' ד ס&quot;ק י)&lt;/small&gt; דגם בפוסקים שייך כלל זה דהלכה כדברי המקיל בעירוב, מ&quot;מ אין זה לנגד הפוסקים שקבלנו עלינו לפסוק כוותם. וכאן הלא כל בעלי השו&quot;ע המחבר בב&quot;י והרמ&quot;א ז&quot;ל והמג&quot;א, כולם החמירו ואין להקל נגדם.<br /> <br /> וגם הלא כתב המהרי&quot;ק &lt;small&gt;(ש' צו)&lt;/small&gt; הובא דבריו ברמ&quot;א חו&quot;מ סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ב)&lt;/small&gt; דכללא הוא דהלכה כבתראי, וכתב הש&quot;ך שם &lt;small&gt;(ס&quot;ק כא)&lt;/small&gt; דהיינו כשראה הבתרא דברי קמא, וכאן הלא כבר הוכחתי דהמג&quot;א ראה דברי המהרי&quot;ט והחמיר, תו אין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב נגד הכלל דהלכה כבתרא, והמהרי&quot;ט יכול להיות שלא ראה דברי הריב&quot;ש והר&quot;ן &lt;small&gt;(בפרט מאחר שהמג&quot;א ראה דברי המהרי&quot;ט שהקיל נגד דעת הריב&quot;ש והר&quot;ן והרמ&quot;א, וידע דיש לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב, ואע&quot;פ כן הכריע להחמיר, אנן מה נענין אבתריה)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> וראיתי בתשובת אמרי אש סימן כ&quot;א &lt;small&gt;(ד&quot;ה והנה)&lt;/small&gt; שכתב דאין להצריך צורת הפתח בעקמימות, מטעם שכתב המהרי&quot;ט דאם מערב את כל העיר או מקצתה משמע ברש&quot;י ז&quot;ל &lt;small&gt;(נט. ד&quot;ה מערבין)&lt;/small&gt; דיש לו דין חצר, ואין צריך עוד צורת פתח בעקמימות. ומה דלדעתו אף מבחוץ סגי בלחי מכאן ומכאן, זה משמע ברמ&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסג סכ&quot;ו)&lt;/small&gt; דלא ס&quot;ל כוותיה, ואך מה דמכשיר בעקמימות כמשמעות לשון רש&quot;י ז&quot;ל, בזה אין חולק, יעיי&quot;ש. הרי, שגם תלמידו &lt;small&gt;(דהחת&quot;ס)&lt;/small&gt; הגאון ז&quot;ל באמרי אש, סמך על המהרי&quot;ט בעקמימות, אבל מבחוץ יען שפליג עליו הרמ&quot;א ז&quot;ל, לא סמך עליו.<br /> <br /> והנה החתם סופר כתב שגם המקור חיים לא כתב אלא במתקן תיקון חדש, אבל לא לשנות ממה שכבר היה. והמקור חיים כתב בהדיא שם בהתחלתו, שראה בכמה עיירות שאין העירוב כתיקונו, הרי שבא לתקן אף במקום שלא היה שם כן מתחילה. וכפי הנראה כוונת החתם סופר ז&quot;ל כמו שתמך שם יסודו על התרומת הדשן &lt;small&gt;(סי' עד)&lt;/small&gt;, ובתרומת הדשן שם היה מעשה שדחק עצמו ליישב מנהג שהונהג בכמה מקומות מקדמת דנא, וכבר כתב עליו החתם סופר באו&quot;ח &lt;small&gt;(סי' צ)&lt;/small&gt; שכתב סברות רעועות ליישב מנהג הקודמים. אבל במקום שלא הונהג מכבר, ובפרט שלא שמענו שהקילו בכזה בכל מדינות האלו, בכגון דא נראה לפי ענ&quot;ד פשוט שלא עלה על דעת קדשו של החתם סופר ז&quot;ל להקל קולות כאלו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ט&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה האבן העוזר והפנים מאירות ושו&quot;ע התניא והבית מאיר והבית אפרים ושו&quot;ת תפארת צבי &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' יא)&lt;/small&gt; וצמח צדק החדש והבית שלמה וחיי אדם והשואל ומשיב, ויתר האחרונים שהבאתי בכאן, ושארי האחרונים שלא הבאתי, עצמו מלספר המפלפלים בדין פרצה ד' בתיקוני עיירות, ומהם מחמירין במצד אחד בחשש דבקעי בה רבים, ומהם מקילין ואינם אוסרים אלא בשני צדדים או אצל הכותל. אבל עכ&quot;פ כולם החליטו היפך דעת המהרי&quot;ט, דלהמהרי&quot;ט כל זה מותר, דלדעתו במתקן את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, הוי כחצר, ואינו מזיק לא בקיעת הרבים ולא מבוי מפולש.<br /> <br /> והפנים מאירות ז&quot;ל כתב לתרץ המנהג שאין מחמירין בפירצה, וכתב דאין לומר דסומכין דהוי כדין חצר, כיון דהמג&quot;א החמיר. ולכן כתב דסומכין על הרי&quot;ף והרמב&quot;ם כאשר ביאר לדעתו דמקילין בבקעי בה רבים. ולכאורה הלא גם זה הוא נגד השו&quot;ע והמג&quot;א, ולמה הונח לו בזה יותר. וצריך לומר דבזה שמצא לו עזר מהרי&quot;ף והרמב&quot;ם, השנים מהשלשה עמודים שנסמך עליהן כל דיני הש&quot;ע, לכן סמך עליהן נגד הש&quot;ע, אבל לא בהך דנימא שהוא כחצר לגמרי, שלא מצא לו עזר מהראשונים ז&quot;ל, לא רצה לסמוך נגד המג&quot;א.<br /> <br /> והבית אפרים ז&quot;ל הביא דברי המהרי&quot;ט באמצע התשובה שם סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(ד&quot;ה אלא שעדיין)&lt;/small&gt;, וכתב דעל דברי המהרי&quot;ט אנו סומכין מה שאין עושין צורת הפתח בעקמימות, ואע&quot;פ כן לבסוף כשהעלה סיומא דפסקא בנידון דידיה שהיה פירצה אחת לצד החיצון, שהתיר מחמת שהיה שעת הדחק גדול, כאשר העתקתי לעיל &lt;small&gt;(אות ה)&lt;/small&gt;, ובנה יסודו מחמת דלא ניחא תשמישתיה, וצירף דברי הפנים מאירות ועוד כמה סניפים, ומדברי המהרי&quot;ט לא זכר כלל לצרפו אף לסניף, אף שעסק בדברי המהרי&quot;ט בתשובה ההוא. ועל כרחך שלא סמך על זה כלל, יען שנדחה מכל גדולי האחרונים ומדברי השו&quot;ע, לזה לא צירפו אף לסניף לכמה סניפים אחרים, אפילו בשעת הדחק גדול כנידון דידיה.<br /> <br /> וכן בתשובת צמח צדק החדש בסימן מ&quot;א שהביא שם באות ה' את דברי המהרי&quot;ט שבסימן צ&quot;ד לענין הטעם דשבקי פתחא קמא, שזהו באותו התשובה שהקיל במתקן את כל העיר, ולבסוף באות ח' כתב דלפי האמת במבואות שלנו שבתים וחצירות פתוחים לתוכן, אין לצדד כלל ולומר דיש להם דין חצר. הרי, שאף שהיה לפניו דברי המהרי&quot;ט בעסקו בתשובה ההוא, אע&quot;פ כן לדינא לא צירפו כלל להקל נגד השו&quot;ע אף לסניף בעלמא.<br /> <br /> והחיי אדם האריך הרבה בנשמת אדם &lt;small&gt;(שם אות ה־ ו)&lt;/small&gt; בדברי המהרי&quot;ט ההוא לסמוך עליו עם עוד כמה סניפים אחרים לענין עקמימות במקום שאי אפשר לעשות תיקון בעקמימות, והעתיק כן בפנים בהלכותיו &lt;small&gt;(סי&quot;ג)&lt;/small&gt; שבשעת הדחק אפשר להקל שלא לעשות תיקון בעקמימות היכא דאי אפשר, ואע&quot;פ כן כשדיבר שם בענין שעת הדחק, לא הקיל כלל בענין התיקון שמבחוץ. הרי, שלענין תיקון שמבחוץ לא סמך כלל על דברי המהרי&quot;ט.<br /> <br /> מעתה, אחר שכל גדולי האחרונים החזיקו בדעת השו&quot;ע, אף אם יש פוסק גדול שמקיל, מי יוכל להקל נגד השו&quot;ע במקום שגדולי האחרונים קמאי ובתראי החמירו כוותיה אף בשעת הדחק, ולא מצאתי מי שמצדד בזה אלא הגאון מהר&quot;ש קלוגער &lt;small&gt;(ס' החיים סי' שסג סכ&quot;ו בהגה ד&quot;ה והנה)&lt;/small&gt; שמצדד לצרף דעת המהרי&quot;ט. אבל לדידיה העירובין שבכאן בלאו הכי הוא פסול, כי בלצד הכותל הוא מחמיר כדעת התבואות שור, אף אם רק מצד אחד הוא רחוק מהכותל, כמו שכתב בספר החיים ובשו&quot;ת טוב טעם ודעת בסוף הספר, וכבר כתב כן גם רבינו מאור הגולה בשו&quot;ת אריה דבי עילאה.<br /> <br /> כתבתי כל זה לנידון המהרי&quot;ט ז&quot;ל, אבל לנידון דידן לא שייך גם קולת המהרי&quot;ט, כמו שכתב המקור חיים &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; דגם לדעת המהרי&quot;ט צריך שני לחיים עכ&quot;פ, וכן היה העובדא גם בחתם סופר הנ&quot;ל שהיה לחיים, אבל כשאין לחיים, ר&quot;ל לחי בצד זה ולחי בצד זה או פס ד' כדין חצר, אין שום מקום להקל, כי כל עצמנו בזה אלא לדון העיר כדין חצר, א&quot;כ צריך עכ&quot;פ תיקוני חצר. והארכתי בזה בדברים של טעם לבאר הענין, אך מחמת האריכות אין הזמן גרמא כעת. עכ&quot;פ המקור חיים סתם הדברים דצריך שני לחיים, ועל זה גם החתם סופר ז&quot;ל לא פליג, כי בעובדא דידיה היה שני לחיים, ובודאי אין להקל יותר ממה שהקיל החתם סופר ז&quot;ל.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;י&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> והנה ראיתי שהעיר הגאון מברעזאן בהגהותיו לספר או&quot;ח &lt;small&gt;(דעת תורה, סי' שסג סכ&quot;ו ד&quot;ה וי&quot;א)&lt;/small&gt; ובתשובותיו &lt;small&gt;(ח&quot;ב סי' עו במפתחות)&lt;/small&gt; מלשון הכל בו &lt;small&gt;(סי' לג)&lt;/small&gt; בשם הר' רבינו פרץ &lt;small&gt;(הגהות הסמ&quot;ק סי' רפב אות יא)&lt;/small&gt;, שכתב דמבואות שלנו הסמוכין לרשות הרבים צריכין שני לחיים, ואע&quot;ג דאין לנו רשות הרבים, מ&quot;מ מיחלף ברשות הרבים. והוכיח מזה הגאון הנ&quot;ל, דהיכא דעושין צורת הפתח באמצע המבוי ולא בסופה, ונמשך עוד להלן חוץ לעירוב של צורת הפתח, מהני לחי אחד בפירצה פחות מעשר, כיון דאינו סמוך לרשות הרבים שחוץ לעיר, שהרי יש עוד מבוי מפסיק בינו לבין רשות הרבים.<br /> <br /> ודבריו תמוהין מאד, שהקיל יותר ברשות הרבים שבתוך העיר מרשות הרבים שמחוץ לעיר, ונהפוך הוא, עיקר דין רשות הרבים הוא רק בתוך העיר, שבתוך העיר רבים עוברים שם, ולדעת האומרים &lt;small&gt;(עי' ב&quot;י סי' שמה ד&quot;ה ורשות הרבים)&lt;/small&gt; שאין צריך ס' ריבוא בוקעין בו, הוי כל עיר ועיר רשות הרבים גמורה, ואף המוקפות חומה אם השערים מפולשין, כמבואר בגמרא &lt;small&gt;(עירובין קא.)&lt;/small&gt; ובשו&quot;ע &lt;small&gt;(סי' שמה ס&quot;ז)&lt;/small&gt;, אבל בחוץ לעיר על פי רוב הוי רק כמו בקעה, דהוי כרמלית לכל הדעות, כיון שאין רבים עוברים שם כל כך, זולת במקום דרך המלך וכדומה שהוא מקום מעבר לרבים. גם לדידן דבעי שישים ריבוא בוקעין, דהוי לעולם כרמלית, אבל ודאי דאינו קיל יותר רחוב העיר מבחוץ לעיר.<br /> <br /> ועוד דהלא מבואר ברמ&quot;א סוף סימן שנ&quot;ז לענין כחו דלא גזרינן בכרמלית, דאין זה אלא בכרמלית שחוץ לעיר, אבל בכרמלית שבתוך העיר גזרינן לעולם, דמיחלף ברשות הרבים עצמה, אף בזמן הזה דלית לנו רשות הרבים. וכתב על זה המג&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ק יא)&lt;/small&gt; דבעיר שייך למיגזר אטו עיר גדולה שיש בה ששים ריבוא, וביאר המחצית השקל דבעיר נמצא עכ&quot;פ איזה עיר בעולם שיש בה שישים ריבוא ושייך למיגזר, משא&quot;כ מחוץ לעיר דלא משכחת דרך שיהיה ששים ריבוא בוקעין בו. הרי דיותר יש לגזור בכרמלית שבתוך העיר מבכרמלית שמחוץ לעיר.<br /> <br /> ואם כן אין שום מקום קולא מה שמערבין באמצע העיר ונשאר מהרחוב חוץ לעירוב, דמה שנפרץ לרחוב שבתוך העיר, גרע יותר מבנפרץ לחוץ לעיר.<br /> <br /> שוב ראיתי כי הדבר מבואר שם במהרי&quot;ט באותה תשובה, דאף בעיר המוקפת חומה ואין מערבין אותה כולה אלא שכונת ישראל ביחד, והמבואות פתוחות להעיר, צריך שני פסין, דמה שפתוחות להעיר הוי פתוחות לכרמלית. והביא ראיה מירושלים ת&quot;ו, אע&quot;פ שמוקפת חומה ודלתותיה נעולות בלילה, קרינן לה כרמלית בפרק כל גגות &lt;small&gt;(עירובין קא.)&lt;/small&gt;, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> וצריך לומר לפי זה, דשאני לן דין מבוי שהוא מיוחד רק לאיזה בעלי בתים מחצירות הפתוחין לו, לכן הוי רק כחצר שאינה מעורבת, אבל רחוב העיר כיון שהוא מיוחד לרבים, אף שמוקף חומה ודלתותיו נעולות, מקרי כרמלית, דמיחלף ברשות הרבים, להחמיר בהמבואות הפתוחות לו. וכפי הנראה לא היה ביד הגאון הנ&quot;ל גוף ספר תשובת מהרי&quot;ט כשכתב זה, שכתב עליו היפך מהמבואר שם.<br /> <br /> ועיין מג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסג)&lt;/small&gt; ס&quot;ק כ&quot;ז, שהביא מהגהות מיימוני &lt;small&gt;(הל' עירובין פ&quot;ה אות ד)&lt;/small&gt; בשם מהר&quot;ם דבמוקף חומה, כיון שאינו אלא סילוק דיורין להפריד מבואות ישראל מהעכו&quot;ם, לא הוי כמפולש לרשות הרבים להצריך צורת הפתח בעקמימות, אבל מ&quot;מ צריך ב' לחיים. ולבסוף העלה דעת הרמ&quot;א דמיירי בין מוקף חומה או אין מוקף חומה צריך צורת הפתח, ואך לענין זה קיל, דבעקמימות אין צריך צורת הפתח. עכ&quot;פ אף במפולש לאמצע העיר אפילו בעיר מוקף חומה, צריך צורת הפתח בצד החיצון ממבוי, ועכ&quot;פ ב' לחיים צריך לכ&quot;ע.<br /> <br /> ובתשובת הר&quot;ן סימן ע&quot;ב כתב וז&quot;ל, אע&quot;פ שעירכם דין רשות היחיד עליו, כיון שיש לה חומה ודלתותיה נעולות בלילה, אע&quot;פ כן כיון שלא הוכשר כל המבוי, נמצא בשני ראשיו פתוח למקום האסור לו, והוי ליה כהאי דאמרו בעירובין &lt;small&gt;(ו:)&lt;/small&gt; מבוי המפולש צריך צורת הפתח וכו', יעיי&quot;ש. הרי שמערב באמצע המבוי, ונשאר מפולש לשארי מקום המבוי שחוץ לעירוב שבתוך העיר. אף בעיר המוקפת חומה ודלתותיה נעולות, דן אותה לגמרי כמפולש לכרמלית, וכל שכן בעיר שאינה מוקפת חומה דהוי כרמלית גמורה. עכ&quot;פ הדבר פשוט וברור שאין להקל כלל עבור שהעירוב הוא באמצע העיר, וצריך גם לדעת המהרי&quot;ט והחתם סופר ז&quot;ל שני לחיים עכ&quot;פ.<br /> <br /> ויתר הדברים שהביא הגאון הנ&quot;ל דברי שואל ומשיב ודברי החתם סופר ז&quot;ל, כבר הארכתי בדבריהם לעיל.<br /> <br /> כללו של דבר, בנידון דידן שנצטרפו כל החששות, שהוא רחוק מהכותל ובד' טפחים, ובמקום הריצפה שהוא מיוחד לעבור בו רבים, והוא בהרבה מקומות מרחובות העיר, באופן דהוי מבוי מפולש לגמרי, דאסור לכ&quot;ע, וגם אין בו אפילו לחי מצד השני סמוך לכותל. בהצטרף כל אלו לא אדע על מה יש לסמוך להקל אף בדיעבד ובשעת הדחק, ואף כי באחת מהן אין להקל, ומכל שכן אם שלש אלה לא יעשה לה, נסתרו כל ההיתרים.<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9B%D7%92&diff=2937 2026-05-20T17:37:38Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כב|תווית_קודם=אורח חיים סימן כב|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כד|תווית_הבא=אורח חיים סימן כד}}<br /> == '''~ סימן כג ~''' ==<br /> ב&quot;ה, יום ד' דסליחות תרפ&quot;א, פה סאקמיר יע&quot;א, יכתב ויחתם לאלתר לחיים בספרן של צדיקים. <br /> <br /> אל כבוד ידידי האברך היקר המופלא ומופלג בתורה ויראה טהורה, ותיק מלא עתיק, חריף ובקי כש&quot;ת מוה&quot;ר נפתלי צבי בראך נ&quot;י.<br /> <br /> מכתבו הגיעני זה איזה שבועות מלא השגות, אבל אילו היה נותן לב להבין הדברים לאמיתתן, בעצמו היה רואה כי כל השגותיו בטלין ואין בהם התחלה. ולא השבתי לו תיכף, כי אז אחר שקבלתי מכתבו לא הייתי בקו הבריאה והייתי מוטל על ערש דוי איזה שבועות, אחר כך נגעה בי יד ה' רח&quot;ל בפטירת בתי ע&quot;ה, השי&quot;ת ינחמנו ויגדור פרצותינו בבי&quot;א, ובגלל כל אלו הסיבות לא השבתי עד עתה. וכעת הנה הימים הקדושים ממשמשים ובאים והנני מוטרד מכל צד בענינים שונים, והימים ימי ביקור, עם כל זה ראיתי להשיבו עכ&quot;פ בקיצור על כל דבריו במה שנוגע לדברי, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה שכתב להוכיח שהמג&quot;א ז&quot;ל לא ראה דברי המהרי&quot;ט &lt;small&gt;(ח&quot;א סי' צד, עי' לעיל סימן לד אות ז)&lt;/small&gt; ממה שפירש &lt;small&gt;(סי' שסג ס&quot;ק לא)&lt;/small&gt; בדעת המגיד משנה היפך דברי המהרי&quot;ט, הנה אילו היה מזה שכותב היפך דברי המהרי&quot;ט ז&quot;ל ולא הביאו, הוכחה שלא ראה את דבריו, ממקומו היה מוכרע בעיקר הדבר מה שכתב &lt;small&gt;(סי' שסה ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; להחמיר בפירצה ד' טפחים היכא דבקעי בה רבים אף בעיר מוקפת חומה, שזה ודאי היפך דברי המהרי&quot;ט, ולא הביאו כלל, ואע&quot;פ כן לא הוכיח מזה החתם סופר ז&quot;ל &lt;small&gt;(שו&quot;ת ח&quot;ו סי' פב)&lt;/small&gt; שלא ראה את דבריו ממה שכתב להיפך, ואך שפט מסברא שאילו היה יודע את דברי הגאונים לא היה מסופק, וסיים עוד שאי נמי היה מחמיר, הלכה כדברי המיקל, כי לא ברירא ליה מילתא כלל אם ראה את דברי המהרי&quot;ט או לא, כי אך מסברא שפט הדבר ומסתפק בזה.<br /> <br /> אבל מזה גופא שכתב היפך דבריו ולא הביאו, אין שום ראיה, כי כך דרכו לקצר הרבה, ולא הביא את דברי הפוסקים אלא במקום שהיה לו איזה טעם, והרבה פעמים חולק על כמה פוסקים ולא הביאם, ומה יוסיף תת כח מה שיביא עוד שאר ענינים שכותב היפך המהרי&quot;ט, אין בזה הוכחה יותר מגוף הענין שכותב היפך המהרי&quot;ט להחמיר בחצר, ואין בדברים כאלו שום הוכחה כלל וכלל לא כמבואר.<br /> <br /> ומה שכתב שאילו ראה &lt;small&gt;(מג&quot;א סי' שסג ס&quot;ק לא)&lt;/small&gt; את דברי המהרי&quot;ט, לא הוה שבק לשון הרב ונקט לשון התלמיד הכנסת הגדולה &lt;small&gt;(סי' שצג)&lt;/small&gt; המביאו, לפי דבריו לא ידעתי למה לא הקשה על הכנסת הגדולה בעצמו האיך שבק לשון רבו. אבל באמת אין זה קושיא, כי כן הדרך שהפוסק הראשון המחדש הלכה מאריך בדברים לבאר שיטתו, אבל הפוסקים האחרונים המביאים את דבריו מביאים הדברים בקיצור, לזה אי אפשר להם לכוון לשונם ממש, ומהאי טעמא גופא שהכנסת הגדולה משנה לשון רבו, זהו טעמו של המג&quot;א גם כן.<br /> <br /> אמנם באמת אנכי לא ראיתי שום שינוי לשון, רק שבמהרי&quot;ט כתב בעיר הזאת שפרוצה לים וכו' ובכנסת הגדולה ובמג&quot;א כתבו בקאנשטאנטונא שפרוצה לים וכו'. וזה מובן, שהמהרי&quot;ט כתב תשובתו שם בקושטאנטונא, היה יכול לכתוב בעיר הזאת, אבל הכנסת הגדולה והמג&quot;א לא יכלו לכתוב עיר הזאת, כי לא היו בעיר הזאת. והאמת הברור שאילו לא היה רואה המג&quot;א את דברי המהרי&quot;ט אלא בכנסת הגדולה שמביאו, לא היה נרשם שם &lt;small&gt;(במג&quot;א)&lt;/small&gt; רי&quot;ט וכנסת הגדולה, אלא כנסת הגדולה בשם מהרי&quot;ט, כנודע דרך הפוסקים.<br /> <br /> אמנם אף לו יהיבנא ליה שהמג&quot;א לא ראה את דברי המהרי&quot;ט אלא בכנסת הגדולה, הנה בכנסת הגדולה שם סימן שצ&quot;ג במקום שהביא את דברי המהרי&quot;ט מה שכתב קאנשטאנטונא שפרוצה לים, מקודם לזה הביא את דברי המהרי&quot;ט שהקיל במערב את כל העיר או שכונה שיש לה דין חצר, והם שם בכנסת הגדולה שני מאמרים סמוכים זה לזה ממש, וא&quot;כ אף אילו לא ראה המג&quot;א את דברי המהרי&quot;ט אלא בכנסת הגדולה, ג&quot;כ ראה גם את זה שהקיל המהרי&quot;ט בעיר שנפרצה בד' טפחים, ואין נפקא מינה אם ראה בדברי מהרי&quot;ט עצמו או בכנסת הגדולה.<br /> <br /> ולדינא באמת בלאו הכי אין נפקא מינה, שאף אילו לא ראה המג&quot;א את דברי המהרי&quot;ט, מ&quot;מ מאחר שהוכחתי שהר&quot;ן והריב&quot;ש והבית יוסף והרמ&quot;א והמג&quot;א מחמירים, תו אי אפשר להקל כדברי המהרי&quot;ט, כמו שביארתי באורך בתשובתי &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;. ובלאו הכי כתבתי שם &lt;small&gt;(סוף אות ט)&lt;/small&gt; שאף לדברי המהרי&quot;ט והחתם סופר אין להקל בנידון דידן, שגם לדעת המהרי&quot;ט צריך שני לחיים, כמו שכתב המקור חיים ז&quot;ל &lt;small&gt;(תקון עירובין)&lt;/small&gt;, ועל זה לא פליג החתם סופר שגם בעובדא דידיה היה מתוקן בלחיים.<br /> <br /> גם מה שכתב שהחתם סופר נשמר וכתב שאף אם ראה המג&quot;א דברי המהרי&quot;ט לא שבקינן פשיטותיה וכו', כבר הארכתי בזה בתשובתי הראשונה בכל פרטי דברי החתם סופר ז&quot;ל, ואין מהצורך להכפיל הדברים ודרשנו משם, כי כפי הנראה מדברי מכתבו יש בידו העתקה מתשובתי, אף כי לא נודע לי ממי באה לידו.<br /> <br /> גם מה שהביא מהפנים מאירות &lt;small&gt;(שו&quot;ת ח&quot;א סי' כה)&lt;/small&gt; שהקיל וסמך על הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל שלא הביאו הך מימרא דבקעי בה רבים, בזה הארכתי הרבה בתשובתי &lt;small&gt;(אות א־ב)&lt;/small&gt; לבאר שבנידון דידן דהוי מבוי מפולש בעקמימות לא הקיל הפנים מאירות, וגם הרי&quot;ף והרמב&quot;ם ז&quot;ל שלא הביאו הך מימרא דבקעי בה רבים, אבל במבוי מפולש ובמבוי עקום החמירו בהדיא גם הם, והפנים מאירות לא הקיל אלא בעובדא דידיה שהיה רק במקום אחד. וחילוק זה מבואר בכל הפוסקים בין שנפרץ רק במקום אחד או כשנפרץ בהרבה מקומות באופן דהוי מפולש בעקמימות. ומהתימא כי הארכתי הרבה בדברי הפנים מאירות אלו בדברים ברורים, ולא חלי ולא מרגיש.<br /> <br /> ומה שכתב שהר&quot;ן והריב&quot;ש החולקים על המהרי&quot;ט אזלי לטעמייהו שכתבו שיש לעיר זו דין מבוי לכרמלית, אבל לדידן כתב המג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסג ס&quot;ק כז)&lt;/small&gt; דאנו אין לנו אלא דברי הש&quot;ע דיש לה דין חצר דלא כמהרי&quot;ל &lt;small&gt;(שו&quot;ת סי' קסו)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> הנה בנה יסודו על המג&quot;א שהחליט כדעת הש&quot;ע דיש לה דין חצר, והמג&quot;א עצמו &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt; הוא המבאר בדעת הש&quot;ע דלענין התיקון שמבחוץ שם מבוי עליה דצריך צורת הפתח, ולענין תיקון עקמימות שם חצר עליה כיון דאינו קרוב לרשות הרבים. ובעל כרחך דאין בזה סתירה, דלענין לטלטל בתוכה כלים ששבתו בתוכה הוי ליה דין חצר, אבל לענין התיקון שמבחוץ דהוא קרוב לרשות הרבים יש לו דין מבוי, וזה מבואר במג&quot;א להמעיין, ובודאי המג&quot;א ז&quot;ל לא יסתור עצמו מניה וביה. והר&quot;ן והריב&quot;ש דנתנו להעיר דין מבוי, כל זה מיירי שם בענין התיקון שמבחוץ, וזה ממש כדברי המג&quot;א.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב כיון דאיפסק הילכתא בטור ושו&quot;ע סימן שנ&quot;ח &lt;small&gt;(ס&quot;ה)&lt;/small&gt; דקיי&quot;ל כרב שימי &lt;small&gt;(עירובין כה.)&lt;/small&gt; להקל, ודאי הכי נקטינן להקל בעירוב אף במחיצות &lt;small&gt;(עי' סימן לד אות ה וח)&lt;/small&gt;. לא ידעתי איך בדה מלבו שהוא הלכה פסיקא דקיי&quot;ל כרב שימי, הלא אדרבה הב&quot;י העתיק שם דברי הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(פ&quot;ב סי' ד)&lt;/small&gt; דלא קיי&quot;ל כרב שימי, ומה שמקילין משלשה עד ארבעה, הוא משום דקיי&quot;ל כרבה לגבי רבא, דלא קיי&quot;ל כתלמיד נגד הרב.<br /> <br /> והרבה תמהו המפרשים ז&quot;ל על הטור ושו&quot;ע שפסקו &lt;small&gt;(ס&quot;ז שם)&lt;/small&gt; בדין טחו בטיט כרבא להחמיר נגד דעת הרמב&quot;ם &lt;small&gt;(הל' שבת פט&quot;ז ה&quot;ט)&lt;/small&gt; והרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(שם)&lt;/small&gt;, והוא סתירה, דלגבי בנה עמוד פסקו כרבה ובטחו בטיט פסקו כרבא, ונשארו בקושיא. ולא מצאתי אלא הב&quot;ח ז&quot;ל &lt;small&gt;(ד&quot;ה טח)&lt;/small&gt; שרצה לתרץ כן, דהטור ושו&quot;ע פסקו לעולם כרבא, ומה שהקילו בבנה בו עמוד, הוא משום דפסקו כרב שימי להקל, וגם הוא סיים לבסוף בקושיא ולא הונח לו לומר כן, כיון דכל הפוסקים פסקו כלישנא קמא לא כרב שימי, יעיי&quot;ש. גם הברכי יוסף &lt;small&gt;(שיורי ברכה אות ג)&lt;/small&gt; תמה על הב&quot;ח ז&quot;ל מה דסלקא דעתיה לומר כן שפסק כרב שימי, והחלטת כל הפוסקים הוא דלא כרב שימי.<br /> <br /> ואף למאי דסלקא דעתיה של הב&quot;ח ז&quot;ל בדעת הטור ושו&quot;ע לפסוק כרב שימי, אין ראיה דהוא מטעם דהלכה כדברי המיקל בעירוב, כיון דבאמת שם הרמב&quot;ם והרא&quot;ש ז&quot;ל פסקו כרבה, וממילא יש להקל ביותר מג' אף ללישנא קמא, ובאמת דרכו של הש&quot;ע לפסוק לעולם להלכה היכא דהרמב&quot;ם והרא&quot;ש ז&quot;ל הסכימו בדעת אחת &lt;small&gt;(עי' הקדמת הב&quot;י לטור או&quot;ח)&lt;/small&gt;, גם הטור דרכו לילך אחר שיטת אביו הרא&quot;ש ז&quot;ל, אף דבכאן בטחו בטיט החמירו כרבא היפך דעת הרמב&quot;ם והרא&quot;ש ז&quot;ל, מ&quot;מ בבנה בו עמוד דמצורף לזה גם דעת רב שימי שהקיל, פסקו לקולא, וא&quot;כ אין מזה ראיה להקל לעולם במחיצות.<br /> <br /> והמעיין בדברי הב&quot;ח ופרישה &lt;small&gt;(אות ב)&lt;/small&gt; ויתר המפרשים שם שתמהו על הטור ושו&quot;ע מה שהחמירו בטחו בטיט כרבא, שהוא סתירה מבנה בו עמוד שהקילו כרבה, וגם שהוא נגד דברי הרמב&quot;ם והרא&quot;ש ז&quot;ל, וזה לא הזכירו כלל להקשות דבלאו הכי היה להם להקל דהלכה כדברי המקיל בעירוב, נראה בעליל דאין זה קושיא דלא מקילינן במחיצות.<br /> <br /> ומה שכתב במה שהבאתי &lt;small&gt;(אות ח)&lt;/small&gt; דברי הרא&quot;ש ז&quot;ל &lt;small&gt;(עירובין פ&quot;ב סוס&quot;י ד)&lt;/small&gt; דכל היכא דאיכא כללא הלכתא כמאן, לא אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב, ועל זה הביא דבביאור הגר&quot;א &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' שנח ס&quot;ה)&lt;/small&gt; הקשה על הרא&quot;ש מהא דאמרינן דאף ביחיד נגד רבים הלכתא כדברי המיקל. לא ידעתי מה קאמר, וכי יעלה על הדעת שבשביל איזה קושיא שיש לנו בדברי הראשונים ז&quot;ל, נוכל לחלוק עליהם, הלא ברוב מקומות בדברי הראשונים ז&quot;ל יש לנו הרבה קושיות מקוצר דעתינו שאין אנו מבינים דבריהם, וכי בשביל זה נוכל לחשוב ולהכריע נגדם ח&quot;ו, אין מהצורך להאריך בביטול דבר זה. והגר&quot;א ז&quot;ל שהקשה על הרא&quot;ש ז&quot;ל לא כתב לחלוק עליו לדינא, אלא כתב דרך קושיא כדרך הפוסקים המקשים ומפלפלים בדברי הראשונים ז&quot;ל, ולפעמים נשארים בצ&quot;ע אבל לא לחלוק לדינא.<br /> <br /> ולפי ענ&quot;ד נראה דלא קשה מידי קושית הגר&quot;א ז&quot;ל, דאינו דומה הך כללא דהלכה כרבים לשאר כללי הלכה, דכמה פעמים מצינו בש&quot;ס דפסקו כיחיד נגד הרבים, כאשר ביאר הב&quot;ח &lt;small&gt;(בפסק בהנהגות הוראה דאיסור והיתר, הנדפס בריש יו&quot;ד)&lt;/small&gt; והש&quot;ך &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; בסימן רמ&quot;ב &lt;small&gt;(בסופו, הנהגת הוראת איסור והיתר ד&quot;ה וכ&quot;ת)&lt;/small&gt;, ומבואר במשנה דעדיות &lt;small&gt;(פ&quot;א מ&quot;ה)&lt;/small&gt; לפי פירוש הראב&quot;ד והרמב&quot;ם ז&quot;ל שלכן נשנו דברי היחיד בין המרובים, דיש רשות ביד בית דין לקבוע הלכה אפילו כיחיד נגד הרבים. ובמשאת בנימין סימן מ&quot;ד כתב בשם המזרחי &lt;small&gt;(שו&quot;ת רא&quot;ם סי' לו)&lt;/small&gt; דבשעת הדחק אפשר לסמוך לעולם על היחיד נגד הרבים, יעיי&quot;ש. וזה ודאי דכל היכא דכללא הילכתא כמאן, אין לשנות אף בשעת הדחק.<br /> <br /> ובתומים &lt;small&gt;(סוס&quot;י כה)&lt;/small&gt; בביאורו על תקפו כהן &lt;small&gt;(סי' קכד)&lt;/small&gt;, האריך לבאר דאף דאפשר לטעון קים לי אף במיעוט נגד הרבים, מ&quot;מ נגד דעת השו&quot;ע אין לטעון קים לי ומוכרחים אנחנו לפסוק כותיה, וכן החליט הנתיבות סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(כללי דיני תפיסה אות כ)&lt;/small&gt; דבמיעוט נגד הרבים אפשר לטעון קים לי ונגד השו&quot;ע אין שום טענה, ואף נגד הסמ&quot;ע והש&quot;ך, והביאו כן גם מהחוות יאיר &lt;small&gt;(סי' קסה)&lt;/small&gt;. ומה שאפשר לתפוס דברי היחיד המרובים, אף דכללא דאורייתא היא אחרי רבים להטות &lt;small&gt;(שמות כג, ב)&lt;/small&gt;, כבר כתב התומים שם, דענין המיעוט והמרובים שבפוסקים לא נתבררו יפה, דמי יודע כמה חכמי הדור שהיו עוד בימים ההם ולא נודע זכרם, ועוד האריך בתירוצים שונים. אבל היד אברהם ביו&quot;ד דפוס ווילנא &lt;small&gt;(סי' קי, בש&quot;ך)&lt;/small&gt; בדיני ספק ספיקא &lt;small&gt;(אות כ)&lt;/small&gt; כתב עליו, ושארי ליה מריה, וכן הנודע ביהודה חולק על זה באבן העזר &lt;small&gt;(מהדו&quot;ק, ריש)&lt;/small&gt; סימן מ&quot;ז, והרבה יש לפלפל בדבר זה אין מקומו פה.<br /> <br /> ועכ&quot;פ זה ודאי חזינן בדברי הפוסקים, דהך כללא דהלכה כרבים אינו חזק כל כך כשאר כללי הלכה, והך כללא שקבלנו עלינו לפסוק כהשו&quot;ע חזק יותר מהך כללא דהלכתא כרבים, וא&quot;כ לא קשה מידי על הרא&quot;ש ז&quot;ל מה שהחמיר יותר בשאר כללי הלכה מהך הילכתא דהלכה כרבים. והנה בדבר זה אין שום חולק בדברי הראשונים על הרא&quot;ש ז&quot;ל, ומי יחלוק עליו, וא&quot;כ פשיטא אף לדעת הסוברים להקל בעירוב אף במחיצות, אין ללמוד מדבריהם להקל גם נגד דעת השו&quot;ע.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ג&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב שלא מצא בבית יוסף היפך דעת המהרי&quot;ט, הנה נודע מכללי הפוסקים &lt;small&gt;(עי' יד מלאכי ח&quot;ג כללי השו&quot;ע אות יג)&lt;/small&gt; דכשמביא דעת אחרים, אותם שמביא באחרונה הוכחה דפסיק כוותיה, ומכל שכן כשמביא הב&quot;י דברי הר&quot;ן והריב&quot;ש בלי שום חולק, שהוא הוכחה דפסיק כוותיה.<br /> <br /> ובדעת הרמ&quot;א ז&quot;ל, הנה ביאר המג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסג ס&quot;ק כז)&lt;/small&gt; דמדסתם &lt;small&gt;(רמ&quot;א שם סכ&quot;ו)&lt;/small&gt; לבאר מנהגינו בתיקון המבואות ולא חילק מאומה, כונתו לכלול הכל בין עיירות מוקפות חומה וערי פרזי וכל אופני מבואות, הכל נכלל תחת סוג אחד שלענין תיקון העקמימות מבפנים יש לו דין חצר שאינו צריך תיקון, ולענין התיקון שמבחוץ יש לו דין מבוי שצריך צורת הפתח כדין מבוי עקום, ובסימן שס&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; החמיר המג&quot;א בעיר מוקפת חומה אף בפירצה אחת בד' טפחים כשבקעי בה רבים, והראה מקום לסימן שס&quot;ג סעיף כ&quot;ו. ועכ&quot;פ המג&quot;א למד בכונת דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל, להחמיר לעולם בתיקון שמבחוץ להצריך צורת הפתח, דלא כמהרי&quot;ט, וכן כתב האמרי אש ז&quot;ל &lt;small&gt;(או&quot;ח סוס&quot;י כא)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> וכבוד מעלתו הרבה להשיג על אדונינו המג&quot;א ז&quot;ל, דאי אפשר לומר בכונת דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל להצריך צורת הפתח דוקא, כיון דמקורו מהתרומת הדשן &lt;small&gt;(סי' עד)&lt;/small&gt;, ובתרומת הדשן בעל כרחך צורת הפתח הוא לאו דוקא וסגי בב' פסין משהויין, וגם מדכתב הטעם דעיירות שלנו יש להם דין חצרות, ואין זה טעם להצריך צורת הפתח. וזה הודה מעצמו דבדרכי משה &lt;small&gt;(אות יג)&lt;/small&gt; מבואר להצריך צורת הפתח דוקא, כדי שלא לחלק בין מבוי מפולש למבוי סתום. ואע&quot;פ כן הסיב דעת הרמ&quot;א ז&quot;ל לכונה אחרת, וסיים דאנו אין לנו בפירוש דברי הרמ&quot;א אלא דצורת הפתח לאו דוקא, דלא כמסקנת המג&quot;א, אלו תוכן דבריו.<br /> <br /> ואין בדברים כאלו כדאי אף להשיג השגה כל דהו על המג&quot;א, ומכל שכן לחלוק עליו, שאף בהשגה נכונה לא נוכל לחלוק מסברתנו להכריע נגד סברת המג&quot;א ז&quot;ל, אמנם בכאן טעותו מבואר ונגלה, ודברי המג&quot;א ז&quot;ל מוכרחים לעין כל. דעל כרחך כונת הרמ&quot;א ז&quot;ל להצריך צורת הפתח דוקא, שאם כדבריו דהרמ&quot;א ז&quot;ל מילתא דפסיקתא נקט, וסגי נמי בשני לחיים, א&quot;כ למה סיים דיש ליזהר להעמיד תחת החבל שני קנים מכוונים תחת החבל, למה צריכין הקנים להיות מכוונים תחת החבל דוקא, כיון שיש שני קנים סגי ואין צריך יותר. והרמ&quot;א ז&quot;ל כתב כן אחר שדיבר מתיקון כל המבואות שלנו, סיים בסתמא דצריך ליזהר שיהיו קנים מכוונים תחת החבל, ואח&quot;כ מסיק דאז סגי אף במבוי מפולש. ומזה נראה הכוונה כדבריו שבדרכי משה, דלכן צריכין לעולם צורת הפתח, שלא לחלק בין מבוי מפולש למבוי סתום וצריך תיקון דסגי לשניהם.<br /> <br /> ומה שנדחק במה שמקור דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל הוא מתרומת הדשן, וגם מה שכתב הטעם דיש להם דין חצרות. הנה תחילת דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל הם מתרומת הדשן, ושם כתב הטעם דיש להם דין חצרות כדברי התרומת הדשן, אמנם לבסוף סיים הרמ&quot;א ז&quot;ל דעת עצמו להצריך לעולם צורת הפתח, שזה מהני אף במפולש ובכל מקום שצריך צורת הפתח. והנה תראה שבאה&quot;ג &lt;small&gt;(הכוונה לציוני המקורות ברמ&quot;א)&lt;/small&gt; אחר התחלת דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל שכתב דמבואות שלנו יש להם דין חצרות, רשם שם תרומת הדשן סימן ע&quot;ד, ואח&quot;כ רשם בסוף דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל דברי עצמו, ונודע דרכו לרשום לבסוף אחר סיום המאמר מהיכן מקורו, ומבואר דכל סיום דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל הוא הוספה לדעת עצמו.<br /> <br /> וכן בש&quot;ע התניא &lt;small&gt;(סל&quot;ב)&lt;/small&gt; שדרכו להעתיק דברי הרמ&quot;א ז&quot;ל בתוספות ביאור, חילק זה לשני ענינים, שמתחילה כתב דמאחר דיש להם דין חצרות לכן צריך ב' פסין, ואח&quot;כ כתב שהמנהג להצריך צורת הפתח דוקא שיועיל אף במפולש. ובאמת המעיין בלשון הרמ&quot;א ז&quot;ל יראה עוד כמה הוכחות שכונתו לצורת הפתח דוקא, ולא אוכל להאריך כל כך.<br /> <br /> ומה שכתב דבתחילה פירש המג&quot;א ז&quot;ל בדברי הרמ&quot;א דצורת הפתח לאו דוקא, אין זה אמת, דהמג&quot;א לא כתב זה אלא בהגהות מיימוניות בשם מהר&quot;ם ובתרומת הדשן, אבל לא בדברי הרמ&quot;א ז&quot;ל, ואף אילו היה כותב כן בתחלה, מ&quot;מ פשיטא דאנו אין לנו אלא מסקנא, אבל האמת הוא כאשר כתבתי.<br /> <br /> ומה שכתב עוד דנידון דמהרי&quot;ט למוקף חומה מדמינן לה, ובמוקף חומה כתב המג&quot;א דאף בראשי מבואות אין צריך צורת הפתח. אין זה אמת, דהמג&quot;א לא כתב זה אלא לדעת הגהות מיימוניות בשם מהר&quot;ם, אבל לדעת הרמ&quot;א ז&quot;ל החמיר לעולם בצורת הפתח אף במוקף חומה, דהרמ&quot;א ז&quot;ל כלל כל המבואות ביחד ולא חילק כלל בין מוקף חומה לאין מוקף חומה, וכן בסימן שס&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; החמיר המג&quot;א במוקף חומה והראה מקום לסימן שס&quot;ג סעיף כ&quot;ו.<br /> <br /> ומה שכתב על הבית אפרים &lt;small&gt;(שו&quot;ת או&quot;ח סי' כה)&lt;/small&gt; שלא צירף את המהרי&quot;ט לסניף, דאף דלא קיי&quot;ל כמהרי&quot;ט לא הועלנו בזה מאומה, דהמהרי&quot;ט לאו קטיל קניא באגמא. הנה בית שמאי במקום בית הלל אינו משנה &lt;small&gt;(ברכות לו:)&lt;/small&gt;, אף דלאו קטלי קניא באגמא נינהו, מ&quot;מ כיון שנידחו מהלכה אין לצרפם. והבית אפרים ראה את דברי המהרי&quot;ט בזה שנידחה מהשו&quot;ע והר&quot;ן והריב&quot;ש ועוד כמה אחרונים, לזה לא ראה לצרפו, ואין זה שייכות לרוב גדולתו.<br /> <br /> ומה שכתב דצריך לומר דהבית אפרים לא מיירי בהכשירו כל העיר כנידון דמהרי&quot;ט. לא אדע האיך אפשר לומר היפך האמת המבואר, כמבואר שם בבית אפרים דמיירי במתקן את העיר, ובסיומא דפסקא כתב הטעם שהקיל, כיון שהוא בעיירות שיש להם תמיד עירוב קבוע ומותרים בטלטול, וקשה לאסור להם הטלטול דרך מקרה.<br /> <br /> ומה שכתב דלדינא בלאו הכי אין נפקא מינה, כיון שגם הבית אפרים מצדד להקל אף בבקעי בה רבים. איך לא השגיח שהבית אפרים לא התיר אלא בעובדא דידיה שהיה רק במקום אחד, אבל כשהוא משני מקומות דהוי כמבוי מפולש, כתב כמה פעמים בתשובתו לאסור, וגם בנידון דידן העיקר מה שביארתי להחמיר, הוא מטעם דהוי כמפולש.<br /> <br /> ומה שכתב דהאבן העוזר &lt;small&gt;(סי' שסה ד&quot;ה כתב מג&quot;א)&lt;/small&gt; מתיר בבקעי בה רבים מטעם עומד מרובה על הפרוץ. לא הבין כלל דברי האבן העוזר, דהרי טעמו מבואר בדבריו דלא החמירו בבקעי בה רבים אלא במבוי שפרוץ לגמרי ברוח רביעי ואין שם אלא לחי וקורה, לכן כל שיש עוד פירצה בצד אחר אסור דחד פתחא שרי ולא שנים, אבל היכא דכל הפירצות הם מצד אחד לא נאסר כלל בבקעי בה רבים, ואין צריך לעומד מרובה על הפרוץ, דהרי הותר באמת אף בפרוץ מרובה. ומה שהזכיר עומד מרובה על הפרוץ, הוא רק לענין זה שיהיה נחשב כמו לחי, דצריך עכ&quot;פ לחי אף במקום שאינו מזיק בקעי בה רבים, כמ&quot;ש בהדיא, דאם הוא עומד מרובה על הפרוץ פשיטא דשרי, דלא גרע מלחי כמו שכתוב במסכת עירובין דף ה' &lt;small&gt;(ע&quot;ב)&lt;/small&gt;. אבל בקעי בה רבים דלא מהני לחי, אין מקום להתיר בעומד מרובה על הפרוץ.<br /> <br /> ומה שכתב שלדברי האור צבי &lt;small&gt;(עירובין ב:)&lt;/small&gt; שכתב דאם הב' קנים של צורת הפתח מרוחקים מהכותל אבל הקנה שעל גביהם אינו מרוחק, אף הבכור שור מודה דהוי צורת הפתח גמור, ולדידיה הוי בנידון דידן צורת הפתח אף לדעת הבכור שור. זה לא היה ולא נברא, כי בנידון דידן אף הקנה שעל גביהן מרוחק מהכותל כמו הקנים שבצידם, וגם לדעת האור צבי אסור.<br /> <br /> ובעיקר הדבר מה שהצטער בדברי רבינו התבואות שור ז&quot;ל, וכתב עליו על הראשונים אנו מצטערים וכל האחרונים תמהו עליו, ואף הבית אפרים הניח דבריו בצ&quot;ע. אנכי לא אדע להצטער בדברי רבינו התבואות שור, ואנכי הרואה כי רוב גדולי האחרונים מיישבים דבריו בטוב טעם ודעת ומתענגים בדבריו הקדושים, וכן העיד בשו&quot;ת בית שלמה &lt;small&gt;(סי' מא)&lt;/small&gt;, גם בשו&quot;ת אריה דבי עילאה &lt;small&gt;(סי' ד)&lt;/small&gt; חיזק דבריו כעמוד ברזל, ומי לנו גדול מהם. ומה שכתב שהבית אפרים הניח דבריו בצ&quot;ע, כבר העיד הוא על עצמו בשערי תשובה סימן שס&quot;ג &lt;small&gt;(בשו&quot;ע סכ&quot;ו)&lt;/small&gt; שבבית אפרים ביאר באורך שדברי הבכור שור מחוורין כשמלה.<br /> <br /> ויתר הדברים מה שהאריך בחשש דבקעי בה רבים ובחשש דשבקי פתחא רבה, דבריו מעורבבים ולא עמדתי על אריכות דבריו, ואין בכל זה שום נפקא מינה לנידון דידן, כי כל הקולות שהביא מהפוסקים לא שייכי אלא היכא כשנפרץ במקום אחד, וכבר הבאתי כל זה בתשובה הקודמת דכשנפרץ במקום אחד אף שהרבה מחמירין מ&quot;מ יש מקילין ג&quot;כ, אבל בנידון דידן שמפולש ואין שם אף ב' לחיים, נסתרו כל הקולות. גם המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' קסח)&lt;/small&gt; ביארתי בתשובתי שלא התיר אלא בעובדא דידיה שהיה רק בצד אחד, ועיקר יסודו הוא על האבן העוזר כמבואר להמעיין בדבריו, והאבן העוזר בודאי לא התיר אלא ברוח אחד כמבואר בדבריו.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ד&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שהביא להקל במפולש מהפתחא זוטא &lt;small&gt;(עירובין, כלל יב אות ג)&lt;/small&gt; בשם המנחת פתים מהגאון מיאזלאוויטש ני&quot;ו &lt;small&gt;(סוס&quot;י שסה)&lt;/small&gt; שהביא דעת האבן העוזר &lt;small&gt;(חידושי עירובין, ה:)&lt;/small&gt; להתיר בעומד מרובה על הפרוץ אף במפולש, זה מוכרח אני לבאר קצת.<br /> <br /> הנה סתימת שאר הפוסקים המדברים מהענין, הוא כפשטות דברי התוספות &lt;small&gt;(עירובין ה: ד&quot;ה קל וחומר)&lt;/small&gt; דעומד מרובה על הפרוץ לא מהני אלא ברוח אחת, ולזה הודה גם הפתחא זוטא בסימן שס&quot;ה &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; . וכן ראיתי בהריטב&quot;א ז&quot;ל &lt;small&gt;(ה: ד&quot;ה תאמר)&lt;/small&gt; שהביא בהדיא מהתוספות דלא מהני עומד מרובה על הפרוץ במבוי אלא ברוח רביעית, ומי לנו גדול לעמוד על כונת דברי התוספות יותר מהריטב&quot;א ז&quot;ל שגם הוא מן הראשונים ז&quot;ל.<br /> <br /> ובבקעי בה רבים, הנה סתימת כל הפוסקים &lt;small&gt;(עי' רמ&quot;א סי' שסה ס&quot;ב)&lt;/small&gt; דלא מהני עומד מרובה על הפרוץ אף ברוח אחת. והמג&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; החמיר בעיר המוקף חומה שנפרץ בה פירצה בד' טפחים בבקעי בה רבים, ובחומת העיר שנפרצה בד' טפחים, בודאי נשאר עוד עומד מרובה על הפרוץ. והאבן העוזר שחלק על המג&quot;א האריך לבאר דלא שייך בקעי בה רבים ברוח אחת, הא אילו היה שייך בקעי בה רבים, לא היה מתיר מטעם עומד מרובה על הפרוץ, דאם לא כן בפשיטות היה לו לחלוק על המג&quot;א בקיצור דכאן מותר מטעם עומד מרובה על הפרוץ. ועל כרחך דאילו היה שייך חומרא דבקיעת הרבים, אין להתיר גם מטעם עומד מרובה על הפרוץ.<br /> <br /> והמקור חיים &lt;small&gt;(בריש תיקון עירובין)&lt;/small&gt; חתר למצוא טעם בדבר למה החמירו חכז&quot;ל בבקעי בה רבים אף בעומד מרובה על הפרוץ, וגם בשו&quot;ת צמח צדק החדש מליבאוויטש &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' מ־ מא)&lt;/small&gt; האריך בזה כמה דפין למצוא טעם לזה, ולא עלה על דעתם כלל אולי יש סברא להקל באמת בעומד מרובה אף בבקעי בה רבים. ועל כרחך דברירא להו מילתא כל כך ואין מקום להסתפק בדבר ואינו צריך לראיה. ומעתה בשני רוחות ובבקעי בה רבים, פשיטא שאין מקום להקל מטעם עומד מרובה על הפרוץ.<br /> <br /> אמנם המנחת פתים חידש דיש צד להקל אף במפולש בעומד מרובה על הפרוץ כדברי האבן העוזר שהסיב כונת התוספות ז&quot;ל להתיר בעומד מרובה על הפרוץ אף בד' רוחות, והפתחא זוטא &lt;small&gt;(עירובין שם אות ב)&lt;/small&gt; הרחיב הדברים דכן הוא גם במהרש&quot;א &lt;small&gt;(מהדו&quot;ב ה: ד&quot;ה תד&quot;ה ק&quot;ו)&lt;/small&gt;, ועשה מזה כלל חדש ומחלוקה חדשה בין הפוסקים, גם כתב שיש עוד מקור לדבר מדברי הרשב&quot;א ז&quot;ל בעבודת הקודש &lt;small&gt;(ש&quot;ב דין ב)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> והנה התחלת יסודם הוא מדברי האבן העוזר שבמסכת עירובין. אמנם מדברי האבן העוזר שבפסקיו שחיבר על השו&quot;ע, שם מבואר בהדיא להחמיר בעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות. דהרי אחר שחלק על המג&quot;א שהחמיר בעיר המוקפת חומה בפירצה ד' טפחים אף ברוח אחת, סיים דאם הוא משני רוחות וכל פירצה ד' טפחים אסור. הרי, שהחמיר בשני רוחות בפירצה ד' טפחים אף בעיר המוקפת חומה שבודאי נשאר שם עומד מרובה על הפרוץ, ולא הקיל כלל מטעם עומד מרובה על הפרוץ בשני רוחות. והתעורר על זה במנחת פתים וכתב שדבריו שבפסקיו צ&quot;ע, הביאו הפתחא זוטא סימן שס&quot;ה ס&quot;ק ד'.<br /> <br /> ולפי ענ&quot;ד אילו היה האמת כדבריו שהאבן העוזר סותר את עצמו מפירושו שעל הש&quot;ס לדבריו שבפסקיו, יותר היה ראוי לסמוך על דבריו שבפסקיו שחיבר להלכה, בפרט שכן הוא גם סתימת כל הפוסקים.<br /> <br /> אמנם באמת המעיין בדברי האבן העוזר בשני המקומות, יראה שאין סתירה בדבריו ושניהם צדקו יחדיו. דהנה האבן העוזר הכריח שיטתו להסיב כונת התוספות שיהיה מהני עומד מרובה על הפרוץ מכל ד' רוחות, מכח איזה קושיות, ואחד מן הקושיות הוא דהרי מבואר בש&quot;ס &lt;small&gt;(ה:)&lt;/small&gt; דמבוי פרצתו בעשר, הרי דמהני עומד מרובה במחיצות שבצדדין. גם הקשה מסתימת כל הפוסקים דבמבוי מהני עומד מרובה.<br /> <br /> והנה הא דמבואר בש&quot;ס דמבוי פרצתו בעשר, זה מבואר שם בש&quot;ס &lt;small&gt;(ו.)&lt;/small&gt; בהדיא דמיירי דוקא דלא בקעי בה רבים. גם מה שהקשה מסתימת כל הפוסקים דבמבוי מהני עומד מרובה, זה ג&quot;כ פשיטא דאין בסתימת דבריהם להתיר אף בבקעי בה רבים. ומעתה הדבר ברור דהאבן העוזר למד בכונת התוספות דמיירי בלא בקעי בה רבים. אבל בפסקיו שם סימן שס&quot;ה דמיירי בבקעי בה רבים, לא הקיל מטעם עומד מרובה על הפרוץ אלא אחר שביאר דברוח אחת לא שייך חומרא דבקעי בה רבים, אבל בשני רוחות דשייך חומרא דבקעי בה רבים, אין להתיר מטעם עומד מרובה על הפרוץ, וא&quot;כ אין סתירה בדברי האבן העוזר ז&quot;ל. וזה ברור בכוונתו בלי שום ספק.<br /> <br /> ושאר הפוסקים שלמדו דברי התוספות כפשוטם שאין להתיר בעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות, לדעתם הא בהא תליא, ואילו היה מהני עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות, היה אפשר דמהני אף בבקעי בה רבים, אבל אחר שכתבו התוספות דאי אפשר לומר דמהני מב' רוחות, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, ובמקום דלא מהני לחי לא מהני גם עומד מרובה על הפרוץ, ממילא דלא מהני גם בבקעי בה רבים, כיון דגם לחי לא מהני בבקעי בה רבים ושייך לומר בזה דיו. ומעתה אין שום מחלוקת לדינא בין האבן העוזר ז&quot;ל לשאר הפוסקים, אלא הן מחולקים בפירוש דברי התוספות ואין נפקא מינה בזה לדינא, והוא ברור כשמש להמעיין.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ה&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שכתב הפתחא זוטא שכן הוא במהרש&quot;א להתיר בעומד מרובה בכל הד' רוחות, המעיין במהרש&quot;א ז&quot;ל יראה שבמחכ&quot;ת טעה בזה טעות גדול, דהנה המהרש&quot;א ז&quot;ל מהדורא בתרא כתב לתרץ מה דקשה על התוספות שכתבו שאין ללמוד בק&quot;ו להתיר במבוי אלא ברוח אחת, וא&quot;כ איכא למיפרך מה לחצר שמועיל עומד מרובה בכל הד' רוחות, תאמר במבוי שאינו מועיל אלא ברוח אחת, ובמהדורא קמא תירץ קושיא זו באופן אחר. ושם במהדורא בתרא כתב דאין לעשות מזה פירכא, דאף דאין ללמוד מק&quot;ו אלא מחיצה רביעית, אבל עכ&quot;פ אין לנו הוכחה ג&quot;כ דאינו מועיל בכל המחיצות, דיכול להיות שמועיל אף בלי ק&quot;ו, ואין לעשות פירכא ממה דאינו הכרח, יעיי&quot;ש.<br /> <br /> וכוונתו מבואר, דאף דבאמת הוא כן לדינא דלא מהני עומד מרובה יותר מרוח רביעית, כיון דאין לנו שום לימוד על זה, דלחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר הילכתא גמירא לה כמו שכתבו התוספות בד&quot;ה שפירצתו, אבל עומד מרובה למבוי אין לנו שום ילפותא, אלא ברוח אחת אפשר ללמוד מק&quot;ו, ושאר המחיצות דליכא למילף מק&quot;ו, ממילא אי אפשר לנו לחדש איזה תיקון שאין לנו שום ילפותא עליו. מ&quot;מ אין לעשות מזה פירכא, כיון דאין לנו שום ילפותא להיפך שלא יועיל, ולעשות פירכא צריך שיהיה הדבר מוכרח מכח איזה ילפותא.<br /> <br /> אבל האיך אפשר לומר כמו שלמד הפתחא זוטא מדברי המהרש&quot;א, דכן הוא האמת שמועיל בכל הד' מחיצות אף בלי ק&quot;ו, דאם כן ח&quot;ו לשוא עמלו חכז&quot;ל לבקש ק&quot;ו להתיר ברוח אחת ופלפלו הרבה בק&quot;ו ההוא, ואין אנו צריכין לו כלל, דגם בד' רוחות מותר אף דאין שם ק&quot;ו. והאבן העוזר ז&quot;ל נדחק הרבה והאריך בפירוש דברי הגמרא והתוספות בזה, אבל המהרש&quot;א ז&quot;ל לא נחית לכל זה, אלא כתב בקיצור בדעתם דזה הוא שני ענינים, דלעשות פירכא צריך שיהיה מוכרח מאיזה ילפותא, אבל לדינא אם אין שום ילפותא אין לנו לחדש שום תיקון מדעתינו, וכל זה ברור.<br /> <br /> והנה כתב שיש מקור לדבר ברשב&quot;א ז&quot;ל בעבודת הקודש. ולא ידעתי מקומו איה, ואנכי לא מצאתי שום משמעות ולא אוכל לפלפל במה שלא אדע ולאיזה מקום כוונתו, אבל לדעתי מטיבתן של קרובים אתה למד על הרחוקים, כי התחלת יסודו הוא מהאבן העוזר והמהרש&quot;א, ושם נתבאר לפנינו שלא כוון יפה, לזה נראה כי בפרט זה לא ירד לעמקן של דברים. ואף לו יהיה אמת שמצא איזה משמעות בדברי הרשב&quot;א ז&quot;ל, אין לנו לצרף לזה מאומה, כי בדברי התוספות והריטב&quot;א והמג&quot;א מבואר בהדיא להחמיר, וכן הוא סתימת השו&quot;ע, וכל הפוסקים אחריהם החמירו, וגם דעת האבן העוזר ביארתי שהוא להחמיר, והלא כמעט אין לנו שום הלכה שלא נוכל למצוא באחד מן הראשונים ז&quot;ל היפך השו&quot;ע והיפך סתימת כל הפוסקים שאנו נמשכין אחריהם, אבל אנו אין לנו אלא סתימת השו&quot;ע והפוסקים אשר לפנינו, כאשר כתב התומים סימן כ&quot;ה &lt;small&gt;(קיצור תקפו כהן סוס&quot;י קכד)&lt;/small&gt; במה שרצה לומר קים לי כהראב&quot;ד ז&quot;ל, וגמרו כיון דלא הוזכר דעת הראב&quot;ד בשו&quot;ע אין לצרפו כלל.<br /> <br /> והנה הרבה הזכירו בפוסקים קמאי ובתראי ענין זה דעומד מרובה, וספר עבודת הקודש היה שכיח ביד הפוסקים ושמעתתיה מבדרין בכל מקום, ומזה לא העירו כלל ללמוד ממנו איזה צד להתיר בעומד מרובה יותר מרוח רביעית, או אפילו ברוח אחת דבקעי בה רבים. והנה עיקר דין מפולש הוא בבקעי בה רבים, כמו שכתב הבית אפרים ז&quot;ל &lt;small&gt;(סי' כה ד&quot;ה וכדי)&lt;/small&gt; ושאר הפוסקים דטעמא דבקעי בה רבים הוא משום מפולש, ומעתה במבוי מפולש ובבקעי בה רבים, איני רואה שום מקום להקל.<br /> <br /> והנה אם נבוא להקל כאן מטעם עומד מרובה, נצטרך לומר עוד דצורת הפתח הוי עומד גמור גם לענין זה שיהיה נחשב עומד מרובה על הפרוץ, ובמכתבו של כבוד מעלתו ראיתי שזה הלכה פסוקה בידו דצורת הפתח נחשב עומד מרובה על הפרוץ, ואנכי כבר ביארתי &lt;small&gt;(ראה סי' לד אות ב)&lt;/small&gt; מהש&quot;ס והפוסקים בדברים ברורים דצורת הפתח לא נחשב עומד גמור לענין זה. וגם בכמה פוסקים שנראה לכאורה מדבריהם דצורת הפתח נחשב עומד גמור לכל מילי, ביארתי שאין הפירוש כן בדבריהם, בפרט מה שהביא הפתחא זוטא מהבית שלמה &lt;small&gt;(סי' נג)&lt;/small&gt;, זה טעות מבואר להמעיין, ועיקר הדבר צריך ביאור רחב ואין הזמן גרמא כעת, ואין נפקא מינה כי בלאו הכי הדבר ברור דאין להתיר בעומד מרובה יותר מרוח אחת.<br /> <br /> וכבר כתב הפרמ&quot;ג &lt;small&gt;(יו&quot;ד)&lt;/small&gt; בסימן מ&quot;ב בשפתי דעת ס&quot;ק ד' ובסימן מ&quot;ג משבצות זהב סוף ס&quot;ק א', שאין להורות מתוך הקיצורים, והראה שבית לחם יהודא ולחם הפנים העתיקו ההיפך, הנה כתב זה על גאוני זמנו, ק&quot;ו במחברי זמנינו המלקטים לקוטי בתר לקוטי, והרבה צריך לחוש לדשבקי פתחא רבה, הוא השו&quot;ע וגדולי הפוסקים, אשר זה השער לה', ועיילי בפתחא זוטא, ובזה אתן קנצי למלין.<br /> <br /> השי&quot;ת שנותיו יאריך, ויכתבהו ויחתמהו לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים כנפשו ונפש ידידו דורש שלומו הטוב באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> <br /> פריסת שלום אל כבוד אביו ידידי הרב הגה&quot;צ שליט&quot;א, וברכת כוח&quot;ט לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים, ויזכה לישב באהלה של תורה ועבודת השי&quot;ת עד זקנה ושיבה מתוך נחת והרחבה גדולה, ולשמוח בשמחתן של ישראל בביאת הגואל במהרה בימינו, אמן.<br /> <br /> הנ&quot;ל<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9B%D7%93&diff=2936 2026-05-20T17:36:22Z

<p>Be69455: /* ~ סימן כד ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כג|תווית_קודם=אורח חיים סימן כג|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כה|תווית_הבא=אורח חיים סימן כה}}<br /> <br /> == '''~ סימן כד ~''' ==<br /> ב&quot;ה. <br /> <br /> אל כבוד ידידי האברך היקר חריף ובקי, ותיק מלא עתיק, מו&quot;מ בתורה ויראה, כש&quot;ת מו&quot;ה נפתלי צבי בראך נ&quot;י ויופיע.<br /> <br /> מכתבו הגיעני וטרידנא כעת בהתחלת הזמן, וגם אני מוכן לדרך בשבוע זה, והנה בלאו הכי אין הענין סובל אריכות יותר, כאשר כתב כת&quot;ה עשות ספרים הרבה אין קץ, והנה המוכ&quot;ז נחוץ כעת לדרכו לקראלי, לזה הנני כותב איזה שורות בנחיצה.<br /> <br /> מה שהתרעם עלי על שהכיר במכתבי שהיה לי הקפדה, לא אכחד בדבר, כי יען שראיתי שהאריך כל כך בהשגות כאלו אשר המה פשוטים וגלוים בהשקפה ראשונה שאין בהם שום השגה, גם חתר בדברים שכבר הארכתי במכתבי הראשון לבארם כפי הצורך ולא שם אל לבו, שמכל זה היה נראה בעיני כאילו אך להשיג כוונתו, או כתב בלי שום עיון. וגם ראיתי כי נקל בעיניו לדחות דברי הפוסקים הקדמונים בגילי דחיטתא אשר הלואי שנזכה אף להבין את דבריהם אחר היגיעה בכל ימי חיינו ולא לדחותם, אשר גלל כל אלה הקפדתי בלבי על הדבר.<br /> <br /> ואע&quot;פ כן כמדומה לי שנזהרתי מלפגוע בכבודו במכתבי, ואם אולי פלטה הקולמוס באיזה מקומות דברים שאינם לפי כבודו, אתו הסליחה, כי לא כיוונתי לרעה ח&quot;ו, וכבר דרשו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(קידושין ל:)&lt;/small&gt; את והב בסופה &lt;small&gt;(במדבר כא, יד)&lt;/small&gt;, אהבה בסופה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה שכתב והביא עוד פוסקים דהלכה כדברי המקיל בעירוב אף במחיצות, לא אדע מקומם ואין הזמן גרמא לחפש, והעיקר כי אין להאריך עוד בדבר, שבלאו הכי הוא פלוגתא דרבוותא בין הראשונים והאחרונים, ומה יוסיף תת כח בקיבוץ עוד פוסקים. וכפי הרשום בזכרוני גם בדברי הב&quot;ח והגר&quot;א אין הקולא מוחלטת כל כך &lt;small&gt;(עי' סי' לה אות ב)&lt;/small&gt;, ואינני זוכר כעת היטב, ואין נפקא מינה לעיין עוד כנ&quot;ל.<br /> <br /> מה שהקשה עלי במה שכתבתי בדעת המג&quot;א דאף במוקף חומה בעי צורת הפתח.<br /> <br /> הנה באמת המעיין בדברי המג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסג ס&quot;ק כז)&lt;/small&gt; במה שכתב בדעת הרמ&quot;א דמדכתב כל מבואות משמע &quot;אפילו&quot; אין מוקף חומה, מזה נראה בהדיא דפשוט ליה דמיירי גם במוקף חומה, ואדרבה זה חידושו דמיירי אף באין מוקף חומה. וגם מדהוכיח דמדסתם וכתב כל מבואות משמע דמיירי אף באין מוקף חומה, וצריך לפרש הכוונה דמדסתם ולא חילק בין מוקף חומה לאין מוקף חומה, נראה דכלל הכל כל מבואות אף אין מוקף חומה, א&quot;כ זהו ממש היא הוכחה ג&quot;כ דמיירי גם במוקף חומה, והרמ&quot;א ז&quot;ל לא חילק מאומה בכל דיניו בזה לפי דעת המג&quot;א. וגם בסימן שס&quot;ה בסעיף ב' ס&quot;ק ד' שם שכתב והוא הדין בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה, הראה מקום לסימן שס&quot;ג סעיף כ&quot;ו שזהו דברי הרמ&quot;א האלו שהצריך צורת הפתח, וגם מזה משמע דמיירי כאן אף במוקף חומה.<br /> <br /> ומה שכתב המג&quot;א &lt;small&gt;(סי' שסג שם)&lt;/small&gt; דאם אין לו חומה בעי צורת הפתח, צריך לפרש הכוונה דהמג&quot;א מיירי במתקן כל העיר וגם לא מיירי בנפרץ פירצות בחומה, כי בנפרץ בה פירצות הראה מקום לסימן שס&quot;ה, וא&quot;כ במוקף חומה אין צריך שום תיקון כי הוא סתום מכל צד במתקן את כל העיר, לכן כתב דאם אין לו חומה, ר&quot;ל דאם באיזה מקום מהעיר אין שם חומה צריך תיקון בצורת הפתח.<br /> <br /> יהיה איך שיהיה, כל דברי המג&quot;א מוכיחין דמיירי אף במוקף חומה, ואם באיזה מקום צריך לדחוק קצת בלשונו, אין לדחות עבור זה פשטות כל דברי המג&quot;א ויש לפרשו בכמה אנפין. אמנם לדינא אין שום נפקא מינה בכל זה כי אין אנו דנין מאומה על עיר המוקפת חומה, ועיירות שלנו אין מוקפין חומה.<br /> <br /> ויתר הדברים מה שהאריך עוד להתיר בעומד מרובה על הפרוץ, כבר הארכתי &lt;small&gt;(סי' לד אות ב וה; סי' לה אות ג־ד)&lt;/small&gt; דבבקעי בה רבים ובמפולש אין להתיר בעומד מרובה על הפרוץ.<br /> <br /> ומה שהביא מהבית שלמה להתיר במפולש בעומד מרובה על הפרוץ, הרואה בבית שלמה יראה כי היפך הדברים, וכפל זה כמה פעמים בסימן נ&quot;ג ובכמה תשובות שאין להתיר בעומד מרובה על הפרוץ יותר מבלחי, ולא הקיל בעומד מרובה על הפרוץ אלא היכא שלא היה נצרך מעולם לשום תיקון, אבל היכא שהוא צריך תיקון וק&quot;ו במפולש, כתב בהדיא כמה פעמים שאין להקל בעומד מרובה על הפרוץ יותר מבלחי, יעיי&quot;ש באריכות דבריו. ולדינא כבר ביארתי דעתי ואין כדאי להרבות עוד דברים ללא צורך, והמעיין יבחר.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה שהאריך בדין אשה שנבוכה בהרבה ימים להקדים או לאחר, אין פנאי להאריך כעת, וזה כבר אשר גם אנכי עיינתי בדבר זה הרבה, וקשה להכריע בין גדולי הפוסקים. ולדינא הוריתי זה כבר כהכרעת זקיני הגה&quot;ק זלה&quot;ה באבני צדק &lt;small&gt;(שו&quot;ת יו&quot;ד סי' עג)&lt;/small&gt;, וכבר הורה זקן.<br /> <br /> והשי&quot;ת יהיה בעזרו ללמוד וללמד לשמור ולעשות מתוך נחת והרחבת הלב ויתרומם קרנו ומזלו למעלה למעלה, כנפשו ונפש ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> <br /> &lt;small&gt;פריסת שלום באהבה וכבוד אל כבוד אביו הגה&quot;צ שליט&quot;א.&lt;/small&gt;<br /> <br /> &lt;small&gt;הנ&quot;ל&lt;/small&gt;<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9B%D7%94&diff=2935 2026-05-20T17:35:24Z

<p>Be69455: /* ~ סימן כה ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כד|תווית_קודם=אורח חיים סימן כד|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כו|תווית_הבא=אורח חיים סימן כו}}<br /> <br /> == '''~ סימן כה ~''' ==<br /> &lt;nowiki&gt;*&lt;/nowiki&gt;) כתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות &lt;small&gt;(מ' קנז)&lt;/small&gt; וז&quot;ל, שצונו לספר ביציאת מצרים בליל ט&quot;ו בניסן וכו', וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים וכו' יהיה יותר טוב, כמו שאמרו וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה, הוא אמרו &lt;small&gt;(שמות יג, ח)&lt;/small&gt; והגדת לבנך ביום ההוא וכו' עכ&quot;ל. והקשו עליו ממה שכתב הוא ז&quot;ל בספר היד &lt;small&gt;(הל' קריאת שמע פ&quot;א ה&quot;ג)&lt;/small&gt; מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר &lt;small&gt;(דברים טז, ג)&lt;/small&gt; למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, והוא כדברי בן זומא &lt;small&gt;(ברכות יב:)&lt;/small&gt;, ומדוע לא מנאו הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות למצות עשה בפני עצמה להזכיר יציאת מצרים בכל השנה, כיון שנלמד מפסוק אחר ובא עליו צווי מיוחד בתורה.<br /> <br /> ואפשר ליישב, דהנה נלאו הפוסקים &lt;small&gt;(עי' מנחת חינוך ריש מ' כא)&lt;/small&gt; למצוא טעם, במה יתוסף החיוב אקרקפתא דגברא בסיפור יציאת מצרים בליל פסח, ובלאו הכי כבר רמיא חיובא עליה להזכיר יציאת מצרים בכל הלילות ובכל ימות השנה, דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, לרבות הלילות, וליל פסח מכללו, ולמה צריך קרא ומצוה יתירה לליל פסח לחייבו בסיפור יציאת מצרים. ורובם הסכימו דבכל השנה די בהזכרה לחוד, ובליל פסח יתוסף המצוה לבאר פרטי הנסים ונפלאות שעשה עמנו הבורא ית&quot;ש בהוציאנו ממצרים, ולהאריך בסיפורם, כמו שכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות בלשונו הקדוש, שיוסיף במאמר ויאריך הדברים &lt;small&gt;(וע&quot;ע הל' חמץ ומצה פ&quot;ז ה&quot;א)&lt;/small&gt;. והגם שהפרי חדש &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' תעג ס&quot;ק ו)&lt;/small&gt; וכמה פוסקים סבירא להו דבדיעבד יוצא גם בליל פסח בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש, מ&quot;מ עכ&quot;פ לכתחילה המצוה לבאר פרטי הנס בליל פסח, משא&quot;כ בשאר ימות השנה די בזכירה בעלמא, עכת&quot;ד ז&quot;ל.<br /> <br /> אמנם לפי זה א&quot;כ נתת דבריך לשעורין, ולא הגבילו חז&quot;ל לבאר לנו כמה השיעור שיאריך האדם בסיפורם, עד שיצא ידי חובת המצוה במה שניתוסף עליו החיוב בלילה זו יתר על שאר ימות השנה.<br /> <br /> ואפשר לבאר על פי דברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות הנ&quot;ל, דהכתוב שבא על צווי זה הוא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו', ואח&quot;כ הביא דברי המכילתא &lt;small&gt;(דרבי שמעון בר יוחאי, במדרש הגדול)&lt;/small&gt; דאי מהאי קרא והגדת לבנך אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין, ת&quot;ל &lt;small&gt;(שמות יג, ג)&lt;/small&gt; ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה וכו', ע&quot;כ דבריו ז&quot;ל.<br /> <br /> ונראה דתרווייהו צריכי, דהאי קרא דזכור את היום וגו', הוא מצוה כוללת לחייבינו בזכירת יציאת מצרים כל ימות השנה, ונזכר בו זכירה לבד כדינו בכל השנה שיספיק בהזכרה לבד, אבל מפסוק והגדת לבנך ביום ההוא וגו' נלמד תוספת חיוב על ליל פסח, כמו שדרשו ז&quot;ל &lt;small&gt;(מכילתא בא פי&quot;ז)&lt;/small&gt; בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואפשר דנרמז בפסוק זה השיעור שחייב אדם להאריך ולבאר פרטי הנס בלילה הזה, והוא כמו שיעור שיספיק להסביר הסיפור לבנו הקטן שלא נודע לו מהות הסיפור, ועל דרך זה, אפילו כולנו חכמים וזקנים ויודעי התורה מחוייבים לספר בערך שיעור כזה.<br /> <br /> וכעין מה שדרשו ז&quot;ל בתורת כהנים &lt;small&gt;(מצורע פ' ז)&lt;/small&gt; והאוכל בבית והשוכב בבית יכבס בגדיו &lt;small&gt;(הנאמר בבית המנוגע (ויקרא יד, מז)&lt;/small&gt;) דאפילו לא אוכל ולא שוכב אלא נכנס לבד טעון כיבוס בגדים, א&quot;כ למה נאמר האוכל והשוכב, אלא כדי ליתן שיעור לשוכב כדי שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. ואפשר דהכי נמי כאן שנאמר והגדת לבנך וגו' ודרשו במכילתא דאפילו אין לו בן חייב בסיפור אפילו בינו לבין עצמו, א&quot;כ אפשר דמה שנאמר והגדת לבנך לשיעורא נאמרה כנ&quot;ל, ולהורות חיובא לליל פסח, דכתיב בעבור זה דהיינו בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואז יתוסף החיוב יתר על כל ימות השנה להאריך ולבאר פרטי הנס, כמו שכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות כנ&quot;ל.<br /> <br /> ואפשר דעל כן לא מנאם הרמב&quot;ם ז&quot;ל לשתי מצוות עשה, מצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל פסח, ומצות עשה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ולילה, אע&quot;פ שנאמר בכל אחד צווי מיוחד ופסוק בפני עצמו, אמנם שורש המצוה אחד הוא, ולפי שכבר נתחייבנו לבאר פרטי הנס בליל פסח, על כן יספיק בשאר ימות השנה הזכירה בלבד, דעל ידי שיזכיר יציאת מצרים יתעורר בזכרונו פרטי הדברים, כפי שביארם בליל פסח. וכבר כלל הרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(ספר המצוות)&lt;/small&gt; בשורש השביעי, שאין ראוי למנות דקדוקי המצות ותנאי המצות, אלא שורש המצוה לבד, על דרך משל בקרבן עולה ויורד שאמר הכתוב &lt;small&gt;(ויקרא ה, ו־יא)&lt;/small&gt; להביא כשבה או שעירה, ואם לא תשיג ידו יביא שני תורים או בני יונה, ואם לא תשיג ידו יביא עשירית האיפה, וכולם נמנו למצוה אחת מפני ששורש המצוה אחד הוא, עיי&quot;ש דבריו, וכמו כן הכא בסיפור יציאת מצרים, ואתי שפיר.<br /> <br /> ומעתה אתי שפיר שהוצרך המגיד לומר ואפילו כלנו חכמים וכו', דהיה סלקא דעתך לומר דחכמים ונבונים יהיה סגי להם בהזכרה לחוד כבשאר ימות השנה, ודוקא בסתם בני אדם שאינם מעמיקים מחשבתם להשיג בעומק המצוה ופרטיה, ואינם מכוונים אלא פירוש המלות שמוציאים בשפתותיהם ולא יותר, על כן לא סגי להם בהזכרה לחוד בליל פסח, אלא המצוה להם לבאר פרטי הנסים ולהרחיב הסיפור בהם. משא&quot;כ חכמים ונבונים ויודעי התורה על דרך האמת, שרצונם להשיג בשרשי המצוה ופרטיה, היה הסברא נותנת שיהיה סגי להם בהזכרה גם בליל פסח כמו בשאר ימות השנה, דבלאו הכי בשעה שמזכיר יציאת מצרים וכמו כן בשעה שמחשב בכל המצוות, מעמיק מחשבתו בכל פרטי ענינים הרמוזים בה והמסתעפים אליהם, וכמו כן עושה בהזכירו יציאת מצרים בכל ימות השנה, ומעתה היה סלקא דעתך לומר דלא יהיה אצלם מצוה מחודשת בליל זו יותר מבשאר לילות, דאף אם יאריך בסיפור ובביאור פרטי הנסים, לא יתוסף ידיעתו על ידם, דכמו כן ישיגם בהזכרה לבד.<br /> <br /> על כן השמיענו המגיד לומר דאפילו חכמים ונבונים ויודעי התורה, מצוה עליהם לספר ביציאת מצרים ולהאריך בשבח הנס, וכמו שהסמיך אליו מעשה דרבי אליעזר ורבי עקיבא ורבי טרפון וכו' שהיו חכמים גדולים, ואע&quot;פ כן האריכו בסיפור יציאת מצרים כל אותו הלילה, דאפילו חכמים ונבונים כל מה שיוסיפו לספר ביציאת מצרים, יתוסף להם הארה והשגה יתירה ע&quot;י סגולת המצוה, ויתחדש אצלם הידיעה מה שלא זכו אליה עד הנה.<br /> <br /> <br /> <br /> &lt;nowiki&gt;*&lt;/nowiki&gt;) מתוך חידושי הגש&quot;פ עמ' פ', דע&quot;ע בדברי יואל עה&quot;ת פרשת בהעלותך עמ' ש&quot;ל ובקונטרס חרדו&quot;ת שם באריכות.<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9B%D7%94&diff=2934 2026-05-20T17:35:11Z

<p>Be69455: /* ~ סימן כה ~ */</p> <hr /> <div>{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כד|תווית_קודם=אורח חיים סימן כד|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כו|תווית_הבא=אורח חיים סימן כו}}<br /> <br /> == '''~ סימן כה ~''' ==<br /> &lt;nowiki&gt;*&lt;/nowiki&gt;) כתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות &lt;small&gt;(מ' קנז)&lt;/small&gt; וז&quot;ל, שצונו לספר ביציאת מצרים בליל ט&quot;ו בניסן וכו', וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים וכו' יהיה יותר טוב, כמו שאמרו וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה, הוא אמרו &lt;small&gt;(שמות יג, ח)&lt;/small&gt; והגדת לבנך ביום ההוא וכו' עכ&quot;ל. והקשו עליו ממה שכתב הוא ז&quot;ל בספר היד &lt;small&gt;(הל' קריאת שמע פ&quot;א ה&quot;ג)&lt;/small&gt; מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר &lt;small&gt;(דברים טז, ג)&lt;/small&gt; למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, והוא כדברי בן זומא &lt;small&gt;(ברכות יב:)&lt;/small&gt;, ומדוע לא מנאו הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות למצות עשה בפני עצמה להזכיר יציאת מצרים בכל השנה, כיון שנלמד מפסוק אחר ובא עליו צווי מיוחד בתורה.<br /> <br /> ואפשר ליישב, דהנה נלאו הפוסקים &lt;small&gt;(עי' מנחת חינוך ריש מ' כא)&lt;/small&gt; למצוא טעם, במה יתוסף החיוב אקרקפתא דגברא בסיפור יציאת מצרים בליל פסח, ובלאו הכי כבר רמיא חיובא עליה להזכיר יציאת מצרים בכל הלילות ובכל ימות השנה, דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, לרבות הלילות, וליל פסח מכללו, ולמה צריך קרא ומצוה יתירה לליל פסח לחייבו בסיפור יציאת מצרים. ורובם הסכימו דבכל השנה די בהזכרה לחוד, ובליל פסח יתוסף המצוה לבאר פרטי הנסים ונפלאות שעשה עמנו הבורא ית&quot;ש בהוציאנו ממצרים, ולהאריך בסיפורם, כמו שכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות בלשונו הקדוש, שיוסיף במאמר ויאריך הדברים &lt;small&gt;(וע&quot;ע הל' חמץ ומצה פ&quot;ז ה&quot;א)&lt;/small&gt;. והגם שהפרי חדש &lt;small&gt;(או&quot;ח סי' תעג ס&quot;ק ו)&lt;/small&gt; וכמה פוסקים סבירא להו דבדיעבד יוצא גם בליל פסח בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש, מ&quot;מ עכ&quot;פ לכתחילה המצוה לבאר פרטי הנס בליל פסח, משא&quot;כ בשאר ימות השנה די בזכירה בעלמא, עכת&quot;ד ז&quot;ל.<br /> <br /> אמנם לפי זה א&quot;כ נתת דבריך לשעורין, ולא הגבילו חז&quot;ל לבאר לנו כמה השיעור שיאריך האדם בסיפורם, עד שיצא ידי חובת המצוה במה שניתוסף עליו החיוב בלילה זו יתר על שאר ימות השנה.<br /> <br /> ואפשר לבאר על פי דברי הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות הנ&quot;ל, דהכתוב שבא על צווי זה הוא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו', ואח&quot;כ הביא דברי המכילתא &lt;small&gt;(דרבי שמעון בר יוחאי, במדרש הגדול)&lt;/small&gt; דאי מהאי קרא והגדת לבנך אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין, ת&quot;ל &lt;small&gt;(שמות יג, ג)&lt;/small&gt; ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה וכו', ע&quot;כ דבריו ז&quot;ל.<br /> <br /> ונראה דתרווייהו צריכי, דהאי קרא דזכור את היום וגו', הוא מצוה כוללת לחייבינו בזכירת יציאת מצרים כל ימות השנה, ונזכר בו זכירה לבד כדינו בכל השנה שיספיק בהזכרה לבד, אבל מפסוק והגדת לבנך ביום ההוא וגו' נלמד תוספת חיוב על ליל פסח, כמו שדרשו ז&quot;ל &lt;small&gt;(מכילתא בא פי&quot;ז)&lt;/small&gt; בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואפשר דנרמז בפסוק זה השיעור שחייב אדם להאריך ולבאר פרטי הנס בלילה הזה, והוא כמו שיעור שיספיק להסביר הסיפור לבנו הקטן שלא נודע לו מהות הסיפור, ועל דרך זה, אפילו כולנו חכמים וזקנים ויודעי התורה מחוייבים לספר בערך שיעור כזה.<br /> <br /> וכעין מה שדרשו ז&quot;ל בתורת כהנים &lt;small&gt;(מצורע פ' ז)&lt;/small&gt; והאוכל בבית והשוכב בבית יכבס בגדיו &lt;small&gt;(הנאמר בבית המנוגע (ויקרא יד, מז)&lt;/small&gt;) דאפילו לא אוכל ולא שוכב אלא נכנס לבד טעון כיבוס בגדים, א&quot;כ למה נאמר האוכל והשוכב, אלא כדי ליתן שיעור לשוכב כדי שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. ואפשר דהכי נמי כאן שנאמר והגדת לבנך וגו' ודרשו במכילתא דאפילו אין לו בן חייב בסיפור אפילו בינו לבין עצמו, א&quot;כ אפשר דמה שנאמר והגדת לבנך לשיעורא נאמרה כנ&quot;ל, ולהורות חיובא לליל פסח, דכתיב בעבור זה דהיינו בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואז יתוסף החיוב יתר על כל ימות השנה להאריך ולבאר פרטי הנס, כמו שכתב הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות כנ&quot;ל.<br /> <br /> ואפשר דעל כן לא מנאם הרמב&quot;ם ז&quot;ל לשתי מצוות עשה, מצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל פסח, ומצות עשה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ולילה, אע&quot;פ שנאמר בכל אחד צווי מיוחד ופסוק בפני עצמו, אמנם שורש המצוה אחד הוא, ולפי שכבר נתחייבנו לבאר פרטי הנס בליל פסח, על כן יספיק בשאר ימות השנה הזכירה בלבד, דעל ידי שיזכיר יציאת מצרים יתעורר בזכרונו פרטי הדברים, כפי שביארם בליל פסח. וכבר כלל הרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(ספר המצוות)&lt;/small&gt; בשורש השביעי, שאין ראוי למנות דקדוקי המצות ותנאי המצות, אלא שורש המצוה לבד, על דרך משל בקרבן עולה ויורד שאמר הכתוב &lt;small&gt;(ויקרא ה, ו־יא)&lt;/small&gt; להביא כשבה או שעירה, ואם לא תשיג ידו יביא שני תורים או בני יונה, ואם לא תשיג ידו יביא עשירית האיפה, וכולם נמנו למצוה אחת מפני ששורש המצוה אחד הוא, עיי&quot;ש דבריו, וכמו כן הכא בסיפור יציאת מצרים, ואתי שפיר.<br /> <br /> ומעתה אתי שפיר שהוצרך המגיד לומר ואפילו כלנו חכמים וכו', דהיה סלקא דעתך לומר דחכמים ונבונים יהיה סגי להם בהזכרה לחוד כבשאר ימות השנה, ודוקא בסתם בני אדם שאינם מעמיקים מחשבתם להשיג בעומק המצוה ופרטיה, ואינם מכוונים אלא פירוש המלות שמוציאים בשפתותיהם ולא יותר, על כן לא סגי להם בהזכרה לחוד בליל פסח, אלא המצוה להם לבאר פרטי הנסים ולהרחיב הסיפור בהם. משא&quot;כ חכמים ונבונים ויודעי התורה על דרך האמת, שרצונם להשיג בשרשי המצוה ופרטיה, היה הסברא נותנת שיהיה סגי להם בהזכרה גם בליל פסח כמו בשאר ימות השנה, דבלאו הכי בשעה שמזכיר יציאת מצרים וכמו כן בשעה שמחשב בכל המצוות, מעמיק מחשבתו בכל פרטי ענינים הרמוזים בה והמסתעפים אליהם, וכמו כן עושה בהזכירו יציאת מצרים בכל ימות השנה, ומעתה היה סלקא דעתך לומר דלא יהיה אצלם מצוה מחודשת בליל זו יותר מבשאר לילות, דאף אם יאריך בסיפור ובביאור פרטי הנסים, לא יתוסף ידיעתו על ידם, דכמו כן ישיגם בהזכרה לבד.<br /> <br /> על כן השמיענו המגיד לומר דאפילו חכמים ונבונים ויודעי התורה, מצוה עליהם לספר ביציאת מצרים ולהאריך בשבח הנס, וכמו שהסמיך אליו מעשה דרבי אליעזר ורבי עקיבא ורבי טרפון וכו' שהיו חכמים גדולים, ואע&quot;פ כן האריכו בסיפור יציאת מצרים כל אותו הלילה, דאפילו חכמים ונבונים כל מה שיוסיפו לספר ביציאת מצרים, יתוסף להם הארה והשגה יתירה ע&quot;י סגולת המצוה, ויתחדש אצלם הידיעה מה שלא זכו אליה עד הנה.<br /> <br /> <br /> <br /> &lt;nowiki&gt;*&lt;/nowiki&gt;) מתוך חידושי הגש&quot;פ עמ' פ', דע&quot;ע בדברי יואל עה&quot;ת פרשת בהעלותך עמ' ש&quot;ל ובקונטרס חרדו&quot;ת שם באריכות.<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9B%D7%97&diff=2933 2026-05-20T17:33:00Z

<p>Be69455: /* ~ סימן כח ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כז|תווית_קודם=אורח חיים סימן כז|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כט|תווית_הבא=אורח חיים סימן כט}}<br /> <br /> == '''~ סימן כח ~''' ==<br /> ב&quot;ה, י&quot;ג ניסן התרצ&quot;ג לפ&quot;ג, פה קראלי יצ&quot;ו.<br /> <br /> שלום וכל טוב סלה אל כבוד אנ&quot;ש הנגידים והחסידים מופלגי תורה ויראה מנהלי הביהמ&quot;ד ספרד במארגערעטן יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה, מכתבכם הגיעני בדבר הרב המאור הגדול, חסידא ופרישא בנש&quot;ק כש&quot;ת מוה&quot;ר יחיאל נ&quot;י, אשר הוא מוחזק להתפלל אצליכם בהרבה שבתות השנה ובימים טובים וימים נוראים, ועכשיו הוא אבל ב&quot;מ על אביו תוך י&quot;ב חודש, ואתם מסכימים שיתפלל גם בשנה זו מה שדרכו להתפלל, ושאלתם חוות דעתי. והנה טרידנא טובא כעת מטירדת החג, אך יען שבקשתם התשובה עוד קודם החג לכן הנני להשיב כעת עכ&quot;פ בקיצור נמרץ.<br /> <br /> והנה הדין פשוט ומבואר במג&quot;א או&quot;ח סימן תקפ&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; ובש&quot;ך יו&quot;ד סימן שע&quot;ו &lt;small&gt;(ס&quot;ק יד)&lt;/small&gt; דבדליכא דעדיף מיניה שרי. וז&quot;ל המטה אפרים &lt;small&gt;(סי' תקפא סכ&quot;ד)&lt;/small&gt; אם אין שם אחר הגון כמותו, כגון בקול ערב או שהוא גדול בתורה ובמעשים טובים, מוטב שיהיה האבל ש&quot;ץ, כיון שהוא הגון יותר, עכ&quot;ל. ומבואר מזה דאם הוא עדיף בענין אחד או בקול ערב לבד או במה שהוא גדול בתורה ובמעשים טובים, מוטב שיהיה הוא הש&quot;ץ.<br /> <br /> הגם שצריך להבין קצת, דהלא מדרך העובדי ה' שהם ענוים ושפלים בעיני עצמם, ואינם חושבים שעדיפים מאחרים בתורה ובמעשים טובים, והאיך יתיר לעצמו על סמך זה דליכא דעדיף מיניה בתורה ובמעשים טובים. אבל נראה כיון שזה נוגע רק להציבור שהוא שלוחם, לכן אם לפי דעתם או לפי דעת רוב הציבור ליכא דעדיף מיניה, מוטב שיהיה הוא שלוחם, כיון דבדידהו תליא מילתא, ויש בזה עוד אריכת דברים אבל אין הפנאי מסכים. ויהיה איך שיהיה הדין מבואר כן כנ&quot;ל.<br /> <br /> ואם כן אנן בדידן בנידון הרב הנ&quot;ל, הנה כמוני כמוכם כולנו יודעים דליכא דעדיף מיניה בבית המדרש שלכם, הן מצד יחוס עצמו בתורה ובמעשים טובים, והן מצד יחוס אבותיו אשר גם זה מועיל לתפלה, כמו שאמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(יבמות סד.)&lt;/small&gt; אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק, ואם כן בלי ספק תוכלו לעשותו שליח להולכה בתפלה ותחנונים, ויהיה תפילתו מקובלת ורצויה לפניו ית&quot;ש.<br /> <br /> והקב&quot;ה יהיה בעזריכם למלא משאלותיכם לטובה, ואת חג המצות, תחוגו בכשרות ובדיצות, כאשר עם לבבכם וכלב ונפש ידידכם דו&quot;ש באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9B%D7%97&diff=2932 2026-05-20T17:32:40Z

<p>Be69455: /* ~ סימן כח ~ */</p> <hr /> <div>{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כז|תווית_קודם=אורח חיים סימן כז|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כט|תווית_הבא=אורח חיים סימן כט}}<br /> <br /> == '''~ סימן כח ~''' ==<br /> ב&quot;ה, י&quot;ג ניסן התרצ&quot;ג לפ&quot;ג, פה קראלי יצ&quot;ו.<br /> <br /> שלום וכל טוב סלה אל כבוד אנ&quot;ש הנגידים והחסידים מופלגי תורה ויראה מנהלי הביהמ&quot;ד ספרד במארגערעטן יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה, מכתבכם הגיעני בדבר הרב המאור הגדול, חסידא ופרישא בנש&quot;ק כש&quot;ת מוה&quot;ר יחיאל נ&quot;י, אשר הוא מוחזק להתפלל אצליכם בהרבה שבתות השנה ובימים טובים וימים נוראים, ועכשיו הוא אבל ב&quot;מ על אביו תוך י&quot;ב חודש, ואתם מסכימים שיתפלל גם בשנה זו מה שדרכו להתפלל, ושאלתם חוות דעתי. והנה טרידנא טובא כעת מטירדת החג, אך יען שבקשתם התשובה עוד קודם החג לכן הנני להשיב כעת עכ&quot;פ בקיצור נמרץ.<br /> <br /> והנה הדין פשוט ומבואר במג&quot;א או&quot;ח סימן תקפ&quot;א &lt;small&gt;(ס&quot;ק ד)&lt;/small&gt; ובש&quot;ך יו&quot;ד סימן שע&quot;ו &lt;small&gt;(ס&quot;ק יד)&lt;/small&gt; דבדליכא דעדיף מיניה שרי. וז&quot;ל המטה אפרים &lt;small&gt;(סי' תקפא סכ&quot;ד)&lt;/small&gt; אם אין שם אחר הגון כמותו, כגון בקול ערב או שהוא גדול בתורה ובמעשים טובים, מוטב שיהיה האבל ש&quot;ץ, כיון שהוא הגון יותר, עכ&quot;ל. ומבואר מזה דאם הוא עדיף בענין אחד או בקול ערב לבד או במה שהוא גדול בתורה ובמעשים טובים, מוטב שיהיה הוא הש&quot;ץ.<br /> <br /> הגם שצריך להבין קצת, דהלא מדרך העובדי ה' שהם ענוים ושפלים בעיני עצמם, ואינם חושבים שעדיפים מאחרים בתורה ובמעשים טובים, והאיך יתיר לעצמו על סמך זה דליכא דעדיף מיניה בתורה ובמעשים טובים. אבל נראה כיון שזה נוגע רק להציבור שהוא שלוחם, לכן אם לפי דעתם או לפי דעת רוב הציבור ליכא דעדיף מיניה, מוטב שיהיה הוא שלוחם, כיון דבדידהו תליא מילתא, ויש בזה עוד אריכת דברים אבל אין הפנאי מסכים. ויהיה איך שיהיה הדין מבואר כן כנ&quot;ל.<br /> <br /> ואם כן אנן בדידן בנידון הרב הנ&quot;ל, הנה כמוני כמוכם כולנו יודעים דליכא דעדיף מיניה בבית המדרש שלכם, הן מצד יחוס עצמו בתורה ובמעשים טובים, והן מצד יחוס אבותיו אשר גם זה מועיל לתפלה, כמו שאמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(יבמות סד.)&lt;/small&gt; אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק, ואם כן בלי ספק תוכלו לעשותו שליח להולכה בתפלה ותחנונים, ויהיה תפילתו מקובלת ורצויה לפניו ית&quot;ש.<br /> <br /> והקב&quot;ה יהיה בעזריכם למלא משאלותיכם לטובה, ואת חג המצות, תחוגו בכשרות ובדיצות, כאשר עם לבבכם וכלב ונפש ידידכם דו&quot;ש באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9B%D7%98&diff=2931 2026-05-20T17:31:56Z

<p>Be69455: /* ~ סימן כט ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כח|תווית_קודם=אורח חיים סימן כח|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ל|תווית_הבא=אורח חיים סימן ל}}<br /> <br /> == '''~ סימן כט ~''' ==<br /> ב&quot;ה, ד' דסליחות תשכ&quot;ד<br /> <br /> שלום וכל טוב סלה אל כבוד ידידי ש&quot;ב הה&quot;ג ותיק מלא עתיק, החסיד המפואר בנש&quot;ק כש&quot;ת מוה&quot;ר מאיר ג&quot;וו שליט&quot;א, האב&quot;ד דק&quot;ק טעטש וכעת בטאראנטא יצ&quot;ו.<br /> <br /> אחדשת&quot;ה באהבה רבה, הגיעני מכתבו, והנה ראשית דבר אברכו ברפואה שלימה וגמורה, ויתחזק ויתאמץ בכל כחו וגופו להיות בריא וחזק לעבודתו ית&quot;ש, ויזכה ללמוד וללמד בבריות גופא ונהורא מעליא עדי זקנה ושיבה.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;א&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> ומה שאינו רשאי עכשיו להתפלל לפני התיבה ולהיות בעל תוקע בשביל פקודת הרופאים, אל ידאג מזה מאומה, שבכזה אמרו חכז&quot;ל &lt;small&gt;(ברכות ו.)&lt;/small&gt; חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאליו עשאה, וכיון שאמרו חכז&quot;ל בזה הלשון מעלה עליו הכתוב, הרי דזה מעלה גדולה יותר מכל המעשה. ואין זה דומה למה שאמרו בסוכה &lt;small&gt;(כח:)&lt;/small&gt; משל לעבד ששפך לו [רבו] קיתון של מים, דשם מיירי בענין שעל פי דרך הטבע אין יורדין כלל גשמים טרם רביעה ראשונה שהוא באמצע חשון, וא&quot;כ הוי הוראה מן השמים בכונה לבטל מהמצוה, משא&quot;כ בשאר ענינים ששכיחים על פי הטבע.<br /> <br /> '''&lt;big&gt;ב&lt;/big&gt;'''<br /> <br /> מה ששאל בטעימה לפני תקיעת שופר, אם לעשות קידוש, יש בזה חילוקי דיעות, ויותר נכון לעשות קידוש.<br /> <br /> והשי&quot;ת יכתבהו ויחתמהו לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים, ויזכה לשנה טובה ומבורכת ברוח וגשם לעבוד השי&quot;ת בשמחה ובטוב לבב מתוך נחת והרחבת הלב, עדי נזכה לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן בביאת גואל צדק בב&quot;א.<br /> <br /> והנני ש&quot;ב ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה, מברכו בכל עניניו<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9C%D7%90&diff=2930 2026-05-20T17:30:55Z

<p>Be69455: /* ~ סימן לא ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ל|תווית_קודם=אורח חיים סימן ל|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_לב|תווית_הבא=אורח חיים סימן לב}}<br /> <br /> == '''~ סימן לא ~''' ==<br /> שלו' וכל טוב סלה, לכבוד ...<br /> <br /> מכתבו קבלתי בנידון מצבו המר והנמהר שנכשל ל&quot;ע בחטאים מרים, ושואל ומבקש לפתוח לו פתח התשובה, הוא ג' דברים ואבאר לו בפרטות.<br /> <br /> א', ראשית היא עזיבת החטא, ויפרוש את עצמו מכל החבלים המביאים לידי כן, אדרבה יעשה לעצמו גדרים וסייגים. והגדרים והסייגים אין צריך לבארם, כי כבר מבואר בשלחן ערוך ובספרי מוסר באר היטב.<br /> <br /> ב', שיעשה לעצמו מידי יום ביומו זמן להתבודד בינו לבין קונו, ויתחרט מאד על העבר, ויבכה מקרב הלב ולב עמוק בדמעות שליש, ויתחנן מלפני הבורא ית&quot;ש. וזה רק על איזה זמן, אבל שאר כל היום יהיה בשמחה ובתקוה שהשי&quot;ת בודאי יעזור לו.<br /> <br /> ג', שירבה בתורה ובתפלה ובצדקה כפי כחו, ויהיה בענוה בפני כל, ואל יבוש מפני המלעיגים עליו.<br /> <br /> זהו עיקר התשובה, ואם ככה יעשה, אז ושב ורפא לו, אבל מה ששייך להסרת כתמי הנפש דבר זה מבואר בספרים הקדושים באריכות, וכל אחד לפי דרכו בקודש, בזה לא אוכל לדבר מאומה כעת, כי זה תלוי במה שהוא אדם. לכן עצתי שיבוא לביתי ואדבר עמו פה אל פה, אז אוכל בעזרת השי&quot;ת ליעץ לו על זה, ועד אז יעשה כנ&quot;ל וישמח בתורה ובתפלה.<br /> <br /> ומה שכתב שכבר אחר היאוש, ממחשבה זו ירחק יותר מן הבורח מן הארי, כי כבר מבואר בספרים הקדושים כי מי שאינו מאמין שהקב&quot;ה מוחל למכעיסיו אפילו שהכעיסו עד אין שיעור, מברך ח&quot;ו בכל יום ברכה לבטלה &quot;חנון המרבה לסלוח&quot;, כי הבורא ית&quot;ש הוא מרבה לסלוח עד אין שיעור. וכבר ביארו חכז&quot;ל גודל מעלת בעלי תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד &lt;small&gt;(ברכות לד:)&lt;/small&gt; והרמב&quot;ם בהלכות תשובה &lt;small&gt;(פ&quot;ז ה&quot;ד)&lt;/small&gt; ג&quot;כ מבאר באריכות גודל מעלתם.<br /> <br /> והשי&quot;ת ינחהו במעגלי צדק למען שמו, ויקבלהו בתשובה שלימה. ונזכה לעשות תשובה אמיתית במהרה בימינו אמן.<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9C%D7%90&diff=2929 2026-05-20T17:30:45Z

<p>Be69455: /* ~ סימן לא ~ */</p> <hr /> <div>{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ל|תווית_קודם=אורח חיים סימן ל|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_לב|תווית_הבא=אורח חיים סימן לב}}<br /> <br /> == '''~ סימן לא ~''' ==<br /> שלו' וכל טוב סלה, לכבוד ...<br /> <br /> מכתבו קבלתי בנידון מצבו המר והנמהר שנכשל ל&quot;ע בחטאים מרים, ושואל ומבקש לפתוח לו פתח התשובה, הוא ג' דברים ואבאר לו בפרטות.<br /> <br /> א', ראשית היא עזיבת החטא, ויפרוש את עצמו מכל החבלים המביאים לידי כן, אדרבה יעשה לעצמו גדרים וסייגים. והגדרים והסייגים אין צריך לבארם, כי כבר מבואר בשלחן ערוך ובספרי מוסר באר היטב.<br /> <br /> ב', שיעשה לעצמו מידי יום ביומו זמן להתבודד בינו לבין קונו, ויתחרט מאד על העבר, ויבכה מקרב הלב ולב עמוק בדמעות שליש, ויתחנן מלפני הבורא ית&quot;ש. וזה רק על איזה זמן, אבל שאר כל היום יהיה בשמחה ובתקוה שהשי&quot;ת בודאי יעזור לו.<br /> <br /> ג', שירבה בתורה ובתפלה ובצדקה כפי כחו, ויהיה בענוה בפני כל, ואל יבוש מפני המלעיגים עליו.<br /> <br /> זהו עיקר התשובה, ואם ככה יעשה, אז ושב ורפא לו, אבל מה ששייך להסרת כתמי הנפש דבר זה מבואר בספרים הקדושים באריכות, וכל אחד לפי דרכו בקודש, בזה לא אוכל לדבר מאומה כעת, כי זה תלוי במה שהוא אדם. לכן עצתי שיבוא לביתי ואדבר עמו פה אל פה, אז אוכל בעזרת השי&quot;ת ליעץ לו על זה, ועד אז יעשה כנ&quot;ל וישמח בתורה ובתפלה.<br /> <br /> ומה שכתב שכבר אחר היאוש, ממחשבה זו ירחק יותר מן הבורח מן הארי, כי כבר מבואר בספרים הקדושים כי מי שאינו מאמין שהקב&quot;ה מוחל למכעיסיו אפילו שהכעיסו עד אין שיעור, מברך ח&quot;ו בכל יום ברכה לבטלה &quot;חנון המרבה לסלוח&quot;, כי הבורא ית&quot;ש הוא מרבה לסלוח עד אין שיעור. וכבר ביארו חכז&quot;ל גודל מעלת בעלי תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד &lt;small&gt;(ברכות לד:)&lt;/small&gt; והרמב&quot;ם בהלכות תשובה &lt;small&gt;(פ&quot;ז ה&quot;ד)&lt;/small&gt; ג&quot;כ מבאר באריכות גודל מעלתם.<br /> <br /> והשי&quot;ת ינחהו במעגלי צדק למען שמו, ויקבלהו בתשובה שלימה. ונזכה לעשות תשובה אמיתית במהרה בימינו אמן.<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9C%D7%91&diff=2928 2026-05-20T17:30:10Z

<p>Be69455: /* ~ סימן לב ~ */</p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_לא|תווית_קודם=אורח חיים סימן לא|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_לג|תווית_הבא=אורח חיים סימן לג}}<br /> <br /> == '''~ סימן לב ~''' ==<br /> ב&quot;ה, ערב ר&quot;ה תש&quot;ט<br /> <br /> שלו' וכל טוב סלה לכבוד ידידי הרבני הנגיד הנכבד יקר ונעלה, מו&quot;מ בתו&quot;י, כש&quot;ת מוה&quot;ר יודא קרויס נ&quot;י.<br /> <br /> אחדשה&quot;ט ... בדבר התענית ביום כיפורים, צריך לשאול לרופאים, אף שאינם בקיאים כל כך בגרם המחלה, אבל כיון שמבינים המחלה, יוכלו לידע עכ&quot;פ אם יש ספק בדבר, ואף בספק פקוח נפש אי אפשר להחמיר.<br /> <br /> אך לפעמים יש רופאים קלים או מתכוונים להעביר על הדת, וצריך להתבונן באיזה רופא שיאמר אמיתות דעתו אחר העיון בפרטי המחלה, שאז אף אם אין לו נאמנות לעשות כודאי, אבל עכ&quot;פ ספק עושה, ובפרט שכבר אירע שני פעמים אחר יוה&quot;כ, ובנישואין &lt;small&gt;(אה&quot;ע סי' קנד סי&quot;ז)&lt;/small&gt; ומילה &lt;small&gt;(יו&quot;ד סי' רסג ס&quot;ב־ג)&lt;/small&gt; כיון שהוא ספק סכנה אף בב' זימני הוי חזקה &lt;small&gt;(יבמות סד:)&lt;/small&gt;, הגם שאי אפשר לידע אם התענית גרם, אבל קצת רגלים לדבר. ואם גם הרופאים יגידו אחר התבוננות שיש ספק בדבר, שוב אי אפשר להחמיר.<br /> <br /> אך על פי רוב סגי עכ&quot;פ בפחות פחות מכשיעור, ואם על פי מבינות הרופאים לא סגי בזה, מקילין גם כן, אך רובא דרובא סגי בזה, וצריך לברר גם זה על פי מבינות הרופאים. ואם אולי יהיה מציאות עוד לשאול ע&quot;י מכתב או טעלעפאן את הרופאים בווין שעסקו במחלתו, זה טוב יותר, אך כפי הנראה אין מציאות לזה, לכן מוכרח להתבונן ע&quot;י מומחים ובקיאים שבעירו.<br /> <br /> וכללו של דבר, שאם יתברר שהמצב הוא באופן שיש ממש עכ&quot;פ להסתפק בדבר, אי אפשר להחמיר, והתורה הקדושה שצונו להתענות ביום הכיפורים, צונו להזהר בספק פקוח נפש.<br /> <br /> והשי&quot;ת יכתבהו ויחתמהו לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים, וירפאהו רפואה שלימה וגמורה, ויצליחהו בכל דרכיו ועניניו, ויתמלאו כל משאלות לבבו לטובה.<br /> <br /> כעתירת ידידו דורש שלומו באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9C%D7%92&diff=2927 2026-05-20T17:29:19Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_לב|תווית_קודם=אורח חיים סימן לב|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/יורה_דעה/סימן_לד|תווית_הבא=יורה דעה סימן לד}}<br /> <br /> == '''~ סימן לג ~''' ==<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;*&lt;/nowiki&gt;)הנה הקדמונים מוני המצוות &lt;small&gt;(עי' ס' המצוות להרמב&quot;ם, עשין קפח־קפט לאוין נט; סמ&quot;ג, עשין קטו־קטז לאוין קטז; חינוך מ' תרג־ה)&lt;/small&gt; מנו שלש מצוות בפרשת זכור. א', מצות עשה לזכור מה שעשה לנו עמלק. ב', מצות עשה למחות זכר עמלק מתחת השמים. והג', מצות לא תעשה לא תשכח, שלא ישכח מעל לוח לבנו מה שעולל לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים.<br /> <br /> והנה איתא בגמרא &lt;small&gt;(סנהדרין כ:)&lt;/small&gt; שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ונחלקו מוני המצוות אם מחיית עמלק היא מצוה המוטלת על הצבור דוקא, או שכל יחיד ויחיד חיובא רמיא עליה למחות זרעו של עמלק אם הדבר בידו. ודעת הרא&quot;ה ז&quot;ל בספר החינוך &lt;small&gt;(מ' תרד)&lt;/small&gt; שמצוה זו מוטלת על כל יחיד ויחיד, וז&quot;ל שם, ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם, בכל מקום ובכל זמן, אם אולי ימצא אחד מכל זרעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו, ביטל עשה זה, ע&quot;כ דבריו.<br /> <br /> אמנם ק&quot;ז זלה&quot;ה בישמח משה &lt;small&gt;(דברים סוף פ' כי תצא, כה, יז ד&quot;ה זכור)&lt;/small&gt; הכריח בדעת הרמב&quot;ם ז&quot;ל &lt;small&gt;(הל' מלכים פ&quot;ה ה&quot;ד־ה)&lt;/small&gt;, שהוא סובר דמצות מחיית עמלק אינה מוטלת על היחיד, אלא חובת הצבור היא, ואינה נוהגת אלא בזמן שיש בכוחנו להכרית כל זרע עמלק עד שלא ישאר לו שריד ופליט. אכן מצות עשה דזכור את אשר עשה לך עמלק, וכן מצות לא תעשה דלא תשכח, נוהגות בכל יחיד.<br /> <br /> ואיתא בספרי &lt;small&gt;(הובא בחינוך מ' תרג, והוא לפנינו בספרא ריש פרשת בחוקותי)&lt;/small&gt;, זכור את אשר עשה וגו', יכול בלבבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך. וכן איתא להך דרשה במסכת מגילה &lt;small&gt;(יח.)&lt;/small&gt; אהא דאיתא התם שצריך לקרות את המגילה בספר ואם קראה בעל פה לא יצא, דאתיא זכירה זכירה, כתיב הכא &lt;small&gt;(אסתר ט, כח)&lt;/small&gt; והימים האלה נזכרים ונעשים, וכתיב התם &lt;small&gt;(שמות יז, יד)&lt;/small&gt; כתוב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר אף כאן בספר. ופריך, וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא, לא ס&quot;ד דכתיב &lt;small&gt;(דברים כה, יז)&lt;/small&gt; זכור, יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח &lt;small&gt;(שם יט)&lt;/small&gt;, הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, בפה.<br /> <br /> והנה יש להתבונן במצוות אלו, אם הם מצוות תמידיות המוטלות על האדם בכל עת, או יש זמן קבוע להם. ונראה לחלק דמצות לא תעשה דלא תשכח, חיובה תמידי על האדם, שלא נסיר מזכרונינו מעשה עמלק, ונזכור בכל עת ועונה את אשר עולל לנו, וכי עלינו החובה מוטלת להכריתו ולהשבית מארץ זכרו, ואנו מוזהרין בלאו שלא נוציא מלבנו ענין זה אף רגע, ולא נשכחהו.<br /> <br /> והטעם שמצוה זו חיובה תמידי, ממה שהזהירה תורה לא תשכח, ובכל מקום שהזהירה תורה על חובת הלבבות, החיוב הוא תמידי, וכמו שכתוב בספר חרדים &lt;small&gt;(פרק א)&lt;/small&gt; כי המצוות התלויות בלב, כגון יראה ואהבה, נוהגות בכל עת ורגע, וכן הוא הדבר באזהרת לא תשכח.<br /> <br /> אמנם במצות עשה דזכור ליכא למימר הכי, שהרי דרשו חז&quot;ל זכור בפה, ולא יתכן שיהא חיוב הזכירה בפה תמידי, ועל כרחך יש לה איזה זמן קבוע, ולטעם זה קבעו חכמים לקיים מצות עשה זכור בפה בקריאת פרשה זו בשבת שקודם הפורים, כדאיתא בגמרא &lt;small&gt;(מגילה ל.)&lt;/small&gt; זכירה קודמת לעשייה. כן נראה בפשטות הדברים, וכן משמע גם באחרונים. ואפשר שחיוב קריאת פרשת זכור בשבת שלפני פורים, קבעו מרדכי ובית דינו.<br /> <br /> והכי מבואר מדברי המג&quot;א בהלכות מגילה &lt;small&gt;(סי' תרפה)&lt;/small&gt; שהביא מה שכתב בתרומת הדשן &lt;small&gt;(סי' קח)&lt;/small&gt; דמצות עשה דאורייתא היא לקרות פרשת זכור בעשרה. וצריכין להזהר בקריאת פרשה זו בציבור טפי ממקרא מגילה. אע&quot;ג דמקרא מגילה עדיפא וכל מצוה נדחית מפניה &lt;small&gt;(עי' סי' תרפז ס&quot;ב)&lt;/small&gt;, מ&quot;מ לדעת רוב הפוסקים מגילה נקראת אף ביחיד &lt;small&gt;(עי' סי' תרצ סי&quot;ח)&lt;/small&gt;, אבל פרשת זכור עשה דאורייתא הוא לקרותה בעשרה, אבל העולם אין נזהרים בזה. ומתמה שם בתרומת הדשן על בני הכפרים שבאין לשמוע מקרא מגילה ואינם באים לשמוע קריאת פרשת זכור, ואינם עושים יפה בזה. משמע מדבריו שהוא סובר דקריאת פרשת זכור היא דאורייתא בשבת שלפני פורים דוקא.<br /> <br /> אמנם המג&quot;א מיישב מנהג העולם שאין נזהרין לשמוע פרשת זכור, שאטו מי כתיב בתורה שיקראו פרשת זכור דוקא בשבת זו, אלא שחכמים תקנו לקרותה בשבת שלפני פורים דשכיחי רבים בבית הכנסת, וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן, ואם כן כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק, נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא ידי חובתו. ע&quot;כ דברי המג&quot;א ז&quot;ל.<br /> <br /> והנה הוא ז&quot;ל כתב כן כדי ללמד זכות על בני הכפרים, אך אכתי לא מצאנו בדבריו טעם מספיק על שקבעו חכמים לקיים מצות עשה דזכור פעם אחת בשנה, ובשבת שלפני פורים דוקא.<br /> <br /> והמהר&quot;ם שיק ז&quot;ל בספרו על תרי&quot;ג מצוות &lt;small&gt;(מ' תרה אות ב)&lt;/small&gt; כתב, מצוה זו אנו מחוייבים לקרותה פעם אחת בשנה, והטעם אמרינן בפרק אלו מציאות &lt;small&gt;(ב&quot;מ כח.)&lt;/small&gt; דאבידה משתכחת בי&quot;ב חדש, וכן על המת נגזרה גזירה שבתוך י&quot;ב חדש ישתכח &lt;small&gt;(ברכות נח:)&lt;/small&gt;, וכאן צוותה לנו התורה הקדושה שלא נשכח, ובודאי צריכים לזכור פעם אחת בכל שנה ושנה. ופעם אחת שאל הר&quot;ר משה מעיר חדש, שאח&quot;כ נסע לארץ הקודש, שבשנת העיבור יהיה יותר מי&quot;ב חדש, והשיב החתם סופר ז&quot;ל שהוא באמת מתכוון לצאת בפרשת כי תצא על תנאי, וכך ראוי לנו לעשות. ע&quot;כ דברי המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל.<br /> <br /> ודברים אלו נפלאו ממני, דיש להשיב עליהם כמה תשובות. חדא יש להקשות, דאטו מי לא הוו ידעי חכמים בשעה שקבעו זמן קריאת פרשת זכור לשבת שלפני הפורים, כי יש שנים מעוברות, ואילו הוה טעמא משום דסתם שכחה י&quot;ב חדש, ודאי לא היו שותקים מלהשמיענו איזה תקנה לשנת העיבור, שלא יעבור יותר מי&quot;ב חדש בין קריאה שבשנה זו לקריאת שנה הקודמת. ועוד יש לתמוה תמיהה קיימת, דלא אישתמיט אף אחד מן הפוסקים הראשונים אשר מפיהם אנו חיים להשמיענו חידוש זה שאפשר לצאת מצות עשה דזכור בפרשת כי תצא.<br /> <br /> ועוד קשה, שהרי אף מדברי החתם סופר ז&quot;ל נראה דלא ברירא ליה הך מילתא דאמנם יוצאים מצות עשה דזכור בשמיעת פרשת תצא, וא&quot;כ לכאורה חומרא דאתי לידי קולא היא, שהרי לדעת הפוסקים דחיוב קריאת פרשת זכור דאורייתא הוא בשבת שלפני פורים דוקא, אם נמציא להם תקנה זו לצאת מספק בקריאת פרשת תצא, יש לחוש פן יסמכו עליה בכל שנה, ויבטלו מלשמוע פרשת זכור בשבת שלפני הפורים, שהוא מצות עשה דאורייתא.<br /> <br /> ובר מן דין עיקר יסודו של המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל, שמדמה זכירת מעשה עמלק לאבידה דאמרינן בה סתם שכחה י&quot;ב חדש, קשה להלמו, דלא קרב זה אל זה כלל.<br /> <br /> דהנה כל ראייתו היא מהא דאיתא בברכות &lt;small&gt;(נח:)&lt;/small&gt; אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י&quot;ב חדש, שנאמר &lt;small&gt;(תהלים לא, יג)&lt;/small&gt; נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד, ופירש רש&quot;י וז&quot;ל, וסתם כלי לאחר י&quot;ב חדש משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר י&quot;ב חדש, בפרק אלו מציאות מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים, ואם נמצא לאחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג, דהיינו י&quot;ב חדש, ושוב אינו צריך להכריז, ע&quot;כ.<br /> <br /> מדברים אלו מפורש יוצא, שאין הטעם גבי אבידה, משום דאחר י&quot;ב חדש האבידה משתכחת מן הלב, שהרי בפרק אלו מציאות מבואר דחיוב ההכרזה אינו אלא שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון ז' ימים, ואם עד אלה לא נמצא בעל האבידה מסתמא נתייאש ממנה, ומשום יאוש בעלים נגעו בה, ולא משום שכחה. וזה לך האות, שהרי לא נתנו חכמים באבידה זמן י&quot;ב חדשים, אלא שתקנו להכריז שלש רגלים, ופעמים אינם אלא שבעה חדשים, כגון אם נמצאה האבידה לפני הפסח, אינו חייב להכריז אלא בפסח ובעצרת ובחג, ואחר הסוכות הוא מכריז ז' ימים והרי היא שלו, ועל כרחך דאין הטעם בזה משום דסתם שכחה י&quot;ב חדש. ואם כן לא שייך לדמות קריאת פרשת זכור לאבידה, ולומר דטעם הקריאה בכל שנה, הוא כדי שלא יעבור זמן י&quot;ב חדש שיהא הדבר שכוח מלבנו.<br /> <br /> וגם מה דמייתי מהא דאמרו ז&quot;ל אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י&quot;ב חדש, לא דמיא להכא כלל, דשאני התם שגזירה היא על המת שישתכח מן הלב, כאמרם ז&quot;ל &lt;small&gt;(מסכת סופרים סו&quot;פ כא)&lt;/small&gt;, והנזר הקדש אסברה לן טעמא דמילתא, בהא שדרשו &lt;small&gt;(בראשית רבה פד, כא)&lt;/small&gt; גבי יעקב אבינו דכתיב &lt;small&gt;(בראשית לז, לה)&lt;/small&gt; וימאן להתנחם, שאין האדם מקבל תנחומין על החי אלא על המת, וביאר הוא ז&quot;ל כי בהכרח האדם מייאש עצמו מן המת, דאין לו מה לקוות ממנו. אבל על החי אינו חפץ לקבל תנחומין, כי עדיין סבור בלבו אולי יש תקווה שיזכה לראותו בחיים, ולכן כיון שראה יעקב ברוח הקודש כי עוד יוסף חי, לא קבל עליו תנחומין.<br /> <br /> ולפי זה מבואר גם ענין המאמר הלז שהמת משתכח מן הלב אחר י&quot;ב חדש, דאין הטעם משום שטבע האדם לשכוח במשך י&quot;ב חודש, אלא דשאני הכא שהוא מתייאש ממנו ומסירו מלבו, כי הוא יודע כי אפסה כל תקוה. מה שאין כן הכא לא שייך לומר כן. ומנין הרגלים לומר כי אף ענין מעשה עמלק נשכח מלב האדם אחר י&quot;ב חדש, והא הכא אינו יושב ומסירו מלבו, ולא שייך לומר שהוא מתייאש ממנו.<br /> <br /> ועוד יש להקשות על טעמו של המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל, מהא דאיתא בגמרא &lt;small&gt;(מגילה יח.)&lt;/small&gt; ממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא, ומשני לא ס&quot;ד דכתיב זכור, יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח, הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, בפה. הרי כי דבר זה שלא יהיה מעשה עמלק שכוח מלבנו, הוה ידעינן בלאו מצות עשה דזכור, שהרי מדכתיב לא תשכח כבר למדנו אזהרה שלא יהא הדבר שכוח מלבנו.<br /> <br /> ואם כן על כרחך ליכא למימר כטעמיה דהמהר&quot;ם שיק ז&quot;ל, שעל כן נצטוינו בקריאת פרשת זכור אחת לי&quot;ב חדש, שלא ישכח הדבר מלבנו, שהרי אזהרה זו כבר שמענו מלא תשכח, ובלאו מצות עשה דזכור נמי היה הדבר חובה עלינו לקרות הפרשה בכל י&quot;ב חדש, לדבריו ז&quot;ל דסבירא ליה דהכא נמי שייך לומר סתם שכחה י&quot;ב חדש. ועל כרחך לומר דמצות עשה דזכור טעמא אחרינא אית לה, ומה גם שכל מוני המצוות מנו מצות עשה דזכור לענין בפני עצמו, ומצות לא תעשה דלא תשכח הוא ענין בפני עצמו, וכן איתא להדיא בגמרא, ועל כרחך ליכא למימר כדברי המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל.<br /> <br /> ולפענ&quot;ד נראה בפשטות שאין לנו לחפש ולתור אחרי טעמים ממקומות שונים, אלא ממקומו הוא מוכרע, דאיתא בגמרא &lt;small&gt;(מגילה ל.)&lt;/small&gt; איתמר פורים שחל להיות בערב שבת, רב אמר מקדימין פרשת זכור ושמואל אמר מאחרין, רב אמר מקדימין כי היכי דלא תיקדום עשיה לזכירה, ושמואל אמר מאחרין כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר, עשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין. מבואר מזה דמעשה מחיית עמלק שייכא לקריאת המגילה, ותרוייהו חד עניינא נינהו.<br /> <br /> וכן נראה ברור ממה דיליף בגמרא &lt;small&gt;(שם יח.)&lt;/small&gt; אתיא זכירה זכירה, כתיב הכא והימים האלה נזכרים ונעשים, וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר אף כאן בספר. הרי שהוקשו להדדי מעשה מחיית עמלק וקריאת המגילה. והיינו טעמא דתקנו חכמים לקרות פרשת זכור בשבת שלפני הפורים, כי היכי דתקדים זכירת מעשה עמלק לעשיה שהיא קריאת המגילה בפורים, כדיליף בגמרא מדכתיב נזכרים ונעשים.<br /> <br /> ולפי זה אין מקום לספיקו של המהר&quot;ם שיק ז&quot;ל כיצד יש לנהוג בשנת העיבור, שהרי מפורש יוצא מדברי הגמרא שאין קריאת פרשת זכור תלויה בי&quot;ב חדש, אלא שהחיוב הוא לקרותה אחת בשנה בשבת הסמוך לפורים דוקא, דבהכי קפיד קרא שתהא זכירה סמוך לעשיה. ולפי זה הוא מצות עשה מדברי קבלה לקרות פרשת זכור בשבת הקודם לפורים.<br /> <br /> ויותר מזה אפשר לומר דאף קודם ימי מרדכי ואסתר היתה המצוה לקרות פרשת זכור בשבת זו, ואין להקשות מנין היה ידוע להם זמן קריאת פרשת זכור בדורות שקודם ימי מרדכי ואסתר, דאפשר שכך היתה הקבלה מסיני שתהא קריאת פרשת זכור באדר, ואחר שנתקנה קריאת המגילה סמכוה אהך קרא דנזכרים ונעשים, ודרשו מינה להקדים זכירה לעשיה. והוא על דרך שמצינו בגמרא &lt;small&gt;(יומא עא: ; תענית יז: ; סנהדרין כב:)&lt;/small&gt; דיליף הלכות מקרא דיחזקאל, ופריך ועד דלא אתי יחזקאל מאן אמרה, ומשני גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.<br /> <br /> וכיוצא בזה ביאר הרמב&quot;ם ז&quot;ל בהקדמתו לפירוש המשניות, מה שמצינו בדברי חז&quot;ל במסכת סוכה &lt;small&gt;(לה.)&lt;/small&gt; דשקלו וטרו מהו פרי עץ הדר האמור בתורה, ויליף מקרא דהוא אתרוג הדר באילנו משנה לשנה, וכתב דודאי ידעו בכל הדורות הקודמין דפרי עץ הדר היינו אתרוג, והיו נוטלים הלולב והאתרוג בכל שנה דור אחר דור עד משה רבינו ע&quot;ה, אבל חקרו על הרמז בכתוב.<br /> <br /> וכן הוא הענין בהא דאיתא בחולין &lt;small&gt;(כז.)&lt;/small&gt; מנא ידעינן דשחיטה מן הצואר, ודרשו מדכתיב &lt;small&gt;(ויקרא א, ה)&lt;/small&gt; ושחט, אל תקרי ושחט אלא וסחט, ממקום &lt;small&gt;(ששח)&lt;/small&gt; [שסח] חטהו, ועוד דרשו התם כמה דרשות, ואח&quot;כ דוחה דרשות אלו, ומשני אלא גמרא גמירי לה, ומוקי לקרא במילתא אחריתי. הרי דאף שהיה הדבר ידוע להם בקבלה איש מפי איש דשחיטה מן הצואר, מ&quot;מ רצו להסמיכו אקרא. והכי נמי היה הדבר מקובל בידם מסיני, שתהיה קריאת פרשת זכור באדר בשבת שלפני קריאת המגילה שעתידים חכמים לתקן, אלא שאחר שתקנו קריאת המגילה, אסמכוה על הכתוב נזכרים ונעשים.<br /> <br /> וגדולה מזו יש לומר, דהנה הבה&quot;ג &lt;small&gt;(סוף מצוות קום ועשה)&lt;/small&gt; מנה במנין המצוות שלו לקרוא את המגילה, והשיג עליו הרמב&quot;ם ז&quot;ל בספר המצוות שלו &lt;small&gt;(שורש א)&lt;/small&gt;, דאיך יתכן שנצטוו עליה בסיני, הלא כל ענין מעשה אחשורוש והמן היה רק אחר חורבן בית ראשון, אשר מזה נמשכה קריאת המגילה, ובזמן נתינת התורה במעמד הנבחר עדין לא נעשה ולא נשמע מהנס הלזה.<br /> <br /> והרמב&quot;ן ז&quot;ל בהשגותיו לספר המצוות מיישב דעת הבה&quot;ג ז&quot;ל מתלונות הרמב&quot;ם עליו, על פי מה דאיתא בגמרא &lt;small&gt;(שבועות לט.)&lt;/small&gt; כן, מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעתי ודעת המקום וכו', אין לי אלא מצוות שנצטוו בסיני, מצוות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה, מנין, ת&quot;ל קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר, ע&quot;כ. מבואר מזה שמקרא מגילה מקובלת מסיני, ונכרת עליה ברית כשאר המצוות. ע&quot;כ דברי הרמב&quot;ן ז&quot;ל.<br /> <br /> וק&quot;ז זלה&quot;ה בישמח משה פרשת תרומה &lt;small&gt;(שמות כה, ב ד&quot;ה עוד ביאור (ה)&lt;/small&gt;) מביא דברי הרמב&quot;ן הללו, ומה דמייתי ראיה שהמגילה נאמרה בסיני מהא דאיתא בגמרא &lt;small&gt;(מגילה ז.)&lt;/small&gt; על הפסוק כתוב זאת זכרון בספר. כתוב זאת, מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. זכרון, מה שכתוב בנביאים. בספר, מה שכתוב במגילה. הרי חזינן דהמגילה נמסרה בסיני. וכן מבואר להדיא בירושלמי מגילה פרק א' הלכה ה' וז&quot;ל, רב ור' חנינה ור' יונתן ובר קפרא ור' יהושע בן לוי אמרו המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה &lt;small&gt;(ועיין ברות רבה ד, ה)&lt;/small&gt;.<br /> <br /> ובזה פירש היפה מראה &lt;small&gt;(בירושלמי שם)&lt;/small&gt; סיפא דקרא ושים באזני יהושע, דקשה, שהלשון מורה שילחוש לו [באזניו] בדרך סוד נסתר, והלא כל התורה שבכתב ובעל פה למד משה עם כל ישראל. וביאר דהנה בימי מרדכי ואסתר היו צריכים לתשובה גדולה, והנה אם היה נגלה ונתפרסם מראש מקדם נפילת המן ותשועתם, א&quot;כ בודאי לא היו מתיראים מגזירת המן, ולא היתה סבה שתביאם לעשות תשובה, על כן לא נמסרה המגילה בסיני אלא למשה בלבד, והוא מסרה ליהושע, וכן כל ראש הדור מסרה בדרך סוד לראש הדור של אחריו.<br /> <br /> ובזה פירש ק&quot;ז זלה&quot;ה מאמר הכתוב &lt;small&gt;(אסתר ד, א)&lt;/small&gt; ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, דהנה מרדכי הצדיק שהיה באותו זמן ראש הדור כבר ידע מעיקרא כל ענין הגזירה וגם ההצלה, ולא פחד מגזירת המן, ומה שהרעיש כל כך היה בפני ההמון כדי שיעשו תשובה, וזהו ויקרע מרדכי את בגדיו ויצא בתוך העיר ויזעק וגו', דהיינו בפני ההמון, אבל הוא בעצמותו ידע שפיר. ע&quot;כ תוכן דברי ק&quot;ז זלה&quot;ה.<br /> <br /> היוצא מזה כי כבר היה נודע ענין קריאת המגילה מסיני, ונמסר הדבר בלחישה דור אחר דור. וא&quot;כ אין זה מן התימה כיצד נהגו בקריאת פרשת זכור עד ימי מרדכי ואסתר, שהרי ענין המגילה היה ידוע לראשי הדורות, ומתחלה כך באה המצוה לקרות פרשת זכור באדר בשבת שלפני הפורים, העתיד להיות יו&quot;ט בימי מרדכי ואסתר, כדי להקדים זכירה לעשיה, והבן.<br /> <br /> פירות הנושרים מדברינו, כי מצות עשה זכור בפה, חיובה רק אחת בשנה בשבת שלפני הפורים. ולא כן הדבר באזהרת לא תשכח בלב, שהיא מצוה תמידית שלא ימוש זכרון מעשה עמלק מלבנו בזמן מן הזמנים, אלא תהיה עברתו שמורה בלבנו נצח, עדי ישקיף ה' משמים וירא בעני עמו וימחה שם עמלק וזכרו מתחת השמים.<br /> ----<br /> <br /> <br /> &lt;nowiki&gt;*&lt;/nowiki&gt;) מתוך דברי יואל עה&quot;ת פרשת ויקרא דרוש לפרשת זכור עמ' צ&quot;א<br /> <br /> <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455 https://otzarmaharit.com/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%99%D7%95%D7%90%D7%9C/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%9F_%D7%9B%D7%96&diff=2926 2026-04-28T15:19:20Z

<p>Be69455: </p> <hr /> <div>{{ניווט|קודם=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כו|תווית_קודם=אורח חיים סימן כו|דף_ראשי=שו&quot;ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו&quot;ת דברי יואל|הבא=שו&quot;ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כח|תווית_הבא=אורח חיים סימן כח}}<br /> <br /> == '''~ סימן טו ~''' ==<br /> ב&quot;ה, ז' ניסן תשי&quot;ג<br /> <br /> שלום וכל טוב סלה אל כבוד אהובי תלמידי האברך היקר בתורה ובחסידות במעלות ובמדות, חו&quot;ב טובא, ירא ושלם, כש&quot;ת מו&quot;ה מנחם פרידמאן נ&quot;י.<br /> <br /> מכתבו הגיעני בדבר גילוח בנו הילד נ&quot;י. הנה המנהג בארץ ישראל משנים קדמוניות לגלח הבנים בל&quot;ג בעומר במירון, וכן נהג האר&quot;י זצלה&quot;ה &lt;small&gt;(עי' שער הכוונות, ענין ספירת העומר)&lt;/small&gt;, על כן מהראוי לעשות כן.<br /> <br /> והשי&quot;ת יהיה בעזרו שיזכה לגדלו עם כל צאציו ויו&quot;ח לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך נחת והרחבת הלב, ואת חג המצות יחוג בכשרות ובדיצות כאשר עם לבבו וכלב ונפש ידידו דושת&quot;ה באהבה רבה<br /> <br /> הק' יואל טייטלבוים<br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל]] <br /> [[קטגוריה:שו&quot;ת דברי יואל - אורח חיים]]</div>

Be69455